אתקן אותך (Fix You)

]1[ אלאנה
מאז ומעולם אהבתי ים. הבריזה מלטפת את פני, את רגלי החשופות, את בטני, מבדרת את שיערי. הרוח גרמה לי להרגיש כאילו הזמן נעצר, ואלה רק אני, היא והמים קיימים. הגלים נשברים בצליל נוגה, החול משמש כשמיכה, השמש הקופחת שוקעת לאיטה בים, העננים מזדחלים ומטשטשים אותה.
פשוט לשכב שם ולחלום. זה כל שהייתי צריכה בשביל להתקיים. להשתחרר מהמשפחה, מהלימודים, מהחברים, מהכל. מבחינתי, אני יכולה לגור בים; בלי בית, בלי אנשים, בלי כלום. אולי זה היה אפילו משמח אותי יותר, מציל אותי מהחיים האלה.
החלומות בהקיץ שלי נקטעו כשהטלפון שלי צלצל. נאנחתי והתיישבתי, מנערת את החול החמים מעלי. שיערי מתבדר בחוזקה בבריזה ואני לקחתי נשימה עמוקה ועניתי לטלפון. “היי.” אמרתי בשקט.
“איפה את?” אמא הייתה באחד מהתקפי ההיסטריה שלה. “תחזרי הביתה. עכשיו!”
השענתי את ראשי על ידי. “אני אחזור בקרוב,” מלמלתי. “אני עם האנה.” אמא תמיד האמינה שאני נפגשת עם האנה, החברה הכי טובה שלי, והיא לעולם לא חושדת שבמקום ללכת אליה, אני הולכת לים או לכל מקום אחר בשביל להירגע. ננה, מצידה, תמיד מגינה עלי כשאמא מתקשרת אליה לוודא שאני בסדר.
“תחזרי הביתה, אלאנה. זו לא בקשה זו פקודה.” קולה היה נסער, ועל אף שזהו דבר שבשגרה – אמא כועסת תמיד, לא משנה מה – היה משהו בקולה שגרם לי לקום על רגלי ולומר לה שאני בדרך.
הלכתי באיטיות אל כיוון החנייה ושם מצאתי את הגרוטאה שלי. הגרוטאה הייתה מכונית משנות השמונים שעברה יותר מידי בחייה. אני לא בטוחה אפילו איזו חברת מכוניות הוציאה אותה – היא עד כדי כך ישנה. אבל למרות הצבע הלבן והמתקלף – שדהה כבר מזמן – והריפוד המעופש, אהבתי את הגרוטאה. קראתי לה אפילו בשם – מריס, על שם סבתא שלי, זכרונה לברכה, שקנתה לי את הגרוטאה ליום ההולדת הקודם שלי, שבוע לפני שנפטרה.
לקחו לי כמה נסיונות עד שהמנוע החל לפעול, ואז התחלתי לנסוע החוצה מן החניה הריקה, אל עבר הכביש המהיר, חזרה לעיר. הדלקתי את הרדיו והתחלתי לשמוע את הערוץ בו משודרים תמיד שיחות פילוסופיות או סתם שיחות טיפשיות בין אנשים מבוגרים. תמיד היה משעשע, או מאיר-עיניים, לשמוע את האנשים האלו מדברים. ננה מעולם לא הבינה את האהבה שלי ללהקשיב לדברים שכאלה ולא מוזיקה, ואני תמיד חזרתי על אותו ההסבר. “המוזיקה העכשווית שמשמיעים ברדיו היא מעצבנת ואלקטרונית מידי. אני אוהבת קלאסיקות, ואף פעם לא משמיעים קלאסיקות ברדיו.” לא יכולתי לספר לה שאני פשוט אוהבת לשמוע אנשים מתווכחים על נושאים פילוסופיים מעניינים, כמו האם שביל החלב הוא אכן נמצא אי שם בחלל, או שאולי זה סתם שובל של אורות שמסמנים לנו את הדרך. לאנשים אחרים זה ישמע מוזר שנערה בת שמונה-עשרה שומעת דברים כאלה, אבל אהבתי את זה הכי שבעולם.
“אני לא מאמין שישנם חיים אחרי המוות,” אמר ניקולאיי, אחד מהשדרנים, שכרגע התווכח עם סטו ואהרון, האורחים היומיים. “אני חושב שמי שמאמין בכך, הוא טיפוס נלוז שלא מכבד את החיים שלו.”
“אז אינך מסכים עם הדת היהודית,” אמר אהרון בקולו הצרוד. “המאמינים הכבדים בדת משרתים את האל כל חייהם על מנת להגיע לגן-עדן בחיים שאחרי – “
“אבל אין שום חיים אחרי המוות!” איבד ניקולאיי את שלוותו ופי התעקל לחיוך משועשע. ניקולאיי היה חמום-מוח באופן תמידי כשאנשים לא הקשיבו לו – או לא הסכימו איתו. בתור בן-אדם בשלהי שנות החמישים לחייו, זה היה ממש ילדותי ואידיוטי. וזו הסיבה למה תמיד צחקתי כשהוא התחיל להתעצבן, כי הוא פשוט נשמע כמו הילדים הקטנים והלא-בוגרים שאיתי בכיתה. יכולתי אפילו לדמיין את הפרצוף שלו מאדים עד לכדי עגבניה. גיחכתי בקול רם תוך כדי פנייה בעיקול שהוביל אל הרחוב הראשי בעיר, שהיה מלא בחנויות, בתי קפה, מסעדות, ברים ומועדונים. באחת המסעדות עבדתי בתור מלצרית מן המניין, ונהניתי מאוד לעשות זאת. קיבלתי הרבה טיפים, המשכורת הייתה טובה, והאנשים שהכרתי היו נחמדים ביותר.
“אני חושב שאחרי המוות הנשמה נוסעת הלאה,” אמר סטו בקולו השקט, השקול והמחושב. “ברגע שאדם מת, נשמתו עוברת לתינוק שנולד באותו רגע. כלומר – גלגול נשמות.”
“זה קשקוש בלבוש,” התווכח אהרון. “אין שום דבר כזה 'גלגול נשמות'. יש גן עדן וגיהנום, ועל מנת לא להגיע לגיהנום, צריך להאמין בה' ולקדש את השם – “
“אז אתה בעד לבזבז את כל חייך בקידוש השם מאשר להנות?” ניקולאיי התפלץ, ויכולתי להבין אותו הפעם. “אתה לא חי בשביל להקריב את עצמך למען מטרה מסוימת! אתה חי בשביל עצמך! אתה חי כדי שלך יהיה טוב! וחוץ מזה, אין שום דבר אחרי המוות! ברגע שאתה מת, אתה מת, והכביכול-נשמה שלך מתה יחד איתך.”
פניתי אל הרחוב המוביל לביתי בזמן שסטו אמר, “אבל זה לא הגיוני. למעגל אין התחלה ואין סוף, ולכן אתה לא יכול פשוט ללכת לישון ולא להתעורר – אתה מתעורר בעולם אחר, ביקום אחר, בתור משהו אחר – “
נאלצתי לקטוע את הדיון, שדווקא התחיל להיעשות מעניין, מפני שהגעתי הביתה. החניתי את מריס על סף הבית, וכיביתי את המנוע הרועש. יצאתי מהגרוטאה והלכתי בשביל הגישה הקצר, שמשני צדדיו היו עשרות סוגי פרחים וצמחים שונים, ולאחר שבחנתי עציץ חדש לכמה רגעים, הגעתי אל דלת הכניסה. הבית היה בעל שתי קומות, והיה ממוקם באזור היותר-עשיר של העיר, למרות שלא הכי עשיר. אזור העשירים היה נמצא בצפון העיר, הרחק מאיתנו. בדרום העיר היה אזור הממוצעים, וכאן, באזור שלנו, היה את האנשים שהם בין לבין, כמו המשפחה שלי.
שלפתי את צרור המפתחות מכיס מכנסי והשחלתי את המפתח הדרוש אל מנעול הדלת. הדלת נפתחה בחריקה, ומבפנים שמעתי קולות בכי וצעקות. ידעתי מה קורה עוד לפני שבכלל צעדתי פנימה.
“אלאנה!” אמא צווחה. “בואי הנה תיכף ומייד!”
לקחתי נשימה עמוקה ולאחר שסגרתי את הדלת ותחבתי את הצרור חזרה לכיסי, הלכתי אל הסלון. הסלון שופץ לפני כחודשיים, ועכשיו נראה כאילו נשלף ממגזין עיצוב-פנים יוקרתי, עם ספות-עור נקיות, טלוויזיית פלזמה חדישה, שולחן זכוכית קטן, וכורסא אדומה בוערת, בתור "כתם-צבע", כפי שאמא קראה לזה. על הכורסא הזאת ישבה אדריאנה, אחותי הקטנה, פניה טמונות בידיה, כשהיא בוכה בשקט וכל גופה רועד. על אחת הספות ישבה אמא, שלצידה אבא, והוא מחזיק אותה כדי שלא תתנפל עלי – או על אדי, שכל שיערה השטני היה פרוע, ואצבעות רגליה לבנות מרוב שהיא לחצה אותן לרצפה.
“תירגעי, אלואיז,” אבא מלמל בשקט, מלטף את ראשה של אימי כאילו הייתה כלבה – בעצם, לא כאילו. זה מה שהיא. “אלאנה לא עשתה דבר, היא לא אשמה – וגם לא אדריאנה.”
אדי התכווצה במקומה, ציוץ נפלט מפיה, ואני הרגשתי זעם מבעבע בי. אדי בוכה הרבה יותר מידי. והכל בגלל אמא. “מה את רוצה?” שאלתי, בקושי מסוגלת להסוות את הכעס שהשתלט על השלווה שחשתי עד לפני רגעים ספורים.
“לכי תוציאי את הכלב הטיפש,” אמא נהמה, עיניה הכחולות פעורות לרווחה בשגעון. “אמורי לא בבית.”
הכעס שבתוכי געה ונהפך לזעם קר. היא קראה לי לפה מהשלווה שלי בשביל להוציא את הכלב של אחי הגדול, שהוא זה שצריך לדאוג לו, כי זה היה ההסכם? אין לה שום בושה?!
פתחתי את פי כדי לצרוח עליה, אבל מבט אחד מאבא, והבנתי שאין טעם. לא משנה עד כמה אני שונאת אותה, לאמא יש בעיה. הפרעה. והיא מטורפת. עיניו הכהות של אבי שידרו לי שהוא מרגיש כמוני, שגם הוא כועס, אבל זה לא בגללה. אמא לא אשמה שדעתה נטרפה עליה ברגע שהיא ילדה את אדריאנה.
“טוב,” פלטתי בקול נוטף-ארס, ואדריאנה פלטתה ציוץ נוסף והרימה את ראשה כדי להביט בי. ליבי נמחץ לראות את אחותי בת החמש-עשרה נראית כל כך שבורה, עיניה הכחולות כשל אמא היו אדומות ונפוחות מרוב בכי, דמעות שקטות זלגו במורד לחייה, ופניה היפות נראו לפתע פחוסות מעט, כנראה מרוב משיכות באף.
חייכתי חיוך קלוש לעברה ויצאתי מהסלון, עולה לקומה השנייה, ותוך כדי שומעת את אמא חוזרת לסבב צעקות נוסף על כמה שאדי הרסה לה את החיים, ואת אבא שלי מנסה להרגיעה, ואת אדי פורצת בסבב מחודש של דמעות.
לקחתי נשימה עמוקה והגעתי לקומה השנייה. הלכתי לחדרו של אמורי וראיתי את החיה הארורה שם. כלב הבולדוג הזקן שלו, ששמו וואפל, כשכש בזנבו בעצלות, כאילו אין לו זמן בשבילי. פרוותו השחורה נכנסה לו כבר לעיניים השחורות, שנבלעו תמיד בפלומת שיערו. חרקתי שיניים ולאחר שחיפשתי – ומצאתי – את הרצועה בין ערימות הבלאגן שבחדרו של אמורי, קשרתי את החיה המעצבנת. נאלצתי לגרור את הכלב העצלן במורד המדרגות ולדלת היציאה, הצעקות והבכי מלווים אותי כל הדרך.
השמש כבר כמעט שקעה לגמרי כשיצאתי החוצה, ואני הרמתי טלפון לננה. “תפגשי אותי בפארק,” הודעתי לה. “אני בטיול עם הכלב הדפוק של אמורי.”
“נתראה שם,” השיבה לי ננה ולאחר מכן שיחה נותקה. גררתי את הכלב במורד הרחוב, מרגישה איך כל מצב-הרוח הטוב שהיה לי עד שנכנסתי הביתה, נעלם כלא היה. ננה הייתה היחידה מהחברים שלי שידעה מה המצב אצלי בבית, ותמיד הייתה אוזן קשבת בשבילי. לא יכולתי לספר את זה לאף אחד – זה היה מביך מידי. ואם רוזי רייקס הייתה יודעת על זה…
התחלחלתי רק מהמחשבה על כך.
הגעתי לפארק שבין אזור העשירים לאזור שלנו בעיר – מקום המפגש הקבוע שלי אם ננה, כיוון שהיא גרה באזור העשירים, ומקום נוסף להרגע בו – עדיין גוררת את הכלב אחרי. הוא הלך לאט, כאילו יש לנו את כל הזמן שבעולם, והתחיל בשלב מסוים לרדוף אחרי הזנב שאין לו. אמורי יחטוף ממני כשאחזור הביתה.
ראיתי את ננה כבר מרחוק. שיערה האדום והגלי היה אסוף לקוקו גבוה שהשתפל על גבה, עיניה הירוקות-חתוליות ננעצו בי, והיא חייכה לעברי, סיגריה תקועה בין שיניה הצחורות והמושלמות. ננה הייתה אחת הבנות היפהפיות שגרות בעיר. לא הייתה אחת שלא סגדה לה, רצתה להיות כמוה, או שנאה אותה. אני הייתי החברה-הכי-טובה שלה, זאת שתמיד נעלמת לידה. בכל זאת, לא רק היופי המהמם של ננה גרם לה להיות בולטת – צבע השיער שלה היה ייחודי ביותר, ואיתו אפשר היה לזהות אותה מרחוק, בכל מקבץ של אנשים. אני, לעומת זאת, הייתי נעלמת אם היינו בקהל אפילו קטן. לא רק שהייתי מטר חמישים-ושמונה, והיא הייתה מטר שבעים-ושלוש, אני הייתי צנומה, עם חזה קטן ביותר ותחת עוד פחות, שיער חום-כהה שמגיע לי עד האגן )ביום טוב, הוא יכול להיות גלי ולא סתם חלק ומשעמם(, וזוג עיניים כהות כל כך, כמעט כמו של אבי, עד שרק בלי המשקפיים עם המסגרת השחורה והעבה שלי, ובאור-יום, אפשר היה לראות שצבען הוא לא שחור או חום כהה, אלא כחול. כמו שילוב של העיניים של אמא ואבא ביחד.
וכמו שאמרתי – הייתי נעלמת.
“היי, לאנס,” ננה קפצה עלי בחיבוק, ריח הניקוטין גורם לי לחיוך. הסוג שננה עשנה היה סוג יקר מאוד של סיגריות, שאבא שלה תמיד קנה לה, וריח הסיגריות היה מעורב עם ריח של רוזמרין. זה נהפך לריח של ננה, ובכל פעם שהרחתי אותו, ידעתי שננה באזור.
וואפל נבח וננה הזעיפה פנים והוציאה לו לשון. “הכלב הזה ממש דוחה,” היא צקצקה בלשונה. “איך אמורי מסוגל לחוש אליו חיבה כלשהי?” היא לקחה שאיפה מהסיגריה.
גיחכתי והתיישבתי על הספסל, ננה מתיישבת גם היא לידי. היום היא לבשה טוניקה כהה ארוכה עם טיץ שלושת-רבעי שחורים, שהתלבשו על רגליה הארוכות כאילו נתפרו במיוחד בשבילה – ואולי זה אפילו נכון, בהתחשב שאבא שלה מעצב-אופנה. היא נעלה נעלי עקב כהות, וענדה עגילי חישוק לבנים גדולים. היא תמיד הייתה אופנתית, אפילו כשהיא יצאה בשביל לפגוש אותי בפארק. המוטו שלה בחיים זה להיראות טוב, לא משנה לאן הולכים ומתי. המוטו שלי היה שממש לא איכפת לי איך אני נראית כל עוד זה נוח ואפשר לישון איתו.
“אז איך את וג'ואי?” שאלתי אותה בחיוך מעט זחוח. ננה תמיד החליפה חברים, ונכון לכרגע, היא יצאה עם ג'ואי.
היא גיחכה. “אני מתכננת לזרוק אותו בקרוב,” היא אמרה נשפה עשן מפיה, יוצרת עיגולי-עשן באוויר. תמיד תהיתי איך היא עושה את זה. “יש מישהו אחר שתפס לי את העין.” היא קרצה לעברי.
הפעם היה זה תורי לגחך. “ומי הפעם?” הסתכלתי עליה בספקנות.
החיוך שננה הבזיקה לעברי היה ממתיק-סוד. היא שלפה מהתיק שלקחה איתה מגזין-בנות יוקרתי, שבתמונת השער היה הבחור הכי חתיך, סקסי, יפה-תואר, שאי פעם ראיתי. האנה ראיתי את עיני נפערות מעט וצחקקה. “גברת אני-לא-אוהבת-רכילות, תכירי,” היא הקניטה בחצי-חיוך. “וויל בלק, הכוכב הכי לוהט – תרתי משמע – בעולם הבידור בימינו. התחיל כדוגמן בגיל שמונה עשרה, ולאחר שבע שנים, כיום, נכנס לתעשיית הסרטים.” היא קרצה לי. “ונחשי מה? הוא גר כאן, בעיר, בקצה אזור העשירים, על הגבול עם העיר השכנה.”
ידעתי שהרבה ידוענים גרו כאן בעיר, לכן זה לא ממש הפתיע אותי. יתר על כן, העיר הייתה אחד המקומות בהם צולמו הרבה סרטים וסדרות לכל העולם. בכל זאת, העיר הייתה ענקית, עם מקומות ממש יפים – שלא לדבר על מבנים מהודרים למדי.
“תני לי,” לקחתי ממנה את המגזין ובחנתי את הוויל בלק הזה. היה לו שיער שחור לחלוטין, בלי שום גוון אחר שזור בתוכו. פשוט שחור. מעולם לא ראיתי כזה שחור – או שאולי זו הייתה המצלמה והעריכה אחרי זה שהפכו את שיערו לכזה שחור מושלם. נוסף על כך, שיערו היה פרוע באופן מסודר, וזה רק גרם לו להיראות עוד יותר סקסי.
בתמונה אפשר היה לראות גם את הגוף שלו, שהיה שרירי ומוזהב. בחזה היו לו ריבועים כל כך מסודרים ומדהימים, ולמרות שהיה חלק ברובו, מתחת לקורקבן היו לו כמה שיערות בודדות, שנעלמו מתחת לג'ינס שלבש. עיני נדדו חזרה לפניו – דבר שהיה קשה, כי בחזה כמו שלו הייתי יכולה לבהות שעות על גבי שעות – ושמתי לב שההבעה שעל פניו היא לא רצינית, לא בדיוק. היה לו צללית של חיוך מגחך על פניו, ועיניו, שהיו כסופות לחלוטין, נצצו במעט שעשוע. לעזאזל איתו, אפילו האף שלו, שהיה טיפה שבור, גרם לו להיראות יותר סקסי, יפה-תואר וחתיך מכל בן אחר שאי פעם ראיתי.
“את מוכנה להפסיק לבהות בחבר העתידי שלי?” קולה של ננה הקפיץ אותי ואני פניתי להסתכל עליה בבהלה. “תודה.” היא חייכה וחטפה ממני את המגזין חזרה.
נשענתי לאחור על הספסל ונאנחתי. “הוא אכן חתיך, נן,” אישרתי. “אבל הוא נראה כזה… בלתי-ניתן-להשגה. או מרוחק. או לא מהיקום הזה, כאילו הוא לא באמת חי וקיים.” הרגשתי לפתע כמו אורחת ברדיו, בתחנה של פילוספיית החיים. דרך אגב, זה היה הדבר היחיד שלא סיפרתי לננה עליו – היא ידעה שאני שומעת דברים ברדיו שהם לא מוזיקה, אבל לא ידעה מה בדיוק. היא כן ידעה מה ז'אנר המוסיקה המועדף עלי, עם זאת.
ננה נאנחה מעט בחולמנות. “מה שנכון נכון,” היא הסכימה איתי, להפתעתי. “אבל זה לא ימנע ממני לנסות ולהפוך להיות חברה שלו. היה כתוב באחד הראיונות איתו שהוא אוהב בנות אדמוניות.” היא קרצה לי.
גיחכתי. “בהצלחה עם זה.” אמרתי, והתכוונתי לזה. אם היה מישהו שמתאים לננה, זה הוויל החתיך הזה. ואם הייתה מישהי שבהחלט יכולה להתאים לו, זו הייתה…
טוב. אף אחת לא יכולה להתאים לו. הוא יותר מידי חתיך בשביל שמישהי תתאים לו בדיוק.
ננה ואני המשכנו לדבר עד שהשעה הייתה כבר מאוחרת מידי ואני נאלצתי לחזור הביתה. חזרה לאמא המטורפת שלי, לאבא מעורר-הרחמים, לאדי הבוכייה, ולאמורי האדיש. למקום בו לא הרגשתי שום רוגע או חופש.
]2[ וויל
הרגשתי חרא.
ידעתי שלא הייתי צריך להקשיב לקסאבי. אבל האידיוט שכנע אותי, ויצאתי איתו ועם ג'ף למסיבה המפגרת ההיא במועדון "הפטרייה המהוגנית". לא רק שלא מצאתי אף בת שווה מספיק בשביל להעביר את הזמן, אלא שה"חברים" שלי נטשו אותי באמצע לטובת שתי בנות שלא הפסיקו ללטוש בי מבטים. כמובן שהן ילטשו. כל הבנות לוטשות בי מבטים. לקסאבי ולג'ף זה כבר לא הפריע – אחרי שלוש שנים של שותפות לדירה וכביכול "חברות טובה", הייתי מתפלא אם הם לא היו מתגברים על זה – והם לקחו את השאריות שלי תמיד. לא היה להם איכפת שאני נראה הרבה יותר טוב משניהם ביחד, כל עוד זה מביא בחורות. זו הסיבה למה תמיד הם לקחו אותי למסיבות איתם על אף שלא רציתי – בתור "קמע למזל טוב", כמו שקסאבי הסתום קרא לי.
ואתמול בלילה, יצאתי עם הקרציות למסיבה, ושם משכתי לעברי את שתי הנימפונות הקטנות. לא רציתי אף אחת מהן אז השארתי אותן בשביל שקסאבי וג'ף יטפלו בהן. לפי מה שהבנתי, הם טיפלו בהן יפה מאוד.
ועכשיו הייתה לי סתם חמרמורת מטומטמת, שזה ממש-ממש-ממש לא טוב, כי קלייטון שונא שאני בהאנגאובר ביום עבודה. והיום היה עתיד להיות לי יום עבודה מפרך למדי – עם צילום לשלוש חברות אופנה, ועוד אודישן, ועוד ליל צילומים לסרט השני בחיי, בו אני הולך לשחק את הרע-הסקסי-החתיך-והרשע. למען האמת, לא התחברתי לדמות בכלל, אבל מסתבר שכשרון יש לי, ושהצלחתי להעביר את הרעיון כמו שצריך. אפילו קלייטון התלהב מהמשחק שלי – וקלייטון לא מתלהב משום דבר, כך שזה אומר משהו.
אבל כן ציפיתי בכליון-עיניים לאודישן, שקלייטון הביא לי את התסריט שלו בשביל להתאמן לפני. הדמות עליה הלכתי להבחן הייתה דמות של בחור שקט ואפלולי, עם עבר מסתורי וקשה, שבחורה תמימה ומתוקה מתאהבת בו, ואז שניהם נכנסים לסיפור אהבה סוחט דמעות. למעשה, אני דיי רגשן בדברים האלו, ודמעתי מעט כשקראתי את התסריט. אם קסאבי וג'ף היו יודעים על הצד הרכרוכי הזה שבי, הם היו מכסחים אותי ממזמן וקוראים לי מנשנש. אני לעולם לא אשכח להם את החודשיים ההם, אחרי שראינו "טיטאניק", איך הם ירדו עלי כשמיררתי בבכי בסוף.
למעשה, הסיפור של הדמות הזאת – ששמה הוא נת'ניאל קלירווטר, דרך אגב – היה דיי דומה לסיפור שלי, חוץ מהקטע של האופי אולי, כי בזמן שהוא שקט ומדוכא, אני יכול להחשב ליותר חברותי ושמח. אבל גם לי יש עבר "מסתורי" ו"קשה", אפשר להגיד, כך שזה מסתדר איכשהו.
“וויל, קלייטון מחכה לך בחוץ!” שמעתי את ג'ף קורא לי. גנחתי בכאב כשסובבתי את ראשי לבדוק שאני נראה מספיק הולם בשביל היום. מכנסי ג'ינס קרועים, חולצת טי לבנה, השרשרת הזהובה סביב הצוואר, הטבעת הכסופה על אצבעי, שלעולם לא אוריד אותה, לא משנה מה, והקעקוע שלי בולט על רקע עורי. אף אחד לעולם לא יבין את פשר הקעקוע, שהשתרך מכתפי ועד לחזי בצבעו הירוק-כהה, או הטבעת שעל אצבעי. כולם חשבו שזה פשוט חלק מהתדמית ה"ילד-הרע" שלי. שיחשבו ככה, לי לא איכפת.
לאחר שפרעתי את שיערי השחור עוד קצת, יצאתי מהחדר הענק שלי אל עבר הסלון העוד יותר גדול. הדירה בה גרנו קסאבי, ג'ף ואני, הייתה אחת הדירות העשירות בעולם, שנמצאת באחד הבניינים העשירים בעולם. הייתה לנו בריכה ליד הסלון, וג'קוזי גם כן, עם בר משקאות ועליית גג רומנטית למזמוזים עם בחורות שמביאים הביתה. שלא לדבר שלכל אחד מאיתנו היה חדר בגודל של דירה שלמה. ערכנו הרבה מסיבות אצלנו, וכל מסיבה הייתה יותר שווה מקודמה. אהבתי לחיות ככה, בתור רווק, ביחד עם החברים הכי טובים שלי, שנמצאים איתי בעסקי השעשועים. קסאבי הוא שחקן, וג'ף הוא דוגמן, ואני היחיד שכרגע נמצא בשני העולמות מבין שלושתינו, אבל היו להם שאיפות להיות כמוני, למרות שהתחלתי את קריירת המשחק שלי רק לאחרונה, עם הסרט החדש הזה שיצא, בו שחקתי תפקיד משני. אבל זה כבר משהו, וזו רק תחילת הקריירה הקולנועית שלי, אחרי הכל.
“קלייטון הולך להרוג אותך, אחי,” קסאבי הסתכל עלי במבט בוחן. “אתה נראה נורא ואיום.”
שלחתי לו מבט מעוצבן. “תודה רבה, אחי. עם חברים כמוך מי צריך אויבים.”
קסאבי חייך את החצי-חיוך הזה שלו ולא אמר דבר. התאפקתי מלהוציא לו לשון, כמו ילד קטן, ויצאתי מהדירה בטריקת דלת משמעותית. ירדתי במעלית הגדולה והמפוארת אל הלובי, שם השומר נעץ בי מבט עוין. התעלמתי ויצאתי דרך הדלתות המסתובבות אל האוויר הפתוח, ואל ג'יפ ה-BMW השחור שחיכה לי בחוץ.
כשנכנסתי אל המושב האחורי, קלייטון כבר ישב שם, עיניו נעוצות בי ברוגז. “איחרת.” הוא אמר בכעס.
“בוקר טוב גם לך,” מלמלתי, קולי ציני יותר מתמיד. כאב ראש פילח את ראשי, ואני נשענתי לאחור, מרגיש פשוט זוועה. דוני הנהג החל לנסוע, והרעידות של המכונית רק עשו לי יותר רע.
“שוב האנגאובר?” אי אפשר היה לטעות במרירות שבקולו של קלייטון. “אני חושב שאני אצטרך לעשות שיחה עם החברים הקטנים שלך. זה לא יכול להמשך ככה, וויל. אתה פשוט שותה את עצמך למוות.”
לכסנתי אליו מבט, והתאפקתי מלומר לו שגם אילו הם לא היו לוקחים אותי למועדון, רוב הסיכויים שהייתי משכר את עצמי בבית. החלטתי, במקום זאת, לתת לו את הסיבה לחמרמורת. “סרנה התקשרה אתמול.” הודעתי לו, וראיתי מייד איך פניו מתקדרות.
“אני אדבר איתה,” הוא אמר נחרצות. “היא צריכה להפסיק להטריד אותך כבר. עד כמה נואשת בחורה יכולה כבר להיות?” הוא רשף בזעם. ידעתי למה הוא כועס כל כך – על אף שקלייטון הכחיש זאת בכל תוקף, הוא הרגיש משהו קרוב לאבהות כלפי. סרנה, שאומנם קלייטון היה גם הסוכן שלה, הייתה בת-הזוג שלי במשך חודשיים – מערכת היחסים הכי ארוכה שהייתה לי אי פעם, למען האמת – ומצאתי אותה בוגדת בי עם סיג'יי רייקס, ה"יריב" שלי מבחינת פופולאריות. הוא היה דוגמן ושחקן מתחיל, כמוני, ותמיד השוו בינינו, בטענה ששנינו הבחורים הכי חתיכים. למרות שבפעם האחרונה, אני זכיתי במקום הראשון בסקר ה"בחור הכי סקסי שקיים לשנת 2012” בזמן שהוא זכה רק מקום רביעי. ללא ספק זה פגע לו קשות באגו, והוא היה נחוש בדעתו להסב לי כאב בכל דרך שהיא.
והוא מצא את הנקמה המתוקה בלקחת לי את סרנה, שהייתה מטומטמת מספיק, ככל הנראה, בשביל לשכב איתו. ועכשיו סרנה לא מפסיקה לנסות לחזור אלי, בטענה שהיא עשתה טעות, ושהיא בסך הכל בן-אדם, ובלה, בלה, בלה. ניתקתי לה בפרצוף ברגע שהיא התחילה לדבר על כמה שהסקס איתי היה הרבה יותר טוב מאשר עם סיג'יי.
כאילו שזה משנה לי. אחרי הכל, זה לא כאילו אהבתי אותה או משהו כזה. סתם חיבבתי אותה כי היה לה חזה ענקי שאכן עשה פלאים במיטה.
“תאמין לי,” אמרתי בשקט, קוטע לעצמי את המחשבות לפני שאני אתחיל לחשוב על הדבר האחרון שהייתי צריך עכשיו – סקס. “אתה לא מבין עד כמה. בהזדמנות אני אספר לך את הסיפור על מישל. אתה תמות מצחוק.”
קלייטון הזעיף פנים. “שאלה כללית,” הוא אמר לפתע. “כמה בנות זיינת במהלך חייך?”
הסתכלתי עליו בהפתעה. קלייטון מעולם לא שאל אותי שאלות כאלה – בטענה שהוא בן ארבעים ויכול להיות אבא שלי, מה שלא בהכרח נכון, כיוון שיש בינינו רק חמש-עשרה שנה הבדל – ולכן הרגשתי מעט לא נינוח כשעניתי לו. “הפסקתי לספור אחרי הבחורה החמישים ושתיים.”
זהו, כמובן, שקר. למעשה, התחלתי לכתוב את השמות של כל הבחורות שדפקתי בספר וליד כל אחד מהשמות כתבתי דירוג של הסקס שקיימנו – מאחד עד עשר. זה התחיל באליסיה, הפעם הראשונה שלי, שהייתה בגיל חמש-עשרה, וכרגע נעצר בקימברלי, שהיא מספר שמונים-ושמונה. עכשיו כשחשבתי על זה, הפעם האחרונה שעשיתי סקס הייתה לפני חודשיים. בהחלט נהייתי בררני לגבי הבנות שדפקתי. כנראה בגלל סרנה, שהייתה הסקס הכי טוב שהיה לי עד היום.
קסאבי וג'ף יודעים על הספר ואפילו קוראים לו "הספר השחור", על שם שם משפחתי. הם תמיד שאלו אותי למה אני עושה את זה, ומעולם לא יכולתי לענות להם – ולעצמי. זה היה כמו תחביב. נגיד, מישהו אוהב לכתוב סיפורים? אז אני אוהב לכתוב על הבחורות ששכבתי איתן. זה לא פשע, עד כמה שאני יודע. אומנם לא הדבר הכי אתי שגבר יכול לעשות, אבל ממתי אמרתי שאני בן-אדם מוסרי?
הפסקתי להיות מוסרי ביום בו ההורים שלי מתו והמשפחה שלי נשברה לרסיסים.
“הגענו, וויל,” קולו של קלייטון שלף אותי מהזכרונות שהחלו להציף אותי. יצאתי מהג'יפ ונכנסתי ביחד עם קלייטון אל תוך הבניין בו היה הסטודיו של סשן הצילומים הראשון שלי להיום. עלינו במעלית לקומה הרגילה, ושם כולם כבר היו.
“הנה אתם!” ז'אן נאנח בהקלה. “חשבתי שתבריזו!” המבטא הצרפתי התגלגל על לשונו.
קלייטון חייך את החיוך המזויף הכי טוב שלו. “כמובן שלא, ז'אן ידידי,” הוא אמר בלבביות מפוברקת. “אבל אין לי זמן להסביר – קח את הבחור להתארגן.”
איזבל, המלבישה והמאפרת המוכרת לי משכבר הימים, כבר משכה בידי אל תוך חדר ההלבשה. היא רזתה, ציינתי לעצמי, ונראתה יותר טוב מהפעם הקודמת שראיתי אותה. ידעתי שהיא דלוקה עלי כבר יובלות, והיא תמיד רמזה לי על כך בין אם במודע או לא, אך היא ידעה שאין לי שום כוונות להיות איתה בשום מערכת יחסים. ולא הייתי מוכן לנצל אותה בשביל סקס. היא הייתה חכמה מידי וטובה מידי בשבילי, מכל הבחינות. אני דפקתי רק בנות מטומטמות וזנותיות, לא בנות נחמדות כל כך כמוה. זו אחת הסיבות גם ללמה התחלתי לצאת עם סרנה בכלל, כשלפני כן לא הייתה לי שום מערכת יחסים. סרנה עשתה את עצמה נחמדה, וכיוון שהיא הייתה גם יפה וגם כוסית, אז זרמתי איתה. אבל בסופו של דבר, הסתבר שהיא כמו כל יתר היפות – סתומה ומופקרת. אם תהיה לי אי פעם מערכת יחסים – דבר שלא חשבתי שאפשרי בשבילי, לפחות לא כרגע – אני ארצה רק מישהי חכמה וטובת-לב, אם היא תרצה אותי בכלל. אני לא הבחור הכי טוב שקיים עלי האדמות, ואני יודע את זה.
איזבל הפשיטה אותי בפנים סמוקות וידיים מעט רועדות. היא הלבישה עלי מכנס ג'ינס משופשף, ומעל חזי החשוף היא הניחה עניבה שחורה. נעלתי בנוסף לכל זוג נעלי לקה שחורות, וכשהסתכלתי במראה, נראיתי כמו בחור בהאנגאובר, אבל שיש לו שיק. זה לא היה שילוב מלבב.
רכנתי לעבר איזבל ושאלתי בלחש, “יש איזו דרך בה תוכלי להסתיר את העובדה שאני נראה כמו נרקומן?” הצבעתי על העיניים האדומות שלי.
איזבל, שפניה כבר דמו לסלק, הנהנה בנוקשות והתחילה למרוח לי כמויות נכבדות של מייק-אפ. היא נאלצה גם לגלח את לסתי, כי לא הספקתי לעשות זאת מוקדם יותר.
בסופו של דבר, נראיתי הרבה יותר טוב ועירני. פודרה יכולה לעשות את זה לבן-אדם.
כשיצאתי מחדר ההלבשה, ז'אן הסתכל עלי, והנהן באישור. חייכתי לעברו את החיוך הכי טוב שיש לי במלאי, וקלטתי את הבנות, שמצטלמות איתי, מצחקקות ומסמיקות, עיניהן בולעות אותי כמעט במבטיהן.
“אתה תשב שם,” ז'אן הצביע על הכורסא השחורה שבאמצע הרקע הלבן. “וכל הבנות הנפלאות האלו יקיפו אותך.” השתדלתי שלא לעקם את אפי בחוסר-שביעות רצון.
הבנות בהו בקעקוע שעל החזה שלי עם פה פעור, וכמעט התפלאת שהן לא מריירות. כולן לבשו תלבושת-אחידה שכללה שמלת-סטרפלס שחורה, קצרצרה והדוקה שלא משאירה יותר מידי מקום לדמיון, ביחד עם נעלי-עקב שחורות וגבוהות. היו שם רק בנות עם שיער בהיר, שמתי לב. בטח בשביל להבליט את השיער הכהה שלי, או משהו בסגנון. כמו שהכרתי את ז'אן, זו בטח הסיבה.
התיישבתי על הכורסא ומייד שתיים מהן, שזיהיתי כסוואנה ומרגרט, התיישבו לי על הברכיים. עשיתי עם השתיים האלו הרבה צילומים, ושתיהן כבר מופיעות אצלי ב"ספר השחור". שתיהן רצו לחזור לשם עד כדי יאוש ובכי. זה הגיע למצב שפעם, תפסתי אותן פעם מתחרמנות על פוסטר שלי בשירותים. עד כמה אפשר, לעזאזל.
הצלם החל להבזיק תמונות ואני שלחתי לו את החיוכים הכי סקסים-פלרטטנים-מגחכים-מרוחקים שיש לי במלאי. כבר כמה שנים שאף אחד לא מבקש ממני לעשות שום דבר, כי הם ידעו שאני מקצוען, ושאני עושה את העבודה שלי כיאות. למרות שבגיל שמונה-עשרה, כשרק התחלתי לדגמן, זה לא היה ככה. בכלל לא.
סוואנה שלפה משום-מקום דובדבן אדום ואני הבנתי את הרמז ופתחתי את פי. היא צחקקה כמו האישה החלולה שהיא, והחזיקה את הדובדבן מעל פי. שמעתי את הקליקים של המצלמה, וחייכתי תוך כדי ששפתי נסגרו בחושניות על הדובדבן, גורמות לסוואנה להתנשף בהפתעה.
מייד לאחר מכן מרגרט סובבה את ראשי באמצעו אצבע ארוכה ורזה, והגישה לי תפוח. קמטתי את מצחי בבלבול; ז'אן אמר להן לעשות את זה? ואם כן, למה? לא ידעתי שלאכול הופך צילום לסקסי. לפחות זה לא מה שבנות חושבות – והיה לי מספיק זמן לחקור מוח של בנות, כך שידעתי כמעט הכל עליהן. דגש על הכמעט.
החלטתי לזרום עם זה, ונגסתי בתפוח באותה תנועה חושנית כמו שלקחתי את הדובדבן. שמעתי את כל הבנות נאנחות – אפילו אלו שמאחורי הקלעים – ואני תהיתי מה הן רואות. גבר אוכל תפוח? גבר סקסי אוכל תפוח? גבר אוכל תפוח סקסי?
התאפקתי מלנער את ראשי. החמרמורת עשתה לי רק רע. תפוח סקסי? ברצינות? אני הולך להחטיף לקסאבי כשאני חוזר הביתה.
בסופו של דבר, הצילומים הסתיימו, ומייד לאחר מכן, אחת הבלונדיניות שלא הכרתי – כנראה חדשה – ניגשה אלי. ההבעה הייתה ברורה בחיוך הפלרטטני שעל פניה, הדרך בה היא הלכה שגרמה לחזה השופע שלה לנתר מצד לצד.
חודשיים שלא עשיתי סקס. חודשיים מאז שנפרדתי מסרנה ודפקתי את קימברלי. החלטתי שנמאס לי מתקופת היובש.
הודעתי לקלייטון שאתעקב בחדר ההלבשה, וכשראה את הבלונדינית המהממת לצידי, הוא הזעיף פנים. הוא אף פעם לא אהב את זה שאני "משחק" בבנות, כפי שהוא קורא לזה. יכולתי להבין אותו, כי בכל זאת – הייתה לו ילדה קטנה, בת שלוש, והיא הייתה כל חייו, פחות או יותר. הוא לא היה רוצה שאיזה בחור מהסוג שלי יבוא ויפתה אותה. יכולתי להבין. אבל כיוון שאני לא פדופיל ולא רוצה להזדיין עם אף ילדה קטנה בת שמונה-עשרה לפחות, אז לא הבנתי מה הוא רוצה מחיי.
הסקס עם לינדזי – מסתבר שככה קוראים לה – היה קצר, זריז, ומשחרר. היא ידעה מה היא עושה, ואני הרגשתי חופשי יותר כשהמשכתי ביום העבודה שלי כרגיל, לאחר שזרקתי את מספר הטלפון שלה, שהיא כתבה לי ונתנה לי אותו על פתקית, לפח האשפה הקרוב.
