"את אחת ויחידה , אהובה שלי מלכהה…" עונה 2 פרק 14

עונה 2 פרק 14 –

(תפעילוו את השיר דודו אהרון ביום שניפגש)

החבאתי את אותו באיזה בית נטוש, הוא מת, בזה הייתי בטוח.
יצאתי מהבית הנטוש הסתכלתי לכל הצדדים שאף אחד לא נמצא ורצתי מהר מהאיזור
הגעתי הביתה, השעה הייתה 4 וחצי לפנות בוקר, נכנסתי מהר להתקלח להוריד מימני את הדם.

-שעה לפני-

"תוריד את האקדח, תילחם כמו גבר" אמרתי באיום , מראה שאני מלא ביטחון, שאני לא מפחד.
לא יכלתי לברוח כי אז יקיר היה יוצא בחיפושים אחריי ואף אחד לא יכל לעזור לי
זה או שאני מת..או שהוא מת.
"ניראה לך שיש לי כח לחוכמות אסי? השעה 3 וחצי ואני רוצה ללכת הביתה. אז אולי תשתוק
ותיתן לי להרוג אותך? למה תמיד אנשים מסבכים הכל?!" הוא אמר בעצבים
הסתכלתי לצדדים, מנסה למצוא מוצא. כל דבר שיגרום לי להסיח את הדעה שלו
ויעזור לי, אבל לא מצאתי כלום.
"מה אתה מחפש אה?" הוא שאל
"אני מציע לך להוריד את האקדח" אמרתי בביטחון, הלכתי על פיסכולוגיה הפוכה.
"כן ואני מציע לך לשתוק" הוא אמר וטען את האקדח
"חבל..3 מהיחידה שלי נמצאים סביבנו..מוכנים לירייה ברגע שאצעק את הקוד,
לא חראם שתמות?" שאלתי בהתחכמות
"מה ניראה לך? שעשו אותי באצבע? מאיפה 3 אנשים בדיוק יודעים?"
"אולי חברה שלי שמה לב שאני לא בבית, והתקשרה אליהם, יש עליי שבב למקרים כאלה" אמרתי בשקר, למזלי אני שקרן טוב.
"ואיך אתה יודע שהם כאן אה?" הוא שאל בהתגרות
"לא ראית שהסתכלתי סביב, ראיתי אחד מהם, והוא סימן לי עם הידיים על השתיים האחרים"
"אז אני יירה לכל עבר, ואז בך." הוא אמר באיום
"מה ניראה לך? אנחנו מטומטמים?? אומנו למצבים כאלה, אתה בחיים לא תדע איפה הם, ובחיים לא תוכל לפגוע בהם, אז תניח את האקדח, אתה תלך לבית שלך ואני יילך לבית שלי ונשכח מכל זה" אמרתי בזהירות
"אני לא מאמין לך. אני יכול לירות בך כאן ועכשיו" הוא אמר אבל בפחות איום, יותר היסוס..הוא פחד
ראו את זה.
"ואז יירו בך, אותי הם יצילו..אבל אותך ישאירו כאן לדמם למוות ובסבל." אמרתי באיום,
הוא שתק לכמה רגעים, הסתכל לכל הצדדים
"תן לי את מילה שהם לא יהרגו אותי" הוא אמר
"יש לך את המילה שלי" אמרתי
הוא באיטיות הוריד את האקדח והניח על הרצפה
"תעיף אותו לכיוון שלי" אמרתי
"למה אתה צריך אותו?"
"להיות בטוח שלא תשנה את הדעה שלך ותירה בי, קדימה" אמרתי, הוא העיף אותו
עם הרגל אליי והרמתי את האקדח
וואלה אחלה פסיכולוגיה הפוכה.
בלי להסס שנייה אחת אפילו יריתי לו כדור אחד בחזה, הוא נפל לרצפה, התקדמתי אליו
"נתת את המילה שלך.." הוא אמר בקושי
"שהם לא יהרגו אותך, אבל לא אמרתי כלום על זה שאני לא ירה בך מה גם שאין כאן אף אחד..גם את זה אימנו אותנו ביחידה." אמרתי
"בן…" הוא אמר אבל עצרתי אותו בדריכה על הרגל שלו
"לפני שאתה מקלל אותי..אני צריך מימך משהו" אמרתי, והוצאתי מהכיס שלו את הטלפון
נכנסתי להקלטה
"אני צריך שתגיד שאתה זה שהלשנת, שאתה בגדת ביקיר, ואז אני ייתן לך לחיות" אמרתי
"זה לא יעבוד עליי עוד פעם, אני לא עושה את זה" הוא אמר
לחצתי לו חזק על המקום שיריתי בו, הוא צרח מכאבים
"אתה רק צריך לומר את זה, והכאב הזה יפסיק." אמרתי
והורדתי את היד מהמקום ירייה
"אני בגדתי ביקיר וסיפרתי לשוטרים על המשימה.." הוא אמר
"חכה מה הלחץ? עוד לא לחצתי על הקלט.." אמרתי ולחצתי על הקלט
והוא אמר את זה שוב.
"תודה רבה, עזרת לי מאוד" אמרתי וקמתי ויריתי בו ירייה חלקה בלב , בדקתי עם הוא נושם
כשראיתי שהוא לא, סחבתי אותו איתי לבית הנטוש.

