"את אחת ויחידה , אהובה שלי מלכהה…" עונה 2 פרק 12

עונה 2 פרק 12 –

מנקודת המבט של אסי –

חיפשתי, עברתי על כל הרשימה שיקיר הביא לי, אבל אף אחד לא היה ניראה כמו
אחד שהיה יכול להיות מלשין, אף אחד שיכולתי להפיל עליו את התיק, כולם נאמנים ליקיר
כבר שנים, ולחשוב שהבן אדם רק בן 18.
איך הוא יכול להפוך את החברים הכי טובים שלו לחיילים שלו?
לבינתיים אני המטרה היחידה. איך נפלתי ככה איךךך??
זרקתי את כל הרשימות על האנשים לרצפה מעצבים והחזקתי את הראש
רציתי לשבור את כל הבית, כל דבר שיוריד מימני את העצבים.
הסתובבתי בבית בסיבובים, הדלקתי סיגריה אחד, ואז עוד אחת.
בלי לשים לב חצי קופסת סיגריות הלכה, ועוד מעט ליז צריכה לבוא,ומה שחסר לי עכשיו זה לריב
איתה על זה שאני מעשן הרבה..אז הלכתי על השיטה השנייה שמרגיעה אותי
כמו ילד מפגר בן 13 התקשרתי מחסום
הייתי חייב לשמוע את הקול שלה.
חייגתי את המספר, אני מכיר אותו כבר בעל פה, כל יום אני אומר אותו בראש כדאי לא לשכוח
"הלו?" היא ענתה, שתקתי.
"וואי לא בא לכם להתבגר?" היא שאלה בעצבים, צחקתי בשקט, אני אוהב כשהיא מתעצבנת
"נו תגידו מי זה או שאני מנתקת." היא אמרה, לא רציתי לנתק. לא רציתי שהיא תנתק
אבל הייתי חייב..
"אני אוהב אותך" אמרתי וניתקתי מהר.
הוצאתי את התמונה של מהכיס הפנימי של המעיל, נהייתי מאוהב אובססיבי
או שזה סתם הגעגוע? אבל אני פשוט חייב לשמוע את הקול שלה, לראות תמונה שלה
כדאי להירגע, כדאי להיזכר, כדאי לדעת עד כמה מטומטם יצאתי ואת מה השארתי מאחורה..
"אני בביתתת" ליז פתאום נכנסה, קימטתי מהר את התמונה ודחפתי אותה לכיס
"הגיע הזמן" אמרתי וקמתי מהכיסא אלייה, חיבקתי אותה מהמותניים ונישקתי אותה נשיקה קטנה.
"מה קורה אהוב שלי?"
"רגיל..איך היה?"
"אימונים קשים, נמאס כבר." היא אמרה ונשכבה על הספה, עליתי מעליה עד שהפרצוף שלה היה מול שלי
"את יודעת מה אומרים?" שאלתי בלחש
"מה?"
"קל בקרב קשה באימונים.." אמרתי ונישקתי אותה..
זה לא שאני לא אוהב אותה ואני איזה צבוע..אני אוהב אותה וחושב שהיא נהדרת.
אבל יובל זאת אהבה אחרת, אהבה מיוחד של פעם בחיים.
יובל היא האהבה הראשונה שלי.

מנקודת המבט של יובל –

זאת אמורה להיות בדיחה נכון?!
בדיחה מטומטמת.
לרגע באמת חשבתי שזה הוא, זה היה לרגע הקול שלו..
איזה מטומטם יכול לעבוד ככה? זה לא מצחיק.
לרגע האמנתי שזה אסי שיתקשר..אבל מה פתאום? הוא כבר שכח אותי
שכח מי זאת יובל..
"מי זה היה?" דניאל שאל
"סתם,חסום." אמרתי וחייכתי חצי חיוך
"הכל בסדר?" הוא שאל במבט דואג
"כן,הכל מעולה" אמרתי בחיוך, והוא משך אותי לחיבוק אוהב
דניאל נסיך, והוא חבר טוב ודואג..הוא לא שותה, ומעשן פעם ב… אנחנו בקושי רבים, והוא באמת אוהב אותי.
אבל לומר שאני אוהבת אותו? זאת מילה גדולה אוהבת
אבל אני כן מרגישה משהו.
אבל אני תמיד מחפשת בו את אסי, משווה אותו לאסי.
הוא פשוט לא אסי, וזה מה שהכי כואב.