כשהגיע האודישן, התפלאתי שהצלחתי שלא להתמוטט מרוב עייפות ועצבים. האודישן עצמו הלך טוב – הייתי צריך לנגן בפסנתר, לשיר, לרקוד, ולשחק. לא הבנתי למה החלק האומנותי שבדבר, אבל כמו עם כל דבר אחר בחיים שלי – זרמתי. ובסופו של דבר, קלייטון הודיע לי שקיבלתי את התפקיד. וכשהגיע סשן הצילומים לסרט, הוא אמר לי שהוא הזמין מקום למחרת בערב במסעדה שהוא ואשתו, ג'יזל, אכלו פעם. הוא הודיע לי שג'ף, קסאבי, אשר – הסוכן של ג'ף – וסקוט – הסוכן של קסאבי – יבואו איתנו. הכל בשביל לחגוג את קבלת העבודה הזאת שלי – כי לא בכל יום מקבלים תפקיד ראשי בסרט.
הרגשתי שהיום, שהתחיל נורא, הואר פתאום. קיוויתי שהבשורות הטובות רק ימשיכו לזרום, ושהכל ילך כשורה בצילומים לסרט.
פתאום, החיים נראו בהירים יותר.
]3[ אלאנה

“היי, משקפופרית.”
ננה ואני גלגלנו עיניים בו זמנית לשמע כינוי הגנאי הכי מיושן שיש. הסתובבתי, טורקת את דלת הלוקר שלי בחוזקה, כדי לראות את רוזי רייקס, הנערה והאגדה. היום שיער הפלטינה המצועצע שלה היה קלוע לצמה קטנטנה שנחה על כתפה בשלווה חלקה. עיניה החומות-ירוקות בהקו ברוע, ומייד ידעתי שהיום היא קמה על רגל שמאל. בדרך-כלל היא לא רעה באופן ישיר, אלא באופן עקיף, מתוחכם ומתפתל. כמו הנחשה שהיא. היום היא החליטה, כנראה, שהגיע הזמן למתקפה ישירה. היא אפילו לבשה בגדים המתאימים לקרב; ז'קט עור שחור, מכנסוני ג'ינס שחורים עם חגורה שחורה-לבנה, גופיה לבנה מתחת לז'קט, ומגפונים שחורים עם עקב דק וגבוה. היא נראתה יפה יותר, פראית יותר, וגבוהה יותר – בלי עקבים, היא הייתה פחות או יותר בגובה שלי.
“היי, טיפשה,” ננה ענתה בשבילי. היא תמיד גוננה עלי, ואני תמיד נתתי לה לעשות כן. היא אהבה לריב עם רוזי – בשבילי או לא – וכל עוד זה שירת את מטרותי, לא היה לי איכפת.
עיניה של רוזי הבזיקו לעבר ננה והיא גיחכה. “וכמובן, השרמוטה המגינה. עם כמה בחורים שכבת השבוע, יורק?” רוזי תמיד השתמשה בשמות המשפחה של אויביה, כמוני וכמו ננה.
עיניה של האנה הצטמצמו. “לא יותר ממספר הבחורים שאת אנסת, רייקס.” וגם אנחנו נתנו לרוזי את אותו טיפול בשמות משפחה.
לחייה של רוזי בערו, ולאחר שהמפפה בהתנשאות, מודעת לכך שהפעם הפסידה בקרב, היא הסתובבה, הצמה שלה מסתובבת איתה, והלכה לדרכה. החלפתי מבטים משועשעים עם ננה. “היא פשוט פתטית,” אמרתי בחיוך קטן.
האנה כרכה את ידה סביב צווארי. “יש גם אנשים כאלה בעולם,” התחלנו ללכת לכיוון השיעור השלישי שלנו, שהיה מתמטיקה.
בכיתה התיישבנו יחד במקום הרגיל שלנו – באמצע, מפני שהאנה אהבה שכולם יכולים להסתכל עליה שם – ומאחורינו ישבו, כמו תמיד, כריסטי ולולה. לולה הייתה חברה טובה של רוזי, ולכן התעלמה מאיתנו, אבל כריסטי הייתה חברה שלנו. היא הייתה כמו האו"ם, או שוויץ; המפייסת, הנטרלית, וזאת שאף אחד לא מציק לה. תמיד רציתי להיות כזאת, אבל זה לא היה אפשרי, בייחוד לא כשרוזי רייקס מסמנת אותך כמטרה. מזל שהייתה לי את ננה לצידי.
“בוקר טוב!” אמרה כריסטי בחיוך רחב. היא הייתה חמודה למראה, אולי אפילו נאה, עם שיער בלונדיני מתולתל עד אמצע גבה, עיניים חומות כהות, ופנים עגלגלות למדי. היא לא הייתה רזה וחטובה כמו רוזי, וגם לא מקומרת באופן סקסי כמו ננה, אלא היו לה מעט שומנים, אך הם לא הפריעו לה להיראות טוב בכמעט כל בגד שהיא לבשה.
“בוקר טוב, כריס,” אמרתי חזרה באותו חיוך. “מה שלומך?”
“מצוין!” היא שלפה לפתע מגזין ופנתה להביט בננה. “יש פה כתבה על השחקן העולה החדש, זה שזכה בתואר 'הבחור הכי סקסי שקיים לשנת 2012'!” היא הושיטה להאנה את המגזין. כמו כל החברים שלי, כריסטי ידעה שאני לא מהבנות שקוראות רכילות, או רואות סרטים וסדרות באופן קבוע. ידעתי רק רכילות אחת, וזה שבראד פיט ואנג'לינה ג'ולי היו נשואים ואמצו וילדו ילדים. יותר מזה לא ידעתי כלום, כי דברים כאלה פשוט לא עניינו אותי. כריסטי תמיד נהגה לומר שזה רק מראה שיש בי עומק. לקחתי את ההערה הזאת לליבי.
“זה וויל!” ננה אמרה בהתרגשות וכמעט דחפה לי את המגזין לתוך הפרצוף. “זה ההוא שהראיתי לך אתמול, זה שגר בעיר!”
כריסטי התנשפה בהפתעה. “הוא גר בעיר?!” היא שאלה בהתלהבות. “או-מיי-גאד!!!”
השתיים נכנסו לשיחה קודחת על כל מה שוויל בלק אוהב או שונא, ומה הטעם שלו בבחורות, ועד כמה שהוא חתיך, ואיך האנה תצליח לכבוש את ליבו בסופו של דבר. בינתיים, אני פתחתי את העמוד של הראיון עם הוויל הזה, וראיתי שהוא מתפרש על שלושה עמודים. למרות שלא ידעתי הרבה על ראיונות או מגזינים בכללי, ידעתי שלא לכל אחד נותנים כזה מקום גדול. כנראה שהוא באמת משהו מיוחד.
הפעם בתמונה היה לוויל קעקוע שהתפרש מחזהו עד כתפו. זה היה קעקוע מסולסל בצבע ירוק כהה ובעיני זה הפך אותו לעוד יותר סקסי ממה שהוא כבר היה. הנחתי שבתמונה שראיתי אתמול הסתירו את הקעקוע עם פוטושופ, וחבל, כי זה רק הוסיף למראה המדהים שלו. העיניים שלו אכן היו כסופות ובורקות, והחיוך שלו בטח גרם כבר למיליוני בחורות להתעלף.
השאלות הראשונות ששאלו אותו היו בנאליות לחלוטין, אז המשכתי הלאה, עד שהגעתי לשלב בו שאלו אותו על איך המשפחה שלו מקבלת את זה שהוא עכשיו כוכב בקנה מידה עולמי. התשובה שלו הייתה קצרה ומעט… מתחמקת. “חלקם מקבלים את זה טוב, אני מניח, אבל לעולם לא אדע מה החלק השני היה חושב על זה.” מוזר, אבל לא הייתי יותר מידי מסוקרנת אז המשכתי הלאה.
השאלה שאחרי זה עברה באופן ישיר-מידי לטעמי לבנות. שאלו אותו מה הטעם שלו בבנות, ואז, לפני שהייתה כתובה התגובה שלו, היה כתוב בסוגריים "צוחק". יכולתי לדמיין את הבחור הסקסי הזה צוחק, אבל לא צחוק מתגלגל וגדול, אלא צחוק מאופק ומסתורי. "כל עוד לבחורה יש גוף שווה, אני חושב שאני אסתדר.” הייתה התשובה שלו, שהייתה שטחית ורדודה למדי.
החזרתי את המגזין לכריסטי. “הוא אולי יפה-תואר,” ננה וכריסטי גלגלו את העיניים למשמע התיאור שלי ואני החמצתי פנים. “בסדר, הוא אולי חתיך וסקסי ברמה על-טבעית, אבל הוא חלול, טיפש ואידיוט. כלומר, כתוב פה שהוא רוצה בנות בשביל הגוף שלהן!” צקצקתי בלשוני. “זה מגעיל. הוא כמו כל שאר הבנים.”
“ממש לא איכפת לי אם הוא היה רוצה אותי רק בשביל הגוף,” ננה אמרה בחיוך איטי. “מבחנתי, סקס איתו יכול להיות הדבר הכי טוב שקרה לי אי פעם.”
עקמתי את פרצופי. האנה כבר הייתה מנוסה בכל העניין הזה של אינטימיות. אני הרבה פחות. התנשקתי בערך פעמיים בחיי; הפעם הראשונה הייתה במסיבה שהלכתי אליה עם האנה, עם איזה נער שיכור מבית-ספר אחר. הפעם השנייה הייתה עם אח של האנה, טיילור, בגלל משחק אמת או חובה שהאנה אלצה אותנו לשחק. שתי הנשיקות לא היו מהנות כל כך, ובשתיהן הצטערתי שבכלל הסכמתי להן מלכתחילה.
כמובן שבנוסף לכל, אני גם בתולה.
“וכל עוד הוא חתיך, זה ממש לא משנה אם חכם או לא,” כריסטי לקחה ממני את המגזין בחיוך חולמני. “אלוהים, הקעקוע הזה שלו? זה הדבר הכי מדהים שראיתי בחיי!”
האנה וכריסטי עמדו להכנס לעוד סשן של הזלת ריר על וויל בלק ובינתיים המורה למתמטיקה, מר ווטקינס, כבר נכנס והתחיל בשיעור.
בסופו של יום הלימודים, נפרדתי מננה ומכריסטי לשלום ונסעתי לעבודה שלי, במסעדת "ורמיליון". זו הייתה מסעדה לא יוקרתית במיוחד, אבל תמיד הייתה בה תפוסה מלאה.
כשהגעתי, החניתי את הגרוטאה שלי בחנייה הפרטית של עובדי המסעדה. נכנסתי למבנה דרך הדלת האחורית, שמובילה ישירות למטבח, ושם ראיתי את השף טולוז כבר עובד נמרצות. הוא הסתכל עלי, חייך, ואמר, “אחר-הצהריים טובים, אלאנה.”
חייכתי חזרה. “אחר-הצהריים טובים גם לך,” אמרתי והלכתי אל חדר ההתארגנות. פשטתי את בגדי והתלבשתי בחולצת הטריקו השחורה עם סמל המסעדה תפור על הכיס שבצד, וחצאית מיני שחורה גם היא. נעלתי את נעלי האולסטאר הגבוהות והשחורות שלי, שאיתן היה לי הכי נוח לעבוד, ואספתי את שיערי הארוך לקוקו גבוה במיוחד, כך שהוא השתפל על גבי, ישר וחלק כמו תמיד. ננה תמיד אמרה שהיא מקנאה שהשיער שלי כזה חלק, אבל אני לא אהבתי אותו ככה. אהבתי יותר את השיער של ננה, גם מבחינת הצבע האדום והמדהים, וגם מבחינת הצורה שלו, שהוא גלי ומתנפנף.
“לאנה!” שמעתי את אחת הבנות האהובות עלי ביותר קוראת לי ואז זוג זרועות מחבקות אותי ומוחצות אותי.
“היי קיילי,” אמרתי בחיוך, כשהאישה התנתקה ממני. קיילי – קיצור של קליפסו – הייתה בת עשרים ושתיים, ואחת החברות הטובות שלי. היא הייתה בחורה יוונייה כהת-עור, עם שיער מקורזל וחום, זוג עיניים שחורות וגוף עגלגל ושמנמן, אבל זה מה שהיה יפה וייחודי בה. היא הייתה מלאת בטחון עצמי, ועל אף המשקל העודף שלה, היא יצאה עם בחורים על ימין ועל שמאל, והייתה אחד האנשים היותר חברותיים שיש.
כשעמדנו זו לצד זו, היו בטוחים שהיא אמא שלי, או משהו כזה. אני נראיתי כמו ילדה קטנה, עם הגוף הקטן, הרזה והשטוח שלי, בזמן שהיא כולה שופעת. אנשים התפלאו לגלות שאני רק בת שמונה-עשרה.
“יש לנו היום מקום שמור לכמה אנשים מיוחדים!” קיילי הודיעה לי בזמן ששתינו חיכינו שמשמרת הצהריים תתפנה.
הרמתי גבה ונשענתי לאחור, על הדלפק. “באמת? מי?”ֿ
“הדוגמן החדש הזה, וויל בלק!” הייתי צריכה לנחש שזה הוא על-פי הסומק שעלה על פניה של קיילי. “הוא כל כך חתיך שזה כואב. אפילו דרו הסכים איתי – ואת יודעת כמה דרו שונא להודות שיש גברים החתיכים ממנו.”
צחקתי. זה היה נכון; אנדרו היה חתיך בעצמו. הוא היה גבוה – מטר שמונים לפחות – עם שיער חום-זהוב קלוע לראסטות, עיניים כחולות-ירוקות, וגוף שרירי וחטוב. רק מהעבודה יש לו צנצנת מלאה במספרי טלפון שלקוחות הביאו לו, הרוב בנות, אבל גם כמה גייז פה ושם. הוא היה פופולארי מאוד גם מבחינה חברתית, ואפילו הציעו לו כמה פעמים להצטרף לחברות דוגמנות אך הוא סרב, בטענה שזה לא ה"יעוד" שלו. יש לאנדרו קטע עם "גורל" ושטויות כאלה.
בנוסף לכל, הוא גם אחד החברים הכי טובים שלי, ברמה של קיילי. אף אחד לא עבר את ננה מבחינת הקרבה – כי רק ננה ידעה כמעט הכל עלי ועל המשפחה שלי וכו'.
“אז הוויל הזה הזמין מקום כאן?” שאלתי את קיילי.
היא צחקה והנהנה. “לפי מה שהבנתי, הסוכן שלו הזמין על שמו של וויל. הם באים הנה עם כמה חברים לערב-בנים או משהו כזה.”
משכתי בכתפי ולאחר שהצוות של הבוקר סיים את המשמרת, התחלנו שתינו לעבוד.
בהפסקה שהייתה לי כעבור כמה שעות עבודה מפרכות, הייתה גם לאנדרו הפסקה. נחנו יחד במטבח עם כוס קפה ביד. “אז דרו,” הסתכלתי עליו. “מה עם הבחורה החדשה הזאת שהתחלת לצאת איתה? סלנה משהו?”
“סרנה ווינפילד,” אמר דרו בחיוך רחב. “היא דוגמנית, והיא פצצת-על.”
גחכתי. “יש לה בכלל שכל?”
הוא הרים גבה בזמן שלגם מן הקפה שלו. “מי צריך שכל כשיש לה גוף שאפשר למות ממנו?” דרו היה בן עשרים-ואחד, בגיל של אחי הגדול )השניים גם היו חברים(, ולכן לא התפלאתי שהוא חושב רק על סקס כל היום. גם אמורי ככה.
משכתי בכתפי ולפתע אנדרו שאל, “ומה איתך, לאנה? יש לך מישהו?”
נמנעתי מלהביט בו. “לא,” אמרתי בשקט. “ואני גם לא מחפשת. לפחות לא לזמן הקרוב.”
“למה?” שאל אנדרו, בקולו נימת הפתעה. “בנות בגילך כבר יוצאות ומבלות עם בנים, את יודעת.”
השפלתי את מבטי לרצפה. כל עוד המצב בבית שלי ימשיך כפי שהוא, אני לא חושבת שיהיה לי זמן לחבר, או מקום נפשי בלב בשביל אחד. האמא המטורפת שלי דורשת ממני יותר מידי, ובנוסף לכל אני צריכה גם לתמוך באדריאנה, שנראית כאילו היא תשבר בקרוב, ולא יכולתי להרשות לזה לקרות. ועם כל זה, אני צריכה לדאוג שאמורי לא ישתכר למוות, או יחזור לעסוק בסמים, כי אחרת אני זאת שאצטרך להוציא אותו מהכלא ולבזבז עליו את כל הכסף שחסכתי מהעבודה במסעדה. אבא לא ממש יכול לשים לב לכל זה, כי הוא צריך לעבוד בעצמו ולדאוג שאמא לא תתחיל להרביץ לנו, כמו שהיא עשתה כשהיינו יותר קטנים. היא איתו כל הזמן, והוא לא יכול להשתלט עליה. כבר הרבה זמן שדחקתי בו להעביר אותה לבית משוגעים, או אפילו לבית תברואה או משהו. היא לא הייתה במצב בשביל לחיות בציויליזציה הרגילה. היא הייתה משוגעת על כל הראש.
אז לא, אין לי מקום נפשי כרגע בשביל מערכת יחסים מכל סוג שהיא עם בנים מעבר לידידות. וכמובן שלא יכולתי לספר את כל זה לדרו. לכן אמרתי, “אני לא חושבת שאני בוגרת – או מוכנה – מספיק בשביל מערכת יחסים,” וזה לא היה בהכרח שקר.
אנדרו גיחך. “את מודעת לעובדה שאת סתם מתרצת, נכון?” שלחתי לו מבט זועף, והוא חייך בלגלוג.
“תסתום,” זרקתי עליו טופי מהסלסלה המיועדת למלצרים בהפסקה. “זה לא תירוץ.”
“מה שתגידי, לאנס,” הוא קרץ לי ואני הוצאתי לו לשון בהפגנתיות.
בסופו של דבר ההפסקה שלנו הסתיימה וחזרנו מייד לעבודה. ג'ורג'יה, המארחת, נגשה אלי לאחר עוד שעה של עבודה ואמרה בפנים סמוקות ובקול מרוגש, “בנים חתיכים ומפורסמים יושבים בשולחן שבמחלקה שלך עכשיו. תשרתי אותם הכי טוב שאפשר, כי זה לא סתם אנשים – קסאבייר חוארז ווויל בלק נמצאים כאן עם עוד איזה אחד חתיך ועוד שלושה מבוגרים חשובים!”
רציתי לגנוח בקול רם. כמובן שאני זאת שאצטרך לשרת אותם. הרי כל הדברים חייבים לקרות לי.
לקחתי נשימה עמוקה ופניתי להסתכל על השולחן בו כל אורחי המסעדה בהו. לקחתי נשימה עמוקה כשראיתי שוויל בלק הוא אחד מהשישה שישבו שם. הוא נראה אפילו יותר טוב במציאות; שמתי לב שהלסת שלו הרבה יותר גברית וקשה משחשבתי…
תפסיקי עם זה, פקדתי על עצמי. תתעשתי! הם בסך הכל לקוחות!
עוד נשימה עמוקה, ולאחר שאנדרו קרץ לי וסימן לי עם שפתיו "בהצלחה” יצאתי לדרך.
כשהגעתי אל השולחן, שישה בחורים מהממים הרימו אלי את מבטיהם, והייתי צריכה לגייס את כל כוח הרצון שלי בשביל לא להסמיק, ולהשאר "רגועה" ו"קולית". בטח.
“שלום!” אמרתי בלבביות-יתר, מחייכת חיוך רחב מידי ומזויף לא פחות. “תרצו להזמין משהו? לשתות משהו בזמן שאתם מעלעלים בתפריט?” רציתי לחבוט בראשי עם נבוט. מעלעלים? מה אני, פרופסורית ללשון? הייתי צריכה לומר "מעיינים" או "מסתכלים". בטח נשמעתי כמו חנונית. מבלי לחשוב על מה שאני עושה, ישרתי את משקפי – אקט של מבוכה שאמצתי עם השנים.
“אני חושב שסבב בירות לכולם, כרגע,” אמר אחד מהשלושה המבוגרים שהיו ביניהם. הוא היה נראה כבן ארבעים, וחייך חיוך נעים יחסית. מצאתי את עצמי מחייכת חזרה.
“אין שום בעיה!” אמרתי באותו קול מטומטם ושרבטתי את ההזמנה על פנקס ההזמנות שלי בחדות, מסלסלת כל אות. “מייד מגיע!”
השתדלתי מאוד שלא להסתכל על אף אחד מהאחרים, רק על הבחור בן הארבעים, כשאמרתי זאת, והסתובבתי לאחור, מרגישה את הקוקו שלי מתנפנף באוויר, והלכתי לשים את ההזמנה במקום.
הסומק שעלה על פני בבת אחת גרם לקיילי ולאנדרו להקניט אותי כל הדרך למטבח.
]4[ וויל

“ואני חשבתי שהמלצרים פה לא יכירו אותנו,” גיחך קלייטון, שהחיוך הנעים המפגר שלו ירד מפניו. “מסתבר שהמלצרית שלנו מתרגשת מאוד מנוכחותנו כאן.”
למעשה, לא יכולתי לעצור את הגיחוך שעלה גם על שפתי. המלצרית אכן נראתה כאילו היא נאבקת בעצמה שלא לבקש חתימה או משהו כזה. היא נראתה דיי קטנה, למען האמת. תהיתי אם הבעלים מעסיקים ילדות בנות ארבע-עשרה, אבל הנחתי שזה לא אפשרי.
“היא הייתה יפה, עם זאת,” ג'ף אמר בחצי-חיוך. העיניים שלו נראו זהובות בעור המעומעם של המסעדה, ושיערו הבלונדיני היה טבול בג'ל עד שנצץ בחשכה. התלתלים שלו היו קופצניים מידי, ואני תהיתי אם הוא שם לב שהוא נראה מגוחך. כנראה שלא.
“לא הייתי קורא לה 'יפה', ג'יפה,” קסאבי אמר בחצי-חיוך, וג'ף החמיץ פנים למשמע כינוי הגנאי הרגיל שלו. “היא הייתה נאה, אולי חמודה, אבל לא הייתי רוצה להכניס אותה למיטה.” הוא צקצק בלשונו. “הייתי מרגיש כמו פדופיל אם הייתי עושה זאת.”
“אולי במקום לדבר על המלצרית נדבר על דברים חשובים יותר?” אשר, הסוכן של ג'ף, אמר בחצי חיוך ופנה להביט בי. “אני גאה בך, וויל. מעולם לא ידעתי שיש בך את היכולת הזאת לשחק.”
נשענתי לאחור על הכסא, וחייכתי לעברו. “הכל טבעי, אש,” אמרתי לו בקריצה. “מסתבר שהרבה לא ידעו שיש בי את זה.”
שמעתי כמה אנחות וכשלכסנתי מבט ראיתי ששולחן בו ישבו כמה נשים כבנות שלושים, בהו בי עם פנים סמוקות, וצחקקו כשראו אותי מסתכל עליהן. חיוך נמרח על פני. כמה קל זה היה לסובב בנות ככה.
בינתיים המלצרית חזרה, אוחזת במגש עם שש כוסות בירה גדולות כל כך חזק, עד שהאצבעות שלה הלבינו. תהיתי אם היא תתן לי את מספר הטלפון שלה או משהו כזה, כי היא נראתה כאילו היא ממש מתוחה לשרת אותנו )לא שאני מתפלא(. היא מקמה כל כוס במקומה, וכשלקחתי נשימה לרגע, שמתי לב שיש לה ריח של ורדים וליליות, שילוב מהמם ומהפנט בו זמנית. בדרך כלל לא שמתי לב לריח של בחורות – הייתי יותר מידי עסוק בלנסות ולהריח עם הבחורה לא מסריחה מזיעה או משהו כזה – אבל הפעם שמתי לב. והריח הזה היה משכר חושים, כמעט. רק חבל שהילדה הזאת לא כוסית, אחרת הייתי מזיין אותה, וזיון עם הריח הזה יכול היה להיות נפלא…
“אתם רוצים להזמין?” היא שאלה, מקפיצה אותה ממחשבותי. היא חייכה חיוך שנראה מעושה להפליא.
כולם הסתכלו עלי, שאני אתחיל, ואני פניתי להסתכל על המלצרית, שנמנעה מלהביט בי. “אני רוצה סטייק פילה,” הודעתי לה, ושמתי לב שהיא מסתכלת על נקודה מעבר לכתפי, הכל בשביל לא להביט בי ישירות.
היא כתבה בזריזות את ההזמנה שלי על הפנקס הקטן שלה. “איך אתה רוצה אותו?” היא שאלה, קולה מעט לחוץ.
“כמו שאני רוצה סקס,” לא יכולתי להתאפק מלהקניט אותה מעט. היא הייתה יותר מידי לחוצה שזה מצחיק. “נא*.”
לקחו לה כמה רגעים לקלוט, תוך כדי שהיא כתבה את ההזמנה שלי, וברגע שכתבה את האות האחרונה, צבע אדום התפשט על לחייה, ואפשר היה לעשות מנגל מהפרצוף שלה. שמעתי את חברי מגחכים בשקט, אבל היא שמעה, ורק האדימה עוד יותר – אם זה בכלל היה אפשרי. מכאן הסקתי שהיא בתולה. אף בחורה מנוסה לא הייתה מסמיקה ככה מהערה גסה מהסוג הזה. וחוץ מזה, יכולתי לזהות בתולות מקילומטרים. בתיכון הייתי ידוע כ"גנב הבתולים". עשרים בנות מכל שמונים-ותשע הבנות )אחרי אתמול עם לינדזי המספר גדל( ב"ספר השחור" היו בתולות שדפקתי בתיכון.
“אוקי,” היא לקחה נשימה עמוקה, ופנתה להביט בקלייטון, מנסה למצוא נחמה בבחור הכי מבוגר שישב בשולחן. “ומה בשבילך, אדוני?”
אפילו קלייטון גיחך – ובדרך כלל הוא היה מחטיף לי על בדיחות כאלה, משמע הבדיחה הפעם הייתה בהחלט טובה. “אני אקח פרגית צלויה ברוטב צ'ימיצ'ורי עם האש-בראונס בצד,” הוא קרץ לי בהחבא.
כל היתר הזמינו, והמלצרית כתבה כל כך מהר עד שהתפלאתי שהיא לא נוקעת את פרק היד שלה או משהו. כשג'ף סיים לומר את ההזמנה שלו, המלצרית ממש ברחה מהשולחן שלנו.
“אתה צריך להפסיק עם זה,” סקוט, הסוכן של קסאבי, אמר בצקצוק לשון, אך החיוך על פניו הסגיר את מחשבותיו האמיתיות. “מסכנה הילדה.”
חייכתי. “זה היה דורש,” אמרתי בתמימות כביכול. “הייתי צריך להפר את המתח.”
“אתה פשוט נוראי,” צחק קסאבי, שנראה משועשע מכל הסיטואציה. לפתע מלצרית אחרת באה, שהייתה נראית כמו זמרת-אפרו-אמריקאית עגלגלה, עם השיער הנפוח שלה והעור השוקולדי שלה. פעם יצא לי לדפוק איזו כושית, והיא הייתה אחת מהבודדות אצלי שקיבלו ציון 9. אין אצלי אף אחת עם ציון 10, כנראה כי אף בת לא טובה מספיק.
המלצרית אחזה בידה קוקטיל בננות מוזר. שמתי לב שעל המפית עליה היא הניחה אותו היה כתוב מספר טלפון ושם – קלריס. “הבחורה שם,” התכופפה המלצרית ולחשה לי, מסמנת עם ראשה לכיוון שולחן בו ישבו כמה בנות ובנים, שאחת מהן, שחרחורת עם נמשים שהייתה נעימה למראה, נעצה בי מבט. “זה ממנה.”
“תודה,” חייכתי לעבר המלצרית, וזו חייכה חזרה, הנהנה, והלכה לדרכה. ראיתי איך ג'ף מזעיף פנים לעברי. “מה?” התממתי. “זו לא אשמתי שבנות משליכות את עצמן עלי.”
"אתה לא בדיוק לא-מעודד אותן לעשות את זה,” קסאבי העיר. “כלומר, אם לא היית רוצה תשומת-לב, היית מוריד כף-יופי, לא?”
“סקוט,” שיניתי נושא בבת אחת ופניתי להסתכל על הבחור בשלהי שנות השלושים לחייו. “איך אשתך, דליילה? שמעתי שהיא בהיריון.”
סקוט חייך חיוך אדיר, ועיניו נצנצו בהתרגשות. “היא אכן בהיריון, וויל,” הוא לגם מהבירה שלו. “עם בן!”
כולנו הרענו לו ועשינו "לחיים" לכבוד הילד העתידי של סקוט, וכמובן גם לכבוד התפקיד שקיבלתי לסרט, לשמו התכנסנו כאן הערב. בינתיים, אני שתיתי את קוקטייל הבננה – שדווקא היה טעים – והבאתי לג'ף את מספר הטלפון של קלריס הזאת. היא לא באמת הייתה הטעם שלי, ויכולתי לראות בבירור שהיא הטעם של ג'ף, אז למה לא?
בינתיים, המלצרית שלנו חזרה, פניה כבר לא אדומות, והבעתה רצינית, אם כי מעט כועסת. היא כמעט השליכה את הצלחת עם הסטייק לפני, והניחה את יתר המנות לפני כולם. כשסיימה, היא פנתה והלכה, אפיה הסולד והקטן למעלה, כנראה כדי לנסות ולהשיב את כבודה. לא יכולתי שלא לחייך מעט. טיפוס קטן ועצבני, האישה הזאת. הרגשתי משועשע.
“עכשיו היא שונאת אותנו,” אמר קלייטון בגיחוך. “או ליתר דיוק אותך, וויל. אני חושב שזו הבחורה הראשונה שהתעצבנה עליך.”
משכתי בכתפי ונגסתי בסטייק שלי, שאכן היה נא וטעים להפליא. למעשה, קלייטון צדק. זו הפעם הראשונה שבחורה התעצבנה עלי. בדרך כלל כשהייתי מעיף ממני בנות אחרי לילה מהנה אחד, הן היו על הסף להתעצבן, אבל הייתי מחייך לעברן את החיוך הכאוב שלי, אומר להן שאני בחור מתוסבך מידי ושהן טובות מידי בשבילי, והן היו נמסות לרגלי, ואומרות לי שאם אי פעם ארצה עוד לילה כזה, אז שאתקשר.
לכן, בעצם, זו הייתה הפעם הראשונה שמישהי התעצבנה עלי. לא ידעתי אם אני משועשע או מרוגז מהעובדה הזאת.
לפתע עיניו של קסאבי נפערו לרווחה. “תסתכלו על הבחורה הזאת,” הוא אמר, שבוי. הפניתי את ראשי כדי לראות על מי הוא מסתכל, ביחד יתר הבנים.
וואו. וואו כפול. נכנסה למסעדה אחת הבחורות הכי יפות והכי סקסיות שראיתי אי פעם – וזה אומר משהו. השיער שלה היה אדום לוהט, מרחוק אפשר היה לזהות שעיניה ירוקות מהממות, והגוף שלה… וואו. מלא בקימורים משגעים…
“זאת בחורה שווה,” מלמל ג'ף.
היא נראתה כאילו היא מחפשת בעיניה מישהו, ואז לפתע המלצרית שלנו באה אליה ונתנה לה חיבוק גדול. הג'ינג'ית צחקה וחיבקה את המלצרית חזרה, שיערה הארוך והכהה של המלצרית מתנופף מאחוריה. משום-מה, החיוך על פניה של המלצרית משכו את תשומת ליבי מהכוסית, כי כשהמלצרית חייכה חיוך כזה אמיתי, היא נראתה פי מאה יותר יפה. אפילו העיניים השחורות שלה נצצו.
“שווה להתחיל עם המלצרית שלנו רק בשביל להתקרב לג'ינג'ולה הזאת,” קסאבי ציין. “היא פשוט מעלפת.”
למען האמת, שתי הבנות נראו יפהפיות. הסטתי את מבטי משתיהן וחזרתי לסטייק ולבירה שלי. קסאבי היה הראשון שראה אותה, לכן הג'ינג'ית שלו. ככה זה עבד אצלנו – מי שרואה ראשון, זוכה.
יתר הארוחה עברה בדיבורים מצד קסאבי, ג'ף ואשר, שעוד לא היה נשוי, על הג'ינג'ית הסקסית ועל מה הם היו עושים איתה במיטה. סקוט וקלייטון דיברו על משפחותיהן ועל הילד העתידי של סקוט והילדה הקטנה של קלייטון, ואני ישבתי בצד ועקבתי אחרי המלצרית שלנו במבטי. הג'ינג'ית בינתיים התיישבה באחד השולחנות לבדה, באזור העישון, מעשנת סיגריה ארוכה. המלצרית שלנו עברה משולחן לשולחן, כמו דבורה המלקטת צוף, ושמתי לב לדברים קטנים שהיא עשתה. כמו לשוחח ולצחוק עם זוג זקנים שישבו שם, או להחליק כיפים עם המלצרית הכושית שהביאה לי את הקוקטייל או מלצר אחר, שנאלצתי להודות שנראה טוב למדי, ושלח מבטים רבי משמעות לג'ינג'ית. המלצרית שלנו גם נקתה כמה פעמים את המשקפיים שלה בקצה חולצתה, ונוכחתי לגלות שבלי המשקפיים היא נראית דיי טוב. כמו שכשהיא מחייכת היא נראית יפה פתאום.
בסופו של דבר, כשסיימנו את המנות העיקריות, המלצרית נגשה אלינו ולאחר שפנתה את כל הצלחות והכוסות שאלה, “תרצו להזמין קינוח?” היא נראתה במצב רוח טוב יותר, והייתה גם יותר רגועה. החיוך שלה היה קצת פחות מזויף.
“את כל הקינוחים, בבקשה,” אמר קלייטון בחיוך רחב.
אם המלצרית הייתה מבוהלת מההזמנה, היא לא הראתה את זה. היא שרבטה מילה אחת בפנקסה ופנתה לאחור, הולכת חזרה למטבח. באותו הרגע הג'ינג'ית פנתה להסתכל על השולחן שלנו, ועלי. קסאבי, ג'ף ואשר שמו לב לזה ועקמו את אפיהם, ואני החזרתי לה מבט שליו. עם כמה שהייתי רוצה לדפוק אותה, קסאבי היה הראשון שראה אותה. ולכן היא שלו.
לפתע הג'ינג'ית קמה והתקדמה לעברנו באיטיות, כל צעד שלה חתולי, על פניה היפות חיוך פלרטטני. לא הייתי צריך להיות גאון בשביל להבין מה היא רוצה ממני. העיניים שלה, שניסו לכשף את עיני ללא הצלחה, שדרו לי את המסר מספיק טוב.
“שלום, בנים,” היא אמרה, מדברת לכולם אבל מסתכלת עלי. “לא יכולתי שלא לתהות אם אני מכירה אתכם מאיפשהו.”
קסאבי כחכח בגרונו והג'ינג'ית פנתה להביט בו בהרמת גבה. “קסאבייר חוארז,” הוא אמר בחיוך פלרטטני משלו. “אולי את מכירה אותי מהסרט האחרון שיצא, 'שדרת המתים'.”
הג'ינג'ית הטתה את ראשה קצת הצידה, כאילו חושבת על זה. “אני לא חושבת ששמעתי על הסרט… או עליך,” היא חייכה חיוך קצר לעברו ופנתה להביט בי שוב. “וויל בלק, נכון?”
המבט של קסאבי לא היה צריך להזכיר לי שהיא שלו. ידעתי טוב מאוד. לכן לא תכננתי לפלרטט איתה – היו עוד הרבה בחורות יפות בעולם. וחוץ מזה, אני לא בטוח שהיא הייתה מתאימה להיות הבחורה התשעים שלי. “זה תלוי,” אמרתי לאחר מחשבה. “אם את רוצה חתימה, אני לא.”
חיוכה של הבחורה התרחב. “אני חושבת,” היא רכנה לעברי, שיערה הבוער חוסם את שדה ראייתי, שפתיה מדגדגות את אוזני. “שאתה יודע בדיוק מה אני רוצה.”
כמובן שידעתי. אבל לא תכננתי לתת לה את זה. “מצטער,” אמרתי בחיוך מעושה. “אני לא עושה ג'ינג'יות.”
סומק עלה על לחייה, וידעתי שזה מבושה. אבל להפתעתי היא המשיכה לחייך. “תמיד יש פעם ראשונה,” היא הניחה יד מזמינה על כתפי, ובאמת שהתחשק לי לגנוח ביאוש בקול רם.
עיניו החומות של קסאבי פילחו אותי בבת אחת, אבל לפתע המלצרית שלנו הגיעה עם הקינוחים, והסתכלה על הג'ינג'ית בגבה מורמת. הג'ינג'ית התרחקה קצת בזמן שהמלצרית שלנו הניחה את הקינוחים על השולחן. אחר כך היא שלחה לג'ינג'ית מבט רב משמעות, כנראה, למרות שאני לא הבנתי, והג'ינג'ית הנהנה בחזרה. המלצרית הלכה והג'ינג'ית נשארה נטועה במקומה.
“הנה,” היא אמרה והניחה לפני מפית עם מספר הטלפון שלה ושמה – האנה. “אם תתחרט.” היא קרצה והלכה לדרכה, אומרת שלום למלצרית, ויוצאת מהמסעדה עם סגריה חדשה בפיה.
נתתי לקסאבי את המספר. “היא שלך אחי,” הודעתי לו. “יותר מידי פלפל בשבילי.” לא אהבתי בנות שיש להן עודף בטחון-עצמי כמו להאנה הזאת. היא יותר הטיפוס של קסאבי.
לאחר שסיימנו לאכול את הקינוחים, סקוט קרא למלצרית בשביל עוד סבב של בירות. כשהבירות הגיעו עשינו שוב "לחיים" לחיי כל מיני אנשים, ובסופו של דבר מצאתי את עצמי שיכור בזמן שהמלצרית הביאה לנו את החשבון. מייד סקוט, אשר וקלייטון התחילו לריב מי ישלם. לבסוף הם התפשרו על לחלק את זה לשלושה. ג'ף, קסאבי ואני לא התערבנו אפילו – בפעם הראשונה שיצאנו עם הסוכנים שלנו למסעדה וניסינו לקחת חלק בתשלום, הם פשוט העיפו אותנו מהם. זה היה עניין שבשגרה.
חוץ מזה, זה היה קטע אגואיסטי של אמרגנים.
“כמה טיפ נשאיר לה?” שאל ג'ף לאחר שהמלצרית לקחה את החשבון חזרה.
“שאלה טובה, ג'יפה,” גיחך קסאבי.
“מגיע לה טיפ גדול,” קלייטון צחק. “רק על עצם העובדה שהיא לא נסתה להביא לוויל איכשהו את מספר הטלפון שלה.”
עוד הארה. הבחורה הזאת לא רק שהתעצבנה עלי, היא גם לא הביאה לי את המספר שלה. טוב שהייתי שחקן מעולה, כי אחרת הם היו רואים כמה אני המום, וזה הדבר האחרון שהייתי צריך.
“אני בעד להשאיר לה עשרים אחוז טיפ,” אמר סקוט וכולם צחקו, בזמן שאני הזעפתי פנים. אז מה אם היא לא הביאה לי את המספר? לא הייתי עושה אותה ממילא.
או שמא…?
אל תהיה טיפש, גערתי בעצמי. היא לא הטעם שלך. ציצי תחת, מזכיר לך משהו?
מחשבותי נדדו לסרנה בבת אחת, אך מיהרתי לחשוב על משהו אחר. בינתיים, המלצרית חזרה, ולאחר שקלייטון, סקוט ואשר נתנו לה טיפ גדוש, יצאנו מהמסעדה.
רק כשהייתי שוב עם קסאבי וג'ף בבית, כששכבתי במיטה הזוגית הענקית והכחולה שלי, הבנתי שהערב היה אחד הערבים המוזרים בחיי. בחורה, באופן עקיף, דחתה אותי.
נרדמתי עם חיוך על הפנים.
*נא – raw. באנגלית, יש את המושג raw sex שלזה בעצם וויל מתכוון. זהו משחק מילים.
]5[ אלאנה

על אף שרציתי כל כך להיות עצבנית וכעוסה על היחס המזעזע שקיבלתי מהוויל בלק הזה, לא היה לי זמן לכך. כי בבוקר של היום לאחר הלילה הנוראי עם הבחור הגס והדוחה ביותר עלי האדמות, אמא שלי נכנסה לאחד מרגעי העצבים שלה. והפעם הקורבן היה אמורי.
“איפה היית?!” הצרחה העירה אותי משנתי. היה זה יום שבת, ולי היה חופש גם מהעבודה וגם מבית הספר. תכננתי להשלים שעות שינה, אך צעקותיה של אמא לא ממש נתנו לי לעשות את זה.
“תפסיקי כבר! הייתי אצל טיי!” טיי היה קיצור לטיילור, אחיה הגדול של האנה, שהיה בגילו של אחי הגדול. הקטע האירוני הוא שבזמן שאני התנשקתי פעם אחת עם טיילור, האנה התנשקה עם אמורי, כך שיצא ששתינו התנשקנו עם האחים הגדולים של החברות הכי טובות שלנו, שהיו חברים ביניהם.