מנקודת המבט של יובל –

כל היום הייתי מעופפת, לא יכלתי לחשוב מאז החלום, ההרגשה שהייתה לי בלב
הייתה רע, והייתי בטוחה שזה קשור לאסי
באמצע היום כבר הברזתי הביתה, כיביתי את הטלפון
הייתי צריכה שקט, לא לשמוע אף אחד..הדלקתי טלוויזיה, ישבתי על הספה
עם גלידה, הרבה גלידה.
מצחיק עד כמה שזה נכון שגלידה מנחמת ברגעים כאלה..
"יובלי את בבית?" שמעתי את הקול של הדלת, ואת הדלת נסגרת.
"כן בסלון" אמרתי
"מה את עושה בשעה כזאת מוקדמת בבית?"
"סתם לא הרגשתי טוב אז הלכתי" אמרתי
"ואיך את מרגישה עכשיו יפה שלי?"
"יותר טוב..מה את עושה עכשיו בבית?"
"דודה ליזה התקשרה, הבת שלה ילדה בן, כולם נוסעים. אולי תבואי גם?"
"אני ישמח.." אמרתי, להתקרב קצת למשפחה, ולהתרחק מכולם..מה רע?
"יאללה חיים שלי לכי להתארגן" היא אמרה, עליתי להתלבש
לבשתי שורט שחור רגיל, ומעל שמתי טוניקה אדומה מצמר שמסתירה את השורט
שמתי כובע צמר של הצרפתים בצבע אדום שחור ומגפונים קצרים שחורים , התאפרתי
בקטנה, רימל אודם וסומק. השפרצתי בושם אליאן לקחתי אודם איתי בכיס, והייתי מוכנה.
"אני מוכנה" אמרתי
"אז יאללה נצא?" היא שאלה, הנהנתי כן עם הראש, לקחתי את הטלפון הדלקתי אותו ויצאנו מהבית
הגענו לבית חולים, כולם היו בחדר שלה..הילד היה כל כך קטן ונסיך
אני מכורה לילדים קטנים!
אחרי כמה זמן, הרגשתי את הרעב, הייתי רעבה רצח.
"אמא אני הולכת לקנות משהו לאכול" אמרתי
"טוב אבל תהיי זמינה בטלפון" היא אמרה והושיטה לי כסף.
קמתי מהכיסא, ויצאתי מהחדר ואז מהבית חולים..אוכל של בית חולים זה גועל.
וראיתי שתי מקומות של אוכל בחוץ, העדפתי ללכת לשם.
יצאתי מהבית חולים ועברתי את הכביש.
נכנסתי לחנות של חלבי, לקחתי לעצמי סלט יווני וטוסט, כשסיימתי לאכול ושילמתי
יצאתי מהמסעדה, והתחלתי קצת, לטייל.
בתי חולים עושים לי כאבי בטן ובחילות..ועוד עם החלום הרע של אתמול…
בית חולים זה מה שחסר לי.
ראיתי מישהי רצה לכיווני ומחזיקה את הבטן חזק, ומסתכלת כל פעם אחרונה
"הצילווו" היא צעקה והמשיכה לרוץ , הלכתי לכיוונה מהר
היא הגיעה אליי מהר
"תעזרי לי, בבקשה.." היא לחשה, ונפלה, החזקתי אותה מהר ושמתי את הראש שלה עליי
"היי את בסדר??" אמרתי מהר
"תתקשרי לחבר שלי, תגידי לו שי…בו..א מה..ר" היא גמגמה ודיברה בקושי
"את בסדר? את רוצה ללכת לבית חולים?"
"ל..א לא בי..ת חו..ליםם" היא אמרה בקושי , היא הזיזה את הידיים מהבטן
היה שם מלא דם, והמשיך רק לצאת.. נלחצתי לא ידעתי מה לעשות
"את מדממת את חייבת בית חולים!"
"ל..א בבקש…ה רק…תתקשר…י" היא גמגמה
חיפשתי את הטלפון שלה וכשמצאתי חיפשתי את המספר של חבר שלה, לא היה כל כך קשה.
היה רשום 'אהבת חיי' חייגתי.
"אה חיים שלי?" הוא ענה, שתקתי לכמה שניות.
"הלווו??" הוא שאל בלחץ, התעוררתי מהר…זה לא יכול להיות.
"חברה שלך, היא פה מדממת מול הבית חולים.. היא.." אמרתי, הוא שתק.
"מהה קרה לה??" הוא אמר אחרי כמה שניות, וואוו.
"אני לא יודעת, אני מצאתי אותה ככה.." אמרתי
"איך קוראים לך?" הוא שאל
"יו…" אמרתי, אבל השיחה התנתקה, וגם הטלפון שלה.
נגמרה הסוללה.
"הוא מגיע , אל תדאגי" אמרתי
"תורידי את החולצה שעליי ותעטפי אותה על הפצע, אסור שיירד עוד דם" היא אמרה
"אבל.." אמרתי ועצרתי, מה היא תהיה רק עם חזיה?
"יש לי גופ..יה תור..ידי מהר" היא אמרה, הורדתי מהר וסובבתי סביב הבטן שלה וקשרתי
בשביל שהדם ייפסק.
"איך קוראים לך?" שאלתי
"לי..ז" היא אמרה