מנקודת המבט של אסי –

קמתי באמצע הלילה, זה היה אחד מהימים האלה.
הימים החזקים של הגעגוע, של האהבה..
שאני לא מצליח להירדם מגעגוע ומחשבה, שכל דבר מזכיר.
הלכתי לסלון בשקט, בלי להעיר את ליז, והדלקתי את המחשב נייד
נכנסתי לפייסבוק, מהמשתמש הישן והרגיל שלי, מלא הודעות, בקשות חברות, עדכונים
לא נכנסתי לפייסבוק מלא חודשים, נכנסתי לקיר שלי ולתמונה האחרונה שהעלתי
שלי ושל יובל מהבילוי האחרון שלנו..נכנסתי אליה לקיר, וסתם הסתכלתי
על הסטטוסים, התמונות, כמה כותבים לה בקיר..יש לה חבר.
דניאל הלוי…שונא אותו כבר.
הסתכלתי לה על התמונות, כל תמונה שלה יותר חשופה מהשנייה
חשבתי שהזהרתי אותה לגבי הבגדים הקצרים האלה. ואם לא אני אז אין לה חבר שיגיד לה את זה?!
ולמה מגיבים לה בנים בקיר?! אין לה חבררר???? גם כן עלאק חבר.
נכנסתי לקיר של אחותי אליה בכלל התגעגעתי.
היה רשום שהיא רווקה, מתי הם נפרדו?! הייתי בשוק.
לא האמנתי שדווקא הם..מכולם ייפרדו!
מלא סטטוסים עצובים, ומלא תמונות..גם אותה הזהרתי על הבגדים הקצרים.
מה קרה הלכתי גם המילה שלי הלכה?! ואיך סהר מסכים לה? חטפתי יותר עצבים.
נכנסתי לקיר שלו, אצלו בכלל בית זונותתתתתת הלך לו בקיר. מה חזרנו לימים של לפני שנתיים?
העצבים רק עלו..העפתי את המחשב בעצבים מימני ובעטתי בכיסא של השולחן, ויצאתי מהבית
רציתי להירגע, לנשום אוויר. להשתלט על עצמי ואז לחזור הביתה.
הכל התערבב לי, הגעגוע, האהבה, העצבים, הכעס, הכלללל מהכלל.
לא מצאתי דרך לפרוק את העצבים, השעה הייתה 3 בלילה, קור כלבים בחוץ ואני עם מכנס טרנינג
ובלי חולצה. עישנתי סיגריה..לפחות את זה לא שכחתי לקחת..
"הופה אסיייי" מישהו צעק, הסתובבתי מהר
לא זיהיתי מי זה, מי בכלל מכיר אותי כאן?
"מי זה?"
"מה אתה עושה בחוץ בשעה כזאת? וואלה הייתי בדרך לבית שלך." הוא אמר, התקרבתי אליו
לזהות מי זה, ולהבין מאיזה אומץ הבן זונה כמעט הגיע לבית שלי.
"ולמה בדיוק היית בדרך לבית שלי?" שאלתי, זיהיתי מיזה.
אחד החיילים של יקיר, יקיר גילה, ושלח אותו להרוג אותי..בטוח.
"בשבילך, או בשביל החברה היפה שלך…." הוא אמר
"אם אתה רק תתקרב…" אמרתי
"אסי אסי…" הוא אמר בהתחכמות כשעצר אותי מלהמשיך את דבריי.
"ניראה לך שאתה במצב לאיים? לא חמוש? כשאני עם אקדח??" הוא אמר ושלף אקדח וכיוון אותו למולי
"קדימה? מה אתה מפחד? תהרוג אותי." אמרתי בביטחון
"לא מפחד אה? יקיר חושב שאתה הסמוי..שלח אותי." הוא אמר
"חשבתי ככה..תגיד ליקיר שביום שאני ישתף פעולה עם המשטרה, אני יקבור את עצמי חי באדמה" אמרתי, יחידה לא יחידה..עם מנאיקים לא משתפים פעולה.
איך אומרים אצלנו? למלשינים אין תקווווה!!

מנקודת המבט של יובל –

"אסי? אס…י, אסי למה אתה עם דם?
ואיפה היית??
אסי למה מכוונים עלייך אקדח?" שאלתי כשהבטתי באסי ומולו מישהו עם אקדח
"אסי למה הפרצוך שלה מלא דם??" שאלתי שוב, אבל הוא לא שמע.
דיברתי ודיברתי והוא לא שמע.
"אסי אני מפחדת, תחזור הביתה..
תבקש מימנו שיוריד את האקדח, תגיד לו שיוריד את האקדח הוא יפגע בך!!!" אמרתי בלחץ
נגעתי לו בכתף וניערתי אותו חזק
"אסי תתעורר מכוונים עלייך אקדח אסייי תעשה משהו!!!!" צרחתי וניערתי אותו יותר חזק.
ובום, שמעתי ירייה. אסי נפל על הרצפה, וכל הפרצוף והבטן שלו דם.
"אסייייייייייייייייייי" צרחתי וקמתי מהר, צרחתי את זה בקול כשהייתי ערה.
הסתכלתי לכל הצדדים, נשמתי מהר בבהלה, העיניים שלי היו אדומות והפנים שלי היו רטובות
מבכי וזיעה למרות שהיה קר בחוץ.
"אסי.." לחשתי בשקט, הרגשתי רע בלב.
הרגשתי מועקה בלתי מוסברת, כאילו משהו רע קרה.