“אלואיז, תירגעי – “ שמעתי את אבא מנסה להרגיע את האמא הסוררת, כמו תמיד.
“אל תגיד לי להרגע, אמיל!” היא צווחה. “הוא הולך ולא מודיע! פשוט הולך! לא בבית ספרי!”
לא ידעתי אם להרגיש רחמים כלפי אמורי. כי למרות שלאף אחד לא מגיע הכעסים של אמא, היא דיי צודקת. לפחות בקטע הזה. הוא יכול לפעמים להיעלם לימים שלמים ולא להודיע לאף אחד איפה הוא. אני תמיד חוששת שהוא יחזור לסמים ואלכוהול – אחרי שהוא כבר נגמל. משניהם.
“תשתלט עליה, לעזאזל!” קולו של אמורי התחזק. “היא בהתקף!”
“אין לי שום התקף! אני בסך הכל רוצה את הבן שלי בחזרה! אז תחזיר לי אותו, כפוי טובה שכמותך!”
“תסתמי כבר, אישה מפגרת!"
ֿ"אל תקרא לאמא שלך מפגרת, אמורי!”
“אבל תראה איך היא מתנהגת!”
“די! בבקשה, אבא, אמורי, אמא…” קולה השבור של אדי כמעט שבר את ליבי, ואני לא יכולתי להשאר יותר בשקט. קמתי ממיטתי, פשטתי את החולצה הקרועה והשחורה ששמשה לי כפיג'מה, וזרקתי על עצמי ג'ינס ארוך וגופיה. הרכבתי את משקפי וירדתי לשדה הקרב.
“אדריאנה לכי לחדר,” אבא אמר בתקיפות בדיוק כשנכנסתי לסלון. שיערו החום הכהה היה פרוע לכל הכיוונים, עיניו הכהות נצצו בזעם, והמשקפיים שהרכיב ישבו על קצה העוקם. הוא החזיק בידיה של אמא, שלבשה שמלה שחורה ונעלי עקב, ושיערה החום-אדום פרוע לכל הכיוונים. היא נראתה כמו מכשפה מטורפת – בדיוק מה שהיא.
“אבא,” אמרתי בשקט, ואבא פנה להביט בי, עיניו קרועות מהמאבק הפנימי התמידי אצלו. הוא אהב את אמא כל כך עד שלא היה מסוגל לותר עליה. הוא לא יכול היה לשים אותה בשום בית חולים או בית משוגעים מרוב אהבה אליה. נוגע ללב, אני מודה, אבל זה לא עשה טוב לאף אחד. ביחוד לא לאדריאנה, שבכל פעם שהיא רואה את אמא ככה, היא מרגישה אשמה, כי ההתנהגות הזאת שלה התחילה מהרגע שאדי נולדה נולדה. ניסיתי כל כך הרבה פעמים להסביר לה שזו לא אשמתה, אבל היא לא מוכנה לקבל שום דבר.
“תקח אותה למעלה,” אמרתי בשקט, מסמנת עם ראשי קלות על אמורי ואדי. למרות שאני הייתי בסך הכל האחות האמצעית, “הסנדוויץ'”, התנהגתי כמו האחות הגדולה. גם אמורי וגם אדי באו אלי כשהם היו צריכים אוזן קשבת, או סתם היו צריכים את אחותם. במקרה כזה, הגיל לא היה משנה. מאז ומעולם זה היה ככה. מבחינתי היו לי שני אחים קטנים, ולא אח גדול.
אבא, שגם הוא התייחס אלי כאחות הבכורה והבוגרת, הנהן קלות, וגרר את אמא, שעיניה סערו, ושיניה חשופות כהולכת לטרוף מישהו. היא התפתלה בידיו של אבא, צורחת וצועקת שיעזוב אותה, אבל הוא הצליח בסופו של דבר להשתלט עליה ולגרור אותה לחדר השינה שלהם. נותרנו רק אדריאנה, שהייתה לבושה בשמלה קיצית ופרחונית, ומררה בבכי, ואמורי, שנשען על הקיר, עיניו החומות זועמות, שיערו החום-אדום פרוע כמו שיערו של אבא. החלטתי להתחיל איתו.
“איפה היית שלשום ואתמול?” שאלתי אותו בשקט, שוברת את הדממה.
אמורי לא הסתכל עלי. “אצל טיי. כבר אמרתי את זה, לעזאזל.”
הזעפתי פנים. “אל תשתמש בטון הזה איתי, אם,” אמרתי בשילוב ידיים נרגז. “אם אני אגלה שחזרת לדרכים הישנות שלך – “
הוא עזב את הקיר ולפת את כתפיי בחוזקה, עיניו נחושות. “אני לא חוזר לבור הזה, אלאנה. אני לא. בבקשה תאמיני בי, לפחות בזה.” הוא נראה כל כך אבוד, כל כך קרוע, שנשבר לי הלב לראות אותו ככה. שמתי לב שמתחת לעיניו יש שקיות שחורות שמבשרות על חוסר שינה. רציתי כל כך להשפיל את מבטי, אך השארתי אותו על עיניו. אם אמורי לא היה נכנס לבור הזה מלכתחילה, הוא היה יכול להיות הרבה יותר טוב היום. הוא היה חתיך, נכון, אבל המשהו השבור שבו גרם לו להיראות יותר אבוד מתמיד. שום מערכת יחסים שהייתה לו לא החזיקה מעמד יותר משבועיים, וקיוויתי כל כך שיום יבוא והוא ימצא מישהי שתמלא את החלל החסר שבתוכו.
נאנחתי. “אני מאמינה בך, אמורי. אבל אתה הופך את זה לקשה יותר מיום ליום.” לא התקתי את מבטי ממנו. “תבטיח לי שפעם הבאה שאתה יוצא אתה מסמס לי לפחות לאן. בבקשה. אל תגרום לי לדאוג לך.” ואל תגרום לאמא להתחרפן שוב, רציתי להוסיף, אך נשכתי את לשוני.
הוא נשך את שפתו התחתונה והסיט את מבטו ממני. “טוב.” הוא פלט ועזב אותי, נראה כמו ילד נטוש לפתע.
“תבטיח לי, אם.” דחקתי בו. לא הרשיתי לו לחסום אותי כמו שהוא חסם את ההורים.
“אני מבטיח.” הוא אמר בחוסר רצון מובהק. לי זה הספיק, וחייכתי ומחצתי אותו אלי בחיבוק. הוא נרתע לרגע, אבל לבסוף נאנח וחיבק אותי חזרה. כשהתנתקתי ממנו, הוא חפן את הלחי שלי בידו. נשארנו ככה לכמה שניות, ואז לפתע זוג זרועות חיבקו אותי מאחורי. אדריאנה טמנה את פניה בגבי, מרטיבה את חולצתי קלות. חייכתי והסתובבתי כך שהצמדתי אותה אלי. היא הייתה אפילו יותר נמוכה ממני, אבל כיוון שהייתה רק בת חמש-עשרה, ידעתי שיש לה עוד זמן לגדול.
“אני לא יכולה יותר,” היא מלמלה, קולה חנוק מדמעות. “אני לא מסוגלת לסבול את זה יותר.”
לקחתי את האחים שלי והתיישבתי על הספה, אמורי לידי. אדי אוטומטית התיישבה על רגלי והתכרבלה בחיקי. “אני יודעת,” ליטפתי את ראשה, וסירקתי את שיערה עם ציפורני. “אבל את יודעת שזו לא החלטה של אף אחד מאיתנו. כל עוד אבא רוצה להשאיר אותה…” קולי דעך, ואני פניתי להסתכל על אמורי, שנראה גם הוא קרוע. היינו שבורים, כולנו, בגלל אמא. בגלל שהיא לא שמשה לנו כדמות הורה כמו שצריך. אני הייתי בת שלוש כשהיא התחרפנה, כך שלא זכרתי אותה בשום צורה אחרת. אמורי היה בן שש, וזכר קצת יותר, אבל פעם כשיצא לנו לדבר על זה, הוא אמר שהוא כבר שכח איך היא הייתה בתור אמא אמיתית. הזכרונות האלו שלנו עכשיו, הם היו קשים יותר, רבים יותר, ומשפיעים יותר מכל דבר אחר.
“אני חושב שאני אתחיל לעבוד שוב,” אמר אמורי בשקט. “אני רוצה להרוויח כמה שיותר כסף, כדי שנוכל לקנות דירה ולעבור לשם שלושתנו, הרחק מאמא.” וגם מאבא, שמעתי את מה שהוא לא אמר. כי גם אבא אשם. אבא הוא זה שנתן לרגשות שלו להשתלט על המוח. אני הבטחתי לעצמי שזה לעולם לא יקרה לי.
אבל אם זה מה שידרבן את אמורי לחזור לעבוד – מי אני שאמנע זאת? למרות שאמורי מתנהג בטפשות המתאימה לילד בן תשע, יש לו רמת משכל גבוהה, ובעקרון הוא ברמת גאון. התחביב של אמורי היה מחשבים – הוא אפילו יצר משחק מחשב פעם אחת. ידעתי שלא תהיה לו שום בעיה למצוא עבודה שקשורה בנושא.
“אני רוצה כבר לצאת מכאן,” אדי הסכימה והרימה את עיניה הבוכיות אלי. “אני לא רוצה לנדוד מבית של חברה אחת לחברה אחרת. נמאס לי.” על אף המצב בבית, אדי הייתה מאוד חברותית ופופולארית בין בני שכבת הגיל שלה. היו לה הרבה חברות טובות והיא אפילו יצאה עם בנים לפעמים, ורק בשנים האחרונות היא התחילה לעשות לעצמה מנהג של לישון אצל חברות באופן קבוע מתי שרק יכלה כדי לצאת מהבית.
כעס שטף אותי. איך אבא מעז לעשות לנו את זה? למה הוא לא לוקח כבר את אמא מכאן למקום בו היא תוכל לחיות כמו שצריך? אם הוא אוהב אותה כל כך, למה הוא לא מטפל בה?
אך לכל השאלות לא היו לי תשובות.
יותר מאוחר באותו היום, כריסטי הזמינה אותי לצאת איתה לבית הקפה 'סוויט', שזהו מקום המפגש הקבוע שלנו. אדי ואמורי ביקשו שאני אקפיץ אותם בדרך כל אחד למקום אחר, וזה בהחלט מה שעשיתי. לאחר שהורדתי את אמורי אצל אחד מהחברים שלו ואת אדי אצל החברה הכי טובה שלה שיילו, נסעתי לבית הקפה.
כשסיימתי להחנות את מריס ראיתי שכריסטי כבר מחכה לי שם. חייכתי בזמן שהתקרבתי לעברה, וכשהיא ראתה אותי, היא חייכה חיוך רחב ושתינו התחבקנו. “מה שלומך?” שאלתי אותה.
“הכל מעולה!” היא אמרה בשמחה. “את לא מבינה מה גיליתי היום!”
צחקתי. “תספרי לי הכל אחרי שנשב,” אמרתי ואנחנו התיישבנו במקום הרגיל שלנו, בחוץ, מתחת לעץ הצפצפה. מלצר ניגש אלינו, ואנחנו הזמנו את הדברים הרגילים – כריסטי את התה המועדף עליה ומאפין הוניל המסורתי, ואני את הנס-קפה הרגיל שלי וקאפקייק השוקולד עם ציפוי הוניל.
בזמן שחיכינו להזמנה, כריסטי סיפרה לי את החדשות. “את זוכרת שלפני חודש, בסוף אוגוסט, אחי הגדול ביותר התחתן?” כשהנהנתי, היא המשיכה. “אז מסתבר שבן הדוד של אשתו החדשה הוא לא אחר מאשר ג'פרי פייטון!”
פשפשתי במגרות הזכרון שלי כדי לבדוק אם השם מצלצל לי מוכר, תוך כדי שכריסטי צופה בי בהתלהבות בלתי מוסוות. לבסוף נאנחתי. “אני ממש מצטערת, כריס,” חייכתי בהתנצלות. “אני לא יודעת מי זה.”
היא נאנחה בכבדות. “כמובן שלא תדעי,” היא שלפה מגזין מהתיק שלה. “הנה,” היא הושיטה לי את המגזין. “הוא משמאל לוויל.”
התאפקתי מלמחוץ את הנייר מרוב הכעס שחשתי פתאום. בתמונה נראו שלושה בחורים בני אותו הגיל – עשרים-וחמש, לפי הכתבה – שהאמצעי מביניהם היה לא אחר מאשר וויל בלק המזורגג. מצידו השמאלי היה הבלונדיני עם העיניים הזהובות שהיה עם וויל במסעדה. אני לעולם לא אשכח את כמות הג'ל שהוא מרח אז על השיער – ואפילו דרך נייר המגזין אפשר היה לראות ששיערו בוהק כמעט באופן על-טבעי. הוא היה שרירי וגבוה כמעט כמו וויל, אך וויל היה נראה יותר חזק, יותר גבוה, והרבה יותר סקסי וחתיך, הדביל. אני לא אשכח את מה שהוא אמר לי בכוונה כדי להביך אותי. בכל אופן, השמאלי, כך מסתבר, היה ג'פרי פייטון, דוגמן הבית של איזו חברת אופנה מצליחה.
מצידו הימני של וויל היה הבחור הצעיר השני שהיה עם וויל וג'פרי במסעדה. גם הוא, כמובן, היה חתיך, שרירי וגבוה, אבל באותה רמה של ג'פרי, אולי חוץ מהגובה, שהיה בדיוק כמו של וויל. היה לו שיער חום עם גוונים טבעיים, שהיה חלק ובתספורת ג'סטין-ביבר אופנתית שזכרתי מהמסעדה. היו לו עיניים חומות, ושפם מעוצב. השלושה כרכו זה סביב זה את ידיהם, היו לבושים באופן מלא – למרות שאת הקעקוע של וויל היה עדיין אפשר לראות דרך חולצתו – וחייכו חיוכים מסנוורים. הכותרת של הכתבה הייתה "החברים הכי טובים של עולם הבידור".
“את מבינה מה זה אומר?!” כריסטי גרמה לי להסתכל עליה חזרה, ושמתי לב שההזמנות שלנו כבר הגיעו.
הסתכלתי עליה במעט בלבול. “שג'פרי הוא עכשיו כמו בן-דוד שלך?” הנחתי שזה מה שזה אומר, אחרי הכל.
“ולא זאת בלבד,” היא חייכה חיוך ענקי. “הוא גם אחד משני החברים הכי טובים של וויל בלק! ה-וויל בלק! הוא גם חולק איתו דירה וגם עם החבר השני, קסאבייר חוארז! את מבינה מה זה אומר?!” היא עצמה את עיניה בחולמניות. “יכולה להיות לי גישה ישירה לוויל עכשיו!”
צחקתי קלות והחזרתי לה את המגזין. “אם זה מה שעושה לך את זה,” הנדתי בראשי לשלילה. “ואם את רוצה עוד רכילות, אז הנה,” חייכתי כשעיני נפקחו והיא הסתכלה עלי בסקרנות. “וויל והחברים שלו היו במסעדה שבה אני עובדת ביחד עם עוד שלושה אנשים מבוגרים, ואני שרתתי אותם.”
לקחו לכריסטי כמה שניות לעכל, ואז – “את פגשת אותם ולא קראת לי?!” היא התפלצה.
“הם לא בדיוק נחמדים, את יודעת,” החמצתי פנים כשנזכרתי בלילה הקודם. “וויל היה ממש מגעיל. את יודעת מה הוא אמר לי?” היא הסתכלה עלי, מהופנטת. “'אני רוצה את הבשר שלי כמו סקס – נא.'” חיקיתי את הקול שלו בעליבות. היה לו קול הרבה יותר עמוק ומחוספס. נו טוב, כאילו שזה משנה.
כריסטי פרצה בצחוק. “הוא כזה אלוהי!” היא נאנחה בחולמניות. “את אפילו לא מבינה כמה שההערה הזאת רק הופכת אותו ליותר סקסי בעיני!”
עשיתי קולות הקאה לפני שלגמתי מהקפה שלי. “הוא פשוט גס רוח,” מלמלתי במרמור. “אני לא מבינה איך את והאנה יכולות לאהוב מישהו כמוהו.” נאנחתי. “דרך אגב, האנה באה לביקור אתמול, ואז היא ראתה אותו והביאה לו את המספר שלה.”
“מה?!” כריסטי התפלצה פעם נוספת. “היא לא יכלה להביא לו גם את שלי או משהו?!”
“מה זה משנה עכשיו כשיש לך את ג'פרי כמתווך?” קרצתי לה, למרות שלמען האמת, לא רציתי שכריסטי או האנה יהיו עם וויל הזה. הוא מגעיל, דוחה, גס, אדיש, אנטיפת, מפגר, אידיוט, דביל, מטומטם…
כריסטי נעצה בי מבט תוך כדי נגיסה מהמאפין שלה. “את סתם שונאת אותו כי את מקנאה, לאנה,” היא אמרה בפה מלא. “גם את היית רוצה להיות מפורסמת ונחשקת בכל העולם כמוהו, ושכולם ידעו עליך הכל וכו'.”
כמעט נחנקתי מהקאפקייק שלי. “ממש לא,” הודעתי לה נחרצות. “עדיף לי להשאר אנונימית. אני שונאת אותו כי הוא טיפוס רדוד ושפל. וזה ממש לא משנה שהוא נראה כמו אל או שהוא הדבר הכי לוהט על כדור הארץ.” אם אנשים בעולם היו יודעים על אמא שלי… אני לא רוצה אפילו לחשוב על זה. כריסטי לא ידעה את הסיפור עם המשפחה שלי מלבד העובדה שיש לי שני אחים והורים נשואים. גם לא תכננתי לספר לה – בנוסף להיותה חברה של ננה ושלי, היא הייתה חברה גם של לולה, אחת החברות של רוזי. ועד כמה שאהבתי את כריסטי, היה לה פה גדול, והיא הייתה יכולה לפלוט משהו ללולה על המצב אצלי בבית, ואז לולה הייתה מספר את זה לרוזי, ורוזי הייתה מפיצה את זה ויוצרת מזה מטעמים. לרוזי לא היה מצפון, וגם אם היה לה – רוב הסיכויים שהיא פשוט הייתה מתעלמת ממנו. היא חסרת רחמים בדברים האלו, כלפי כל אחד שהיא שונאת. ואותי היא שונאת בעיקר.
אלמלא לא הייתי רואה אותה בוכה, ברגע פגיע שלה, לפני ארבע שנים בחטיבת הביניים, היא בכלל לא הייתה נטפלת אלי. אבל זה כבר קרה, ומאז היא לא מפסיקה להציק לי.
רוזי רייקס לא יכולה לתת לאף אחד לראות אותה ברגע חולשה. ואני ראיתי. אפילו שבאותה תקופה הייתי החברה הכי טובה שלה, היא לא יכלה להרשות לי לראות אותה ככה.
אבל אז, שנה אחרי – שנה בה הייתי צריכה להתמודד עם רוזי באופן קבוע, כשכריסטי נשארת בתור "שווייץ" – האנה עברה העירה עם משפחתה, ואנחנו מייד התחברנו. מאז היא מגינה אלי.
כיום, כשאני חושבת על זה, רק בזכות האנה שרדתי את שארית החטיבה ואת התיכון. ועכשיו, תחילת השנה האחרונה ללימודים, האנה עדיין שומרת עלי מפני רוזי והאיום הבלתי פוסק.
ועל כך אני מודה לגורל שהביא לי את ננה, המלאכית השומרת שלי.
]6[ וויל

התיישבתי על יד הפסנתר, ובחנתי את התווים שנחו אל מול עיני. זה נכון שידעתי לנגן, אבל לקרוא תווים היה יותר מאתגר. אף פעם לא הייתי טוב בשפות – ידעתי רק אנגלית, וזה מוכיח עד כמה אני מפגר בתחום הזה. לכן גם קריאת תווים היותה בעיה – במיוחד עכשיו, כשאני צריך לדעת את זה בשביל התפקיד שאני צריך לשחק, של הבחור השרמנטי והמסוכן.
למעשה, זה דווקא היה דיי מרגיע להיות כאן, בחדר המוסיקה הזה. פסנתר הכנף, שצבעו היה לבן, השרה אוויר של נינוחות, במיוחד כשהכנף הייתר מורמת. רצפת הפרקט הבהירה התפרשה ברחבי החדר, והקירות החיצוניים היו עשויים זכוכית, כך שיכולתי לראות את כל העיר מהם. חדר המוסיקה הזה היה ממוקם בבניין הכי גבוה בעיר בקומה הכי גבוהה. הבניין שימש כאולפני הקלטות וכל מיני שטויות אחרות שקשורות למוסיקה. אז מן הראוי שיהיה פה חדר ענקי עם פסנתר באמצע.
השעה הייתה שעת אחר-הצהריים של יום ראשון, היום החופשי היחיד שהיה לי שנועד בשביל שאוכל להתאמן בשירה ובנגינה – בשירה כבר התכוננתי מוקדם יותר היום – ולכן האור שבקע דרך הזכוכית היה כתמתם ויפהפה. חשתי אפילו יותר נינוח ממקודם. תמיד אהבתי חללים פתוחים כמו זה, שהכל מאוורר ונעים.
לחצתי על הקליד של התו פה בפסנתר, והצליל היה מתקתק למדי. משכתי בכתפי ולאחר שמקמתי את רגלי על הדוושה, התחלתי לקרוא את התווים. אלו היו תווים יחסית פשוטים, כך שהצלחתי, איכשהו, בסופו של דבר, לנגן את היצירה במלואה ללא טעויות. לא השקעתי בשום דבר בחיים שלי – בדוגמנות ובמשחק הייתי מוכשר באופן טבעי – אבל בנגינה זה היה סיפור אחר. אפילו בלימודים, כשעוד למדתי, לא השקעתי ככה. רק בפסנתר – ובגיטרה, אבל את בכלי הזה כבר הייתי טוב.
אנשים היו בטוחים שאני מושלם כי אני יודע את כל זה. נכון, אני יודע לעשות פוזות למצלמה – אבל זה לא כישרון אמיתי. לשחק זו דרך החיים שלי, לכן גם משחק בא לי בקלות יחסית. בשירה אני לא טוב ולא רע, ובריקוד אני סביר מינוס, והצלחתי ללמוד גיטרה רק אחרי שהשקעתי מאמצי-על במשך שלוש שנים בשביל ללמוד את כל הפריטות, כל האקורדים, ואת כל השירים של "החיפושיות". אבל פסנתר זה היה קשה לי הרבה יותר, כי הייתי צריך קורדינציה. אולי זו הסיבה למה גם בריקוד לא ממש הצלחתי.
אבל בריקוד לא השקעתי כמו שהשקעתי בפסנתר או במוזיקה בכללי. זה היה משהו שאהבתי הרבה יותר מכל המשחק והדוגמנות שאני עושה. החלום שלי היה להיות נגן מקצועי מאז ומתמיד, אבל משום שנסיבות חיי השתנו, נאלצתי לזנוח את החלום הזה ולהכנס לעסקי השעשועים דרך מקום אחר. הייתי צר-מחשבה אז, כי עכשיו אני מבין שהכל הולך ביחד, וההוכחה היא שאני עכשיו יושב בחדר מוסיקה ומנגן בפסנתר.
כשסיימתי לנגן את היצירה בפעם השישית, החלטתי לעשות הפסקה ולנגן את היצירה האהובה עלי – “אביב" של לודוביקו אינאודי, המלחין האיטלקי המודרני. זו הייתה יצירה קלה, נכון, אבל אהבתי אותה, כי היא הזכירה לי דברים מכל מיני תקופות בחיים. החל מהתקופה בה הורי מתו, ועד התקופה של היום, תקופת השגשוג שלי.
תהיתי אם אני הולך לשחק ולדגמן עד סוף חיי. אני מאמין בגורל, ואולי זה עקב האכילס שלי, מפני שאני לעולם לא יכול לדעת מה הגורל מביא לי, או למה לצפות ממנו. אם הוא נתן לי את החיים האלו, אז מה עלי לעשות איתם? להמשיך כפי שהם? לנסות ולשנות אותם?
האם הג'ינג'ית המהממת שפגשתי במסעדה נועדה בשבילי ולא בשביל קסאבייר, על אף שהוא ראה אותה ראשונה? האם השחרחורת ההיא – קלריס – שנתנה לי את המספר שלה, היא האחת בשבילי, או שאולי ג'ף הוא הנשמה התאומה שלה? אולי אני נראה לעולם כמו מישהו שלא רוצה מערכת יחסים, וכל מה שהוא מעוניין בו זה לדפוק בנות ללא הפסקה, אבל זה לא בהכרח נכון.
אני אומנם לא מאמין שמגיעה לי מישהי כמו שהייתי רוצה – חזקה, טובת-לב, מצחיקה, נפלאה – אך זה לא אומר שאני לא רוצה אחת כזאת, שתהיה שלי, ורק שלי. כבר נמאס לי להחליף בנות כל יום – זה אפילו בא לידי ביטוי בביצועים שלי בכמה חודשים האחרונים, מאז שפגשתי את סרנה. ולחשוב שחשבתי שהיא זאת שנועדה בשבילי, עד שהיא בגדה בי עם סיג'יי רייקס המתועב…
אומנם אני רק בן עשרים-וחמש. אומנם אני עדיין צעיר, בשיא חיי, בזמן הכי טוב של החיים שלי שבו צריך לחגוג ולהתפרע, אבל כבר מיציתי. התחלתי את כל זה כבר בגיל שמונה-עשרה ולא הפסקתי את זה עד עכשיו. זה מאוס, ומעיק.
הודיתי בזה רק בפני עצמי. אני כן רוצה מערכת יחסים רצינית עם מישהי. אני כן רוצה לחוות אהבה אמיתית, כיוון שעוד לא יצא לי עדיין. אני לא רוצה להתחיל להרגיש משהו כלפי מישהי, כמו שהרגשתי כלפי סרנה, ואז לחטוף בומבה לפרצוף ולהפגע סתם. אני רוצה מישהי רצינית, שתאהב אותי למראות כל המגרעות שלי – ויש לי יותר מידי. עצם העובדה שכל הבנות לא שמות לב אליהן כי הן מסונוורת על ידי המראה החיצוני שלי, לא אומר שאין לי כאלה.
אני לא מושלם. אני אולי נראה מושלם מבחוץ, אבל מבפנים אני בדיוק כמו כל אחד, עם יותר חסרונות מאשר יתרונות. אפילו קסאבייר וג'ף מודעים לכך, ואני יודע שאלמלא הפופולאריות שלי הם לא היו משתינים אפילו לכיוון שלי.
מבלי לשים לב סיימתי לנגן את היצירה. הסתכלתי, חלול, על ידי שחדלו לנוע. טמנתי את ראשי באחת מהן, וניסיתי להבין מה עובר עלי. כבר הרבה זמן שלא הייתי כל כך מדוכא – ואני לא אמור להיות ככה. אני אחד הדוגמנים המצליחים בעולם, הכוכב העולה בעולם הקולנוע שקיבל עכשיו תפקיד ראשי שהוא רצה כבר כמה זמן, שהולך לו עם בנות בלי שום בעיה, שיש לו חברים וסוכן טוב, שיש לו חיי זוהר מדהימים, שזכה במקום הראשון בתור הבחור הכי סקסי שקיים…
“השאלה היא אם אני מאושר מכל זה,” אמרתי בשקט לעצמי. “והתשובה היא, כמובן, שלא.” כי לא משנה כמה תנאי החיים שלי מעולים, אני מרגיש שהכל לא בסדר.
“וויל? זה אתה?”
כמעט נפלתי מכסא הפסנתר כשקלייטון הופיע בדלת החדר. “כמעט הבאת לי התקף לב, קליי,” הייתי צריך לשים את ידי על חזי כדי להרגיע את ליבי הדוהר. “כן, זה אני, מן הסתם.” הוספתי שלא לצורך.
קלייטון נשען על משקוף הדלת ובחן אותי במבטו המפלח. “מותר לי לדעת למה אתה עדיין כאן, מתאמן בפסנתר?” הוא שאל. “אתה יכול לחזור כבר הביתה.”
חייכתי לעברו את החיוך הכי טוב שיכולתי להפיק באותו הרגע. “בדיוק סיימתי את החזרה,” אמרתי וקמתי ממקומי.
קלייטון ליווה אותי לחנייה החיצונית, שם חנה האופנוע שלי. “סע בזהירות,” קלייטון ברך אותי לשלום, ואני עליתי על האופנוע, שמתי את הקסדה על ראשי, והתנעתי.
נסעתי במהירות בינונית, משתדל שלא לעצום עיניים למגע הרוח על גופי. אהבתי לרכב על אופנוע – התחושה המדהימה והמסוכנת שנגרמת לי תוך כדי נסיעה היא משהו שלא הייתי מחליף בעד שום הון שבעולם.
להפתעתי, מטר קל החל לרדת מהשמיים. לא שמתי לב אפילו שעננים הזדחלו פתאום. היה זה המטר הראשון השנה – אחרי הכל, זו הייתה כבר התחלת אוקטובר. הטיפות הרטיבו אותי, אבל לא הייתי סחוט ממים כשהגעתי הביתה. שעה במקלחת, ואז יבוש בסאונה הפרטית, והייתי בסדר גמור.
יותר מאוחר באותו הערב, קסאבי, ג'ף ואני ישבנו בחדר הקולנוע הביתי שלנו, עם קערת פופקורן לכל אחד – לי עם חמאה – וקסאבי הכניס את הסרט הראשון לדיווידי. כל יום ראשון עשינו ערב סרטים להתפרקות לפני שמתחיל השבוע, שבשביל כל אחד מאיתנו היה עמוס וגדוש בעבודות.
הסרט הראשון היה "משימה בלתי אפשרית 2”, שכל הסרט קסאבי, הדביל הזה, דיבר ביחד עם כל דמות. הוא ראה את הסרט הזה כבר אלף פעם, והוא ידע לצטט כל שורה.
לאחר מכן, היה זה תורו של ג'ף לבחור סרט, והחרמן הטיפש בחר בסרט פורנו "השפנפנות של אדון גורדון". ברגע שהסרט נגמר, שלושתנו כבר הזענו מרוב מאמץ שלא להראות עד כמה הסרט חרמן אותנו, כמו ילדים קטנים בני ארבע-עשרה. “תודה על זה, ג'יפה,” נאנקתי לעברו. “עכשיו אני הולך לגמור מתוך שינה כי אני אחלום על הסרט הזה.”
ג'ף בעצמו נאבק שלא לעשות את זה כבר עכשיו. “לא היה משהו אחר מעניין לבחור!” הוא התגונן.
קסאבי גלגל את עיניו. “ועכשיו לסרט האחרון להיום – מה אמרת שבחרת, וויל?”
“'המחברת',” אמרתי.
“אני מקווה בשבילך שזה סרט אימה טוב, אחי, אחרת אני לא חושב שאני אשרוד את הלילה,” הודיע לי ג'ף.
למעשה, הסרט היה דרמה רומנטית, כפי שקסאבי וג'ף הבינו אחרי הכמה דקות הראשונות. “אתה כזה בחורה, וויל,” ג'ף הודיע לי אחרי הסצנה בה הדמויות הראשיות התנשקו לראשונה. “אני לא מאמין שבחרת לנו סרט בנות!”
“מה?” הפעם היה זה תורי להתגונן. “זה סרט טוב!”
“אלמלא הייתי יודע על ה'ספר השחור' שלך, וויל, הייתי חושב שאתה גיי,” הודיע לי קסאבי ואני נתתי לו מכה על הראש.
חוץ מזה, כמו שהתברר מאוחר יותר, בסוף הסרט כולנו כבר הזלנו דמעה יותר מפעם אחת. “ז-ז-זה פשוט עצוב,” ג'ף קינח את אפיו, עיניו אדומות מבכי בלתי נשלט, כשהכתוביות התגלגלו על המסך. “זה ל-לא פייר!”
“אבל הסוף היה טוב!” מחה קסאבי, שגם הוא החל לדמוע בשלב מסוים בסרט – אני חושב שברגע שהבחור סיפרה לאהבתו שהוא כתב לה כל יום, אפילו שהיא לא קיבלה את המכתבים שלו. “אז למה אנחנו בוכים כמו שלוש ילדות בנות שתים-עשרה?”
“כי זה פשוט לא הוגן שלא היה להם הרבה זמן ביחד,” אמרתי בקול חנוק, עדיין בוכה בעצמי כמו תינוק. “האמא המעצבנת שלה הייתה האחראית לכך שהם נפרדו מלכתחילה.”
בשלב מסוים התחלנו לצחוק על עצמנו. אחרי הכל, היינו מפורסמים, חתיכים, מגניבים – אנחנו לא אמורים לבכות מסרטים )הפפארצי היו עושים מטעמים מזה(. אבל אני דווקא שמחתי שבכינו. זה הראה שעוד נותרו בנו רגשות, למרות כל מה שעברנו.
ביום שלמחרת קמתי עם מצב רוח מרומם למדי. זמזמתי כל הבוקר בזמן שהתארגנתי לעבודה, וכשנכנסתי לג'יפ השחור, קלייטון הסתכל עלי כאילו אני חייזר. אני אף פעם לא מחייך ומזמזם מנגינות של חג-המולד על הבוקר. אבל משום מה, אחרי היום הדכאוני שעברתי אתמול, הייתי צריך להרגיש טוב יותר.
היום התחיל בצילומים לסרט בו אני משחק את הבחור הרע. נהניתי מאוד "להרוג" עשרים בחורים, ואז לנשק את היידי, השחקנית הראשית ש"חטפתי". היינו צריכים לצלם את הסצנה הרבה פעמים, כי בכל פעם שנשקתי אותה, היידי פשוט נמסה בידי, הסמיקה, ולא הצליחה להפסיק לנשק אותי ו"לסטור" לי, כפי שהייתה צריכה לפי התסריט. רק בפעם החמישים, בערך, שצילמנו את הסצנה, היא הצליחה להתעשת על עצמה ולבצע את תפקידה כראוי – רק בגלל שלקחה כדור הרגעה לפני כן, הפתרון הגאוני של הבמאי.
בסוף הצילומים, היידי נגשה אלי. כמו לפני כמה ימים, שהלינדזי ההיא הסתכלה עלי עם ההזמנה הברורה בעיניה, כך גם היידי הייתה. אבל לא התחשק לי לזיין אף אחת היום, ולכן לאחר שהחלפתי איתה מספר מילים, עזבתי עם קלייטון לאתר הצילומים הבא, משאיר אותה לא מסופקת בעליל. כאילו שאיכפת לי.
אבל כשהגענו לאתר הצילומים לקליפ של הזמרת אסטל דייוויס, מצב הרוח הטוב שלי ירד באופן ניכר. בקליפ היו צריכים להופיע מספר בנים חתיכים, שכולם סוגדים לאסטל תוך כדי שהיא שרה. לא הייתה לי בעיה עם ג'ף, שהיה שם וחייך לעברי כשהגעתי, או עם יתר הדוגמנית האחרים, אלא רק בעיה עם דוגמן אחד.
סיג'יי רייקס. הוא היה אחד מהדוגמנים שנשכרו לעבודה. כשהוא ראה אותי, הוא ישר החמיץ פנים. אני עטיתי ארשת פנים אדישה והתעלמתי ממנו לחלוטין בזמן שהלבישו עלי מכנסי ג'ינס צמודים, נעלי אולסטאר, וחולצת טריקו שחורה. אני וסיג'יי היינו ה"דוגמנים הראשיים" בקליפ, כך ששנינו לבשנו חולצות שחורות, בזמן שכל היתר לבשו חולצות לבנות. המאפרת – שהייתה איזבל – כסתה את הקעקוע שלי, שבצבץ מעט מעבר לחולצה, בעזרת שכבה עבה למדי של מייק-אפ, ואז הגיעה שעת כושר והצילומים החילו.
כבר בסצנה הראשונה, בה אני וסיג'יי היינו צריכים להרים את אסטל הנלהבת יחדיו, סיג'יי דרך לי על הרגל. שלחתי לו מבט נזעם, וראיתי שהוא מגחך. כמובן שלא יכולתי להשאר אדיש יותר, ודרכתי גם לו על הרגל. הוא עיקם את אפיו בכאב, והפעם אני גחכתי.
“רייקס! בלק!” הבמאי עצר את הצילום, ואנחנו הורדנו את אסטל לקרקע. “מה אתם חושבים שאתם עושים?” הבמאי, מרקו, ניגש אלינו עם פנים זעופות.
סיג'יי ואני לא ענינו, רק הסתכלנו זה על זה. זו הייתה הכרזה על מלחמה.
יתר הצילומים עברו בערך באותה הדרך. סיג'יי ניסה לגרום לי למעוד או להשפיל את עצמי, ואני הצלחתי להחלץ מכל מצב ואף להחזיר לו. כל סצנה מרקו העיר לנו, עד שבשלב מסוים, כשסיג'יי משך לי בשיער כמו ילד בת עשר קנאית, אני התפוצצתי וקפצתי עליו בבעיטות ואגרופים. הוא היה יותר מנלהב להחזיר לי.
מיותר לציין שמרקו דרש לפיטורים של שנינו מהעבודה הספציפית הזאת. אפילו קלייטון לא הצליח לשכנע אותו להחזיר לי את העבודה.
משום שזה היה הדבר האחרון שהיינו צריכים לעשות היום, נכנסנו לג'יפ השחור והסיעו אותי חזרה הביתה. כל הנסיעה פניו של קלייטון היו אדומות מכעס ובושה והוא מלמל, “אני לא מאמין עליך,” או, “חשבתי שאתה יותר בוגר מזה,” או "ילד טיפש. אפילו הפרצוף היפה שלך לא הציל אותך הפעם.”
כשהגעתי הביתה, מצב-הרוח הטוב שלי התחלף במצב רוח מזופת, וזה בכלל לא היה זמן מתאים לטלפון לצלצל. כשנבחתי, “הלו?” לתוך הטלפון, לא ציפיתי שמישהו אפילו ישיב חזרה, אבל השיבו.
“וויל?” קולה של סרנה היה הדבר האחרון שהייתי צריך לשמוע באותו הרגע. “זה אתה, נכון?”
לא חשבתי בצלילות כשנהמתי, “מה את רוצה?ֿ"
יכולתי לראות אותה מתכווצת בדמיוני. “סליחה, וויל,” היא התחילה לבכות, כמו בכל פעם שהיא מתקשרת. “אני עשיתי טעות. בבקשה, אתה יכול לסלוח כבר? אני יודעת שיצאתי מטומטמת ורעה ו – “
“תחסכי את זה ממני, ווינפילד,” יכולתי לשמוע אותה מצייצת כשקראתי לה בשם המשפחה שלה, מבהיר לה שמה שהיה בינינו נגמר. חייכתי באכזריות. “פעם הבאה שאת מתקשרת אני לא אהיה כל כך מנומס. אז תפסיקי כבר להתעלק עלי.”
היא התנשפה בהפתעה ואני כבר ניתקתי לה בפרצוף. לא היו לי עצבים אליה עכשיו – הייתי עסוק מידי בלזעום ולרצות לחנוק את סיג'יי רייקס. איך הוא מעז לגרום לפיטורים שלי מעבודה? בן אלף שכמותו!
“לעזאזל,” חרקתי שיניים וירדתי חזרה ללובי. יצאתי מהבניין בעצבים, משליך את רגלי לפני ובועט באבנים בדרך. למזלי לא היו אנשים ברחוב, ובאותו הרגע הודיתי לאלוהים על כך שהפפארצי עוד לא מצאו את מקום "המחבוא" שלי.
הגעתי לפארק חסר-השם שנמצב בגבול בין אזור העשירים לאזור שבין העשירים לממוצעים, “הבין-לבין” כמו שהוא נקרא בשפה עממית. שם, הלכתי לשפת הנהר, והכרחתי את עצמי לשכב מתחת לעץ החביב עלי. השמש האירה מבין הענפים והעלים, ואני עצמתי את עיני, מניח את ידי מאחורי ראשי. עדין התנשמתי בכבדות, עד שלאט-לאט הרגעתי את עצמי, והתחלתי לשקוע בשינה…
…משהו נגע באגן שלי וגרם לי להתעורר בבת אחת. פתחתי עיני ולאחר כמה מצמוצים, התמונה התבהרה.
ראיתי מלאך.
]7[ אלאנה

כשהלכתי לפארק אחרי בית הספר, לא ציפיתי לעשות משהו מיוחד חוץ מלהתבונן בנהר ולשקוע במחשבות. רציתי למחוק את רוזי מהמחשבות שלי, וידעתי שבפארק זה יהיה הכי נכון לעשות כך – לא היה לי חשק באותו הרגע לנסוע במשך רבע שעה לים.
לכן, כשהגעתי לשפת הנהר וראיתי מישהו שוכב מתחת לאחד העצים, נראה חסר חיים, הייתה לי תחושה כאילו כל חיי הולכים להשתנות בקרוב. התקרבתי אליו בחשש, מפחדת לגלות שזו אכן גופה, עד שגיליתי שזהו לא אחר מוויל בלק, בכבודו ובעצמו, האחד והיחיד, האיש והאגדה, הבחור-הכי-סקסי-שקיים-לשנת-2012, שוכב שם, וישן. התחושה נעלמה כלעומת שבאה.
הדבר הראשון שחשבתי היה, מה לעזאזל?