מנקודת המבט של סהר –

נסעתי כמו משוגע, אני לא יודע למה.
אולי זה בגלל הקול שלה..או בגלל ליז.
אני לא יודע מה קרה לי, הייתי מת להגיע לבית החולים, בלי לחכות שנייה.
כל כך דאגתי…כל כך פחדתי..
לא ידעתי מה יקרה ביום שניפגש…מיזה הכי פחדתי.
חניתי מהר בחנייה של הבית חולים, לקחתי את התחבושות והאלכוהול ורצתי מהר..
הייתי בצד השני של הכביש, ראיתי שתי בנות, אחת שוכבת ואחת יושבת
הרגליים היו של ליז, זאתי ששכבה. זאתי שעמדה לא ראיתי מי זאת
רצתי מהר בכביש, בין מכוניות העיקר להגיע..
"ליזז" אמרתי והיא הסתובבה
"אסי.." היא אמרה, הייתי בשוק.
הכל נפל לי מהיד, לא האמנתי שזאת היא, לא האמנתי שאני רואה
לא האמנתי שמכל האנשים בעולם דווקא היא הייתה צריכה לעזור לליז.
הכל נפל לי מהיד,
"יובל.." אמרתי בשקט
"חברה שלך היא.." היא אמרה בעצב, וקמה.
"יובל.." אמרתי בקול מלא חרטה, לא יכלתי להמשיך לדבר
היא הסתכלה עליי, דמעה קטנה נפלה לה מהעין והיא פשוט רצה.