והדבר השני שחשבתי היה, וואו, הוא ממש לא זהיר. אחרי הכל, הוא מפורסם בקנה מידה עולמי, והוא נותן לעצמו ככה לישון במקום פתוח שכל אחד – כמוני – יכול לבוא ו: א( לאנוס אותו, ב( לחטוף אותו, ו-ג( לרצוח אותו. לא שתכננתי לעשות אחת משלושת האפשרויות האלו, אבל אלו עדיין אופציות אפשריות שהיו יכולות לקרות.
גל של בושה ועצבנות הציף אותי כשראיתי אותו ישן ונראה שליו, כאילו אין לו שום צרות בחיים – וכנראה שבאמת אין לו. אחרי הכל, הולך לו עם כל דבר שהוא עושה. ואולי אני לא מבינה גדולה בדברים כאלה, אבל אפשר להבין שהוא חי חיים מצופים בסוכריות טופי ומרציפן.
וחוץ מזה, לא שכחתי לו את הערב ההוא במסעדה.
עכשיו נאלצתי להיאבק בעצמי. מצד אחד, רציתי להשאיר אותו להירקב שם, אבל מצד שני, המצפון שלי דחק בי להעיר אותו ולנזוף בו על חוסר הזהירות שלו. לפעמים הייתי רוצה להיות כמו רוזי; חסרת מצפון לחלוטין. זה היה חוסך לי הרבה התלבטויות מיותרות – כמו זו.
לבסוף נכנעתי למצפון והתקרבתי לעברו. הסתכלתי על פניו הישנות, ובחיוך מעט מרושע, בעטתי באגן שלו – או ליתר דיוק, ניסיתי לבעוט. האגן שלו היה קשה כמו פלדה, ואני השתדלתי שלא להראות שעכשיו הבוהן שלי כואבת.
הוא התעורר, יכולתי לראות את זה לפי קצב הנשימות שלו. עיניו נפתחו, והבעה ישנונית הופיעה על פניו. הוא מצמץ מספר פעמים, ואז מבטו התמקד בי. לרגע נדמה היה שהוא פשוט בוהה בי. הוא לא אמר דבר. עיניו הכסופות, בדיוק כמו שזכרתי אותן מהערב במסעדה, היו מעט פעורות לרווחה, והבעתו מוזרה.
לאחר כמה רגעים של בהייה ממושכת ואני לא יודעת מה לומר, הוא עצם את עיניו, לקח נשימה עמוקה, ופתח אותן שוב. הפעם ההבעה שלו הייתה אדישה כמו שזכרתי אותה. “מה את עושה פה?” הוא שאל, קולו צרוד.
שילבתי את ידי ברוגז וצעדתי לאחור. “מצילה אותך.” הודעתי לו, למקרה שהוא לא שם לב.
הוא התיישב, רגליו הארוכות שרועות לפניו, גבו המושלם כפוף מעט בזמן שהניח את ראשו בידיו. הוא פנה להסתכל עלי, עיניו הכסופות חודרות. “אני זוכר אותך,” הוא נשמע מעט מאשים. “את המלצרית ההיא מהמסעדה.”
משכתי בכתפי, מזעיפה פנים. “אף אחד לא מושלם.” חוץ ממנו, כך מסתבר.
הוא הפנה את כל פניו המהממות אלי. “למה הערת אותי?” הוא שוב האשים, אך הבעתו נהפכה מסוקרנת במקום מאשימה.
רגלי החלו לכאוב מהעמידה ואני התיישבתי מול הנהר, רגליו לצידי. הרגשתי במבטו עלי, אפילו שאני נטעתי את עיני בנהר הזורם בשקט מרגיע. “אתה צריך להוקיר לי תודה,” ציינתי. “אם מישהו אחר היה בא, וזו לא הייתה אני, יכול להיות שהיית מת עכשיו. או מוטרד-מינית. או חטוף.”
הוא גיחך ואני יריתי לעברו מבט מעוצבן. הוא חייך חיוך מלגלג שלא מצא חן בעיני. “אז החלטת להיות האבירה על הסוס הלבן ולהציל אותי מידיו המרושעות של הרוע הטהור?” עיניו נצצו בשעשוע. “אם את מצפה שאני אנשק אותך עכשיו בתור הוקרה על כך ש'הצלת את חיי', תחשבי שוב.”
הרגשתי איך סומק בלתי-רצוני מציף את פני. קמתי בבת אחת על רגלי, הכעס משתלט עלי תוך מאיות ספורות. “כפוי טובה,” ירקתי לעברו. “מצידי שתשן ותמות, ממש לא איכפת לי.” פניתי ללכת ואפילו הצלחתי לפסוע כמה צעדים, עד שהוא לפת את פרק ידי והביא אותי לעצירה מוחלטת. הרגשתי איך אני רוצה שהוא יעיף את היד שלו ממני, ובו זמנית איך שהיד שלו חמה וגדולה, ואפילו נעימה.
כשסובבתי את פני לשלו, הבעתו נהפכה רצינית. עיניו לכדו את שלי, וכשרציתי להסיט את מבטי, גיליתי שאני לא יכולה. העיניים האלו שלו… שמתי לב שהעין השמאלית שלו טיפה יותר ירוקה מהימנית…
“תודה.” כמעט ולא שמעתי את קולו מרוב שבהיתי בעיניים האלו שלו.
הסומק שעל פני דעך מעט. “בבקשה.” אמרתי, שומרת על כבודי. “עכשיו אתה יכול לעזוב לי את היד.” עיניי נדדו לידו, שעדיין הייתה מלופפת סביב ידי, חמימה וגדולה יותר מכל יד אחרת שאי פעם הרגשתי.
הוא הטה את ראשו לצד, קווצת שיער נופלת על פניו באופן סקסי למדי. “אם את כבר פה,” הוא אמר, עדיין לא משחרר אותי. “למה שלא תשארי?”
גבותי נורו למעלה בהפתעה. הוא רוצה שאני אשאר? למה? זה לא כאילו אני מפורסמת או מישהי חשובה, אני סתם נערה שעברה באיזור…
לאחר מחשבה ארוכה, החלטתי שהוא צודק. ממילא אני פה. ולפי היכרותי המאוד-לא רשמית שלי איתו, הוא לא נראה לי כמו מטרידן. “בסדר.” אמרתי וחיכיתי עד שישחרר את ידי כדי להתיישב חזרה. כששחרר אותה, הרגשתי באובדן החום ולהפתעתי חשתי אכזבה. בלעתי את ההרגשה הבלתי רצויה, והתיישבתי על הדשא, הוא לצידי, ושנינו עם פנינו לנהר.
שתיקה מעט מביכה שררה בינינו. לבסוף הוא היה זה שהפר אותה. “אני וויל, דרך אגב,” הוא אמר שלא לצורך. אבל הבנתי את הרעיון שבאמירת שמו – הוא רצה לשאול אותי לשמי בדרך שלא תשמע כאילו הוא מתחיל איתי, או מפלרטט איתי. ההבנה גרמה לי למעט עלבון, אך החלקתי זאת הלאה.
“אלאנה,” אמרתי מבלי להסתכל עליו.
הוא גיחך שלא לצורך. “שם נחמד.”
יריתי לעברו מבט, וקלטתי אותו בוחן אותי מכף רגל ועד ראש במבטו. “יש לך בעיה עם השם שלי?” בדרך כלל אני לא כזאת חמומת מוח – רק לעיתים רחוקות. אבל מסתבר שכשזה נוגע לוויל בלק, התכונה הזאת שבי באה לידי ביטוי לעיתים קרובות יותר.
“לא, בכלל לא,” הוא נשמע משועשע למדי ולא אהבתי את זה. מרוב עצבנות הורדתי את המשקפיים שלי והתחלתי לנקות אותן בקדחתנות. הרגשתי במבטו המשועשע עלי, וכשפניתי להסתכל עליו, על אף שראייתי הייתה מטושטשת, יכולתי לראות שעיניו נפערות לרווחה. “לא ידעתי שיש לך עיניים כחולות,” העיר בנימה לא מובנת.
משכתי בכתפי. “הן כחולות רק באור,” אור השמש אכן העיר לי מעט על הראש. “בדרך כלל הן שחורות.” החזרתי את משקפי למקומן וחזרתי להסתכל עליו ברוגז.
הוא השעין את מרפקו על ברכו ואת ראשו על ידו. הוא אכן נראה כאילו הוא נהנה מהסיטואציה, ולא הבנתי ממש למה, כי אני סתם הייתי מעוצבנת. “אני מנסה להבין למה את לא נופלת לרגלי כבר,” הוא ענה למחשבותי בכנות מעט מבהילה.
“למה לי ליפול לרגלך כשאתה הבחור הכי מעצבן וגס-רוח שהכרתי אי פעם?” אני לעולם לא אשכח את ההערה שלו על הסטייק. האדמתי רק מלחשוב על מה שאמר.
הוא שם לב לכך, וניחש על מה אני חושבת. הוא חייך חיוך רחב ומשועשע לא פחות מהבעתו. “הגיוני,” הוא נשמע כאילו הוא מתאפק שלא לצחוק לי בפנים.
נאבקתי בדחף לקום וללכת משם. בעקרון, זה מה שהייתי אמורה לעשות, אבל הוא היה הסחת דעת מעולה מהחיים שלי, כך שנשארתי. “שלא תחשוב שכל הבנות יפלו לרגליך רק בגלל שאתה חתיך,” הסמקתי קלות כשאמרתי 'חתיך'. הרגשתי כאילו אני מאכילה את האגו שלו – והבעתו המסופקת אכן אשרה את חששותי. מיהרתי להוסיף, “לא שאני חושבת שאתה משהו מיוחד, אבל כולם חושבים ככה, אז אני מניחה שזה מה שאתה חושב.” שילבתי את ידי לצורך הדגשה.
הוא לא האמין לי, ולא יכולתי ממש להאשים אותו. “למען האמת, כל הבנות רוצות אותי רק בגלל שאני חתיך,” הוא ציין, החיוך המעצבן עדיין מרוח על שפתיו. “לפעמים אני מרגיש מנוצל בשביל הגוף שלי, את יודעת.” זה היה ברור כשמש שהוא צוחק עלי.
פני כבר הפכו מאדום לשני עז בשלב הזה. “אז כנראה שאתה חלול ורדוד כמו שחשבתי,” אמרתי בהתנשאות, משלבת את ידי בהפגנתיות פעם נוספת. “אם כל הבנות רוצות אותך רק בשביל הגוף, זאת אומרת.” ידעתי שאני נשמעת מגעילה, אבל, עד כמה ילדותי שזה נשמע, הוא התחיל!
הבעתו השתנתה קלות. חיוכו כבר לא היה משועשע, ועיניו כבר לא רקדו. על אף שחייך, לא יכולתי לקרוא את הבעתו. בנוסף על כך, הוא הסיט את עיניו ממני אל הנהר. “מי היה מאמין,” קולו היה מרוחק אלפי גלקסיות ממני לפתע, והוא נשמע מבוגר בחמישים שנה ממה שהוא באמת. “שבחורה תאמר לי דבר שכזה.” הוא צחק צחוק נמוך ומעט חלש.
מצאתי את עצמי מסתכלת עליו בבלבול מוחלט. עד לפני רגע הוא היה בסדר גמור, אז מה קרה לו פתאום?
תהיתי מה גרם לו לומר את זה, ומה הוא באמת חושב. הוא נראה פתאום מרוחק, כאילו לא מהיקום הזה, כמו בפעם הראשונה שראיתי את התמונה שלו, שהאנה הראתה לי במגזין ההוא. כאילו לא משנה כמה הוא קרוב, הוא רחוק אלפי קילומטרים.
“וויל?” העזתי לקרוא בשמו, ונראה שקולי ניער אותו ממחשבותיו. הוא פנה להסתכל עלי, ונדמה היה כאילו הוא רואה אותי בפעם הראשונה.
ואז הוא התעשת וחייך, אבל הפעם חיוך אמיתי, כזה שתפס אותי לא מוכנה. החיוכים האחרים שלו היו מלגלגים או מגחכים, ואף פעם לא אמתיים באמת. הייתה לי תחושה שחיוך אמיתי שכזה, זה דבר נדיר אצלו. הרגשתי מעט מוחמאת שהוא חייך לעברי את החיוך הזה. “תודה, אלאנה,” הוא אמר לפתע, גורם לליבי לנתר וללחיי להאדים שנית כשאמר את שמי, מסיבה לא ברורה. “על האומץ לבוא ולומר לי את זה בפרצוף. הייתי צריך את זה.” הוא נראה כן יותר מתמיד.
“א-אין על מה,” גמגמתי מעט.
הוא קם על רגליו לפתע והושיט לי יד לעזרה. לקחתי אותה בדממה, מתעלמת מההרגשה שחשתי ברגע שידו הגדולה פי שלושה משלי נגעה בשלי. הוא הרים אותי על רגלי בלי מאמץ, ואז שחרר את ידי. “אני אלווה אותך,” הוא אמר וסימן בראשו חזרה אל תוך הפארק, ואל העיר. הבנתי מייד מה הוא אומר; הפגישה הסתיימה, והגיע הזמן לחזור. לא יכולתי להסכים יותר, על אף שהרגשתי תחושה מוזרה של החמצה, כאילו לא הסתפקתי כלל מהשיחה הזאת שהייתה לנו. משהו בי רצה לדעת עליו עוד, אבל משהו אחר בי רצה להתרחק ממנו לחלוטין. תמכתי במשהו השני, מפני שזו האפשרות הכי טובה.
הנהנתי בשקט לאחר כמה רגעים של שקט, והלכנו זה לצד זו בשתיקה, שהפעם, לשם שינוי, הייתה נינוחה.
אך על אף הנינוחות שבה, שנאתי שתיקות ולכן הייתי חייבת להפר אותה. “סתם שאלה,” אמרתי, גורמת לו להסתכל עלי בהרמת גבה. “התקשרת להאנה?”
לקחו לו כמה רגעים להבין על מי אני מדברת. “את מתכוונת לג'ינג'ית?” הנהנתי. ידעתי שהוא לא שכח אותה, כי בחורה כמו האנה אי אפשר לשכוח, לא משנה כמה רוצים. “אז לא.”
פערתי את עיני בהפתעה. “מה זאת אומרת?” הייתי ממש המומה – לא היה גבר אחד שלא רצה את האנה. היא הייתה הבחורה הכי יפה בעיר! ציפיתי שמישהו כמו וויל בלק ירצה אותה.
הוא משך בכתפיו. “היא לא הטעם שלי,” אמר, גורם לעיני להפער לרווחה בתדהמה. “וחוץ מזה, חבר שלי שם עליה עין קודם, ולכן יש לו זכות קדימה.”
“כמו שוטגאן?” סנטרי נפל לרצפה. “חשבתי שרק בנות עושות את זה!”
הוא פרץ בצחוק לפתע. “אז חשבת לא נכון,” הוא אמר בין נהמות הצחוק שלו.
הרגשתי שליבי דוהר. הצחוק שלו היה נטול שעשוע או זיוף. זה היה צחוק אמיתי, פתוח ומשוחרר, שבחיים לא הייתי מצפה ממשהו כמו וויל בלק להפיק אותו. כשדמיינתי אותו צוחק פעם אחת, חשבתי שהוא יצחק צחוק מזלזל וסקסי. אך מסתבר שלא כך היה הדבר, ושהצחוק שלו, אפילו שהיה כזה פתוח וכן, היה סקסי ברמה לא אנושית. כל הכעס שעוד נותר לי כלפיו – נמוג. ואיך יכולתי להשאר כעוסה, כשהוא צחק ככה ודיבר בכנות, ולא סתם אמר לי "זה לא עניינך, ילדה" או משהו? איך יכולתי בכלל להתעצבן מתקרית כל כך קטנה ומפגרת כמו תקרית הסטייק? אז הוא קצת גס, ובפעם האחרונה שבדקתי, זה לא פשע.
הגענו למגרש החנייה מבלי ששנינו שמנו לב לזמן שרץ. הגרוטאה הייתה המכונית היחידה בחנייה, ואני הלכתי לכיוונה, וויל לצידי, צחוקו דועך לאט-לאט. כשנעצרתי ליד הגרוטאה, הוא נעצר גם כן ובחן את המכונית בעין מבקרת. “זו המכונית שלך?” הוא שאל, נראה מופתע מעט, למרות שלא הבנתי למה.
החלטתי להיות כנה איתו בדיוק כמו שהוא היה איתי. “וויל, תכיר,” אמרתי עם חיוך קטן על שפתי. “זאת מריס. מריס, זהו וויל בלק, הבחור הכי סקסי שקיים לשנת 2012 ואחד הכוכבים הכי מפורסמים בעולם.” הרשיתי לעצמי לגחך קצת לפני שהמשכתי. "הרי לך – ולי – הכבוד להיות בנוכחות אישיות כה חשובה.”
עיניו של וויל הצמטצמו ברוגז. “לא מצחיק.” הוא שילב את ידיו באותה הפגנתיות שאני שילבתי קודם, אך ראיתי בעיניו את הניצוץ המשועשע. “וממתי קוראים למכונית בשם?”
התעלמתי מהערתו ואמרתי, “אני דווקא חושבת שזה משעשע למדי.” צחוקי היה מאופק, אך מיהרתי להרגיע אותו, וחייכתי לעברו. “אז כאן אנחנו נפרדים?” זה היה נשמע כשאלה.
היסוס הופיע על פניו יפות התואר של וויל, והוא נראה כאילו הוא רוצה לשאול אותי משהו. “אה,” הוא פרע את שיערו. “יש סיכוי שתוכלי… כלומר, אם את יכולה בבקשה…”
הרמתי גבה ונשענתי עם צד גופי על הגרוטאה. “אתה צריך הקפצה הביתה?” שאלתי, מעט לא מאמינה. הוא מבקש ממני טרמפ? ברצינות? לא ידעתי אם לצחוק או להיות מודאגת. “אין לך איזו לימוזינה שמחכה לך או משהו כזה?”
עיניו הכסופות נראו לפתע אפורות כהות, כמו ענני גשם בשמיים חורפיים. “אין לי לימוזינה, אלאנה.” הוא אמר בשקט-בשקט, קולו גורם לשיערותי לסמור. “יש לי אופנוע, אם את באמת מעוניינת לדעת. אבל כיוון שבאתי לכאן ברגל ונראה שעומד לרדת גשם, אני מבקש את עזרתך.” הוא התרחק ממני צעד אחד, גורם לי להסתכל עליו ביותר בלבול ממקודם. “אני מבין אם את לא רוצה להסיע אותי, כי בכל זאת, אני זר, ואת לא בדיוק מחבבת אותי, אחרי מה שקרה במסעדה והכל. מצטער אם הטרדתי אותך.” הוא פנה ללכת.
הייתי בשוק, פי פעור לרווחה. הוא בלבל אותי. וויל בלק בלבל אותי יותר משכל אדם אחר בעולם בלבל אותי. אפילו אמורי, שלפעמים לא יכולתי להבין אותו, לא בלבל אותי כמו שוויל בלבל.
לקחו לי כמה רגעים להתאפס, וכשהוא כבר היה במרחק של כמה מטרים ממני, צעקתי, “חכה!”
הוא הסתובב, הבעתו בלתי ניתנת לפירוש. לקחתי נשימה עמוקה ואמרתי, “אין לי שום בעיה להסיע אותך,” ניסיתי להשמע מעודדת או עדינה, אבל זה יצא לי מעט מחוספס וההפך ממעודד. “פשוט חשבתי…” נשכתי את שפתי התחתונה מבלי לחשוב. מה הייתי אמורה לומר? פשוט חשבתי ש…מה? שבגלל שיש לו כסף אז הוא יכול להרשות לעצמו לימוזינה פרטית? שבגלל שהוא מפורסם אז בטח לימוזינות מביאות אותו ממקום למקום?
לאחר כמה רגעים של שתיקה מעיקה, טיפות גשם החלו לזלוג. הסתכלתי למעלה, כמה טיפות מרטיבות את משקפי ואת ראייתי. השמיים אכן נהפכו קודרים וחורפיים, כמו שוויל אמר.
“בסדר.” קולו של וויל הקפיץ אותי, ויישרתי את ראשי כדי לראות את וויל מתקדם חזרה לעברי. “סליחה שהתפרצתי עליך.” התנצלותו נשמעה כנה, על אף שהבעתו נותרה בלתי נתנת לקריאה.
פתחתי את דלת הגרוטאה. “תכנס,” פקדתי עליו, כי ראיתי שהוא לא זז. “הגשם יתחזק בקרוב, אז כדאי שנזוז עכשיו.”
הוא הנהן הנהון יחיד, והלך לצד השני של המכונית, בזמן שאני התיישבתי במושב הנהג, מנקה את משקפי, ומרגישה בוויל מתיישב לצידי, וטורק את דלת הגרוטאה אחריו.
]8[ וויל

אני לא חושב שמישהו הצליח אי פעם לגרום לי להרגיש כל כך הרבה דברים בזמן כל כך קצר, כמו שאלאנה גרמה לי.
הדברים שהיא אמרה בחוסר-מודעות כביכול, או הדרך בה היא התנהגה אלי, כאילו אני עוד בחור רגיל מן המניין, כאילו אני בן-אדם, ולא על-אדם כמו שרבים אחרים חושבים. כל אלה גרמו לי להרגיש כל כך הרבה רגשות שכבר שנים לא הרגשתי. הדרך הכנה בה היא דיברה איתי הייתה נדירה – לא הרבה אנשים היו כנים, ובטח שלא איתי. ליבי התחמם רק מהמחשבה על זה.
לא הייתי צריך להתפרץ עליה. היא לא אשמה בכך שהיא חושבת את הדברים האלו. העיתונות הצהובה מאכילה את האנשים בכל כך הרבה שטויות, נותנת לעולם לחשוב שאני מישהו שאני לא. ההערה על הלימוזינה בהחלט נגעה לי יותר מידי. זו הייתה הערה תמימה, ואני הפכתי אותה מזבוב לפיל.
הגרוטאה של אלאנה התעוררה לחיים לאחר מספר התנעות לא יוצלחות, ואלאנה מייד הדליקה את המזגן על חום. היא הסיעה אותנו אל מחוץ לחנייה, חזרה על הכביש, שהיה כמעט ריק לגמרי ממכוניות. הרדיו דלק על תחנה שלא הכרתי, שבו נשמעו שלושה אנשים מתווכחים על האם פרדוקס הזמן הוא אכן פרדוקס, ואלאנה העבירה תחנה כמעט מייד לתחנה המוכרת שהשמיעה שירי פופ עכשוויים. כשהרמתי את מבטי לפניה של אלאנה, נוכחתי לגלות שהיא סמוקה, ושידיה לופתות את ההגה חזק מידי.
“קרה משהו?” שׁאלתי בחוסר הבנה. אלאנה הייתה קלה להבנה – לא במובן הרע, כמובן – או לפחות כך הבנתי מהשעה האחרונה שבה דיברתי איתה. כרגע לא הבנתי למה היא הסמיקה.
“כלום,” היא חייכה חיוך מעט מתוח, אבל ככל שנסענו יותר, ובשקט, היא נרגעה, ופניה חזרו לצבען החיוור. בכלל, גון עורה היה חיוור למדי. שיערה, שהיה אסוף לקוקו גבוה, כמו שהיה במסעדה, והשתפל על גבה, חלק וארוך, התנופף ברוח המזגן, וצבעו החום הכהה נראה כהה יותר. נאלצתי להיאבק בדחף לקחת אותו ולחוש אותו בידי, על אף שזה היה נדרש.
“תודה על היום, דרך אגב,” היא אמרה לפתע, גורמת לי להסתכל על פניה פעם נוספת. היא לכסנה לעברי מבט, ואז החזירה את עיניה לכביש.
“על מה?” שאלתי אותה, נשען על מושב הנוסע החורק. יחסית לגרוטאה, המכונית הייתה במצב טוב. היא הייתה נקייה, הריפוד היה אומנם מלא בתלאים אבל זה רק הראה כמה שאלאנה שימרה את המכונית, ולא היה אפילו פירור אבק. לא יכולתי שלא להעריץ אותה על הנקיון והסדר; המכונית של ג'ף, שהייתה מרצדס כסופה שעוד לא יצאה לשוק, הייתה מלאה בזבל, ואפלו היה מרוסס בעזרת ספריי על תקרת המכונית "רכושו של ג'פרי פייטון". דביל, ג'ף הזה.
“על עכשיו,” קולה של אלאנה החזיר אותי לשיחה הנוכחית. “על השיחה הזאת שניהלנו.” היא חייכה מעט לפתע. “זה הכניס אותי לעולם אחר לכמה זמן, וזה בדיוק מה שהייתי צריכה באותו רגע.” היא הגיעה לרמזור ועצרה את המכונית. היא סובבה את ראשה אלי, וחייכה חיוך מלא, מהמם, שהאיר את פניה והפך אותה ליפהפייה פי מיליון יותר מכל בת אחרת שפגשתי. רק באותו הרגע הבנתי שאלאנה הזאת היא בחורה יפה, ולא סתם יפה, אלא יפה בליגה אחרת. המשקפיים המגושמות שלה הסתירו את היופי הזה, על אף שהיו שיקיות ואופנתיות, אבל משהו בה היה יפה באופן אחר מהבנות האחרות שהייתי רגיל אליהן – שכולן היו יפות וכוסיות, כמובן, אבל נראות אותו הדבר, כמו שיבוטים.
הבנתי לפתע מה שונה באלאנה. היופי שלה לא רק היה חיצוני. כן, היא הייתה יפה, ויפהפייה כשהיא חייכה חיוך אמיתי שכזה, אבל היופי האמיתי שלה בא מבפנים, מהאופי שלה. כי היא לא הייתה חלולה כמו הבנות האחרות, אלא הייתה לה אישיות קורנת. אפשר היה לראות שהיא אישה חזקה ואינטיליגנטית דרך הצורה בה החזיקה את עצמה כשהלכה או ישבה, או הצורה בה דיברה. היופי שלה היה חזק ואינטיליגנטי, וזה לא היה יופי שהיה לכל אחד. זכרתי פעם אדם קרוב אלי שאמר לי שישנו יופי שכזה בבחורות, אבל מעולם לא נתקלתי באחת כזאת.
הייתי תמיד מוקף בדוגמניות או שחקניות, שכולן מהממות באופן זהה, אבל אף אחת מהן לא באמת חכמה או חזקה או אינטילגנטית. הן היו חלולות, חסרות אופי לחלוטין. אלאנה הייתה סיפור אחר בכלל; לא יכולתי אפילו להשוות אותה לבנות ההן. היא הייתה ברמה הרבה יותר גבוהה. ולא רק מהן.
היא הייתה ברמה הרבה יותר גבוהה משלי.
“תודה,” היא אמרה פעם נוספת, שולפת אותי שוב ממחשבותי. חיוכה כבר דעך, והיא הסתכלה על הכביש והמשיכה לנסוע. “דרך אגב, לא אמרת לי איפה אתה גר.” היא ציינה.
“בבקשה,” אמרתי, בקול מעט צרוד, ובתוכי גערתי בעצמי על החולמניות שתקפה אותי. “ובקרוב תהיה פנייה שמאלה, אז שם תפני.”
היא הנהנה ודממה השתררה עוד הפעם. הפעם, לא בחנתי את אלאנה, אלא הסתכלתי מעבר לחלון. אז מה אם אלאנה הייתה יפה? אז מה אם הרגשתי שאני יכול להיות פתוח ואמיתי כשדיברתי איתה אפילו רק כמה דקות? אז מה? זה לא ישנה את העובדה שכנראה לעולם לא נפגש שוב, ושגם אם כן, לא נעצור לפטפט. היא בסך הכל עוד בחורה, ואני וויל בלק, הכוכב המפורסם. העולמות שלנו לא יכולים להיות יותר רחוקים.
אז למה אתה מרגיש כאילו אני רוצה לדעת עליה עוד?
התעלמתי מהקול המאשים שבראשי. זה לא משנה, לא באמת. היא שדרה לי את חוסר החיבה שלה כלפי במסעדה, או את האדישות שלה בשעות האחרונות. גם אם הייתי רוצה לשמור איתה על קשר כלשהו – ואני לא, מהסיבה הברורה של העולמות-השונים – היא לא הייתה רוצה לדבר איתי בכלל. מבחינתה אני עוד בן-אדם שחי בעולם הקטן הזה.
וזה הדבר שהכי הקסים אותי בה.
נאנחתי בכבדות וחשתי במבטה עלי, אך אני השארתי את מבטי אל הנוף שהשתרע מחוץ לחלון. משום מה, נזכרתי בסרנה. ליבי התכווץ וכעס בעבע בקרבי. ידעתי שזה לא בריא לי לחשוב עליה, או על רייקס המפגר, אבל לא יכולתי שלא. בגלל סרנה הכל התחיל. כל המחשבות-יתר האלו, כל ההרגשה של אני-בחור-עמוק-ורגיש. אני אולי רגיש, אבל לא עמוק. אני יותר חלול משאנשים שמים לב.
אם הייתי מסתובב עם אלאנה יותר משעה אחת, גם היא הייתה שמה לב שאני בחור דפוק. וכמו שקלייטון אמר מוקדם יותר היום, אני טיפש עם פרצוף וגוף אלוהיים. ומה שהופך אותי אפילו לבור ועם הארץ, היא העובדה שלא הייתי מחליף את השכל שלי אם זה היה תלוי בהפיכתי למכוער.
“אתה יודע,” אלאנה אמרה לפתע, כמה רגעים לאחר שאמרתי לה לפנות ימינה באחד הרחובות. “החיים שלך נראים ממש טובים.” היא נאנחה. “תמיד זה נשמע כאילו אין לך בעיות, ושהכל אצלך מושלם. נכון שאין לך לימוזינה או משהו כזה,” היא צחקקה במבוכה מעט. “אבל סך הכל, יש לך כסף, חברים, אנשים שדואגים לך, ומשפחה שבטח תומכת בך. ועל אף שאני לא יודעת הרבה עליך – רק מאיזה ראיון אחד שחברה שלי הביאה לי לקרוא – זה נראה כאילו החיים שלך לא יכולים להיות טובים יותר.”
כל כולי נדרכתי. לסתי התקשחה בבת אחת, והרגשתי לפתע קור מזדחל לליבי. “את באמת לא יודעת עלי כלום.” אמרתי, מנסה להסוות את הכאב שבקולי ובהצלחה. אחרי הכל, הייתי שחקן מומחה. “זה נכון שיש לי כסף, ואנשים שדואגים לי, ואפילו כמה חברים פה ושם. אבל אי פעם תהית, אם מה שנראה כלפי חוץ, זה מה שבאמת אני מרגיש מבפנים?”
היא השתתקה, ואני לכסנתי את עיני לעברה. פניה היו רציניות, ולאחר כמה רגעים התרככו. “מה שניסיתי לומר,” היא אמרה. “זה שהלוואי עלי חיים כמו שיש לך.”
לא יכולתי שלא לגלגל עיניים. “את לא יודעת מה את מבקשת,” הודעתי לה. “את חושבת שאת יודעת, אבל את לא. וחוץ מזה, מה רע כל כך בחיים שלך שבא לך חיים מפגרים כמו שלי?”
היא החמיצה פנים, וקולה היה מר כשענתה. “אויבת מטומטמת שמתנכלת לחיי בכל רגע נתון. אחים שחושבים שאני סופר-וומן וכל-יכולה ובוגרת, אפילו שאני לא. הורי – “ היא עצרה בעצמה ולקחה נשימה עמוקה. “יש הרבה דברים בחיים שלי שהם לא טובים. הרבה יותר מידי, אם לומר את האמת.” היא הסמיקה לפתע, ויכולתי לראות שזה מכעס ולא ממבוכה או בושה, אבל לא הבנתי למה.
אינסטינקט נושן גרם לי לקולי להיות רך ועדין יותר. “מה קרה?” שאלתי, מסתכל עליה בריכוז. “את יכולה לדבר איתי, את יודעת.” חייכתי מעט. “בדרך כלל יותר קל לדבר לזרים, לאנשים שלא מכירים אותך.”
גופה, שהיה מתוח ודרוך עד אותו הרגע, נרפה ונרגע מעט. “אתה צודק,” היא מלמלה. “יותר קל לדבר עם זרים מאשר עם אנשים קרובים.” היא לכסנה את עיניה לעברי.
הנהנתי, מקווה שזה ידרבן אותה לספר. היא לקחה עוד נשימה, ואמרה, “אני לא אמורה לרחם על עצמי. אני לא אוהבת לרחם על עצמי. זה גורם לי להרגיש חלשה ופתטית, וככה אני מרגישה עכשיו.” היא הדקה את ידיה על ההגה. “זה נכון שהחיים שלי לא אולטימטביים, אבל אני בדרך כלל לא נוהגת להתלונן על זה. יש לי אחים שאני אוהבת בכל ליבי, יש לי חברים מדהימים, העבודה שלי מעולה, ובאמת שאני תמיד מסתכלת על הצד החיובי שבחיים. על חצי הכוס המלאה.” היא חייכה חצי-חיוך. “פשוט בכל פעם שאני רואה – או קוראת, במקרה שלך – על חיים של אחרים, רואה כמה שיכול להיות עוד יותר טוב… זה תמיד גורם לי לקנאה.” היא עצרה את המכונית ברמזור האחרון, לפני הפנייה לרחוב בו גרתי. היא הפילה את ידיה על רגליה, והשפילה את ראשה, לחייה בוערות מבושה.
“זה טבעי לחלוטין, את יודעת,” אמרתי, מנסה לעזור, כי היא נראתה כל כך אבודה באותו הרגע. “והאופטימיות שבך זה מה שהופך אותך לחזקה. אל תתביישי בה. אבל עם זאת, את לא יכולה להיות אופטימית כל הזמן. יש רגעים, כמו עכשיו, שגם האנשים הכי אופטימים בעולם נהפכים לפסימים.”
היא סובבה את ראשה כדי להסתכל עליה, עיניה הכהות פעורות לרווחה, הכחול שבהם מבזיק מפעם לפעם, והגשם שבחוץ מדפק בחוזקה על הפח. היא פתחה את פיה לומר משהו, אך נדמה היה שהיא לא יודעת מה.
גחכתי מעט. “לפי מה שאני רואה, את בסך הכל בן-אדם, אלאנה,” חייכתי לעברה. “את בהחלט לא סופר-וומן, כמו שאמרת בעצמך. את לא יכולה להיות כל הזמן חזקה, כל הזמן בוגרת. גם לך יכולות להיות נפילות. את לא חייבת להעמיד פנים.”
פניה התקדרו בבת אחת למשמע מילותי האחרונות. “זה לא נכון,” היא לחצה על דוושת הגז כשהרמזור נהפך לירוק, פונה ימינה לפי הדרכתי. “גם כשקשה לי, אני חייבת להעמיד פנים. אין לי ברירה אחרת.”
הייתי רוצה לשאול אותה עוד, לדבר איתה עוד, לדעת מה עובר עליה בדיוק, אבל כבר הגענו. הוריתי לה לעצור, והיא עצרה את הגרוטאה. בניין הדירות היה משמאלנו, וכשראיתי את הכביש החלק מרוב מים ואת המבול שבחוץ, לא יכולתי שלא להאנח בחוזקה. “זה רק תחילת אוקטובר וכבר רטוב,” צקצקתי בלשוני.
אלאנה חייכה חיוך קטן. “אני דווקא אוהבת גשם. זה אומר שהחורף כבר בדלת, ואני אוהבת חורף.”
משכתי בכתפי. “אני אוהב חורף רק בזמן שאני בתוך מבנה חמים, מכורבל בשמיכת פוך עם כוס קפה ביד.”
היא צחקה. “אני יכולה להבין את זה.” היא הסתכלה עלי, עיניה מעט עצובות. “אז כאן אנחנו נפרדים.” היא חזרה על מה שאמרה קודם, לפני כל תקרית הלימוזינה.
הנהנתי. “כן…”
“אז…” היא נראתה כאילו היא תוהה מה לומר, כמוני. “היה… מעניין להכיר אותך, וויל.” החיוך שעל פניה היה מעט שובבי, וכל שמץ של רצינות שהיה קודם נעלם כלא היה.
“היה מעניין להכיר גם אותך, אלאנה,” חיקיתי אותה בגיחוך. “ואם תוכלי להשאיל לי מטריה זה יכול להיות מאוד נדיב ונחמד מצדך.”
היא הרימה גבה בלגלוג. “אתה לא גר בבניין הזה כאן?” היא הצביעה על הבניין שלי ולאחר שהנהנתי, אמרה, “אז למה אתה צריך מטרייה? זה שני מטר מכאן.”
הסתכלתי עליה בתמיהה. “אני לא רוצה להרטב, כמובן. אפילו שני מטרים יכולים לגרום לי להיות רטוב עד העצם, והדבר האחרון שאני צריך עכשיו זה להיות חולה.” לא הבנתי מה היא רוצה.
היא צחקה צחוק מתגלגל, ואני הסתכלתי עליה בבלבול. מה כבר אמרתי? “אתה כזה בחורה, וויל,” נימת קולה הזכירה לי באופן מחריד את קסאבייר. “יש מטרייה מתחת למושב שלך.” החיוך שעל שפתיה היה משועשע.
עקמתי את אפי בזמן שלקחתי את המטריה השחורה והקטנה. “אין לך שום זכות לצחוק עלי, אלאנה,” התרגזתי. “מה כבר ביקשתי? מטרייה?”
“אתה מפחד מכמה טיפות גשם קטנות, ווילי?” נדמה היה שהיא מרוצה מכך שהיא עברה להיות זאת שמקניטה, ולא זאת שמקניטים אותה, כמו שעשיתי קודם לכן, בפארק. התמונה שלה עלתה בראשי לפתע, כשהיא העירה אותי. איך בהתחלה חשבתי שהיא מלאך…
נערתי את ראשי. “אני לא יכול להרשות לדולצ'ה וגבאנה שלי להרטב,” לא הבנתי איך היא לא קלטה את זה. “זה בד מיוחד שעשוי להתקמט ולהתכווץ אם הוא ירטב! וחוץ מזה, אל תקראי לי ווילי.”
היא צחקה פעם נוספת. “ביי, ווילי,” היא הדגישה בחיוך משועשע. “בהצלחה בדרך הארוכה והקשה שלך בגשם.” אפשר היה לראות שהיא מתאפקת שלא לצחוק.
“ביי.” אמרתי ברוגז ויצאתי מהגרוטאה בטריקת דלת, קולות הצחוק המשועשע והמרגיז שלה מלווים אותי כל הדרך לבניין. מנוע הגרוטאה שאג כשדהרה במעלה הרחוב, וכשאני פניתי להסתכל לאחור, עכשיו תחת הגג, רק הכביש הריק היה שם. סגרתי את המטרייה שלה באנחה, ונכנסתי פנימה.
אלאנה. איזה מן שם זה? ולמה הבחורה שנקראת כך הצליחה לגרום לי לתגובות רבות כל כך תוך רגעים ספורים?
ולמה, כשאני שוכב עכשיו במיטה בחצות בלילה, אני לא יכול להפסיק לחשוב עליה?
]9[ אלאנה
“מיס מגוריאן? מיס מגוריאן!”
הייתי צריכה למצמץ כמה פעמים כדי להבין שמר ווטקינס קורא בשמי. הייתי שקועה בכל כך הרבה מחשבות – שכולן מרוכזות בוויל, ובשאלה למה לעזאזל סיפרתי לו דבר כל כך אישי עלי, שאפילו האנה, שיודעת כמעט הכל עלי, לא ידעה – עד שלקחו לי כמה רגעים להבין שהוא תפס אותי חולמת בהקיץ. האנה לידי דחפה לי מרפק לצלעות – חזק – ואני התעשתתי מייד. “כן, מר ווטקינס?” אמרתי בקול מעט חנוק מכאב.
“ריתוק,” הוא הודיע לי. “אני לא מוכן שיחלמו אצלי בשיעורים!”
השפלתי את ראשי במבוכה. “כן, אדוני.”
הוא הנהן בחדות והלך חזרה לקדמת הכיתה כדי להמשיך בשיעור, ואני שקעתי בינתיים בכסאי.
האנה שלחה לי מבט מוזר. “מה עובר עליך?” היא שאלה אותי בתמיהה. “כל השבוע את חוטפת ריתוקים על אי-הקשבה בשיעור.”
נאנחתי. זה היה נכון; מרוב מחשבות על מה שקרה לפני שבוע, עם וויל, לא יכולתי להתרכז בכלום. לא הצלחתי להפטר מהמחשבות, ותהיתי למה הוא כל כך מעסיק אותי. נכון, סיפרתי לו פרט מאוד אישי עלי, אבל כמו שהוא אמר – הרבה יותר קל לדבר לזרים שכנראה לא אפגוש יותר לעולם מאשר לאנשים הקרובים אלי. אז למה אני לא מפסיקה לחשוב עליו?
רוב הסיכויים שהוא כבר שכח מקיומי, אחרי הכל.
כשהשיעור נגמר, הלכתי עם האנה וכריסטי לקפיטריה וקנינו לעצמנו סנדוויצ'ים. התיישבנו בשולחן הרגיל שלנו, והחבר השבועי של האנה, מייסון, התיישב איתנו, כורך את ידו ברכושנות סביב גופה המקומר של האנה, ומדביק לה נשיקה דוחה על הפה. אבל האנה נהנתה מתשומת הלב, וזרמה איתו. כריסטי ואני החלפנו מבטים מיואשים ואכלנו את הסנדוויצ'ים שלנו, מסתכלו לכל כיוון שהוא לא על הזוג המתנשק.
“יש כתבה בעיתון העירוני על למה פפארצי לא מגיעים לכאן, לעיר,” כריסטי פתחה שיחה.
הרמתי גבה. “באמת תהיתי למה. אחרי הכל, זו עיר שיש בה הרבה מפורסמים והרבה אתרי צילום לכל מיני דברים.” מפורסמים כמו וויל בלק.
כריסטי הנהנה, פניה רציניות באופן מעט מצחיק. “כולם תהו למה, וזו אחת הסיבות לכתבה.” היא חייכה מעט. “מסתבר ששומרים על העיר מכל משמר. כולם מפחדים מהמקרה שקרה בזמנו, שרצחו איזה מפורסם בצפון העיר. לכן ראש העיר לא נותן אפילו לפפארצי לעבור את גבולות העיר.”
לא ידעתי את זה. “אבל מראיינים בטח מגיעים לפה כל הזמן,” ציינתי. “אחרי הכל, הראית לי כל מיני ראיונות שעשו עם וויל בלק והחברים שלו.”
היא משכה בכתפיה, לוגמת מהאייס-קפה שלה. “אל תשכחי שיש לנו פה שדה תעופה פרטי. המפורסמים בדרך כלל פשוט טסים למקום אחר בשביל לעשות ראיונות. ראש העיר לא רוצה שאף אחד שהוא לא תושב העיר יכנס העירה.”
“כשחושבים על זה, רמת הפשע בעיר היא אחת הנמוכות בעולם,” מלמלתי במחשבה. “יכול להיות שבגלל מה שראש העיר עושה, אז כל הגנבים והרוצחים נמצאים בחוץ.”
“צריך לעבור בדיקה קפדנית ביותר כדי לאפשר לאנשים להכנס לעיר, מסתבר,” אמרה כריסטי. “ועם זאת, רמת התיירות בעיר היא אחת הגבוהות בעולם.”
צחקתי. “זה לא קצת סותר את עצמו?”
גם כריסטי צחקה. “קצת.”
“אז זו הסיבה למה אין הרבה כתבות רכילות על וויל בלק,” ציינתי. “אחרי הכל, אם הוא אחד האנשים הכי מפורסמים בעולם היו צריכות להיות עליו אלפי כתבות רכילות.”
“אני גם לא מצאתי אף תמונה שלו שנלקחה על-ידי פפארצי,” כריסטי אמרה, ולפתע חיוך מגחך נפרש על פניה. “למה פתאום את מתעניינת כל כך בוויל בלק, לאנה?”
כוח הרצון שנדרש באותו הרגע על מנת למנוע מהסומק לעלות פני היה אדיר. “כי את וננה מדברות עליו ללא הפסקה,” אמרתי במשיכת כתפיים נוקשה, מרגישה את ליבי דוהר מעט מלחץ. לא סיפרתי לאף אחד על תקרית-וויל. ננה וכריס ידעו רק על כך שהוא היה במסעדה בה אני עובדת, “ורמיליון", ושאני שרתתי אותו. הן לא היו צריכות לדעת עוד.
החיוך של כריסטי הגיעה לאוזניה. “שקרנית. את מעוניינת בו בדיוק כמו ננה וכמוני.” היא אמרה, מטה את ראשה הצידה בשעשוע.
שילבתי את ידי בהפגנתיות. “לא, אני לא,” אמרתי בקול הכי מתנשא שלי. “לדעתי הוא גס-רוח ואידיוט, וממש לא משנה שהוא חתיך ברמת-על. הוא יכול להיות סקסי עד מחר מבחינתי, ממש לא איכפת לי.” השקר התגלגל על לשוני, מר ומגעיל כמו כל שקר אחר.
כריסטי קמטה את מצחה, ורווח לי שהיא האמינה לי. “אני לא מבינה איך את יכולה להיות חסינה אליו ככה,” היא אמרה לאחר כמה רגעי מחשבה. “אף בת לא חסינה לוויל בלק.”
אילו היא רק ידעה על הפגישה שלי איתו, ועל כך שאני חושבת עליו ללא הפסקה. “יש לכל כלל יוצא מן-הכלל,” הודעתי לה, וסיימתי את הכריך שלי בדיוק בזמן שהאנה סיימה להתנשק עם מייסון ונראתה סמוקה ופרועה.
“מה פספסנו?” היא שאלה בחיוך רחב, מתחילה לאכול את הסנדוויץ' שלה בדיוק כשמייסון התחיל.
“שום דבר מיוחד,” אמרתי במשיכת כתפיים.
“יש מסיבה בבית של ג'ייק מחר בערב,” הודיע לנו מייסון לפתע, והסתכל על האנה בהערצה. “ומפני שאני אחד החברים הכי טובים שלו, הוא אמר לי שאני יכול להזמין את מי שאני רוצה. אז את מוזמנת, ננה-בננה.”
עקמתי את פני בגועל למשמע הכינוי הדביק שהוא נתן לננה, אבל ננה נראתה כאילו לא איכפת לה. “כמובן שאני אבוא,” היא אמרה בחיוך רחב. “ואפשר גם שאלאנה וכריסטי יבואו? בבקשה?” היא עשתה לו את עיני-הכלבלב-העזוב שאף אחד לא יכול לעמוד בפניהן.
מייסון התרכך. “כמובן שאפשר, נני בנני,” כריסטי ואני החלפנו מבטים נגעלים. “גם אתן מוזמנות, מגוריאן, ג'ונס,” הוא הסתכל עלינו, מהנהן באישור.
“תודה, רוזוולד,” אמרה כריסטי בחינניות אין קץ. “אנחנו נשמח לבוא.”
האנה הסתכלה עלי. “אפשר לנסוע במכונית שלך, לאן.”
“בטח,” חייכתי. להאנה אומנם היה רישיון ומכונית משל עצמה, אבל היא שנאה לנהוג, וכל עוד הייתה לה חברה נהגת – כלומר, אני – היא לא הייתה צריכה בכלל להתשמש ברשיון שלה.
“אם כך, נתראה במסיבה.” מייסון קרץ לנו, ואז עזב את השולחן כדי להצטרף לחבריו ה"מקובלים", שביניהם רוזי רייקס, כמובן, וג'ייק קלארק, הנער שאצלו הולכת להיות המסיבה. אם רוזי הייתה הבחורה הכי פופולארית בתיכון, אז ג'ייק היה גרסת-הבן שלה, רק שהוא היה הרבה יותר מגניב ממנה. היה לו שיער מתולתל צבוע לכחול כהה, זוג עיניים חומות-אדומות, והוא היה בערך מטר שבעים, עם גוף מעט שרירי. הוא היה נחשב לבחור הכי חתיך בבית הספר, וכמובן שהאנה יצאה איתו פעם למשך שבוע, כמובן, כך שזה אומר שהוא חתיך ביותר.
אבל עכשיו, על אף שהאנה יצאה עם מייסון, ידעתי שהיא עדיין בונה על וויל.
“אם אנחנו באמת הולכות למסיבה, אני מתכננת שיהיה לי קטע עם סם,” הכריזה כריסטי בשקט, כך שננה ואני נאלצנו להשען קדימה כדי לשמוע אותה. סם היה אחד מחבורת הפופולארים. “אני חושבת שהוא ניסה להתחיל איתי לפני כמה ימים כשנפלתי בשיעור ספורט והוא עזרה לי להגיע למרפאה.”
“לכי על זה,” עודדה האנה. “לפי מה שמייסון מספר, הוא ממש נחמד ורציני במערכות יחסים.” היא קרצה לה.
כריסטי הסמיקה ופנתה להסתכל עלי. “ומה איתך? יש לך מישהו שהיית רוצה סטוץ איתו?”
משכתי בכתפי, קולטת מזוית העין את רוזי שולחת לי קיצים דרך מבטה. “לא כרגע,” מלמלתי. “נראה כבר במסיבה.”
בדיוק באותו הרגע שאמרתי זאת, ג'ייק הפנה את מבטו והסתכל ישירות עלי. ליבי ניתר לרגע, ורעיון עלה לראשי. ידעתי בדיוק איזו הסחת דעת אני צריכה מלחשוב על וויל כל הזמן.
וג'ייק, לפי החיוך הפלרטטני שנפרש על פניו, יכול היה לספק לי הסחת דעת מצוינת.
*
כשחזרתי הביתה באותו היום, לאחר משמרת בעבודה עד השעה שמונה, ראיתי שאבא השאיר פתק שהוא ואמא יצאו לזמן קצר ויחזרו בקרוב. התפללתי בליבי שהוא יחזור בלעדיה, או שלא יחזור בכלל, אבל ידעתי שאלו תקוות שווא. אבא לעולם לא ינטוש את אמא, והבית שלנו היה גם הבית שלו.
אדריאנה ואמורי ישבו בסלון וצפו באיזו תוכנית טלוויזיה בזמן שאני הייתי במטבח ובישלתי לנו ארוחת ערב. אדי ואם אהבו את הבישולים שלי, שנאלצתי ללמוד בעצמי לעשות, ואני תמיד שמחתי לבשל. זה היה כמו תחביב בשבילי, ולמזלי אפילו הייתי טובה.
כשסיימתי, לקחתי שתי צלחות גדושות בפסטה עם רוטב שמנת, חמניות, צנוברים ופטריות – שילוב שניסיתי לפני כשנתיים, והוכח כמעולה. אדי ואם קראו לפסטה הזאת "מנת הדגל" שלי.
לאחר שהבאתי להם את הצלחות, לקחתי את המנה שלי והתיישבתי לצד אדי. “מה אנחנו רואים?” שאלתי, כשראיתי שחקנים בוחנים גופה מתה בג'ימבורי נטוש באמצע הלילה.
“סי-אס-איי,” אמורי ענה לי, פיו מלא, עיניו דבוקות למסך.
הנדתי בראשי עם חיוך קטן על פני. גם אדי וגם אמורי אהבו לראות תוכניות ריגול ובלשות שמעורב בהם רצח ופשע. אני פחות התחברתי לז'אנר הזה, ויותר אהבתי לצפות בסרטי אימה, שם היו דברים על טבעיים או חולניים. אני לא יכולה לזכור כמה פעמים ראיתי את סדרת "המסור" מרוב שאהבתי אותה.
אבל מפני שערבים שקטים כמו זה, שזה רק אני והאחים שלי לבד בבית, לא קרו הרבה, אז החלטתי לנצל את ההזדמנות וצפיתי בתוכנית איתם.
כשהסתיימה הסדרה, דלת הכניסה נפתחה, ואמא ואבא חזרו. ברגע שהם נכנסו לסלון, אמורי, אדריאנה ואני קפאנו בבת אחת. אבא הסתכל עלינו במבט האבוד הרגיל שלו בזמן שאמא הסתכל על אמורי, ואז עלי, ולבסוף על אדריאנה.
כולם עצרו את נשמתם בזמן שעיניה של אימה הצמטצמו, הכחול שבהן שבור ומטורף. “לכו לישון,” היא ירקה. “כבר עשר. מאוחר.” קולה היה שקט ונמוך, וידענו מייד שאם לא נעשה מה שהיא אומרת אנחנו עשויים למצוא את עצמנו בעוד מערכת קרב נגדה.
לא לקחנו שום סיכונים. הנחנו את הצלחות על שולחן הזכוכית, כיבינו את הטלוויזיה, ועלינו אחד אחרי השני לקומה השנייה, הרחק מאמא. כשהיינו שלושתנו במסדרון, רק אז העזנו להסתכל זה על זה. אדריאנה נראתה על סף דמעות, מבטו של אמורי היה קפוא וידעתי שזה מזעם שהוא ניסה להסתיר, ואני חשתי רק בכאב מפלח את ליבי.
“אפשר לישון איתך?” שאלה אותי אדי, בעיניים אדומות מרוב מאמץ לא לבכות. היא נראתה כמו ילדה קטנה לפתע, על אף שהיא כבר החלה להתפתח מבחינה גופנית ולהיראות כמו אישה צעירה.
“בטח,” לקחתי אותה בזרועותי, מצמידה אותה לגופי. פניתי להסתכל על אמורי, שרתח. “תעשה סיבוב עם וואפל,” יעצתי לו. “תנסה להרגע.”
“התחלתי לעבוד בבון-טכנולוגיות,” הוא אמר לפתע, קולו קשה. “אני עכשיו מטכנת מקצועי. מרוויחים הרבה בעבודה הזאת.”
הנהנתי. “אני שמחה בשבילך, אמורי,” חייכתי לעברו וראיתיאיך הבעתו מתרככת בבת אחת. “שנינו נעבוד, ונצא מהבית הזה.”
כבר ניסינו בעבר לתבוע את ההורים שלנו על חוסר-תפקוד בבית המשפט, אבל התביעה לא התקבלה. הדרך היחידה שהייתה לנו היא לעבוד קשה ולברוח מהבית, לקצה השני של העיר אם צריך. אי אפשר היה לחיות כך יותר. אומנם אמא לא פגעה בנו פיזית, אבל הפגיעה הנפשית הייתה קשה בדיוק כמו פיזית.
מבטו של אמורי השתנה מזועם לנחוש, וכך נפרדנו כל אחד לחדרו, מלבד אדריאנה שהתלוותה אלי לחדר. נשכבנו יחד על המיטה שלי, אני מחבקת אותה אלי בתנוחת "כפיות". היא אהבה להיות הכפית שמחובקת, ולי משמ לא היה איכפת להיות הכפית החיצונית.
בבוקר שלמחרת, בזמן שהסעתי את אדי ואמורי, אמורי הודיע לי שבקרוב הוא לא יצטרך הסעה ממני, כי הוא הכיר מישהו בעבודה שיכול להסיע אותו. חייכתי מעט כששמעתי את זה; אחרי שהוא הפסיק לעסוק בסמים ואלכוהול, החבר היחידי שהיה לאמורי היה טיילור, אחיה של האנה. כל ה"חברים" האחרים שלו נטשו אותו בטענה שהוא "בוגד". שמחתי לשמוע שהוא מתחיל להכיר אנשים חדשים, חברים חדשים.
לאחר שהורדתי את אמורי בעבודה החדשה שלו, לפי הדרכתו, הסעתי את אדי ואותי לבית הספר. עכשיו, כשאדי הייתה בכיתה י' ואני בכיתה י"ב, היינו יחד באותו התיכון, אבל משום שאצלנו בתיכון יש הפרדה ברורה בין כל שכבה, אף פעם לא ראינו זו את זו, ואף פעם לא סיימנו באותה השעה. היו שלושה מבנים, כל אחד לשכבה אחרת, ובתוך כל מבנה היה קפיטריה. כך שבהפסקות אף פעם לא יצא לנו לפגוש זו את זו, אבל זה לא הפריע לאף אחת מאיתנו. לכל אחת היה את חבורת החברים שלה – לאדי הייתה חבורה דיי גדולה, למען האמת – וזה הספיק לשתינו.
כשהגעתי לשעה הראשונה והתיישבתי ליד ננה, שכבר הייתה שם, שמתי לב שאנשים רבים מתלחששים ומסתכלים על כריסטי, שישבה מאחורי לצד לולה, כמו תמיד. כשהסתובבתי, ראיתי את כריסטי דומעת בשקט, ואת לולה מנסה לנחם אותה. העברתי את מבטי להאנה, והיא ענתה לשאלה שבעיני. “היא ספרה לי שהיא מתכננת ללבוש משהו יפה לקראת המסיבה אצל ג'ייק קלארק היום בערב,” היא לחשה. “ואז רוזי ירדה עליה מול כולם בטענה שכל דבר שהיא תלבש יראה עליה נורא כי היא שמנה, ושסם בחיים לא ישים לב אליה.”
עיני נפערו לרווחה בהפתעה. “אבל כריס ביחסים טובים עם כולם!” התלהמתי בשקט. “אז למה שרוזי תאמר דבר שכזה?”
האנה השפילה את מבטה. “היא שמה לב שכריס מעוניינת בסם, ושסם מעוניין בה, ורוזי לא מרוצה מהעניין, כי כנראה שגם היא מעוניינת בסם, על אף שבפעם האחרונה שבדקתי היא התמזמזה עם ג'ייק.” היא הנידה בראשה. “ילדה מטומטמת. אי אפשר לדעת מה עובר בראש הדבילי שלה.”
הרגשתי איך ליבי נחמץ. לא היה מגיע לכריס התנהגות מגעילה שכזו. היא הייתה אחת הבנות המתוקות והחמודות ביותר שיש, ולרוזי לא הייתה שום זכות לעשות את מה שהיא עשתה.
החלטה התגבשה בראשי, וכשסיפרתי לננה עליה, היא הנהנה בנחישות. לא יכולתי להסתיר את החיוך שלי.
לא יכולתי כבר לחכות להיום בערב.
]10[ וויל
“שלוש… שתיים… אחת… אקשן!”
בבת אחת התחלתי לנגן את הקונצ'רטו השני – והמפורסם ביותר – של רחמנינוב, כל תזמורת הסמפונית של העיר ישובה כמו שצריך על הבמה, בזמן שאני במרכזה עם פסנתר הכנף השחור והמבריק. בקהל ישבו ניצבים, שביניהם ישבה לא אחרת מאשר סרנה ווינפילד, האקסית המיתולוגית שלי.
תחילה, כשגיליתי שבסרט החדש בו אני הולך להשתתף, “צלילים של תקווה" בתור נת'ניאל קלירווטר, הבחורה האפלולי והשרמנטי, סרנה משחקת גם היא את הדמות שהיא לא אחרת מאשר הבחורה שנת'ניאל עתיד להתאהב בה, פנלופה "פני" סטיוארט, לא ידעתי אם לצחוק או לבכות.
התברר לי מאוחר יותר שקלייטון נתן לה להבחן לתפקיד – אחרי שהיא דחקה בו ימים שלמים – רק בגלל שהיה בטוח שכישורי המשחק שלה לא יאפשרו לה להתקבל. אך מסתבר שכשסרנה רוצה, היא יכולה להיות שחקנית מעולה. מיותר לציין שהיא קבלה את התפקיד.
כמובן שכל העולם, פחות או יותר, ידע שיצאתי עם סרנה למשך חודשיים. קלייטון הודיע לי לומר את זה בראיון ההוא שעשיתי בשביל הפרסום, ומסתבר שזה הפך לרכילות חמה. הייתה לי תחושה שאחת הסיבות להתקבלותה של סרנה היה שהכימיה בינינו הייתה ברורה, על אף שכבר נפרדנו, ושנראנו טוב ביחד. כי סרנה, עם כל החסרונות שלה, הייתה יפה וחתיכה. עם שיער חום-עכברי, מתולתל וקצר, עיניים כחולות מדהימות וגוף קטן ומקומר – לא פלא שהיא התקבלה לתפקיד של הבחורה היפה שמיועדת לי.
כל המחשבות האלו התרוצצו בראשי בזמן שנגנתי. לא שמתי שום רגש בנגינה, אבל מסתבר שזה לא שינה הרבה, כי כל עוד ניגנתי יפה וטכני, לא היה צורך ברגש, שזה דיי חבל.
כשסיימתי לנגן, הקהל המפוברק מחא כפיים, ואני קמתי מכסא הפסנתר, לבוש בחליפת פינגווין, ומשתחווה. חברית התזמורת הסימפונית עשו כמוני.
“ו…קאט!”
נשמתי לרווחה כשהבמאי, ג'ורדן, חייך לעברי. “מעולה, וויל,” הוא טפח על שכמי לאחר שירדתי מהבמה. “אתה מצוין. ועכשיו, הגיע הזמן לסצנה בה אתה פוגש את המעריצה הכי גדולה שלך – הלא היא פני.”
סרנה הופיע כמעט מייד, שיערה אסוף לקוקו קצר, גופה מולבש בשמלת ערב אדומה, מאופרת באופן מחמיא למדי ועונדת עגילי חישוק גדולים. היא בהחלטה הייתה יפהפייה וסקסית, אבל הדחייה שחשתי כלפיה גרמה לי להסתכל עליה באור אחר לחלוטין. היא בוגדת, ומטומטמת בדיוק כמו כל שאר הבנות.
טוב, לא כולן. אם מחשיבים את אלאנה.
תפסיק לחשוב עליה, דביל, גערתי בעצמי. כבר עבר שבוע. אתה צריך לעבור הלאה.
סרנה חייכה לעברי בהיסוס, וראיתי שהיא רועדת קלות. צמצמתי את עיני והחזרתי את מבטי לג'ורדן, שדיבר על איך הסצנה הבאה הולכת להתקיים. כשסיים, יצאנו כולם אל המסדרון שבחוץ, ולאחר שג'ורדן מקם אותי בקצה המסדרון, ואת סרנה בקצה השני, הוא צעק, “אקשן!” והסצנה החלה.
סרנה טופפה על עקביה הגבוהים – אני לעולם לא אבין איך בנות מצליחות ללכת על הדברים האלה, שלא לדבר על לרוץ, כמו שסרנה עשתה עכשיו – ולאחר כמה צעדים שלי, נעצרתי, מסתכל ב"הפתעה" על סרנה, שנעצרה מולי, מתנשפת. היא הרימה את מבטה כדי להסתכל עלי, וסומק מילא את פניה. היא ידעה להסמיק כשהיא רצתה, ההפך הגמור מאלאנה, שפשוט הסמיקה, כי זה –
תתרכז!
“מ-מר ק-קלירווטר?” היא גמגמה בכוונה, כי ככה היה כתוב בתסריט, והשפילה את מבטה במבוכה. הרגשתי כעס מצטבר בתוכי. תהיתי אם כל מערכת היחסים שלנו הייתה מבויימת כמו הסצנה הזאת. מבחינתי זו הייתה מערכת יחסים לכל דבר, אבל מסתבר שאצל סרנה זה לא היה. ידי נקמצו לאגרופים, אבל הכרחתי את עצמי להרפות אותם. אסור היה לי לאבד ריכוז.
הרצנתי את פני והסתכלתי על סרנה, מרגיש מעט מרושע כיוון שעיני נפערו לרווחה וציוץ נפלט מפיה לאור הזעם שראתה בהן. “אני מצטער,” אמרתי בקול רציני, איטי, נמוך ונוקשה, כמו שג'ורדן הדריך אותי מוקדם יותר באותו היום. זה היה רק יום הצילומים הראשון, וכבר הצלחתי להבין את הדמות של נת'ניאל קלירווטר כמעט לגמרי. התפקיד היה הרבה יותר קל משחשבתי. “אני לא חותם למעריצים.” הבוז שבקולי היה מתון.
סרנה הסמיקה קשות, והייתה לי תחושה שהפעם באמת, ולא רק מהמבוכה המצועצעת שלה. “א-אני מצטערת, מ-מר קלירווטר,” היא גמגמה, משפילה שוב את מבטה. “אבל ת-תהיתי אם – “
“סלחי לי,” אמרתי בקול שבכלל לא ביקש מחילה. “אין לי זמן לדבר. חיזרי הביתה, ילדה.” התחלתי ללכת שוב, עוקף את סרנה – או פנלופה, כרגע – המבוהלת והמופתעת. הרגשתי בצלם עוקב אחרי עם המצלמה הגדולה, ואיך הוא מתמקד על גבי ההולך ומתרחק במורד המסדרון. חשתי גאווה, והרשיתי לעצמי אפילו לחייך, כי אף אחד לא ראה. מגיע לסרנה.
למרות שזה כלום מתחושת הבגידה שהיא הסבה לי.
יותר מאוחר, כשקלייטון ואני נסענו חזרה הביתה בג'יפ, דוני נוהג בזהירות כמו תמיד, קלייטון טפח על שכמי. “אתה פשוט שחקן מלידה,” הוא אמר בשביעות רצון. “אני גאה בך, בן. אני מקווה שתמשיך להפגין יכולת משחק שכזו במהלך הצילומים לשני הסרטים.”
חייכתי לעברו. “אל דאגה, קליי. סמוך עלי.”
הוא גיחך. “סומך עליך, וויל. אל תאכזב אותי.”
“שזה לא ידאיג אותך,” חיוכי דעך. “אני יכול לשחק את הבחור הקשה כל עוד סרנה משחקת את הבחורה הסתומה.”
גם קלייטון הרצין עכשיו. “אני אצטרך לדבר איתה,” הוא אמר בשקט, כמציין זאת לעצמו. “אני לא יכול להרשות לה לנסות ולהתעלק עליך כמו שהיא נסתה עד עכשיו.”
הנהנתי. “תודה, אחי. אני פשוט לא יכול לסבול אותה יותר.” המרירות שבקולי הייתה מודגשת.
קלייטון חייך. “אתה שוכח שיש לך אותי, וויל,” הוא העיר. “אתה יכול להסתמך עלי יותר, אתה יודע.”
ידעתי שזה נכון. ומצד שני, איך יכולתי לסמוך על מישהו שדואג לי רק בגלל שאני מקור ההכנסה הכי טוב שלו?
*
“יש מחר ערב פוקר,” הודיע לי קסאבי כשהייתי בבית. “הפעם זה אצלנו. כולם אישרו הגעה.”
חייכתי. סוף-כל-סוף משהו טוב שיסיח את דעתי מהסרט, מסרנה ומאלאנה. “בשמחה,” אמרתי בזמן שעשיתי לעצמי קפה בוץ כמו שאני אוהב. “מי בא?”
ג'ף היה זה שענה. “החבר'ה הרגילים, וכמה בחורות שקסאבי ואני לקטנו היום.” הוא חייך חיוך שובבי. “אני כבר לא יכול לחכות לראות אותן עירומות.” הוא קרץ כמו דביל.
כמובן שנשחק סטריפ-פוקר. חיוכי התרחב. הייתי מעולה בפוקר, כך שידעתי שאני לא אהיה זה שאתפשט מחר בערב. זה ישגע את הבנות. “אני אביא את האלכוהול, כמו תמיד,” היו לי קשרים עם המנהלת של אחד הברים בעיר. “צריך עוד משהו?”
“אני אהיה אחראה על הפיצוחים והכיבוד הקל,” חייך קסאבי. “אח, איזה כיף זה שוב לבלות.” הבעה חולמנית התפשטה על פניו.
ג'ף גיחך ומזג לעצמו כוס בירה. “אז שמעתי שסרנה ואתה עובדים צמוד-צמוד,” הוא הבזיק חיוך מעצבן לעברי.
משכתי כתפיים בחוסר אכפתיות כביכול, ולגמתי מהקפה שלי. “טעות של קלייטון,” הודעתי להם. “הוא לא התכוון שהיא באמת תקבל את התפקיד.”
קסאבי הניד בראשו. “היא כוסית, אחי,” הוא אמר. “אני לא מבין מה איכפת לך כל כך שהיא בגדה בך. אז מה? היית יכול להשאר אותה בשביל הזיונים.”
נעצתי את מבטי באחת הספות במחשבה. “אני לא כזה, קסאב,” אמרתי בשקט, מרגיש לפתע כמו זקן-חכם. “נכון, אם זה סתם סטוץ זה לא משנה. אבל עם סרנה הייתה לי מערכת-יחסים. ברגע שהיא עשתה משהו לא טוב שגרם לי לא לרצות אותה יותר, אני לא יכול לחשוב עליה אפילו בקטע מיני. זה כמו לשקר לעצמי, ואני לא אוהב לשקר לעצמי.”
יכולתי להרגיש את קסאבי וג'ף מחליפים מבטים. “וחוץ מזה,” המשכתי בשלי. “על אף שאני לא גאון במערכות יחסים, אני יכול להבין שברגע שאחד מבני הזוג בוגד, זה לא יכול להמשיך. רק אידיוט נואש ימשיך מערכת יחסים שמבוססת על בגידות ושקרים. אני לא רוצה שום מערכת יחסים כזאת עם אף אחת.”
“אחי, אתה מודע לכך שאתה נשמע כמו בחור בן שישים,” ציין ג'ף.
עקצוץ של עצבנות גרם לי לכסן לעברו את מבטי המרוגז. “אתם לא יכולים להבין, ג'יפה,” אמרתי בקול כעוס. “אתם רק רוצים לחגוג ולבלות ולהנות כל החיים. עלי זה כבר נמאס. אני רוצה מערכת יחסים רצינית לשם שינוי, ולא סתם לדפוק בחורות בשביל למלא את 'הספר השחור' שלי.”
“אל תכעס, אחי,” קסאבי אמר, גורם לי להפנות את מבטי אליו. הוא נראה מתנצל. “יכולת פשוט לומר קודם. חשבנו שאתה עדיין בעניינים. לא ידענו שעברת כבר את שלב הכיף.” הוא משך בכתפיו. “וחוץ מזה, אמרת שהמשימה שלך היא להגיע למאה בחורות, לא? למיטב ידיעתי, אתה רק בשבעים.”
“שמונים-ותשע,” תקנתי, נרגע מעט. “ולא כל מה שאני אומר אני באמת מבצע. חוץ מזה, מבחינתי תשעים בחורות זה די והותר.”
ג'ף נאנח. “איזה בזבוז. אבל,” הוא גיחך לפתע. “לפחות עכשיו הבחורות יכולות לקוות שמישהי מהן היא 'האחת'.”
קסאבי צחק, ואני גלגלתי את עיני והצטרפתי לצחוקו. “אוי ואבוי,” אמרתי, העצבנות מתחלפת בחשש. “רק שלא יתחילו לרדוף אחרי לכל מקום. אני לא חושב שיהיה לי לב לסרב לכולן.” תמונה של אלאנה עלתה לראשי, אך מיהרתי למחוק אותה. החלטתי לקרוא לה מעתה והלאה 'ליין', כי רק ככה אני לא אצטרך לחשוב על שמה המלא, ועל איך שהיא נראית…
“תזהר, אחי,” קולו של ג'ף שלף אותי ממחשבותי בבית אחת, השעשוע שבו גורם לי לחייך. “בראיון הקרוב שלך תשתדל שלא לענות על שאלות שקשורות לזוגיות, כי אחרת אתה עלול לומר משהו כמו 'אני מחפש קשר רציני' ואז הלך עליך.”
קסאבי הנהן. “ג'יפה צודק. רצוי שהפעם תענה לאחר שחשבת פעמיים, לא כמו בשאר הראיונות.”
הרמתי גבה. “ממתי שניכם נהפכתם לעוזרי האישיים?” הייתי צריך לדעת מה הם רוצים, כי הם לא היו עוזרים לי סתם ככה.
שניהם ליפפו את ידיהם סביב צווארי, מחזיקים כל אחד משקה אחר בידיהם הפנויות. “היי, אנחנו בסך הכל חברים מודאגים,” קסאבי התמם. “אנחנו רוצים שתתגבר על סרנה ותעבור הלאה.”
“ואם זה אומר שאתה צריך מערכת יחסים עם מישהי, אז אנחנו נמצא לך בחורה,” ג'ף חייך. “תחת גדול וחזה לפחות מידה די, נכון? אתה צריך שיהיה לך מוח או לא?”
צחקתי. “ממש שדכנים נהייתם לי,” הנדתי בראשי, עדיין צוחק. “ממש לא איכפת לי איך היא נראית – “ כשראיתי את הבעותיהם מיהרתי להוסיף, “כלומר, היא צריכה להיראות טוב, כמובן, אבל חשוב לי שיהיה לך שכל, ושהיא תהיה נחמדה ומצחיקה.”
“אין שום בעיה,” חייך קסאבי. “אנחנו נמצא לך מישהי. ואולי אפילו מחר בערב, בפוקר, מישהי תמצא חן-בעיניך.”
ג'ף הנהן בהסכמה. “אז אל דאגה, וויל. אנחנו נעזור לך.” הכנות שהתגנבה לקולו לפתע, גרמה לי להרגיש שייך פתאום. תמיד הרגשתי כאילו לג'ף ולקסאבי לא באמת איכפת ממני, אלא רק מהפרסום והשגשוג שלי. יכול להיות שטעיתי?
“תודה,” אמרתי בצחוק, אבל קיוויתי שהם ישמעו שגם אני כן איתם. “זה אומר הרבה בשבילי.”
קסאבי פרע את שיערי כמו ילד קטן. “אוו,” הוא אמר כמדבר אל כלבלב. “אתה כל כך חמוד כשאתה רציני, ווילי.”
צמצמתי את עיני, נזכר באיך אלא – ליין, קראה לי ככה. “אל תקרא לי ווילי,” הזהרתי.
“אווו, ווילי מתעצבן שוב!” ג'ף אמר כמו אידיוט.
חבטתי בראשו, והוא פלט קריאת כאב קטנה. חייכתי בשביעות-רצון. “אתה באמת רוצה לעצבן אותי, ג'יפה? לא כדאי לך.”
וכמובן שההערה הזאת גרמה לשניים ולי ללכת מכות זה עם זה, אבל מכות כמו שרק חברים הולכים, לא מכות רציניות בין אויבים. כל אותו זמן לא יכולתי למחוק את החיוך מהפרצוף, כי אלו היו החברים שלי.
החברים האמיתיים שלי, כנראה.
*ֿ
ביום שלמחרת, קלייטון לקח אותי לאתר הצילומים הראשון, בו היו צילומים לאיזו חברת אופנה כלשהי. הצילומים התקיימו בבית עם בריכה, ומסתבר שכל שהיינו צריכים זה לחגוג ולהנות, בזמן שהדוגמן והדוגמנית הראשיים יעשו את מה שהם צריכים לעשות. גם סיג'יי היה שם, ושנינו לא היינו הדוגמנים הראשיים, דבר שהפתיע את רוב הדוגמנים שהיו באתר. מסתבר שחדשות רעות רצות מהר, כי הבמאי שביים את הפרסומת שמע על הריב של סיג'יי ושלי, והחליט ששנינו, על מנת ללמוד לקח כמו ילדים בני שתים-עשרה, לא נהיה הדוגמן הראשי. לכן במקום זאת נבחר דוגמן אחר. הדוגמנית שנבחרה הייתה יפהפייה, כמובן, ונראתה חלולה כמו כל האחרות.
הצילומים התחילו, ואני השתדלתי להתרחק מסיג'יי כמה שאפשר. רקדתי ביחד עם שלוש בנות ובן אחרים, נהנה מכך שהמצלמות לא הפסיקו לעבור על פני. נראיתי טוב במיוחד בבגדים של החברה, שהיו חולצה לבנה ומכופתרת, ומכנסי ג'ינס מגניבים למדי. השיער שלי היה פרוע מתמיד, ומעצב השיער השתמשה בספריי כלשהו שגרם לו להיראות עוד יותר שחור ממה שהוא.
מסתבר, סיג'יי לא חשב כמוני. הוא כל הזמן ניסה לרקוד לצידי, או לנסות ולפגוע בי פיזית, ואני כל הזמן התרחקתי ממנו כמה שאפשר. בשלב מסוים, כשרקתי עם אחת הבנות והוא רק עם בת אחרת בגבו אלי, נמאס לי. “מה אתה רוצה?” סיננתי לעברו, והיה לי מזל שבינתיים הצלמות העיקריות היו ממוקדות על הדוגמן והדוגמנית שהתחילו את ה"משחק" בפרסומת.
סיג'יי צחק צחוק לא נעים. “אני רוצה בסך הכל לעשות איתך עסקה.” קולו הרצין לפתע.
נדרכתי, על אף שגופי עדיין זז לצלילי המוזיקה. “איזו מן עסקה?” נהמתי בשקט.
“ראיתי שגם אתה נרשמת לאודישן לסדרה ההיא, 'שקיעה רמה',” סיג'יי אמר. “אני רוצה שתכשל בכוונה, ושלא תקבל את התפקיד.”
כעס בעבע בי. “ולמה שאני אעשה דבר שכזה?” שאלתי, קולי מחוספס מתמיד.
יכולתי לשמוע את החיוך המתועב בקולו כשאמר, “השם מורין מצלצל לך מוכר?”
קפאתי.
ואז, נהמה התפרצה מחזי הבחורה שאיתה רקדתי הסתכלה עלי בבהלה, אבל לא שמתי לב אליה. הסתובתי בזעם להביט בסיג'יי, שהספיק להיעלם כבר.
הכאב, הזעם, הזכרונות… כולם הציפו אותי, עיוורו אותי עד שראיתי רק אדום בעיניים. רציתי להרוג אותו.
סיג'יי רייקס כבר לקח לי את סרנה.
אני לא אתן לו לקחת גם את אחותי.
]11[ אלאנה
“בבקשה, דרו?”
אנדרו נאנח ביאוש בעבר האחר של הקו. “אמרתי לך שאני לא יכול, לאנס. כבר קבעתי לצאת לדייט עם מישהי – “
“אני מבטיחה להחזיר לך!” התחננתי. “זה ממש-ממש-ממש חשוב!”
הוא גנח. “בסדר,” הוא נכנע לבסוף. “אבל תבטיחי שלי שהשבוע תעשי משמרת במקומי, כדי שאני אוכל לצאת לדייט הזה.”
חייכתי. “מבטיחה!” אמרתי בשמחה. “תודה, אנדרו! תמסור ד"ש לקיילי!”
לאחר שניתקתי את השיחה, פניתי להסתכל על האנה וכריסטי, שעצמו את עיניהן ברוגע. היינו אצל האנה בבית, וישבנו בג'קוזי הפרטי שלה. המים החמים והמוקצפים הקיפו אותנו מכל עבר והרגיעו כל שריר מתוח, ובשלב מסוים שלושתינו היינו חייבות להוריד את בגדי הים בשביל שהנועם יתפשט בכל איברי הגוף שלנו.
“זה אלוהי,” כריסטי נאנחה לאחר כמה דקות של שקט. “צריך לעשות את זה לעיתים קרובות יותר.”
החלפתי מבטים עם האנה בחיוך. שתינו החלטנו שבשביל לעודד את כריסטי, נעשה אחר הצהריים של טיפוח והתייפיפות לקראת המסיבה בערב אצל ג'ייק קלארק. רצינו שכריסטי תיראה מדהים ותצליח להתגבר על העלבון שרוזי הסבה לה בכך שתדוג את סם. האמנו בה, כי על אף העובדה שכריסטי הייתה מעט שמנמנה, היא הייתה חמודה ואפילו נאה, והאישיות שלה הייתה נעימה וחברותית. רצינו שהיא תהיה שמחה, ועל הדרך גם אנחנו השגנו מזה משהו.
כשסיימנו את ההתרפקות בג'קוזי, יצאנו והתעטפנו כל אחת במגבת. לאחר מכן, התחלנו בשלב הלקים. הראשונה שמרחנו לה לק הייתה כריסטי, כמובן, שצבעה המועדף היה כחול-אינדיגו, בטענה שזה כמו צבע העיניים שלי, שהוא אחד היפים שהיא ראתה מעולם.
לאחר מכן מרחנו להאנה לק בצבע האהוב עליה – ארגמן – ואחרי זה לי, שהצבע המועדף עלי היה ירוק.
כשסיימנו עם הלקים וחיכינו שהם התייבשו, רכלנו על הא ועל דא. השתדלנו לומר הרבה פעמים שרוזי מכוערת ומגעילה, בשביל לגרום לכריסטי להרגיש טוב. בעקרון רוזי אכן מגעילה, אבל היא יפה. אומנם לא יותר מהאנה, אבל עדיין יפה. אני בספק אם מישהי הייתה יכולה לעבור את האנה מבחינת יופי.
הבגד שכריסטי בחרה ללבוש לערב היה שמלה שחורה הדוקה עד אמצע הירך עם מחשוף נדיב. כשלבשה אותה היא נראתה ממש טוב, והאנה ואני מיהרנו להחמיא לה שהיא נראית הורסת. היא בחרה ללכת עם גרביונים שקופים וסנדלים מגונדרות בצבע אדום. התוצאה הסופית הייתה מעולה. האנה אפילו השאילה לה ז'קט כדי שלא יהיה לה קר – בכל זאת, התחיל כבר להתקרר. היא אמרה לה שהיא תוכל להחזיר לה הז'קט אחרי המסיבה כשנחזור אל האנה – כריסטי ואני יושנות אצלה הלילה.
לאחר ההלבשה, האנה איפרה את כריסטי בזמן שאני אספתי את שיערה הבלונדיני-המלוכלך והמתולתל לקוקו גבוה. לאחר מכך שמתי לה קרם-שיער מיוחד כך שלא היו לה שוונצים, וכשסיימתי, גם האנה סיימה וכריסטי נראתה בהחלט מעולה.
האנה ואני התלבשנו מייד אחרי זה. האנה החליטה ללבוש חצאית שחורה והדוקה עםגזרה גבוה, וגופיה ורודה מלמטה. היא נעלה מגפי-ברך שחורות, ושמה על כתפיה ז'קט-עור. היא ביקשה ממני לסרק את שיערה ומכריסטי לאפר אותה, וכשסיימנו במלאכה, האנה נראתה הורסת כמו תמיד. היא לא ענדה שום תכשיט – כריסטי ענדה עגילי חישוק כסופים וגדולים ושרשרת חמודה עם תליון לב כסוף – כדי לא לבלוט יותר מידי. ניסיתי להסביר לה שהשיער שלה מספיק בשביל שהיא תבלוט בכל מקום, והיא בטלה את דברי בהינף יד, על שידעה שאני צודקת.
אני לבשתי מכנסי ג'ינס כחולי-אפורים צמודים בגזרה נמוכה. נוסף על כן לבשתי חולצה בצבע שמנת, שחשפה לי מעט את הבטן, עם שרוולים קצרים ונפוחים, ומעל לבשתי ז'קט-ג'ינס. נעלתי מגפוני-עור שחורים, ואז כריסטי עמלה על שיערי והאנה איפרה אותי. כריסטי תמיד אהבה את השיער שלי, בטענה שהוא חלק כמו משי, ואני תמיד אמרתי לה שהשיער של האנה הרבה יותר נעים למגע.
כשהשיער שלי היה פזור על גבי והייתי מאופרת על-ידי האנה, בחנתי את עצמי במראה וחשפתי את אוזני. שלושת ההליקסים שבאוזני השמאלית, ביחד עם שני החורים בתנוך, גרמו לי להיראות מעט כמו גנגסטרית. באוזן הימנית היו לי ארבעה חורים בתנוך, הליקס אחד, וטראגוס. כריסטי המליצה לי על עגילים שהיא הביאה מהבית, ואני החלטתי לענוד אותם. באוזן הימנית, בתנוך, ענדתי ארבעה עגילים עם פנינה שחורה בכל אחד, שהפנינים הולכות וקטנות עד החור הרביעי. את ההליקס והטראגוס השארתי כרגיל. באוזן השמאלית ענדתי עגיל אחד המיועד לשני חורים עם כוכב בקצהו. את ההליקסים השארתי כרגיל.
ֿ"אני לא מבינה איך את יכולה לחורר את עצמך ככה,” צקצקה האנה בלשונה כשסיימתי. “לי יש שני חורים והליקס בלבד, ואני מרוצה מספיק ככה.”
“לי אין אפילו הליקס,” אמרה כריסטי. “אבל אני חייבת להודות שהרבה עגילים זה מגניב. אתם יודעים שגם לוויל בלק יש מלא חורים באוזניים? קראתי על זה בכתבה אחת איתו, והוא אמר שהוא פשוט לא עונד יותר מידי עגילים בגלל הצילומים.”
כמו בכל פעם שדברנו על וויל בלק, הרגשתי שאני נדרכת מעט, אבל הכרחתי את עצמי להרפות. הלילה אני הולכת לשכוח ממנו אחת ולתמיד, כי מה שהיה – ולא היה כלום – נגמר, וגם הוא כנראה שכח מזה כבר.
יצאנו מביתה של האנה ונכנסנו לגרוטאה. האנה התיישבה לידי במושב הנוסע, וכריסטי התיישבה במושב האחורי, באמצע, כך שהיא תוכל לדבר איתנו. התנעתי, ומריס דהרה על הכביש בנהמות.
האנה הדריכה אותי איך להגיע לבית של ג'ייק קלארק, שגר גם הוא באזור העשירים של העיר. הגענו כעבור כמה דקות, ונוכחתי לגלות שג'ייק גר רק שלושה רחובות מאיפה שוויל גר. נאנחתי. אני באמת חייבת להפסיק לחשוב עליו.
החניתי את מריס בחנייה הכי קרובה לבית ושלושתנו יצאנו. הלכנו אל עבר הוילה הענקית האמצעית, בשדרה של הוילות הענקיות, וראינו כל מיני תלמידים מבית הספר שלנו, שביעיסטים ושמיניסטים כאחד, נכנסים לוילה, ביחד עם עוד אנשים גדולים יותר, ומבתי ספר אחרים. חייכתי כשהלכתי לצד האנה וכריסטי, רואה גם אותן מחייכות חיוכים זהים, ונכנסנו אל תוך הוילה. הורדנו את הז'קטים והתיקים הקטנים שהבאנו ושמנו אותם בחדר הטרקלין, ששמש כארון.
האנה רצתה שנלך לחפש את מייסון קודם, וכריסטי ואני הלכנו אחריה – כריסטי בגלל שהיא ידעה שסם יהיה עם מייסון, ואני בגלל שידעתי שג'ייק יהיה איפה שמייסון נמצא, תמיד. חפשנו אחריהם, והגענו למתחם הבריכה, שם היה בר המשקאות, אנשים כבר היו בתוך המים עם בגדים והכל, וחלקם רקדו לצלילי המוזיקה שבקעה מרמקולים הענקיים.
“מייז!” האנה קראה וכריסטי ואני פנינו להסתכל על חבורת בנים שישבה באחת הזולות שהיו פזורות בחצר, עם שתי בנות בין כל הבנים. אחת מהבנות היית רוזי, כמובן, ואת השנייה לא הכרתי.
“בננה!” מייסון קם על רגליו בשמחה, והאנה חיבקה אותו חיבוק מוחץ והדביקה לו נשיקה. כל הבחורים שרקו ואני גלגלתי עיניים. בינתיים, מייסון התיישב חזרה על הספה, האנה על ברכיו, והשניים התמזמזו כאילו אין מחר.
כריסטי התיישבה בביישנות ליד סם, ואני מצאתי מקום לידה, איכשהו, הרחק מרוזי ומהבחורה השנייה, שלא מצא חן בעיני הדרך בה היא הסתכלה עלי ועל כריסטי.
“את נראית מעולה היום, כריסטי,” שמעתי את סם מחמיא לכריסטי ובלעתי חיוך.
כריסטי הסמיקה. “ת-תודה, גם אתה נראה לא רע,” היא החמיאה חזרה, שולחת לו חיוך קטן ומבויש.
האקט הביישני של כריסטי – שהיה אמיתי, דרך אגב – עבד פלאים על סם. הוא התחיל לדבר איתה, וכריסטי נראתה כאילו חג-המולד הקדים בחודשיים. הפעם הרשיתי לעצמי לחייך. הכל עבד כמתוכנן. ואפילו המבטים שרוזי ירתה לעברם לא מנע מכריסטי וסם לפלרטט זה עם זו.
בינתיים, אני החלטתי לקחת לעצמי משהו לשתות. ידעתי שכריסטי והאנה עסוקות מספיק בשביל לשים לב לחסרוני.
בדיוק כשקמתי ממקומי, ראיתי מזוית העין את ג'ייק מסתכל עלי, ובוחן אותי מלמטה למעלה. חיוך איטי נפרש על פניו, ואני החלטתי להתעלם, ללכת לבר המשקאות, ולחכות שהוא יבוא אחרי. לא הייתי מומחית בדברים האלו, אבל אחרי שמסתובבים עם מישהי כמו האנה במשך כמה שנים, כבר יודעים תיאוריה מעולה.
“בירה,” ביקשתי מהברמן, והוא נתן לי את מה שרציתי. אחזתי בכוס הבירה ונשענתי על הבר, בוחנת את הזולה בה הייתי קודם. מבטי הצטלב עם זה של ג'ייק, והתאפקתי שלא לחייך בשביעות רצון כשהוא קם ממקומו והתקרב לעברי. רוזי נראתה נזעמת, ופנתה לפלרטט עם בחור אחר, שאחרי מילה או שתיים, כבר היא התמזמזה איתו ללא רחם.
ג'ייק הגיע לעברי, חיוכו פלרטטני ביותר, שיערו הכחול הכהה בוהק לאור אורות החצר המעומעמים. “בירה,” הוא ביקש מהברמן, ולאחר שקיבל כוס בירה, נשען גם הוא על הבר. פניתי להסתכל עליו, והרמתי גבה, לא יכולה יותר להסתיר את החיוך שלי.
“לא ידעתי שאת טיפוס של מסיבות, אלאנה מגוריאן,” הוא אמר, קולו נוטף פלרטטנות. בדיוק מה שהייתי צריכה.
“אני לא,” הבזקתי לעברו חיוך, שקיוויתי שהיה כובש מספיק. ניסיתי לחקות את החיוכים שאדריאנה מחייכת מידי פעם, שכובשים כל אחד. לפי הנצנוץ שבעיניו של ג'ייק, ידעתי שהצלחתי לחייך כמו שרציתי. “אבל חשבתי לבוא הפעם. כבר הרבה זמן לא יצאתי למסיבה.” לקחתי לגימה מהבירה.
גם הוא לקח לגימה. “שלא תביני אותי לא נכון,” הוא אמר, החיוך עדיין פרוש על פניו. “אני דווקא שמח שבאת.” הוא התיישר לפתע, הניח את כוס הבירה על הבר, וכרך את ידיו סביב מותני.
הכל הלך לפי התוכנית.
הנחתי גם אני את כוס הבירה שלי על הבר, מחייכת, וכרכתי את ידי סביב צווארו. “באמת?” שאלתי אותו, מנסה לכשף אותו בעיני. תמיד רציתי לנסות את הטקטיקה הספציפית הזאת – מאז שהאנה ספרה לי שהיא הצליחה לגרום לבחור חתיך כלשהו ליפול לרגליה כשעשתה זאת. הסקתי שלפי חיוכו, שהתרחב יותר, הצלחתי לפחות קצת. מסתבר שהמשקפיים שלי לא הפריעו ל"כישוף" לפעול.
“אני לא בחור שמשקר,” הוא אמר, מנסה גם הוא להשתמש באותה טקטיקה. ידיו טיילו על גבי, וידעתי שהוא בטוח במאת האחוזים שהלילה הוא יצליח להכניס אותי למיטה. כמה חבל שאני לא מתכננת ללכת עד כדי כך רחוק איתו.
עמדתי על קצות האצבעות – בכל זאת, אני עדיין קטנה – ולחשתי אל תוך אוזנו, “בוא.” השתמשתי בקול הכי חושני שהצלחתי לגייס באותו הרגע. אם רציתי, יכולתי להיות פלרטטנית, אף על פי שזו לא מי שאני באמת.
הנהון אחד מצידו, ואני חלצתי את עצמי מבין זרועותיו, לופתת את פרק ידו, ומסתובבת ללכת אל תוך הבית, שולחת תוך כדי מבט מסופק לרוזי, שפניה בערו מרוב כעס בשלב זה. חייכתי כל הדרך שגררתי את ג'ייק אל תוך הבית, ואל מסדרון כלשהו שהיה מעט שקט יותר, למרות שהיו זוגות פה ושם, מתמזמזים. נעצרתי, והסתובבתי אל ג'ייק, שחייך בשעשוע, ועזבתי את ידו. הוא לא היה צריך להיות גאון בשביל להבין מה רציתי כשהבאתי אותו לשם.
ידיו נכרכו סביב מותני שוב, ואני שמתי את ידי סביב צווארו. הוא הצמיד אותי לקיר, ולקח את פי בנשיקה. הוא היה נשקן טוב, אני מניחה; לא היה לי יותר מידי נסיון בתחום הזה, כיוון שהתנשקתי פעמים, ובשתי הפעמים הנשיקה הייתה נוראית, ועכשיו הנשיקה הייתה כמו חוויה מתקנת.
בזמן שהוא חפן את שיערי בידיו, אני השתעשעתי בשיערו הכחול, שלהפתעתי היה רך, אם כי קצת יבש, למגע. עצמתי עיניים והתמכרתי לתחושה של הנשיקה. נכון, לא הרגשתי שום דבר לג'ייק קלארק, והנחתי שגם הוא לא הרגיש שום דבר לגבי, אבל הנשיקה איתו הייתה טובה ביותר.
נתתי לו לשים את ידיו על הישבן שלי, אבל כשהתחיל להעלות אותן אל מתחת לחולצתי, נתקתי את פי ממנו, מתנשפת קלות, ולחשתי, “לא סקס.”
הוא חשב על זה לכמה רגעים, מסתכל עלי במעט תמהון, כאילו לא היה מצפה לזה ממני. אבל לבסוף הוא הנהן ונישק אותי פעם נוספת. הפעם נתתי לעצמי להרגע יותר ולהעיז ולנשק אותו חזרה. זה רק הדליק אותו יותר, למרבה המזל.
כמו שתכננתי, זו הייתה הסחת דעת מהמציאות. להתמזמז עם ג'ייק לא היה מערפל חושים או מאיץ-לבבות כמו שתמיד מתואר בספרים הרומנטיים, כשהבת מתנשקת עם הבן לראשונה, אבל זה בהחלט היה מספיק בשביל להשכיח ממני מחשבות בלתי רצוניות על אנשים שאני בקושי מכירה.
עברו כמה שעות, ותודה-לאל לא הלכנו רחוק יותר מנשיקות. בסביבות שלוש בלילה, כריסטי מצאה אותי לאחר שהתמזמזתי נואשות עם ג'ייק, והודיעה לי שהולכים. הנהנתי, פרועה ומסוחררת, ובקושי שמה לב לכך שכריסטי גם כן נראתה כמוני.
לאחר שמצאנו את האנה, שהייתה פרועה ושיכורה, הסעתי את שלושתנו חזרה לביתה של האנה. כריסטי סיפרה לנו בדרך שהיא וסם יוצאים, ושלהתמזמז איתו היה אחד הדברים הכי טובים שקרו לה בחיים. האנה הודיעה לנו שגם היא ומייסון התקדמו שלב ועשו-את-זה בחדר השינה של ג'ייק. אני פשוט סיפרתי להם שהתמזמזתי עם ג'ייק, ושתיהן נשמעו מעריכות כשאמרו לי "כל הכבוד", כאילו השגתי איזושהי מטרה לא ברורה.
כשהגענו לביתה של האנה, החניתי את המכונית במקום הרגיל, ועלינו מייד לחדר השינה שלה. המיטה של האנה הייתה ענקית, כמו מיטה זוגית ועוד מיטת יחיד מחוברים, כך שהיה מקום לשלושתנו לישון. השאלתי מהאנה חולצה גזורה לשינה, ולאחר ששלושתנו נכנסנו לפיג'מות, נשכבנו במיטה, כשהאנה באמצע.
“אני חושבת שאני מאוהבת,” מלמלה האנה.
כריסטי ואני צחקנו. “את אומרת את זה בכל פעם אחרי שאת עושה סקס עם מישהו,” ציינתי.
“אם כבר, אני חושבת שאני בדרך להתאהבות קשה בסם,” כריסטי נאנחה. “אם רוזי רק הייתה יכולה להפסיק לשלוח לי מבטי איבה…”
“היית צריכה לראות איך היא הסתכלה עלי הולכת עם ג'ייק,” צחקקתי.
“שזה משהו שלא הבנתי עדיין,” האנה הסתובבה על הצד כדי להביט בי, וכריסטי נשענה על האנה כדי לראות אותי יותר טוב. “איך לעזאזל הצלחת לגרום לו לעקוב אחריך כמו כלבלב?”
חייכתי. “למדתי מהטובה ביותר.” קרצתי לה.
כריסטי צחקה. “הוא ממש חתיך, את יודעת,” היא אמרה לי.
“יותר מסם?” הרמתי גבה.
היא הסמיקה וחזרה לשכב על גבה, לא מגיבה. האנה ואני צחקנו.
“לילה טוב,” אמרה האנה. “מי שקמה ראשונה – “
“ – מעירה את האחרות,” השלמתי בחיוך.
“חלומות פז,” מלמלה כריסטי, ולאחר מכן, לקחו לי רק כמה רגעים ספורים לשקוע בשינה רצופה ונטולת חלומות.
]12[ וויל

עמדתי מול המראה ותהיתי אם אני נראה טוב מספיק בשביל ערב הסטריפ-פוקר שהיה עתיד להתקיים בעוד כשעה.
הזעם שחשתי בבוקר כלפי סיג'יי נרגע מעט, והתחלף בנחישות. לא רציתי לחשוב על שום דבר שקשור לסיג'יי, מורין, סרנה או ליין, ולכן החלטתי להתעסק בלהשקיע בעצמי. עקב כך, לבשתי את הג'ינס הכי חדשים שיש לי בארון, חולצת טריקו שחורה שהדגישה במיוחד את שרירי החזה שלי, ואפילו הסכמתי לנעול נעליים מעור אמיתי – דבר שבדרך כלל אני מתנגד אליו, בגלל העקרון שחיות מתו בשביל שיהיו לי את הנעליים האלו, אבל היה הכרחי כרגע בשביל הסחת-הדעת – ואפילו שמתי חגוררה שחורה-לבנה אופנתית. את שיערי לא טרחתי לסדר, כי הוא נראה הכי טוב כשהוא מבולגן, וכשבחנתי את עצמי במראה, חייכתי. בבואתי חייכה לי חזרה. תהיתי אם להתגלח עוד פעם או לא, כי למען האמת, אני לא בטוח אם זיפים עושים אותי יותר סקסי או לא.
“כשתפסיק להעריץ את עצמך, תודיע לנו,” ג'יפה קרא מבחוץ.
חיוכי נשר מפני. אני לא חושב-את-עצמי או משהו כזה, אני פשוט מודע לעובדה שאני נראה טוב ביותר. אחרת איך הייתי יכול להיות דוגמן ושחקן מצליח? אני לא עיוור. אני פשוט עובדתי.
יצאתי מהחדר בדיוק כשפעמון הדלת צלצל. “זה בטח המשלוח,” מלמלתי כשעקפתי את קסאבי והגעתי לדלת. פתחתי אותה, ומאחור עמד בחור עם שלושה ארגזים, שידעתי שמלאים במשקאות אלכוהוליים מהמשובחים בשוק. “תודה, אחי.” אמרתי לשליח.
הוא הנהן לעברי בפנים חמוצות, ולאחר שקסאבי וג'ף עזרו לי להכניס את הארגזים לדירה, הוא לקח את כספו והלך. בינתיים אני הייתי עסוק בלסדר את המשקאות על הבר, ג'ף סידר את שולחן הפוקר, וקסאבי הלך להתארגן, מכיוון שהיה האחרון לעשות זאת.
כעבור שעה הגיעו אנשים. החברים הרגילים מתעשיית הבידור ומחוצה לה הגיעו. רק אחד מהם לא הכרתי, אך במהרה מי שהיה איתו, איידן – שעובד בחברת טכנולוגיות כלשהי, ומכיר את ג'ף מהילדות ודרכו קסאבי ואני הכרנו אותו – הכיר לנו את חברו החדש. “אמורי,” הוא אמר בזמן שחיכינו לבחורות להגיע. “הוא עובד חדש בחברה בה אני עובד.”
“קסאבייר,” קסאבי הציג את עצמו, לוחץ את ידו של אמורי, שחייך אליו. היו לו עיניים כחולות ושיער חום-אדום וחלק, והיה בגובה ממוצע יחסית, שלא לדבר על רזה. היו לו מעט שרירים פה ושם, אבל בסך הכל הוא נראה היה מעט צנום. היה לו פוטנציאל, ציינתי לעצמי, שיכול היה להתממש עם קצת יותר טיפוח עצמי.
“ג'ף,” ג'ף היה הבא בתור ללחוץ את ידו של אמורי.
“וויל,” חייכתי לעברו, והוא לחץ את ידי, מחייך גם כן. בדיוק באותו הרגע צלצל פעמון הדלת. הבנות הגיעו.
ג'ף אכן בחר באחריות רבה את הבחורות שהביא. הן היו יפות אחת-אחת, עם רגליים ארוכות וחזה שאפשר למות ממנו, לבושות בבגדים קצרצרים. כולן בחנו את הבנים, וכשעיניהן נחתו עלי, כולן נראו מרוצות כמעט מייד. רוב הבנים שלחו לי מבטי איבה, ורק אמורי, החדש, גיחך מעט. הרגשתי בעצמי משועשע; הייתה לי תחושה שאמורי ואני נסתדר יפה מאוד.
כשהתיישבנו ליד שולחן הפוקר, בחרתי בקפידה את מקומי בין קסאבי לאמורי. “זו הפעם הראשונה שאני הולך לשחק סטריפ-פוקר,” הוא אמר לי בפתיחות שלא צפיתי מראש. “אני יודע לשחק פוקר, אבל פעם ראשונה עם – או ליתר דיוק, בלי בגדים.” הוא חייך חיוך מרוצה.
חייכתי גם אני. “אל דאגה,” אמרתי. “זה מהנה הרבה יותר מפוקר רגיל.”
עיניו הבזיקו לעברי. “אני בטוח.” ראיתי ניצוץ מעט שובבי בכחול שבהן.
המשחק התחיל לאחר שג'ף חילק את הקלפים. קסאבי הדליק סיגריה בזמן שאני לקחתי כוס בירה ולגמתי. היה לי פול-האוס, והשתדלתי לחייך את החיוך האניגמתי שלי, זה שאף אחד לא מצליח לפצח אותו. כשהיינו צריכים לפרוש את הקלפים, אני פרשתי, ובסוף אחת הבנות הייתה זו שהפסידה. קסאבי ניצח, ולכן היה צריך לבחור איזה פריט לבוש היא צריכה להוריד קודם.
“גופיה,” הוא פקד, מחייך בפלרטטנות בזמן שהבחורה הורידה את הבד הדקיק שכיסה את פלג גופה העליון, וחשפה חזיית תחרה ורודה, שבקושי הסתיר את החזה שלה. אמורי ואני החלפנו מבטים, וראיתי בעיניו את אותו שעשוע שאני חשתי. ידעתי שיש לנו אותו ראש.
מסתבר שאותה בחורה הייתה פשוט גרועה. בסיבוב הזה אני ניצחתי, ולכן היה זה תורי להכריז איזה פריט לבוש היא צריכה להוריד. כמובן, מפני שזה היה מתבקש, הוריתי לה להוריד את החזייה. הבחורה חייכה תוך כדי שהיא פשטה את חזייתה וחשפה את שדיה. חלק נכבד מהבנים, כולל את ג'ף, קסאבי ואמורי, ריירו עליה. אני הסתכלתי, ולא הרגשתי שום דבר. מן הסתם, חשבתי שזה היה חזה מאוד יפה, אבל לא חשתי באותה התרגשות שהבנים בחדר חשו. לכסון מבט הצידה וראיתי שגם אמורי בולע אותה במבטו. נאנחתי. כנראה זה פשוט אני שכבר חסין לדברים שכאלה.
הבא שהפסיד היה ג'ף, והוא נאלץ להפטר מהמכנסיים שלו, כך שהוא נשאר בתחתוני בוקסר לבנים עם כוכבים קטנים וצהובים. הבנות קנטרו אותו, וג'ף עשה-עצמו נעלב, אבל משום שהכרתי אותו כל כך הרבה זמן, ראיתי שהוא נהנה מתשומת הלב, וידעתי שהוא לבש את הבוקסר הזה בכוונה בשביל תשומת הלב.
הסטריפ-פוקר הלך והשתפר מפני שהסתבר שמלבד ג'ף, הבנות היו ממש גרועות, או שהן הפסידו בכוונה, לא בדיוק ידעתי. כולן כבר היו עירומות לפחות בפלג הגוף העליון אחרי הסיבוב השלושים )או משהו כזה, הפסקנו לספור בסיבוב ה-12(.
כשהבת הראשונה נפתרה מהתחתונים שלה, קסאבי הכריז על ריקודים. עכשיו הגיע שלב-הזיונים, וכששלחתי מבט לאמורי, ראיתי שגם הוא הבין זאת. אחת הבחורות לקחה את ידו של אמורי, והתחילה לרקוד איתו לצלילי המוזיקה שג'ף שם. אני ראיתי כמה בחורות בוחנות אותי במבטיהן, אבל לא התחשק לי באותו הרגע להיות עם מישהי. במקום זאת, הלכתי לבר ושתיתי כמה כוסות בירה, עד שנמאס לי והתחלתי להזרים שוטים של וודקה.
יותר מאוחר שתיים מהבחורות התחילו לרקוד עלי כאילו הייתי עמוד חשפנות. הייתי שיכור מידי בשביל שיהיה לי איכפת, ולקחתי אחת מהן, בלונדינית מנומשת, והתחלתי להתמזמז איתה. התעלמתי מבחורות אחורות שניסו למשוך אותי ממנה, והתעסקתי בלהתמזמז איתה לעת עתה.
באיזשהו שלב שתי בחורות שפכו זו על זו בירות והתחילו להתנשק. הבנים התחרמנו מזה לחלוטין והיו עסוקים כל כך בבנות, עד שידעתי שלא ישימו לב אם איעלם. לקחתי את המנומשת איתי לאחד החדרים – אני לא יודע בדיוק איזה – והתחלתי להפשיט אותה מחדש. אני בעצמי כבר איבדתי את החולצה בשלב מסוים, וחגורתי הייתה פתוחה. ידעתי שיקח לי לא יותר מכמה שניות בודדות לדפוק אותה, ועל אף שהייתי שיכור מהתחת, זכרתי דבר אחד.
אני רוצה שהבחורה התשעים שלי תהיה מיוחדת.
לכן, נאלצתי להפרד ממנה, כששנינו לא מסופקים. במעורפל שמעתי את קסאבי קורא לי לוזר ואת ג'ף קורא לי נקבה, ואחרי זה, כנראה שנרדמתי, כי כשפקחתי את עיני, הייתי בחדרי, מסריח מאלכוהול וסיגריות שלא אני עישנתי.
כמובן שהייתה לי חמרמורת. בקושי הצלחתי לגרור את עצמי למקלחת ולשטוף את הריח הנורא ממני. כשסיימתי, איכשהו, להתקלח, צחצחתי שיניים שלוש פעמים עד שהרגשתי שהן נקיות מספיק, ואז, כשהייתי לבוש ומצוחצח, יצאתי מהחדר.
קסאבי וג'ף לא נראו טוב יותר ממני. הם ישבו עם כוסות קפה ביד וצפו בטלוויזיה באטימות. “בוקר,” פלטתי, מרגיש בחילה. הכנתי לעצמי קפה בוץ חזק שיעיר אותי, והתיישבתי בין ג'ף לקסאבי. שניהם גם התקלחו והיו נקיים ומצוחצחים, אבל שום דבר לא היה יכול להקל על ההאנגאובר ששלושתינו חשנו.
“איזה לילה,” מלמל ג'ף באטימות.
“לילה,” קסאבי אישר בגניחה.
“לסדר,” לא יכולתי לומר יותר ממילה אחת, מסתבר.
“שירות נקיון,” ג'ף נשמע שפוך.
“מינדי,” קסאבי נאנח.
“ג'סיקה,” ג'ף אמר גם הוא.
“נמש,” אחרי הכל, לא באמת שאלתי לשמה של המנומשת.
“אני רוצה למות,” ג'ף התמרמר והפיל את ראשו לאחור.
“חומר חזק הזאתי שלך הביאה,” קסאבי האשים, עוצם את עיניו, ולוקח נשימות עמוקות.
פיהקתי, והכרחתי את עצמי לשתות מהקפה, על אף שבטני נהמה בבחילה. “יש לנו עדיין כדורים?” פלטתי.
“נגמרו שלשום,” ג'ף שלח מבט מרוגז לקסאבי.
“פיאמטה גרמה לי לכאב ראש,” קסאבי לא נשמע מתנצל.
“אז פעם הבאה תגיד לפיאמטה שלא תגרום לך לכאב ראש,” ג'ף אמר בחוסר הגיון בוהק.
“דרך אגב,” קסאבי התעלם ממנו, מסתכל עלי. “השגתי לך דייט.”
הייתי מרים גבה לו כל שרירי היו רפויים. “באמת.” היה מה שאמרתי, ולגמתי מהקפה להרגיע. “ומי נתן לך אישור לקבוע לי פיגשות עיוורות?”
“נמש? זאת שהתמזמזת איתה אתמול?ֿ" קסאבי המשיך בשלו. “קוראים לה ליזי. היא דלוקה עליך קשות, אחי. נואשת, ממש.”
הפעם אני זה שהפלתי את ראשי לאחור ביאוש. “תספר לי על זה,” נהמתי ברוגז. “נדמה כאילו כל הבנות בעולם דלוקות עלי קשות.”
“אל תחמיא לעצמך יותר מידי,” מלמל ג'ף, אבל מייד חזר בו. “למרות שאתה צודק.”
“ביום שלישי בערב תפגש איתה בבית-קפה 'לורייל',” קסאבי כנראה היה חירש, כי הוא לא הקשיב לאף אחד מאיתנו. “היא נראתה נלהבת כשהצעתי לה את זה.”
“למה?” שלחתי לו מבט מעוצבן. “אתה יודע שאני לא רוצה מטומטמות.”
“יש לה תואר בפיזיקה והנדסה-משהו, אחי,” קסאבי הרים גבה. “גם פצצה וגם חכמה. תגיד תודה שמצאתי לך אחת כזאת.”
“אני לא צריך את העזרה שלך בשביל להשיג לעצמי דייט,” ירקתי.
הוא צמצם את עיניו. “אתה מדוכא כבר שבועות, וויל.” עיניו החומות נצצו בכעס. “אני חבר שלך. אני לא רוצה לראות אותך שוקע בבור הזה שסרנה חפרה לך. בסדר, אז הייתה לכם מערכת יחסים קלוקלת – “
“ – זה לא עניינך, קסאבי – “
“ – אז מה?” המשיך קסאבי כאילו לא שמע אותי. “יש עוד טריליון בחורות בעולם שהיו שמחות להיעשות על ידך, אז למה שלא תמשיך בציד? אתה הבחור הכי סקסי שקיים לשנת 2012, וויל. מיליונים בנות רוצות להכנס לך למכנסיים, שלפחות שלושים-אחוזים מהן כוסיות הורסות.”
ידי התהדקה סביב ספל הקפה, אבל לא עניתי. ג'ף החליט להמשיך את דבריו של קסאבי. “הוא צודק, וויל,” הוא נשמע רציני להחריד, לא כמו ג'יפה הרגיל. “אתה בדכאון, וזה משפיע עליך בכל מיני דרכים. קלייטון סיפר לנו על כך שהלכת מכות עם סיג'יי רייקס בצילומים של הזמרת ההיא, אסטל. אתה מחפש לריב גם אם אתה לא מודה בזה. אתה נראה מיוסר כל הזמן, ואפילו שאתה מנסה להעמיד פנים שהכל בסדר, רואים עליך שהכל לא בסדר.”
“אל תנסה התחכמויות איתנו, וויל,” העיר קסאבי. “אתה חושב שאתה יכול להסתיר מכל העולם את מה שאתה באמת מרגיש – ואולי אתה צודק. אבל מאיתנו, החברים הכי טובים שלך, אתה לא יכול להסתיר שום דבר.”
הם צדקו, אבל רק חלקית. נכון, הייתי מעט יותר אגרסיבי מבדרך כלל. אבל הדכאון שלי לא היה כלל קשור לסרנה. התגברתי, עברתי הלאה. משהו אחר הפריע לי, ואפילו אני לא ידעתי מה זה. אבל ידעתי שאני חייב לעבוד על עצמי ומהר. קסאבי וג'ף דואגים לי רק בגלל שאם אני אמשיך ככה אז הקריירה שלי עלולה ליפול, ואז גם התדמית שלהם. הם לא דואגים לי כי הם חברים שלי. ועם כל ההתודה שאני מוקיר להם על כך, אפילו שהנסיבות מעט לא נחמדות, ידעתי שאסור לי להראות להם יותר רגשות. אני אמור להיות שחקן טוב, לא? אז כדאי שאני אביא את זה לידי ביטוי טוב יותר. הגיע הזמן להסתיר את הדכאון, כי כרגע, נראה שהוא לא הולך להיעלם. לפחות לא בזמן הקרוב.
חייכתי לשניהם. “תודה,” אמרתי בכנות שכמעט גרמה לי להשתכנע. “אני מעריך את זה. ואני אלך לדייט,” הסתכלתי על קסאבי. “אני אראה מה יש לליזי להציע.”
נדמה היה שאבן נגולה מליבם. “תודה לאל,” ג'ף מלמל, ואני הרגשתי מעט טוב יותר. עכשיו שאני יודע מה שאני יותר מידי שקוף, אני אוכל להפוך להיות שוב אטום.
*
הבוקר חלף במהרה, ולאחר ששירות הנקיון עזב את הדירה שלנו, המקום היה מצוחצח ונקי להפליא. אני ביליתי את שארית היום ברביצה בחדרי ובצפייה ב"אבודים", בזמן שג'ף וקסאבי היו עסוקים בכל מיני עבודות שלהם. ימי שבת בשביל מפורסמים כמונו הם אף פעם לא חופשיים, אבל הפעם לא הייתה לי שום עבודה. ואני לא יכולתי שלא להיות מאושר על כך. עם כל האהבה שלי לדבר, להיות שחקן ודוגמן מצליח יכול לפעמים להתיש, והייתי צריך את היום הזה בשביל להרגע ולנוח.
יום ראשון שבא למחרת עבר גם הוא בשלווה. הלכתי לבניין שבו היה את אולפני ההקלטות, ושם נכנסתי לחדר המואר והמאוורר עם פסנתר הכנף הלבן. ניגשתי אליו, ונגנתי את היצירות האהובות עלי. עצמתי את עיני, נתתי לאור השמש שבקע מהחלונות הגדולים להציף אותי, לחמם אותי. נתתי לידי לזרום על הקלידים בקלילות ובנועם, הרשיתי לעצמי להזיז את גופי עם הנגינה, ולבסוף, כשסיימתי, גיליתי שהייתי בחדר המוזיקה שלוש שעות.
מהבניין נסעתי באופנוע, ומפני שלא רציתי עדיין לחזור הביתה, הסתובבתי ברחובות העיר, דוהר על הכבישים. נהניתי מכל שנייה, כל רגע, מכל משב רוח, ובסוף היום, בשעת בין הערביים, כשחזרתי הביתה, הייתי רגוע ושליו. מוחי היה ריק ממחשבות רעות, רק מחשבות טובות מהיום.
והלכתי לישון, מרגיש טוב יותר עם עצמי, אך עם זאת, עדיין לא שלם.
]13[ אלאנה

“אלאנה.”
קפצתי במקומי. ארוחת הצהריים הייתה שקטה עד אותו רגע, כמו תמיד; אף אחד לא דיבר, אף אחד לא עשה משהו שיעצבן את אמא, אף אחד לא עשה משהו, נקודה. אבל מסתבר שמשהו קרה, כי אמא קראה בשמי.
אמורי, שהיה עדיין בהאנגאובר מהלילה הקודם, שבו, כך מסתבר, הוא יצא לאיזו מסיבה, נראה כמו חרא מהלך, עם עיניים נפוחות ופרצוף של מסכן. אדי נראתה רעננה, אבל לא הפסיקה לשלוח מבטים חוששים לאמא. אבא עצמו נראה אותו דבר; אבוד ומיוסר. אמא הסתכלה עלי במבט ששידר צרות. לפני כשעתיים חזרתי מהאנה, ומצאתי את הבית שקט באופן מפחיד.
כנראה שזה הולך להשתנות בדקות הקרובות.
“כן, אמא?” שאלתי, המלה 'אמא' נתקעת בגרוני. היה קשה לי לקרוא לה אמא. מילא לחשוב עליה בתור אמא, אבל לקרוא לה כך במציאות? זה תמיד הרגיש מזויף.
“אני רוצה שתפסיקי לעבוד במסעדה הזאת שלך.” קולה היה תקיף.
קפאתי, וביחד איתי גם אמורי, אדריאנה ואבא. כולם פנו להסתכל על אמא, ואני הרגשתי איך ניצוץ הראשון של כעס מבצבץ בקרבי. “לא, אמא.” המילים יצאו בחספוס מפי. “אני לא רוצה להפסיק לעבוד.”
פניה של אמא התקדרו. “אני לא שאלתי,” קולה היה מתון, להפתעתי. “אני הודעתי. את לא הולכת לעבוד שם יותר.”
צמצמתי את עיני. “לא.” יש גבול לכל דבר.
ידיה של אמא, שהיו על השולחן, נקמצו לאגרופים. “אני. לא. שאלתי.” קולה היה נמוך ושקט ומסוכן.
“ואני לא מקשיבה לך!” התפוצצתי. “אני אמשיך לעבוד בין אם את רוצה או לא!”
“את לא תצעקי עלי, אלאנה!” היא איבדה את שלוותה.
“אין לך שום זכות להחליט עלי! את לא היית אמא שלי כבר שנים – “
“את תכבדי אותי, אלאנה! אני לא עוד חברה זנותית שלך מהרחוב – “
“אל תקראי לננה זנותית!”
“אז את אל תתחצפי אלי!”
“תפסיקי כבר!” קמתי על רגלי בזעם, נועצת בה את מבטי הזועם. “פשוט תפסיקי! די!”
אמא קמה גם היא ברעש רב יותר, כמתכוננת להתנפל עלי, אבל אבא כבר לפת את ידיה ומנע ממנה לקפוץ עלי. “תשחרר אותי!” היא צרחה. “תשחרר אותי, אמיל! תן לי להראות לה מי הבוס פה! תן לי להחדיר בה קצת הגיון!”
כמעט וצחקתי. הגיון? האישה הזאת כרגע מסתכלת עלי עם חיוך מטורף על שפתיה ומדבר על חוסר ההגיון שבי? באיזה מן עולם אנחנו חיים?
פתחתי את פי כדי לצרוח ביאוש, אבל מבט אחד מאבא, הנד ראש אחד, ופי נסתם. השפלתי את ראשי, נוטעת את מבטי ברצפה, לא נותנת לשום דמעה לצאת. אסור היה שהאחים יראו אותי בוכה. מספיק שהם ראו אותי מתפוצצת ככה. זה לא קרה הרבה, אבל כשזה קרה, שניהם נכנסו לדכאון. בשבילם, אני חייבת להיות האחות החזקה, זאת שמצליחה לשרוד, להחזיק מעמד, לסבול את אמא.
ובכל זאת, לא משנה כמה אני אצרח, כמה אני אשתולל, את אמא אי אפשר היה לשנות. היא הייתה מטורפת. היא הייתה אלימה. ועם השנים כבר למדתי שלריב איתה בצרחות לא יעזור. אבל לפעמים גם אני לא יכולתי להתאפק. אני רק בן-אדם, וגם אני זועמת לפעמים. בדרך כלל היו אלה אמורי ואדריאנה שרבו איתה, אבל גם אני. והפעם היה זה תורי.
אבא לקח את אמא המשתוללת והבועטת מהשולחן, בזמן שהיא צורחת דברים לא ברורים. הוא סחב אותה לחדרם, וטרק את הדלת אחריו. היו כמה דקות של דממה מוחלטת, שבהן אני לקחתי נשימות עמוקות, וכשבלעתי את כל הדמעות חזרה פנימה, פניתי להסתכל על אדריאנה, שכבר בכתה בשקט, ועל אמורי, שנראה זועם עוד יותר ממני.
“בקרוב,” הוא סינן. “בקרוב אני אוציא אותנו מפה, אלאנה. את תראי.”
“אני אמשיך לעבוד ולעזור,” אמרתי בנחישות, קולי עדיין מעט חנוק. “אני לא מוכנה לחיות ככה יותר.”
אדי הנהנה באישור, ופרצה בבכי תמרורים. נאנחתי ולקחתי אותה בידי, נותנת לה לפרוק הכל. היא חיבקה אותי חזק, מרטיבה את חולצתי. הסתכלתי על אמורי, רואה את חוסר האונים שהרגשתי באותו הרגע משתקף גם בעיניו.
*
יום שני הגיע, ולמען האמת הייתי מאוד מסוקרנת לדעת מה יקרה עכשיו, אחרי המסיבה אצל ג'ייק. איך ג'ייק יתנהג אלי אחרי הנשיקה הפראית שלנו? איך רוזי תנסה למרר את חיי שוב? האם האנה תמשיך להיות עם מייסון, או שהיא כבר עברה הלאה? מה עם כריסטי וסם?
רוב השאלות נענו עוד לפני שהספקתי לסגור את דלת הלוקר שלי לפני תחילת השעה הראשונה. רוזי הסתכלה עלי במבט ששידר מוות, עם לולה ומארני משמשות כגיבוי. האנה הייתי לצידי גם כן, ביחד עם כריסטי. אבל כריסטי, האו"ם כמו תמיד, לקחה צעד לאחור, והסתכלה מהצד.
ֿ"אז,” רוזי אמרה, מסתכלת עלי מלמעלה. החמצתי פנים; רק מפני שיש לה עקבים זה לא אומר שהיא יכולה להתנשא מעלי ככה! “הנה הזנזונת הקטנה, אלאנה מגוריאן, בכבודה ובעצמה.”
התחשקה לי לבעוט בה. מצב הרוח שלי היה נוראי עוד מצהרי שבת, אחרי הריב עם אמא, והמחשבות שלי לא בדיוק היו רציונליות. “זוזי לי מהדרך, רייקס.” אמרתי בקול הכי רגוע שיכולתי לגייס באותו הרגע.
רוזי חייכה ברשעות. “אני לא סיימתי לדבר איתך,” היא אמרה במתיקות מגעילה. “השם ג'ייק קלארק מזכיר משהו?”
לא יכולתי להתאפק וגלגלתי לה עיניים בפרצוף. “יש לך את זה ביותר נואש?” הייתה זו האנה שענתה.
עיניה של רוזי הצטמצמו, ומארני כבר הספיקה לירות חזרה, “יש לך את זה ביותר זנותי, יורק? שלא תחשבי שלא ראיתי איך נמרחת על מייסון כמו המופקרת שאת.” היא נחרה בבוז.
פתחתי את פי כדי להגיב אבל כריסטי התערבה. “בנות! בבקשה בואו נפסיק,” היא הסתכלה מרוזי, לולה ומארני אל עבר האנה ואני, ואז חזרה, עיניה נואשות.
כמובן שרוזי לא מקשיבה לאף אחד חוץ מלעצמה. היא הפנתה את מבטה אל כריסטי ופניה התעקמו להבעה מכוערת של כעס. “אין לך שום זכות דיבור פה, כריסטי,” לכריסטי אף אחת מהפופולאריות לא קראה בשם המשפחה .”את ידעת בפירוש שסם הוא מחוץ לתחום, בדיוק כמו מייז וג'ייק,” היא החזירה את מבטה אלינו.
“ומי את שתקבעי בדיוק מי בתחום ומי לא?” האנה שמה את ידיה על מותניה, עיניה הירוקות רושפות בכעס.
רוזי הניפה את שיערה לאחור במחווה מתנשאת. “הם שלי,” היא אמרה, אפיה למעלה. “אני הכרזתי עליהם כעל הבנים הפוטנציאלים שאני חייבת לכבוש לפני שהם מותרים למכירה.” היא חייכה את החיוך הכי מגעיל שהיא יכלה להפיק.
לא ידעתי אם לצחוק או לבכות. “את מודעת לעובדה שאת פשוט מטומטמת, נכון?” האנה הסתכלה עליה כלא מאמינה. “'שלך'? את בכלל חשבת שיש להם מוחות משלהם? שאולי הם רוצים דברים אחרים ממך?”
פניה של רוזי האדימו בדיוק כשקול מוכר אמר, “מה קורה פה?”
כולנו סובבנו את ראשינו כדי לראות את ג'ייק, מייסון, סם, ועוד כמה חברים שלהם, חלק מקבוצת הפופולארים, עומדים שם, מסתכלים על המתרחש. פניה של רוזי נצבעו בשני עמוק, בזמן שהאנה הלכה למייסון וחיבקה אותו. אז הם עדיין ביחד, מסתבר.
סם שלח לכריסטי מבט תמה, וזו הסמיקה קלות והשפילה את ראשה. סם חייך וכרך את זרועו סביב כריסטי, גורם לה להסמיק עוד, אך הפעם מהנאה. אני שלחתי מבט לג'ייק, שהרים גבה, וחיוך איטי התפשט על פניו. אותו חיוך שהוא נתן לי לפני שנכנסנו לסשן נשיקות סוער.
“אלאנה מגוריאן,” הוא אמר את שמי, מפר את הדממה הרגעית.
“ג'ייק קלארק,” חיקיתי אותו, מחייכת את החיוך-הפלרטטני-המועתק.
ג'ייק עמד להגיב בדיוק כשרוזי נפלה על הקרקע, ולא נעה. לולה ומארני פלטו קריאות הפתעה ובהלה, ואחד הבנים בחבורה שהגיעה נגש אל גופה של רוזי, ובדק מה קרה לה. האנה, כריסטי, ג'ייק, סם, מייסון ואני הסתכלנו, ביחד עם שאר הבנים, על איך דוויין מרים את רוזי, ומכריז שהיא אבדה את ההכרה, ושפעימות הלב שלה חלשות מידי.
רוזי נלקחה למרפאה באותו הרגע, ולא נראתה עוד לשארית היום. אף אחד לא ידע מה קרה לה, או למה זה קרה, ובשלב מסוים, בהפסקת הצהריים, אמבולנס הגיע לבית הספר ולקח את רוזי לבית החולים, כשלולה ומארני העקשניות הולכות איתה. כריסטי, האנה ואני ישבנו בשולחן הרגיל שלנו בקפיטריה, ותהינו מה לעזאזל קרה היום.
ביום שלמחרת, התברר לנו שרוזי עדיין מחוסרת הכרה ובבית החולים, ושהיא לא תגיע לבית הספר לזמן מה. מסתבר שהיא הייתה בסוג-של קומה לא ברורה, ולמעשה, אף אחד לא באמת ידע מה קרה לה. השמועות חגגו, כמובן, אבל אף אחד לא ידע את האמת. האנה אמרה לי שבטח רוזי סתם דרמתית, וכריסטי אמרה לי שאין צורך להתייחס ברצינות לכל דבר שרוזי עוברת, ושיכול להיות שהיא בסך הכל חטפה התקף חרדה או משהו כזה, אבל לא יכולתי להעלים את ההרגשה המוזרה שחשתי בחזה. משהו בתקרית הזאת נראה היה לי הזוי. רציתי לדעת מה קרה לרוזי.
בהפסקת הצהריים, האנה וכריסטי נצלו את ההזדמנות שרוזי בבית חולים – עד כמה נורא שזה נשמע – והתיישבו עם הבנים הפופולארים. כמובן שהן לקחו אותי איתן, וכך מצאתי את עצמי ישובה לצד סם וג'ייק. חוץ מחילופי הדברים מלפני שרוזי התעלפה, לא דיברנו, ואולי משום כך שררה שתיקה מעט מביכה, עד שג'ייק החליט להפר אותה. בדיוק באותו הרגע האנה ומייסון התחילו להתמזמז בפומבי, כמו כל השבוע שעבר.
“היי, אלאנה?” ג'ייק נשמע מעט מהוסס, ואני פניתי להסתכל עליו בשאלה. הוא לקח נשימה עמוקה והעביר את ידו בשיערו הכחול במתיחות.
“מה?” הטיתי את ראשי על הצד, מבולבלת.
“תהיתי אם…” הוא לקח נשימה עמוקה נוספת. “תהיתי אם את רוצה… כלומר…” הוא הסתכל ישירות בעיני. “לצאת איתי.”
הייתי כל כך מופתעת, עד שכל מחשבה על רוזי שהייתה בראשי נעלמה. הסתכלתי עליו, עיני פעורות לרווחה בתדהמה, ופלטתי, “מה?” כמו סתומה.
“אה…” נדמה היה שהוא מאבד את הבטחון שלו עם כל רגע שעובר. לבסוף הוא לקח עוד נשימה ואמר, “אני מציע לך לצאת?” זה יצא כשאלה, והוא נראה מהוסס ביותר כשהסתכל עלי.
לחיי בערו מעט. “אוקיי.” פלטתי מבלי לחשוב.
“אוקיי?” הוא נראה כאילו הוא עומד לקרוס.
“א-אני אשמח לצאת איתך, נראה לי,” הסמקתי והשפלתי את מבטי, ידי משחקות עם קצה חולצתי. זו הפעם הראשונה שמישהו הציע לי לצאת! ולא סתם מישהו, אלא ג'ייק קלארק!
הוא נשם לרווחה, ונדמה היה כאילו משא השמיים הוסר מכתפיו. “יופי,” הוא אמר, ואז תפס את עצמו. “כלומר, נהדר.” הוא כחכח בגרונו. “רוצה שאני אאסוף אותך היום בשמונה?”
הסמקתי עוד יותר. כבר היום? זה הדייט הראשון שלי! אני צריכה להתארגן, להיות מוכנה נפשית…
…ומצד שני, כבר עדיף שזה יהיה היום, לא? אחרתי אני אוכל לעצמי את הראש מרוב ציפייה ליום אחר. הנהנתי בנוקשות, וג'ייק חייך.
“אם כך אאסוף אותך בשמונה,” הוא עצר לרגע. “איפה את גרה?”
ממש לא התחשק לי לומר לו איפה אני גרה, אז אמרתי לו במקום זאת, “תאסוף אותי מהפארק?” לא היה הרבה פארקים באזור מלבד הפארק שמפריד בין אזור העשירים לאזור בו אני גרתי.
ג'ייק הנהן. “נתראה שם.” הוא חייך, ואז קם ממקומו וכמעט ורץ החוצה מהקפיטריה. האנה ומייסון התנתקו זה מזה, וזו הסתכלה אחרי ג'ייק, ואז עלי, מבטה שואל. משכתי בכתפי, מחייכת חיוך קטן, ולא יכולתי שלא לתהות איך הדייט הולך להיות.
ֿ*
האנה וכריסטי היו עסוקות, כך שהייתי צריכה לעבור את ההכנות הנפשיות לבדי. כשסיימתי להפנים יש לי דייט בעוד כשעה, לקחתי את אדריאנה שתעזור לי לבחור מה ללבוש.
“את זה,” היא הצביעה על שמלה שחורה שלא לבשתי יובלות.
“לא,” סירבתי. “אני רוצה משהו לא בולט מידי.”
אדי, שאומנם הייתה אחותי הקטנה אבל הייתה הרבה יותר מנוסה ממני, גלגלה עיניים. “זה הכי יפה ומגניב,” היא ציינה, ואני שמחתי לראות שהיא עסוקה במשהו אחר מלבד לבכות או להיות עצובה בגלל אמא. “ואת תיראי משגע. תגרמי לג'ייק להתאהב בך בשניות!”
חשבתי ש'להתאהב' זה מושג מעט מורכב מידי בשביל להשתמש בו בכזאת קלילות. ובמיוחד כשזה בא ביחד עם השם "ג'ייק". אדי ידעה איך ג'ייק נראה – בכל זאת, הנער הכי פופולארי בתיכון – אבל היא לא ידעה על השם שיצא לו. ידעתי שהוא "שובר-לבבות", מהסוג של "דפוק וזרוק", אבל ממש לא היה לי איכפת. זה רק דייט, אחרי הכל, ולמיטב ידיעתי, ג'ייק לא מציע להרבה בנות לצאת איתו לדייט. אני צריכה להרגיש מיוחדת על כך.
לבסוף אדי "הסכימה" לי ללבוש מכנסי טיץ שחורים וצמודים, עם המגפונים השחורים שלי, וסריג אדום כהה. את שיערי היא קלעה לי לצמה, והחלטתי להתאפר רק מעט. לאחר שבדקתי שאני נראית טוב מספיק, נפרדתי מאדי, ונסעתי לפארק, שם החניתי את מריס, וחיכיתי לג'ייק.
מסתבר שלא הייתי צריכה לחכות הרבה, כי דקה אחרי זה הוא כבר הגיע לחנייה בתוך מכונית ספורט חדישה ונוצצת. כמובן. ג'ייק גר בשכונה העשירים, כך שהוא יכול היה להרשות לעצמו כזאת מכונית. הוא אפילו יצא ממנה, כדי לפתוח לי את הדלת. חייכתי לעברו והודיתי לו בנימוס, מרגישה לחוצה ביותר.
הוא נכנס חזרה למושב הנהג וחייך תוך כדי התנעה. “את נראית מעולה, אלאנה,” הוא החמיא.
“גם אתה נראה לא רע, ג'ייק,” חייכתי חזרה.
המכונית גלשה מהחנייה ואני קנאתי בג'ייק שיש לו מכונית שכזו. היא הייתה מהירה מאוד, והיה כל כך נוח לשבת בתוכה עד שהרגשתי שאני יכולה פשוט לשבת שם שעות על גבי שעות מבלי לזוז.
הנסיעה עברה בשתיקה שהייתה מעט מביכה, אך לא עד כדי כך. הוא החנה את הפורש אל מול בית-קפה עירוני, באמצע אזור העשירים, שנקרא "לורייל". לא הכרתי אותו, אבל החלטתי לסמוך על ג'ייק שהוא בחר מקום טוב.
כמו שנכנסתי למכונית, כך גם יצאתי. ג'ייק פתח לי את הדלת, לקח את ידי, והלך איתי יד-ביד אל תוך בית הקפה. ג'ייק, מסתבר, הזמין מקום כבר מוקדם יותר, כך שלא היינו צריכים לחכות בתור שהשתרך בחוץ. המארחת לקחה אותנו אל אחד השולחנות שבאמצע בית הקפה המואר, ושמתי לב שכל השולחנות מסודרים בטורים ישרים, כל שולחן מיועד לזוג בלבד. הנחתי שזהו בית קפה מיוחד לדייטים. המחשבה גרמה לי להסמיק.
התיישבנו על יד אחד השולחנות, ולאחר שהמלצר שלנו שם לפנינו תפריטים והלך, ג'ייק שאל, “מה דעתך?”
פתחתי את פי כדי לענות לו, אך באותו רגע עיני נדדו לזוג חדש שנכנס לבית הקפה. שמעתי כמה בנות מתנשפות, אבל לא התייחסתי אליהן. רק הזוג לכד את תשומת ליבי.
בחורה יפהפייה בלונדינית ומנומשת, עם גוף סקסי למדי, שלבה ידיים עם לא אחר מאשר וויל בלק.
]14[ וויל

ג'ף נתן לי להשאיל את המכונית שלו לקראת הדייט עם ליזי-נמש, מה שאומר שהוא באמת ובתמים דאג לכך שאני אצא עם הבחורה. המכונית של ג'ף הייתה התינוקת שלו – או אחת משלוש התינוקות שלו, משום שהיו לו שלוש מכוניות. למזלי, הוא נתן לי להשתמש ב-BMW הכסופה, ולא בגרוטאה שלו, שעד היום אני לא מבין למה הוא לא מוכר אותה כבר. אבל הוא טוען שזה "פריט אספנים", למרות שהוא בכלל לא אוסף. איש אידיוט.
חיכיתי לליזי-נמש לפחות רבע שעה. כבר סמסתי לה שאני מחכה לה – קסאבי נתן לי את המספר שלה מוקדם יותר היום – והיא עדיין לא הופיעה. נשענתי על המכונית, אצבעותי נעות באי שקט, רוח קרירה נושבת עלי ואני רועד מקור. טוב שלקחתי את ז'קט העור החמים והחביב עלי.
ליזי-נמש הופיעה לאחר עוד חמש דקות של המתנה, לבושה בחצאית-מיני שחורה וקצרצרה, נעלי עקב שחורות וגבוהות, וחולצת וינטאז' כחולה. שיערה הבלונדיני היה אסוף לקוקו גבוה, והנמשים על פניה היו מודגשים יותר מהפעם הקודמת שראיתי אותה – אבל זה כנראה בגלל שעכשיו אני לא שיכור.
“סליחה על האיחור,” היא אמרה עם חיוך מתנצל. “פשוט סבתא שלי הייתה זקוקה לעזרתי.”
פרט ראשון שגיליתי עליה, מלבד העובדה שהיא עשתה תואר כלשהו בפיזיקה: היא גרה עם סבתא שלה. “זה בסדר,” אמרתי עם חיוך מזויף שעבד עליה כמו קסם, על-פי הסומק שהציף את לחייה. “אני מבין. שמא?” פתחתי את דלת מושב הנוסע.
ליזי-נמש חייכה, מוקסמת, ונכנסה פנימה. השתדלתי שלא לטרוק את הדלת אחריה, ואז התיישבתי במושב הנהג. התנעתי את המכונית, ודהרתי על הכביש.
“אז וויל,” היא פתחה בשיחה, נראית שמחה. “תספר לי קצת עליך.”
לא מבזבזת זמן, ליזי-נמש הזאת. “אני דוגמן ושחקן ומשתדל לפלס את דרכי בעסקי השעשועים,” אמרתי, משלב בתוך ההערה את החיוך-הכובש-המדהים-הסקסי-המזויף הכי טוב שלי, וידעתי שהיא הייתה שבויה ברגע שבו עיניה נראו חולמניות מעט. “למען האמת, אני יותר מעוניין לדעת עליך.” הייתי הג'נטלמן המושלם – לעולם לא לדבר על עצמי, אלא להראות לפרטנרית שהיא החשובה מבינינו.
זה עבד פלאים; ליזי-נמש נכנסה לתוך סיפור חייה הסוחף, על ההורים שנפטרו כשהייתה ילדה קטנה, ועל כך שסבתה גידלה אותה, ועל איך שכשהגיעה לגיל עשרים, היא זאת שנאלצה לטפל בסבתה, שהחלה לחלות. היא סיפרה את הסיפור עם מעט הומור, גורמת לי לחייך מפעם לפעם, וטוב-ליבה פשוט קרן ממנה.
גם חכמה, גם יפה, גם טובת-לב, וגם נחמדה. היא הייתה שילוב מושלם כמעט לגמרי, של כל התכונות שרציתי בבחורה.
החניתי את המכונית מאחורי איזו פורש נוצצת, וכמובן שפתחתי לה את הדלת והצעתי לה את ידי לעזרה. היא לקחה אותה, ולאחר שסגרתי את הדלת אחרי, נתלתה על ידי כמו קואלה, ידי נמחצת בין שדיה הענקיים. כמובן שלא היה לי איכפת מי-יודע-מה, וגם היא הייתה נחמדה ויפה, וכל השילוב הזה היה קטלני ביותר.
“וויל בלק,” אמרתי למארחת את שמי, והיא לא יכלה להתיק את עיניה ממני לכמה רגעים. התאפקתי שלא לחייך בזמן ששמעתי את האנחות וההתשפויות של הבנות בבית הקפה. ידעתי בבת אחת שכל הבנות שעכשיו בדייטים שם – בית הקפה 'לורייל' נועד בשביל מטרה זו – מקנאות בליזי-נמש והיו מקריבות את בני הזוג שלהן בשבילי. לא שחצנות. בסך הכל עובדה. לקחו לי כמה שנים לחוות זאת כדי להפנים, אחרי הכל.
המארחת, שהתאפסה על עצמה בסופו של דבר, שולחת מבטי טינה לליזי-נמש, שחנקה את ידי, סובבה אלינו את גבה והחלה להוביל אותנו, מנענעת את ישנה יותר ממידת הצורך. הייתי עסוק בלנסות ולא לבהות לה באחוריים עד שכמעט ופספסתי את הזוג שישבו באחד השולחנות. בחור, נערי למדי, עם שיער כחול מוזר, שנראה דיי טוב, למען ההגינות, קמט את מצחו בבלבול, בזמן שבת-זוגתו נעצה את עיניה המופתעות בי.
ליין. כלומר, אלאנה.
עד שסוף כל סוף שכחתי ממנה, הנה היא מופיעה שוב. ובמקום הכי לא צפוי שיש.
עוד יותר לא צפוי: המארחת החליטה להושיב אותנו דווקא בשולחן שמאחורי אלאנה ובן זוגה הכחול. והכי לא צפוי: אני זה שנבחר להתיישב גב-אל-גב עם ליין, בזמן שליזי-נמש יושבת מולי.
קיוויתי שהמסכה שעטיתי כסתה את ההפתעה שעל פני מספיק טוב. לא יכולתי לתת לליזי-נמש – או לאף אחד אחר, במקרה הזה – לראות שאני מופתע. זה היה כמו להפסיד במשחק מבחינתי. וויל בלק לעולם לא מופתע. וויל בלק תמיד חוזה הכל מראש.
כמה חבל שלא יכולתי לצפות מראש את ההתקלות באלאנה.
“מה אתה רוצה להזמין?” קולה של ליזי-נמש הקפיץ אותי ממחשבותי.
“הפוך,” אמרתי בשקט, וניסיתי להאזין לשיחה של הזוג מאחורי.
“אז לא אמרת לי מה דעתך,” היה זה הבחור הכחול, כך הנחתי, ששאל את אלאנה שאלה מטומטמת שכזאת.
“נ-נחמד פה,” היא ענתה בגמגום, ונשמעה מהורהרת. מעניין במה. “מעט צפוף, אתה לא חושב?” שמעתי את הדו-משמעות.
חיוך קטן עלה על שפתי, ואני פניתי להסתכל על ליזי-נמש. “מה את רוצה להזמין?” שאלתי אותה חזרה.
היא הסמיקה קלות. “אייס-קפה,” ענתה.
הנהנתי בהבנה ושאלתי אותה שאלה מנחה על מה היא עובדת, והיא נכנסה להסבר מפורט על העבודה המדכאת שלה בתור מזכירה באיזו חברה. כמובן שלא הקשבתי לה, ובמקום זאת הייתי עסוק בלהאזין לשיחה שמאחורי.
“את רוצה ואפל בלגי?” שאל הכחול. “התיאור ממש מפתה.”
“אה…” אלאנה נשמעה מעט אבודה. “אני לא ממש אוהבת גלידות בטעמי פירות…”
“אפשר אז להזמין גלידות בטעמים אחרים,” הכחול היה ממש דביל אם הוא לא הבין שאלאנה לא רוצה לאכול שום ואפל בלגי. “יש פה עוד הרבה – “
“מה תרצו להזמין?”
חזרתי חזרהר לליזי-נמש ולמלצרית שאה לשרת אותנו. היא שלחה לי חיוכים מזמינים ואני התעלמתי מהם והזמנתי בשביל ליזי-נמש ובשבילי את הקפה ההפוך והאייס-קפה. המלצרית שרבטה זאת בפנקסה, ואז "בטעות", בזמן שהלכה מאיתנו, הפילה פתק על השולחן לפני, עם מספר הטלפון שלה ושם. כמובן. זו התנהגות נורמאלית מצד מלצריות כלפי.
רק שאלאנה מעולם לא נתנה לי את מספר הטלפון שלה.
טוב, אבל ידוע שאלאנה הייתה מקרה מיוחד. אני לא חושב שאפגוש עוד בנות כמו אלאנה אי פעם. כאלו שמסוגלות באמת ובתמים להתעצבן עלי.
בינתיים, הכחול התחיל לדבר על עצמו בזמן שאלאנה המהמה והסכימה עם כל מיני דברים רנדומליים. יכולתי לשמוע שהיא לא באמת מקשיבה, אבל הכחול כנראה לא שם לב לזה. אידיוט. הוא לא יודע שבדייטים לא מדברים על עצמו, אלא על הבחורה שאיתו? ואיך הוא יכול בכלל לדבר על עצמו כל כך הרבה כשאלאנה נמצאת שם איתו?
אתה מתחיל לחשוב שוב על דברים לא רצוניים, קול קטן הזהיר אותי.
“אז ליזי,” הכרחתי את עצמי לחזור לליזי-נמש. “מה דעתך על כורים גרעיניים?”
ניצוץ נדלק בעיניה וליזי-נמש נכנסה למונולוג סוער על כמה שהנושא הזה מרתק ומרתיע אותה בו זמנית. זה היה יותר משעמם מכל מונולוג אחר ששמעתי אי פעם – ושמעתי מספיק. מה שבטוח, זה שליזי-נמש גם היא הייתה יוצאת-מן-הכלל מבחינת הבחורות שבדרך כלל יצאתי איתן לדייטים. אני לא חושב שיצאתי עם מישהי שבאמת חכמה, ועם זאת טיפשה בכל כך הרבה נושאים אחרים, אבל טובת-לב בנוסף לכל.
הייתי בטוח שאני אאלץ לשמוע אותה מדברת על פצצת האטום שאינשטיין מצא עד סוף הדייט, עד שלפתע קול קטע אותה – ואת הכחול, מאחורי. “אני צריכה לשירותים,” הייתה ההכרזה הדרמתית מצד אלאנה, שקטעה הרבה שיחות בשולחנות הקרובים אלינו.
נאלצתי להאבק בעצמי כדי לא לחייך. הייתה לי תחושה שידעתי למה היא אמרה זאת בקול רם כל כך.
קול של כסא חורק, ואז אלאנה עברה ליד השולחן של ליזי-נמש ושלי, שולחת לי מבט רב-משמעות וממשיכה לדרכה, אל עבר השירותים. ליזי-נמש הסתכלה אחריה בבלבול, ולאחר שאלאנה נבלעה בתוך השירותים, ספרתי עד שלושים, ואמרתי, “גם אני צריך לשירותים.” שלחתי לליזי-נמש חיוך מתנצל.
היא חייכה חזרה. “אין שום בעיה.” היא אמרה בטון מאשר שהרגיז אותי. מי היא שתאשר לי לצאת לשירותים? אנחנו בקושי נמצאים בדייט!
נערתי את ראשי בזמן שקמתי על רגלי ופילסתי את דרכי לשירותים. בנות בלעו אותי במבטיהן הרעבים, ואני התעלמתי מכולן, הולך אחרי הבחורה היחידה שתפסה את תשומת ליבי כבר בפעם הראשונה.
השירותים היו שירותים-מעורבים, שזה מפתיע כי בדרך כלל השירותים מחולקים לבנים-בנות, אבל לא התלוננתי. נכנסתי, וראיתי את אלאנה נשענת על הכיור, מסתכלת עלי דרך משקפיה, ולא נראית מופתעת לראותי. היא חיכתה לי.
סגרתי ונעלתי את הדלת מאחורי – הנחתי שהיא כבר בדקה שכל התאים ריקים מאדם – ונשענתי עליה, משלב את ידי. שנינו הסתכלנו זה על זו מבלי לומר מילה, עד שהחלטתי שהגיע הזמן להפר את השתיקה.
“פעם ראשונה אני אומר מילא,” אמרתי. “פעם שנייה, זה צירוף מקרים. אבל פעם שלישית, אני מאמין שזה כבר גורל.”
לא לקח לה יותר מידי זמן להבין על מה אני מדברת. היא הייתה חכמה מספיק. אבל כשפצתה את פיה, אמרה משהו אחר משציפיתי. “שנינו כרגע נמצאים בדייטים.” קולה היה מעט מאוכזב כשאמרה זאת.
הרמתי גבה. “חולמת על דייט איתי, אלאנה?”
היא נעצה בי מבט לא משועשע. “הדייטים של שנינו כרגע הולכים נורא ואיום,” היא התעלמה מהערתי, למרות שלחייה הסמוקות הסגירו אותה. חייכתי בסיפוק – אלאנה הייתה מסוג האנשים שפשוט כיף להקניט כל הזמן.
וגם עכשיו הייתי חייב להקניט אותה. “מאזינה לדייטים של אחרים, אלאנה?” חיוכי התרחב כשהיא האדימה עוד יותר.
“בכל אופן,” היא אמרה דרך שיניים חשוקות. “תהיתי אם תוכל לעזור לי.”
החלטתי שלא למחוק את החיוך מפני. “איזה מן סוג של עזרה את צריכה?” שתפתי פעולה.
היא שלבה ידיים, מנסה להיראות קשוחה, ואז נאנחה, פניה מסגירות את האכזבה שהרגישה. “זה הדייט הכי גרוע עלי האדמות,” היא גנחה. “אני לא צריכה אפילו את האנה בשביל שתאשר זאת בשבילי. הוא מדבר כל הזמן רק על עצמו!” היא זרקה את ידיה ביאוש.
הרגשתי משועשע למדי מהסיטואציה. “אני לא מבין למה את רוצה שאני אעזור לך לנפנף אותו, אלאנה,” אמרתי במעט לגלוג, והיא שמה לב לכך ונעצה בי מבט מרוגז. “פשוט תתקשרי לג'ינג'ית שתעזור לך.”
הסומק על פניה העמיק. “אני לא רוצה להטריד אותה,” היא אמרה באי-נוחות, נמנעת מלהביט בי. “בבקשה, וויל. אני מבטיחה לעזור לך בדייט הנוראי שלך גם.”
חיוכי המשועשע נמחק. “אני לא צריך עזרה בדייטים,” ציינתי. היא כרגע נסתה לרמוז שאני גרוע בדייטים, ואני ממש לא גרוע בדייטים. זו פגיעה באגו!
אלאנה עתה על הטון שלי, כי חיוך נמרח על פניה בשביעות-רצון. תפסתי אותך, החיוך הזה אמר. “בסדר, מר אני-כושל-בדייטים-ולא-מוכן-להודות-בזה-כי-אני-כזה-גברי,” היא נהנתה לראות איך אני מעקם את אפי, מסתבר. “אבל מפני שאת כזה מוצלח בדייטים, בבקשה תגיד לי איך להפוך את הדייט הזה לאיום עד כדי כך שהוא לא ירצה לצאת איתי יותר לעולם?” היא נשמעה מתחננת עכשיו.
ידעתי מה אני רוצה בתמורה ממנה. פעם שלישית גלידה הרי, לא? חיוך מחודש נפרש על פני. “אין שום בעיה,” אמרתי בשעשוע, צופה איך פניה נהפכות חושדות פתאום. “אני אעזור לך, ובתמורה…” היא נדרכה, עיניה מקובעות עלי, וראיתי שהיא חוששת. זה רק גרם לשעשוע שלי להתעצם.
“נצטרך להחליף מספרי טלפונים.”
היא הרימה גבה, כל מתח שהיה בגופה נרפה. “זה הכל?” היא שאלה, ואז צמצמה את עיניה פעם נוספת בחשדנות. “למה אתה רוצה את מספר הטלפון שלי?”
משכתי בכתפי בחוסר-איכפתיות כביכול. למען האמת, גם אני לא בדיוק הבנתי את הפואנטה שבתמורה שלי. “כדי לשמור על קשר.” אמרתי כמובן-מאליו.
עיניה הצטמצמו אפילו יותר. “ולמה אתה רוצה לשמור על קשר עם מישהי… כמוני?” היא הססה.
פעם נוספת משכתי בכתפי, ואז החלטתי על תירוץ. חייכתי חיוך מגחך. “כי את מעניינת, אלאנה.”
בבת אחת הבעתה השתנתה לרוגז. “אוף!” היא נשמעה מיואשת, ואז נאנחה. “בסדר, נחליף מספרים.” היא רשפה. “אבל אתה מבטיח לעזור לי?” עיניה ננעצו בעיני, ואני מצאתי את עצמי לכוד.
“כן,” אמרתי בכנות שלא רציתי שתכנס בכלל לקולי, ובבת אחת הבנה נחתה עלי.
אלאנה מסוכנת. הרבה יותר מסוכנת משחשבתי.
]15[ אלאנה

בתוך תוכי, ידעתי שאסור לי לבקש מוויל בלק עזרה לגבי הנושא הספציפי הזה. אחרי הכל, יכולתי פשוט לסרב אילו ג'ייק היה מציע לי פעם נוספת לצאת איתו. אבל הדייט איתו היה כל כך נורא עד כה, עד שהחלטתי שבשביל למנוע דייטים איתו בעתיד, אני אצטרך להפתר משורש הבעיה – ג'ייק קלארק בעצמו. מפני שלא הייתי מומחית בדייטים, ולא ידעתי מה הדרך הכי פשוטה, מהירה ונכונה לעשות זאת, החלטתי לסמוך על מישהו שבפעם השלישית אני פוגשת אותו במקום הכי לא צפוי בעולם.
ולמה ביקשתי דווקא ממנו עזרה? למה רציתי שהוא יבוא איתי לשירותים כדי לדסקס על זה? אלו שאלות שכרגע לא היה לי עליהן מענה.
בדיוק כמו השאלה למה לעזאזל בתמורה לעזרה שלו, וויל ביקש להחליף מספרי טלפונים איתי, מכל הנשים בעולם.
“אז התוכנית ברורה לך?” שאל וויל, כשסיים להרצות לי על איך להפתר מג'ייק.
הנהנתי בכובד-ראש. “כן. תודה, וויל.”
הוא חייך חצי-חיוך. “לעונג לי, ליין.”
הסתכלתי עליו בבלבול. “קוראים לי אלאנה.” אמרתי באי-הבנה. הוא כבר קרא לי אלאנה קודם, אז למה פתאום הוא שינה את שמי?
הוא חייך חיוך קטן ומעצבן, אבל היה סקסי לחלוטין, כמו כל דבר אחר שוויל עשה. “אני יודע איך קוראים לך, ליין.” הוא גיחך כשראה אותי מקמטת אמצחי ברוגז. “ליין זה שם חיבה. אוהבת?”
“אל תקרא לי בשמות חיבה, וויל,” התעצבנתי. “אנחנו לא חברים או משהו.”
חיוכו נהפך לזדוני. “אנחנו נראה לגבי זה.” לא אהבתי את הנצנוץ המרושע בעיניו.
פתחתי את פי כדי לצעוק עליו ביאוש אבל הוא הסתכל בשעון היד השמאלית שלו, שרק עכשיו שמתי לב שיש על אצבעו טבעת כסופה, וקטע את מה שעמדתי לומר. “אנחנו פה כבר יותר מידי זמן.” הוא הודיע לי. “אם את לא רוצה שיחשבו שיש לנו עצירות או משהו כזה, כדאי שנזוז. אני אצא ראשון, ואת תספרי עד שלושים ותצאי אחרי.” הוא חייך שנית. “ידוע שבנות לוקחות את הזמן בשירותים.”
מסיבה לא ברורה, פני האדימו. הוא לא אמר משהו יוצא מן הכלל, אלא סתם עובדה, אבל החיוך האניגמתי וטון דיבורו היו מכעיסים למדי. “אז צא כבר.” שילבתי ידיים ברוגז.
הוא הניד בראשו לשלילה. “קודם כל, תני לי את מספר הטלפון שלך,” הוא חייך בזמן שהושיט לי את האייפון שלו.
חטפתי אותו מידו ולאחר שהקלדתי את המספר, החזרתי לו אותו. “מרוצה?” יריתי.
מבטו אומנם היה אדיש כעת, אבל הנצנוץ המשועשע והזדוני לא עזב את עיניו. “צלצלתי אליך,” הוא הודיע. “כשתראי את המספר הלא מזוהה בטלפון שלך, תדעי שזה אני.”
הנהנתי בנוקשות. “עכשיו צא כבר.” כמעט ונבחתי.
וויל הכניס את האייפון חזרה לכיסו, חייך חיוך קטן ומרגיז, ואמר, “עד לפעם הבאה, ליין,” הוא אפילו העז לקרוץ לי – בחור מעצבן! – ולפני שהספקתי להוציא עליו את כל העצבים המתוחים שלי גם ככה, הוא כבר יצא מהשירותים.
הייתי צריכה לקחת כמה נשימות עמוקות למדי, לספור עד חמישים, ורק אז לצאת. חזרתי לשולחן, חולפת על פני שולחנם של וויל ובת זוגו המנומשת, שנראתה שבויה בוויל כל כך, על אף שוויל נראה אדיש ומשועמם למדי, והתיישבתי במקומי, גב-אל-גב עם וויל. “בהצלחה,” שמעתי אותו מסנן לי בגיחוך.
החזרתי את מבטי לג'ייק, שהסתכל עלי בדאגה. “הכל בסדר?” הוא שאל, תמים לכל מה שאירע בדקות האחרונות. “היית הרבה זמן שם.”
משכתי בכתפי וישרתי את משקפי. “היה תור.” השקר הראשון יצא בקלות מפי.
הוא הנהן וחייך חיוך קטן. “אז איפה הייתי? אה,” הוא נזכר, לרוע המזל. “סיפרתי לך על חוג מירוצי הסוסים שאחי הקטן משתתף בה – “ והוא נכנס שוב לעולם שלו, מספר לי כל כך הרבה פרטים על חייו עד שרציתי לקום ולחנוק אותו. קמצתי את ידי לאגרוף מתחת לשולחן, בזמן שאת השנייה שלחתי לקפה שלי, בתקווה שהוא ירגיע את ראשי הקודח. חיכיתי לרגע המתאים להתחיל את תוכניתו של וויל, והרגע הגיע כשג'ייק התחיל להכנס לפרטים על החתול של, מר מיצי דה-שטרודל.
“אתה יודע,” קטעתי אותו בדיוק כשהתחיל לספר איפה הוא קונה את התכשיר לפרוותו הנעימה של מר מיצי דה-שטרודל. “אני ממש שונאת חתולים.” שקר מספר שתיים, אבל זה היה נחוץ. חתולים היו החיה האהובה עלי, למעשה. כלבים היו במקום השני, אם לא מחשיבים את וואפל, הכלב העצלן של אמורי.
אמירתי הביאה את ג'ייק לקפאון מוחלט. “מה?” מבטו היה המום. “איך אפשר לשנוא יצורים קטנים וחמודים כמו חתולים?” יכולתי לשמוע את וויל מגחך מאחורי, ולא יכולתי שלא להסכים. אומנם מה שג'ייק אמר נכון, כי חתולים הם אכן חמודים ביותר, אבל הנימה בה השתמש הייתה מתאימה יותר לנערה סנובית שלא אוהבת שלא מסכימים איתה. נאלצתי להסתיר את החיוך המסופק שלי, מפני שזה היה הורס הכל. אפשר לומר הרבה דברים על וויל – שהוא מרגיז, מעצבן וחתיך-הורס )לא שזה משנה, כמובן( – אבל אי אפשר היה להכחיש שהוא מומחה בלהיות זדוני ומרושע כשצריך. המחשבה כמעט וגרמה לי לחייך, אך עצרתי את האינסטינקט בזמן.
“הפרווה שלהם גורמת לי לצמרמורת,” השקרים פשוט המשיכו לזרום מפי. שילבתי את ידי בהתנשאות והרמתי את אפי למעלה. “הם עצלנים ומטומטמים, שלא לדבר על כך שהם שורטים ממש חזק.”
ג'ייק כנראה העריץ את מר מיצי דה-שטרודל שלו, כי הוא נראה נעלב בשם חתולו. “זה לא נכון!” הוא מחה, קולו כמו של ילדה קטנה ונרגנת. “לחתולים יש פרווה נעימה כמו צמר, ואם לא תעצבני אותם הם לא ישרטו אותך – “
“אולי במקום לדבר על חתולים,” הרגשתי הנאה נקמנית כשקטעתי אותו פעם נוספת, בדיוק כמו שוויל הדריך אותי לעשות לעיתים קרובות. “נדבר על דברים יותר מעניינים. עלי, לדוגמא.” חייכתי חיוך קטן בזמן שלגמתי מן הקפה שלי. עד כה, נדמה היה שהתוכנית עובדת כמתוכנן.
“אה… אוקיי,” ג'ייק נראה מעט אבוד, כאילו לא ידע מה לעשות איתי. יופי. אולי זה יגרום לי לא לרצות אותי יותר. קיוויתי מאוד שכך יהיה המצב. “מה את רוצה לספר לי?”
“אני שונאת שרירים, אתה יודע?” נחלטתי ללכת על הנקודות הכי בולטות שלו. “פעם יצאתי עם איזה קווארטרבק של קבוצת הפוטבול של בית-הספר באזור הממוצעים,” כמובן שזהו היה שקר, אך הנפת שיערי לאחור היה מספיק בשביל לגרום לו להאמין שאני דוברת אמת. “הוא היה דביל, כל הזמן רצה רק לגפף אותי. והשרירים שלו…” העמדתי פני מצטמררת. “הם היו דוחים! אני ממש שונאת שרירים בבנים!” כמעט וגחכתי כשראיתי איך ג'ייק מחוויר מעט. למעשה, שרירים בבנים זה אחד הדברים שמושכים אותי למין הזה. לטיילור יורק, אחיה הגדול של האנה וחברו הטוב של אמורי, היו שרירים שאפשר למות מהם, והשרירים של וויל…
“ומלבד זאת, לדעתי השיער שלך מטופש,” זה לפחות לא היה בדיוק שקר. כן חשבתי ששיער בצבע לא טבעי זה מגוחך, אבל הכחול דווקא התאים לג'ייק. לא שזה שינה הרבה. “הכחול הזה? זה גורם לך להיראות כמו חייזר, עם כל הכבוד, ואין כבוד. למה אתה צובע את השיער שלך ככה? מה, אתה כל כך לא בטוח בשיער האמיתי שלך?” השתדלתי להכניס לגלוג וזלזול לקולי, וזה עבד.
ג'ייק התכווץ, ומייד הבנתי שדרכתי על נקודה רגישה. התחלתי להרגיש אשמה מזדחלת לבטני, אבל הכרחתי אותה לצאת. זה יכול לחכות לאחרי הדייט. מאחורי, שמעתי את המנומשת מדברת לוויל על סבתא שלה, ווויל סינן, “יציאה טובה.” לעברי. כמעט וחייכתי.
נדמה היה שלא הייתי צריכה לתקוף יותר. יכולתי לראות בעיניו החומות-אדומות של ג'ייק שירד לו ממני לחלוטין. “א-אני בדיוק נזכרתי שיש לי משהו עוד חצי שעה בערך, ושאני חייב להיות בבית לפני זה,” הוא אמר, קולו כבר לא בטוח-בעצמו. עכשיו כבר לא יכולתי לעצור את האשמה שנתנה לי להרגיש רע עם עצמי.
הנהנתי בהבנה, מחייכת לעברו חיוך שקיוויתי היה יותר מתנשא ממתנצל. לא יכולתי לדעת מה ג'ייק חושב, כי דיוק באותו הרגע הגיע המלצר, וג'ייק ביקש ממנו חשבון. “אני משלם.” הוא הודיע לי בחיוך קטן ומהוסס שנעלם כמעט מייד. לפחות הוא עדיין ג'נטלמן.
לאחר ששילם, יצאנו מבית הקפה לורייל, משאירים את וויל המגחך ובת זוגו לערב מאחור. כשג'ייק פתח לי את דלת מושב הנוסע החלטתי שלא להיות יותר מגעילה ממה שכבר הייתי, ונכנסתי בשתיקה. הוא טרק את הדלת אחרי, ולאחר שהתיישב במושב הנהג, הוא התניע והתחלנו לנסוע.
הנסיעה עברה בדממה נוראית, שלאף אחד מאיתנו לא התחשק להפר. הגענו לפארק בערך בשעה עשר, ושם הוא עצר את המכונית וכיבה את המנוע. הוא יצא ופתח לי את הדלת, ג'נטלמן עד הסוף, ולאחר שיצאתי והוא סגר את הדלת, פניתי להסתכל עליו. פניו, להפתעתי, היו כעוסות.
לא יכולתי להביא את עצמי לומר לו "נהניתי מאוד הערב,” כמו שוויל הורה לי לעשות. זה היה יותר ממרושע, זה כבר גבל ברוע-לב. ואני לא רואה את עצמי כרעת-לב.
לכן במקום זאת, התפשרתי על הבעה רצינית. “זאת מי שאני, ג'ייק,” אמרתי בשקט. “אם אתה לא אוהב את זה, אז עדיף שנפרד כידידים.”
עיניו של ג'ייק הצטמצמו. “את לא היית חייבת לעשות דווקא, אלאנה,” הוא אמר בכעס. “אני יודע שלפחות חצי מהדברים שאמרת בסוף הם שקריים ונועדו בשביל להפיל אותי בפח.”
בתוך תוכי ידעתי שהוא יעלה על זה. התוכנית של וויל הייתה יכולה להצליח רק אילו הייתי שחקנית טובה, ואני לא. וויל חושב כמו שחקן. אני חושבת כמו נערה-מתבגרת נורמאלית. השפלתי את מבטי, ולא אמרתי דבר.
“יכולת פשוט לומר לי שאת לא רוצה לצאת איתי יותר או משהו כזה,” הוא הטיח בי. “לא היית חייבת לשחק-אותה מגעילה, אלאנה. אני יודע שאת לא. אני עוקב אחריך כבר כמה זמן.”
מבטי עלה חזרה אליו, וראיתי שפניו ורדרדות מעט. “מה?” עיני התרחבו בהפתעה.
“לא שזה משנה עכשיו,” הוא אמר בלגלוג. “את גם ככה לא רוצה אותי. זה ברור. הנשיקה ההיא הייתה בשבילך רק סטוץ. אבל בשבילי היא הייתה יותר, את יודעת את זה, אלאנה?” הוא העביר את ידו בשיערו. “אני באמת חיבבתי אותך!”
רק באותו הרגע הבנתי שהרסתי בו משהו שלא יוכל להתאחה אי פעם. הסמקתי קשות. “ס-סליחה, ג'י – “
“תחסכי את זה ממני, מגוריאן,” הוא ירק, פנה לאחור, נכנס למכוניתו בטריקת דלת, ונסע מהחנייה, הפורש שלו נוהמת בעצבנות השווה לזו של בעליה.
מעולם לא הרגשתי כל כך רע עם עצמי. נכנסתי לגרוטאה שלי, ונסעתי הביתה, לא טורחת אפילו להדליק את הרדיו. שום דבר לא יכול היה להשכיח ממני את התחושה הדוחה שהתערבלה בבטני. איך יכולתי לעשות לו את זה? איך יכולת להיות כל כך עיוורת? ג'ייק לא התכוון להיות אנוכי ולדבר על עצמו – הוא פשוט היה לחוץ מהדייט איתי, כי הוא היה, כך מסתבר, דלוק עלי. למה הייתי חייבת להקשיב לוויל? למה בכלל ביקשתי עזרה מוויל? נכון, הוא ידע עלי פרט מאוד-מאוד אישי, ומסיבה כלשהי היה לי ממש קל לדבר איתו, כמעט כמו האנה, אבל זה לא אומר שאני צריכה לפנות אליו בשביל עזרה בדברים שכאלה! הוא לא חבר שלי, וסך הפעמים שפגשתי אותו הוא שלוש, שרק בפעם השנייה באמת יצא לנו לדבר.
ולמה, לעזאזל, אני לא מפסיקה לחשוב עליו עכשיו, למרות שאני צריכה לחשוב על האשמה ועל האוול שגרמתי לג'ייק?
“לעזאזל!” הכיתי את ההגה בזעם. החניתי בחוסר סבלנות את מריס על יד הבית שלי, וכשנכנסתי, בורכתי בדממה. לפחות אמא כבר הלכה לישון. אני לא חושבת שהייתי יכולה להתמודד עם עוד משהו על הראש.
עליתי לחדרי, ולאחר מקלחת קצרה ועצבנית, נכנסתי למיטה. אבל השינה מיענה להגיע, ולאחר שעתיים של נסיונות שווא להרדם ומחשבות רבות המתרוצצות בראשי, החלטתי לקחת את נגן האייפוד שלי ולשמוע קצת מוזיקה. אבל אפילו אקדחים ושושנים לא הצליחו לגרום לי לשכוח את מאורעות הלילה.
לפתע שמעתי קול צפצוף, שהודיע לי שקיבלתי סמס. לקחתי את הטלפון דור-שני שלי, וראיתי שיש לי שיחה שלא נענתה ממספר בלתי מזוהה – שזהו בטח וויל – וסמס מאותו המספר. לאחר ששמרתי את המספר תחת השם "הדביל", פתחתי את ההודעה.
'איך נגמר הדייט בסוף?'
החמצתי פנים ושלחתי לו חזרה: 'רע. אני מרגישה נורא עכשיו, והכל בגללך.'
הודעה חדשה נכנסה, ופתחתי אותה בלחיצה מעוצבנת. 'אל תשכחי שאת זאת שבאת אלי בבקשה לעזרה, ליין. ועכשיו תספרי לי מה קרה.'
הדביל צדק כמובן. אני היא האשמה העיקרית כאן. לא שזה יגרום לי לספר לו משהו מכל מה שקרה – יש גבול לאן היחסים המוזרים בינינו מגיעים. 'אל תקרא לי ליין. אני לא חברה שלך. ואני לא מתכוונת לספר לך, בדיוק מאותה סיבה.'
'זה הולך להשתנות. ואני מציע לך לספר לי.'
'אתה מודע לכך שזה לא עניינך, נכון?'
'את כבר הכנסת אותי לזה. את לא יכולה להשאיר אותי בחוץ. לא עכשיו.'
'אני עדיין לא רוצה לספר לך.'
'מפחדת?'
ההערה האחרונה גרמה לי לכעוס, ומצאתי את עצמי שולחת לו, 'לא. ומה שקרה זה שהוא עלה על כך ששיקרתי לו בשביל שלא ירצה אותי, והיה ממש כועס. מסתבר שהוא באמת היה דלוק עלי, ושלא רק שגרמתי לו לשנוא אותי, אלא גם גרמתי לו למעין שברון-לב. אתה יודע איך זה גורם לי להרגיש עם עצמי עכשיו?!'
'הוא יתגבר על זה. העיקר שלא תצאו יותר. זה מה שרצית, לא?'
ההודעה גרמה לליבי ליפול. 'לא ככה. אף פעם לא ככה.'
'אל תהיי עצובה, ליין. אל תרגישי אשמה. אז התוכנית לא הלכה כל כך טוב, מה כבר קרה? זה רק דייט. זה לא כאילו הייתם במערכת יחסים עמוקה של חודשים שגרמת לו לשברון לב. הוא יהיה בסדר. אל תדאגי.'
מסיבה לא ברורה, המילים האלו שלו העלו חיוך קטן על פני, וגרמו לתחושה המגעילה שבבטני להרגע. 'אני באמת לא מבינה למה אני בכלל מדברת איתך, או למה אתה מדבר איתי. למה אתה מנסה לעודד אותי? אנחנו בקושי מכירים.'
'אמרתי לך כבר, זה הולך להשתנות, ליין. וחוץ מזה, את מעניינת. שונה מכל האנשים שאני מכיר. ואני אישית חושב שאת צריכה להודות לי, ולא למתוח עלי ביקורת.'
חיוכי התרחב, מסיבה לא ברורה. אפילו שהוא קרא לי בכינוי המגוחך הזה שהדביק לי. אפילו שהוא נשמע יהיר ועקשן ברמות אחרות. 'תודה, וויל.'
התגובה שהחזיר גרמה לליבי להתחמם בנועם.
'אין על מה, אלאנה.'
]16[ וויל

“אז איך היה הדייט שלך עם ליזי, וויל?”
המחשבות שלי היו נטועות במקום אחר, בבחורה אחרת, שבהחלט לא הייתה ליזי-נמש. עינים כחולות כל כך כהות, עד שנראו שחורות, מאחורי זוג משקפיים גדולים, ושיער כל כך חלק וארוך…
עם כיוון המחשבה הזה לא תגיע לשום מקום, קול קטן גער בי בראשי, ואני נאנחתי ופניתי להסתכל על קסאבי וג'ף, שהסתכלו עלי בציפייה. ישבנו בסלון, בשעה חמש לפנות בוקר, לפני שיום העבודה מתחיל. לא הצלחתי להירדם כל הלילה ממחשבות על ההודעות ששלחתי וקיבלתי מאלאנה, על הערב המופרך שעברתי, עם ליזי-נמש, שלא תקבל צלצול לדייט נוסף. קסאבי וג'ף גם הם התקשו להירדם, ולבסוף החלטנו כולנו להשער ערים עד שיום העבודה שלנו יתחיל.
“לא מזהיר,” עניתי, עוצם את עיני, ומנסה למחוק את תמונתה של אלאנה בראשי. “ליזי-נמ – כלומר, ליזי הייתה חמודה והכל, אבל… לא הטעם שלי.” משכתי בכתפי ופתחתי את עיני. קסאבי וג'ף החליפו מבטים.
“אחי, מה קורה לך?” ג'ף שאל בתמהון. “אתה מודע לכך שליזי היא פצצה הורסת, נכון?”
“אם אתה לא רוצה אתה, אז אני בטוח כן,” קסאבי צקצק בלשונו. “אתה אידיוט, וויל.”
התעצבנתי. “לא כל בחורה שנראית טוב היא גם הטעם שלי,” אמרתי, מרגיש איך פני מתקדרות. “יש דבר כזה שנקרא 'אופי', משהו שאתם לא מתמצאים בו אצל בנות. האופי שלה לא היה הטעם שלי.”
“אתה מסתורי מידי בשביל המוח האיטי שלי על הבוקר,” ג'ף פיהק.
“אין הגיון במה שאתה אומר בכלל, אני מקווה שאתה מודע לזה,” קסאבי שלח לי מבט יוקד. “אתה מבין שבגישה הזאת תמצא את עצמך נמשך לבחורה שמנה ומכוערת שיש לה 'אופי' ו'לב-טוב', נכון?”
“לא כל בחורה טובת-לב היא בהכרח מכוערת ושמנה,” התרגזתי, והכרחתי את עצמי לא לחשוב על הבחורה היחידה שמצליחה להכנס לראשי בלי בעיה בזמן האחרון. “ואתה יודע מה? ממש לא איכפת לי אם הבחורה שאני ארצה תהיה עם יופי נורמאלי. אני בסך הכל רוצה מישהי עם ראש על הכתפיים ושלא תזיל עלי ריר כי אני כזה 'הורס', 'לוהט', ו'מושלם'.”
“בתור אחד שזיין שמונים-ותשע בחורות, אתה נשמע גיי,” צפצף ג'ף.
“ומה איתך?” יריתי לעברו. נמאס לי שכל פעם שמדברים על בחורות, איכשהו יוצא שמדברים גם עלי. “אין לך איזו בחורה שאתה רוצה?”
ג'ף, להפתעתי הגמורה, הסמיק. “לא עניינך.” הוא פלט.
קסאבי חייך מאוזן-לאוזן את החיוך הכי מלגלג שיש לו במלאי. הכרתי אותו טוב מידי. “אחרי שאתה פולש לעניינים שלנו בכזאת קלילות, אז למה שלנו לא יהיה ענייך בחיים שלך, ג'פרי?ֿ"
ג'ף דמה לעגבניה והשפיל את מבטו. אלמלא הייתי מעוצבן עליו, הייתי חושב שהוא נורא חמוד נורא. “האחות של רייקס,” הוא שלח לי מבט קטן ומתנצל. “לסיג'יי יש אחות קטנה, בת שבע-עשרה וחצי. קוראים לה רוזי.” הוא לקח נשימה עמוקה. “ראיתי אותה פעם אחת, לפני איזה חודשיים, כשהייתי בצילומים עם סיג'יי. היא חתיכה…”
הפעם היה זה תורי להחליף מבטים מגחכים עם קסאבי. “מישהו פה התאהב, נראה לי,” גיחכתי.
“אני לא!” פניו של ג'ף עטו הבעה כעוסה. “אני פשוט חושב שהיא נראית ממש-ממש טוב!”
“אבל היא קטינה, אחי,” קסאבי העיר. “שבע-עשרה וחצי? ברצינות? אנחנו בני עשרים-וחמש להזכירך.”
“אז מה? היו מקרים כאלה מעולם, אתם יודעים,” ג'ף שילב את ידיו, מעיף את שיערו הבלונדיני לאחור.
“אני הייתי מרגיש פדופיל אפילו אם הייתי יוצא עם מישהי בת שמונה-עשרה,” צמרמורת חלפה בי לאור המחשבה. “אז שבע-עשרה? יותר גרוע.”
השיחה שלנו נקטעה כשהטלפון צלצל. קסאבי קם מהספה וענה, ולאחר כמה מילים, הבעתו העייפה השתנתה בהבעה עירנית לחלוטין, וניצוץ של אושר בהק בעיניו. “כן, אני אשמח,” הוא אמר, נשימותיו קטועות מהתרגשות. לאחר עוד כמה חילופי דברים, הוא ניתק את השיחה ופנה להביט בג'ף ובי. “אני לא מאמין.” הוא אכן נשמע ככה.
“מה קרה, קסאב?” דרבנתי אותו להוציא את המידע.
“אני נוסע להוואי בעוד שלושה שבועות!” הוא אמר בהתרגשות. “באמצע נובמבר! לצילומי סרט חדש שבו אני הולך להיות התפקיד הראשי!” הוא חייך חיוך מאושר והליך עצמו על הספה. “אני לא מאמין!”
“מזל טוב!” ג'ף ואני מיהרנו לברך אותו. קסאבי תמיד שאף להיות בתפקיד ראשי בסרט כלשהו, ועכשיו כשהוא סיים לצלם את הסדרה הזאת שלו, היה לו זמן להתפנות לתפקיד ראשי נורמאלי. הייתי שמח בשבילו.
שעתיים מאוחר יותר, כבר הייתי לבוש ומוכן ליציאה. קלייטון לקח אותי לאתר הצילומים של הסרט 'צלילים של תקווה'. סרנה כבר הייתה שם, לבושה כפנלופה, במכנסי ג'ינס פשוטים, חולצת טריקו פשוטה גם היא, ונעלי אולסטאר. שיערה היה קלוע לצמה קטנה, עיניה התכולות נוצצות בהתרגשות מהולה בציפייה כשראתה אותי.
“סרנה,” קלייטון הזהיר. “אל תשכחי על מה דיברנו.”
הנצנוץ נעלם מעיניה, והיא הרצינה כשהסתכלה על קלייטון. “אני לא סתומה,” היא אמרה ברצינות תהומית. “אני לוקחת את הדברים שאתה אומר במלוא הרצינות.”
ֿאני השארתי אותם לעשות כרצונם, בזמן שלקחו אותי והלבישו אותי. הופתעתי לראות שאיזבל היא חלק מצוות ההלבשה והאיפור. היא הסמיקה וחייכה כשראתה אותי, ואני חייכתי חזרה בנועם, גורם לכל הבנות שאיתה להסמיק כהוגן ולגמגם בכל פעם שפנו אלי. הן הלבישו אותי בגופייה אפורה והדוקה, שחשפה את השרירים בידי והדגישה את הריבועים בבטני – הבנות בשלב הזה היו על סף עלפון – והג'ינס שהולבש על רגלי היה נמוך באופן משמעותי. לאחר מכן הן עברו לשיער שלי, ונדמה היה שהן לא יכלו להפסיק לגעת בו. בלעתי אנחה.
לבסוף, התוצאה הסופית הייתה טובה למדי. שיערי היה פרוע יותר מתמיד, עיני בהקו, והזיפים שעל לסתי היו הרבה פחות בולטים. קלייטון שרק כשראה אותי, ונדמה היה שכולם בצוות ההפקה לא יכולים להסיר את מבטיהם ממני. סרנה נראתה מיוסרת כשהסתכלה עלי – וטוב שכך. רציתי שתרגיש מה היא הפסידה בגלל שהיא "לא סתומה".
הצילומים עברו במהרה. סרנה שחקה מעולה, על אף שעיניה לא הותקו ממני אף פעם, ונראו מעונות יותר מתמיד. ג'ורדן לא הפסיק לשבח אותי ולומר לי כמה שאני מצטיין במה שאני עושה. אבל זה היה החלק הקל. החלקים שיבואו אחר כך, האינטראקציה של נת'ניאל ופנלופה והאהבה שמתפתחת ביניהם – מזה הכי חששתי. מעולם לא הייתי באמת ובתמים מאוהב, ותהיתי אם אוכל לזייף אהבה, או לשחק משהו שמעולם לא חוויתי. הייתה לי תחושה שהתשובה היא שלילית.
אבל היה לי עוד זמן עד אז, כך שהייתי רגוע.
העבודה הבאה כללה צילומים לקטלוג אופנה חדש שעתיד לצאת בינואר. ג'ף היה שם, כך שהייתי הרבה פחות מעוצבן כשראיתי את סיג'יי רייקס יוצא מהלימוזינה המנצנצת שלו. הוא שלח לי חיוך ממתיק-סוד, וג'ף היה צריך לשים יד על כתפי הנוקשה מרוב כעס כדי שלא אתן לו אגרוף בפנים. ידיי כבר היו קמוצות לאגרופים, מוכנות לפעולה, אבל לא יכולתי לעשות זאת. אחרת הייתי מאבד גם את העבודה הזאת, ולצערי קלייטון לא שכח לי את היום ההוא, בו הלכתי-מכות עם סיג'יי ופוטרתי.
רציתי למחוק כל מחשבה נוראית שעלתה לי לראש, שכללה את אחותי הקטנה וסיג'יי מתמזמזים. לא יכולתי אפילו להסתיר את הדחייה שלי, ונאלצו לעצור את הצילומים מספר פעמים בשביל לבדוק שאני בסדר ושלא חטפתי איזו מחלה או משהו בסגנון.
בסביבות השעה שבע בערב, כבר הייתי גמור מעייפות. אחרי הכל, לא ישנתי לילה שלם. מה שהזכיר לי לבדוק את האייפון שלי. אכזבה התפשטה בתוכי כשראיתי שאלאנה לא שלחה לי הודעה. אולי היא מתביישת, כי אם כך, אני אצטרך להיות היוזם עד שהיא תתרגל לרעיון שאני הולך להיות בתוך החיים שלה – בדיוק כמו שהיא כבר נמצאת בתוך החיים שלי.
ולמה אני רוצה שזה יקרה? למה הרעיון הזה קוסם לי כל כך? אני לא ידעתי לענות על אף שאלה.
'מתגעגעת אלי, ליין?' לחצתי על 'שלח' עם חיוך קטן על הפנים. ישבתי בחדרי, מול הטלוויזיה הדולקת, וחיכיתי בקוצר רוח לתגובה.
ההודעה הגיעה מייד לאחר מכן. 'נראה לי שאתה זה שמתגעגע אלי.' לא יכולתי להסתיר את שביעות הרצון שלי מעצמי יותר. היא ענתה לי.
'אולי. איך עבר עליך היום?'
הלכתי למטבח להכין לעצמי כוס קפה, האייפון אחוז בידי. הוא רטט כשהתקבל המענה. 'אני עדיין לא מבינה למה אתה כל כך מתעניין, אבל בסדר, חוץ מזה שעכשיו האנה, כריסטי ואני מנודות.'
הרמתי גבה, מסיים להכין את הקפה השחור שלי תוך כדי. 'האנה זו הג'ינג'ית, נכון? ומי זאת כריסטי? ולמה אתן מנודות?'
'כן, וכריסטי היא גם חברה שלי. ואנחנו מנודות בגלל מה שקרה לי עם ג'ייק, והאנה נפרדה מהחבר הכי טוב שלו מייסון, וסם, שגם הוא חבר טוב של ג'ייק, נפרד מכריסטי בגלל לחץ חברתי. אין לבנים בימינו שום אופי או חוזק משל עצמם, תאמין לי.'
'את רומזת שגם אני כזה?'
'אתה זה משהו מיוחד. בחיים לא פגשתי בחור עקשן כמוך.'
חייכתי. 'את כרגע הודית שאני משהו מיוחד. אני מקווה שאת מודעת למה שאת כותבת.'
'אל תעצבן אותי, וויל.'
'איך את יכולה אפילו לחשוב שזה מה שאני מנסה לעשות, ליין?'
'אמרתי לך לא לקרוא לי ליין! דביל.'
'אני אקרא לך איך שאני רוצה.'
'אתה יודע מה? אני חוזרת בי. אתה ממש לא מיוחד. אתה אידיוט ואינפנטיל כמו כל שאר הבנים בעולם.'
צחקתי בקול רם, לוגם מהקפה שלי. 'אל תחשבי שאת כבר יודעת הכל על העולם, ליין. תופתעי לגלות שיש בנים… מיוחדים בעולם.'
'חשבתי שאתה רוצה לשמוע איך היה היום שלי.'
'ואני חשבתי שכבר שמעתי הכל. אמרת שאת והחברות שלך מנודות, נכון?'
'כן… וכריסטי ממש שבורה. היא חיבבה את סם מאוד, וגם הוא אותה, אבל הוא יצא אידיוט, חלש וחסר-אופי לחלוטין. אני לא מבינה איך כריס הייתה יכולה להמשך אליו מלכתחילה?'
'אל תשכחי שבסופו של דבר, אתן לא יכולות בלעדינו.'
הפסקה קצרה, בה חיכיתי לתגובה בקוצר רוח. לבסוף היא ענתה, 'אז איך עבר עליך היום? נדמה לי שחיי הזוהר שלך הרבה יותר מעניינים מחייה של פשוטת-עם כמוני.'
'אם זה מעודד אותך, גם עלי לא עבר יום מדהים. האקסית שלי מנסה לחזור אלי בכוח אחרי שהיא בגדה בי עם האויב המושבע שלי. איזו מן בחורה עושה את זה?' קפאתי לרגע, מאית-שניה אחרי ששלחתי את ההודעה. לא התכוונתי לספר לה על זה. לא חשבתי אפילו על זה. זה פשוט יצא. מה יש בליין הזאת שגורם לי לפרוק בפניה דברים כאלה, ולהיות כזה פתוח ומשוחרר איתה? אני יכול לומר בוודאות שעם אף אחד אחר שאני מכיר זה לא ככה. למה דווקא איתה, אם מישהי שעד לפני כשלושה שבועות לא הייתי אפילו משתין לכיוון שלה?ֿ
'בחורה נואשת ומטומטמת. היא הייתה צריכה להבין את ההשלכות של מעשיה ברגע שהיא בגדה בך.'
תמיכתה של ליין בי גרמה לי לחיוך שבא ממקום לא-מוסבר, מבפנים, איפשהו. 'יש לי קטע כזה, שאני מושך את כל הבחורות הלא נכונות.'
'חשבתי שאתה פשוט מושך בחורות, נקודה.' היא אפילו הוסיפה סמיילי תמה. שפתי התעקמו לחיוך נוסף.
'זה נכון. אבל הבחורות שיש לי קטע איתן, או אפילו סתם סטוץ, הן תמיד הבחורות הכי חלולות וריקניות שיש. כולן חושבות רק על עצמם, ועל כמה הורס אני נראה, ולא מתעסקות בכלל אם יש לי שכל או לא. הן רוצות אותי בתור תכשיט. אני, לשם שינוי, לא רוצה בחורות בתור חפץ-נלווה נאה למדי. אולי עד לא מזמן זה היה ככה, אבל אחרי הפרידה מסרנה, הבנתי שאני מחפש קשר רציני, עם מישהי שבאמת ובתמים תהיה חכמה ונחמדה.'
'אני לא חושבת שאי פעם שמעתי על גבר שרוצה דבר שכזה בגיל כל כך מוקדם. אבל נניח ומצאת מישהי שעונה על הקריטריונים האלו, והיא מכוערת ודוחה, מה אז היית עושה?'
'זו השאלה שגם החברים שלי שאלו אותי כשסיפרתי להם. ואני עניתי, שיש גם בחורות יפות שעונות על הקריטריונים האלה, רק שקשה יותר למצוא אותן.'
'חוץ מזה, שלא בטוח שהיא הייתה רוצה אותך חזרה.' וככה, מבלי להזהיר, מבלי לחשוב יותר מידי, ואפילו שההערה הייתה סתם לצורכי הקנטה בלבד, אלאנה עלתה על החשש העיקרי שלי. הפחד הזה, שאולי הבחורה שאני אוהב וארצה שתהיה שלי, לא תרצה אותי חזרה, כי אני אהיה לא מספיק נחמד, או מתחשב, או חכם בשבילה. אלאנה עלתה זה בשנייה, מבלי לשים לב. משהו בי נסגר בבת אחת, מרוב בהלה שאלאנה מצליחה להגיע למקומות בי שאפילו אני מפחד לפתוח.
'אני צריך ללכת. נדבר מתישהו.' סמסתי במהרה, מסיים את טיפת הקפה האחרונה שלי.
כנראה הסיום הפתאומי שלי גרם לה לבלבול. 'אוקיי… אז נדבר?' ההיסוס היה ברור דרך ההודעה, ודרך הסמיילי התמה ששלחה לי שוב.
לקחתי נשימה עמוקה להרגעה. אלאנה לא התכוונה לפרוץ ככה דרך מחסום כה עבה אצלי. היא לא יודעת שהיא אפילו עשתה זאת. לא מגיע לה לסבול בגלל זה. לכן שלחתי בחזרה, 'בטח. שלא תחשבי שנפתרת ממני.' עם סמיילי קורץ.
'אוף, כבר הייתי מוכנה לרוץ לכנסייה ולהודות לאלוהים על כך.'
על אף הבהלה, פלטתי צחוק קצר. 'להת', ליין.'
'להת', דביל.'
אלאנה בהחלט בחורה מעניינת. ואני מרגיש שיש לי עוד הרבה ללמוד עליה. לא יכולתי לחכות.
*
יותר מאוחר באותו הערב, יצאתי מהבית ונסעתי באופנוע אל עבר אזור הבין-לבין בעיר. החניתי את האופנוע ליד הבר, שמעליו היה בניין דירות. הבר עצמו היה סגור, אך הייתה כניסה לבניין עצמו ליד. הקשתיאת הקוד, ועליתי לקומה הראשונה, שכולה הייתה בעצם דירה אחת. שם, נקשתי על הדלת מספר פעמים. מבפנים שמעתי קול נשי מוכר צועק שמישהו יענה, וקול גברי אחר שואל מעבר לדלת, “מי זה?”
“אמברוז,” עניתי, ושמעתי את התנשפות ההפתעה, בדיוק לפני שדלת הדירה נפתחה, ועמדתי פנים-מול-פנים עם אחיי הקטנים.
]17[ אלאנה

ידעתי שהלמות ליבי בזמן שהסתמסתי עם וויל היו תוצאה של הורמונים שעובדים שעות-נוספות בגיל ההתבגרות. מה שלא ידעתי, זה למה הם עובדים דווקא כשאני מדברת עם וויל, ואפילו לא בשיחה קולית, אלא רק במסרונים.
החזרתי את הטלפון לתיקי בדיוק בזמן שהסתיימה לי ההפסקה, ונאלצתי לחזור לעבודה. אנדרו הסתכל עלי במבט מוזר כשחזרתי למלצר, כתוהה למה הייתי עסוקה כל כך בטלפון. אף פעם לא הייתי טיפוס טכנולוגי במיוחד – אפשר לראות זאת דרך העובדה שהמחשב שלי בן שבע, ושהטלפון שלי רק דור-שני – ולפיכך אף פעם לא השתמשתי בטלפון שלי בתדירות גבוהה. רק בשביל לתאם פגישות עם האנה, כריסטי וקיילי ואנדרו.
אפילו אני מתפלאת שהסכמתי בכלל להסתמס עם וויל. חשבתי שאחרי אתמול בלילה לא נשאר בקשר בכלל. אחרי הכל, למה שוויל בלק, דוגמן-העל והשחקן בעלייתו, ירצה לדבר עם אלאנה מגוריאן, סתם מישהי שנתקל בה פעמים בודדות?
מסתבר שטעיתי. ואפילו סיפרתי לו יותר משתכננתי, על מה שקרה בבית הספר, שכריסטי, האנה ואני נודינו מהחברה עוד יותר )לשמחתה הרבה של רוזי, דרך-אגב(. ויותר מפתיע מזה היה שהוא סיפר לי חזרה דברים עליו ועל האקסית שלו – סרנה, נדמה לי הוא קרא לה.
כל מהלך המשמרת חשבתי רק על זה, על השיחה הזאת עם וויל. זה משהו שעשיתי הרבה ביממה האחרונה, לחשוב על וויל. אפילו הנידוי לא הפריע לי כל כך – אף פעם לא באמת היינו שייכות לבית הספר מבחינה חברתית – ואומנם דאגתי לשלומה הנפשי של כריסטי, שכרגע חוותה מעין שברון לב בעקבות הפרידה מסם, אבל וויל תפס כל תא מחשבה במוחי. לא ידעתי אפילו למה. הוא העסיק אותי יותר מידי, גרם לליבי לדהור, ללחיי להאדים יתר על המידה…
“לאנס!”
מצמצתי, וקלטתי שאנדרו עמד מולי. הרסטות החומות-זהובות שלו היו אסופות לקוקו, עיניו הירוקות-כחולות מסתכלות עלי בדאגה. “מה קורה? את חולמת בהקיץ.” הוא האשים.
קיילי הופיעה לידו, שיערה הכהה קלוע לאלפי צמות דקיקות. “אם הבוס יגלה שאת לא מרוכזת את תפוטרי,” היא ציינה, מניחה את ידיה על מותניה. “שכחת את מקרה-טניה?”
לחיי בערו בבושה. “ברור שלא.” נאנחתי. “לא התכוונתי לחלום. זה סתם שיש לי הרבה על הראש לאחרונה…”
“כן, שמנו לב,” אנדרו שילב ידיים והרים גבה, מצפה להסבר.
ֿחייכתי, בתקווה שהחיוך משדר הרגעה. “אני בסדר, באמת,” חיבקתי אותו. “אל תדאג לי.”
הוא נאנח וחיבק אותי חזרה. “את יודעת שאת תמיד יכולה לדבר עם קיילי ואיתי, לאנס.”
הנהנתי. “בטח.”
קיילי משכה אותי לחיבוק, מוציאה אותי מבין זרועותיו של אנדרו. “אולי נצא לסרט בשישי בערב שלושתנו?” היא שאלה לאחר ששחררה אותי. “כבר הרבה זמן שלא יצאנו לסרט רק שלושתנו.”
אנדרו ואני הנהנו בהתאמה, ולכן זה נקבע שבשישי בערב נפגש בקולנוע השכונתי.
מאוחר יותר, כשהסתיימה המשמרת, אנדרו ביקש הקפצה הביתה. הוא גר שני רחובות ממני, ולכן לא הייתה לי בעיה להיענות לבקשתו. בנסיעה שאלתי אותו על מערכת היחסים החדשה שלו עם החברה הזאת, שלא זכרתי את שמה.
“סרנה,” הוא תיקן אותי כשקראתי לה 'סלין'. “סרנה ווינפילד. ובדיוק נפרדתי ממנה. אני לא יכול להיות בקשר אם מישהי שכל הזמן דעתה מוסחת ולא איכפת לה ממני.” הוא משך בכתפיו.
עצרתי ברמזור לפני הכניסה לרחוב שלו, ולרגע קלטתי שגם וויל אמר שקוראים לאקסית שלו סרנה. תהיתי אם מדובר באותה סרנה, או שמא זה סתם צירוף מקרים. “אני מבינה,” אמרתי, בדיוק שהרמזור התחלף לירוק. “נשמע מלבב.”
מזווית העין ראיתי אותו מגלגל עיניים. “ממש.” אמר בנחירת בוז, אך מיהר להחליף נושא. “מה שלום אמורי? הוא בקושי מדבר איתי לאחרונה.”
כבר שכחתי שהשניים היו חברים, עוד מאז התיכון. לאחרונה הם באמת התרחקו, אם זכרוני לא הטעה אותי. “הוא בסדר, התחיל לעבוד בחברת טכנולוגיות והכיר חברים,” חייכתי לעברו כשעצרתי ליד ביתו. “אתה רוצה שאשאל אותו למה הוא התנתק ממך?”
אנדרו הסתכל עלי עם הבעה מוזרה. “לא עושים דברים כאלה, לאנס. אני אדבר איתו בעצמי.” הוא חייך. “אבל תודה.”
“אין על מה,” אמרתי בחיוך חזרה, נזכרת לפתע במסרון שוויל שלח לי בלילה הקודם, והסמקתי, אך למזלי אנדרו כבר יצא ופספס את זה.
חזרתי הביתה, מוטשת, וכשנכנסתי הדבר הראשון שעשיתי היה לבדוק שאמא ואבא ישנים. לאחר מכן, אמרתי שלום לאמורי, ושאלתי אותו איך היה לו היום.
“משעמם למדי.” הוא השיב. “עבודה, את יודעת.”
אחרי זה הלכתי לבדוק מה שלום אדריאנה, וכשראיתי שהיא לא בחדרה, קמטתי את מצחי. היא לא אמרה שהיא הולכת לישון אצל חברה או משהו כזה, נכון?
גיליתי לבסוף, שהיא שכבה, ערה, במיטתי בחדרי. היא חייכה כשנכנסתי והתיישבה. “חיכיתי לך.” היא אמרה בשמחה.
חייכתי לעברה חזרה. “אין שום בעיה. לא איכפת לך לחכות שאני אתקלח, נכון?”
היא הנהנה, וכשסיימתי להתקלח והתלבשתי בפיג'מת הכותנה האהובה עלי, נכנסתי למיטה, מצמידה את אדי אלי בתנוחת הכפיות הרגילה, כשהיא הכפית הפנימית ואני החיצונית, מלפפת אותה בזרועותי, כמו תמיד. נרדמתי עם חיוך על הפנים, מרגישה הקלה שאדי בסדר, שאמורי בסדר, ושכולם בסדר.
*
'ליין, את שם?'
לא יכולתי שלא לחייך כשראיתי את ההודעה. הייתי באמצע שיעור היסטוריה משעמם למדי עם מיס שרמן, שבדיוק התחילה להרצות על הסכמים למיניהם לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. לא באמת הקשבתי – אף אחד לא מקשיב בשיעורי ההיסטוריה של מיס שרמן. היא אישה מבוגרת מאוד, כבת שישים, עם עין עצלה כך שהיא לא מצליחה אף פעם לגלות אם תלמידים עוקבים אחרי דבריה, או סתם מפטפטים ומשחקים בטלפון. לכן לא חששתי לענות לו. אפילו האנה הייתה כבר שקועה בהתכתבות נמרצת עם כריסטי על כל מיני רכילויות בעולם הבידור שלא עניינו אותי במיוחד. רק מישהו אחד עניין אותי באותו הרגע.
'באמצע משהו, אבל זה לא כאילו זה מעניין. אתה?'
'בהפסקה בצילומים של הסרט החדש שאני מככב בו, “צלילים של תקווה". סרנה שולחת לי מבטים מעצבנים.'
קצות שפתי התעקלו. 'אז אתה משתמש בי בתור תירוץ להתעלם ממנה? אני צריכה להרגיש מנוצלת?'
'תשמעי, את אחלה תירוץ. כל הבנות כאן בוהות בי במבטים מזמינים ובאמת שזה מתחיל להטריד אותי. את מוציאה אותי לרגע מסיר הלחץ הזה.'
'אוו, אתה ממש מסכן. כל הבנות רוצות אותך. אוי לא.'
'תפסיקי לצחוק. את לא מבינה מה זה כשהן בוהות בי ככה ומריירות. אני מרגיש כמו טרף.'
נחרת צחוק נפלטה מפי, על אף שניסיתי בכל הכוח שלא לצחוק בקול רם. מיס שרמן אולי לא רואה טוב, אבל השמיעה שלה חדה כתער. ובאותו הרגע היא פנתה להסתכל אלי – או לכיוון הכללי שלי. “מי שם צחק?” היא שאלה, מיישרת את משקפיה, כאילו זה יעזור לה לראות יותר טוב. האנה שלחה לי מבט מבולבל מעט, כשואלת על מה כל המהומה, ואני רק משכתי בכתפי. לבסוף מיס שרמן חזרה לשיעור, ואני חזרתי להתכתבות עם וויל.
'הרבה בנים היו שמחים להתחלף איתך, אתה יודע.' שלחתי לו בחזרה.
'רק אל תגידי לי שהיית רוצה להתחלף עם הבנות האלו. אני לא אעמוד בזה.'
לחיי האדימו בבת אחת, פעולה אינסטנקטיבית שהייתה משוייכת לוויל בבלעדיות. רק הוא גרם לפני להיראות כמו סלק במשפט אחד.
'אל תחשוב את עצמך יותר מידי,' כתבתי בקדחתנות. 'אני לא כמוהן. אני לא חושבת שאתה אלוהים או משהו כזה.' למרות שהוא כן נראה כמו אל. לא שאני מתכננת לומר לו את זה אי פעם, כי האגו שלו כבר מספיק נפוח איך שהוא עכשיו.
'יש לי הרגשה שאת בעצם גרופית שלי, ושהקירות בחדר שלך מפוצצים בפוסטרים שלי עירום.'
הסמקתי עוד יותר, אם זה אפשרי. 'בחלומות שלך!' שלחתי לו ברוגז.
'הייתי ממשיך לצחוק עליך, אבל לצערי נגמרה לי ההפסקה. עד לפעם הבאה, ליין.'
'אל תקרא לי ליין!'
'ביי, ליין.'
'דביל.'
אבל החיוך שעל פני היה בלתי ניתן להסרה. האנה הסתכלה עלי בתמהון, מנסה להבין למה לחיי אדומות, ולמה אני מחייכת כמו מטומטמת. לא היה לי חשק לענות על השאלה שבעיניה. אני פשוט הייתי ככה. לא לכל דבר צריך להיות הסבר.
בהפסקת הצהריים, כריסטי, האנה ואני נוכחנו לגלות שלולה ומארני תפסו את מקומה של רוזי, שעדיין הייתה במצב קומה מוזר בבית החולים. למען האמת, לא חשבתי עליה בכלל, והרגשתי רע עם זה. על אף שעשתה לנו חיים קשים, רוזי עדיין הייתה בן-אדם. ולמען האמת, רק אני ידעתי למה היא התנהגה אלינו ככה. אני היחידה שידעה מה גרם לזה.
ואני לא סיפרתי לאף אחד.
הפחד והאשמה הזדחלו לליבי, אבל ננה חלצה אותי מלחשוב על זה. אחרי כמה חודשים שבקושי חשבתי על המקרה ההוא, עכשיו חשבתי, והרגשתי שכל הרגשות שדחקתי מציפים אותי שוב. אבל כמו שאמרתי, ננה חלצה אותי, במודע או לא, מן הרגשות של עצמי. “אני חוזרת למטרה שהצבתי לעצמי,” היא אמרה כשישבנו בקפיטריה, כל אחת אוכלת את מה שקנתה. “עכשיו, כשאני כבר לא עם מייסון, אני הולכת לנסות ולהפוך להיות החברה החדשה של וויל בלק!”
כריסטי צייצה בהתרגשות ואני נדרכתי, מסכיתה אוזן תוך כדי אכילת הסלט שהזמנתי. “בהצלחה!” כריסטי אמרה בהתרגשות. “רק מישהי כמוך יכולה להיות איתו!”
האנה הניפה את שיערה הבוער לאחור. “נקווה שזה נכון. אני באמת רוצה לכבוש אותו.” היא קרצה לנו. “אם אני כובשת אותו, אני יכולה לכבוש כל אחד. שלא לדבר על כך שלהוסיף 'יצאתי עם וויל בלק' לרזומה שלי יכול לעשות רק טוב לתדמית שלי!”
משום מה, דבריה של האנה – שהיו בשגרה, חלק מהדמות של האנה עצמה – גרמו לי לעקצוץ של עצבנות. אך לפני שהספקתי לומר משהו, כריסטי כבר אמרה, “שלא לדבר על כך שתהיי בקצה סולם הפופולאריות בבית הספר!”
ננה חייכה. “זה יוסיף לי כל כך הרבה לחיים, באמת.”
על זה כבר לא יכולתי לשתוק. “חשבת אולי שיש סיכוי שהוא לא ירצה אותך חזרה?” שאלתי, ממתנת את קולי עד כמה שיכולתי.
כריסטי והאנה הסתכלו עלי בבת אחת בהפתעה. “מה זאת אומרת? ברור שחשבתי על האופציה הזאת,” אמרה האנה, כאילו זה מובן-מאליו, ושאני טיפשה שאפילו חשבתי שאולי היא לא חשבה על זה.
משכתי בכתפי בחוסר-איכפתיות כביכול. “כלומר, לא חשבת שאולי יש לו רגשות, ושאם תצאי איתו רק בשביל התדמית שלך, את תפגעי בו באיזושהי צורה, במידה והוא כן ירצה אותך חזרה?”
כריסטי הרימה גבה. “מה זה משנה, באמת? אנחנו מדברות על כל זה באופן תיאורתי לחלוטין.”
“אני גם לא יודעת איפה אני אוכל להתקל בו,” ציינה האנה. “רק אמרתי שאני מתכננת לכבוש אותו. וברור שיש לו אופי והכל, אבל לפי מה שקראתי, הוא מעוניין רק בסטוצים, או בקשרים קצרים, וזה בדיוק מה שגם אני מחפשת.”
נגד זה לא יכולתי לומר דבר. עוד לא הכרתי את וויל מספיק טוב בשביל לדעת אם מה שהוא אומר בראיונות זה נכון או לא, כך שלא יכולתי לסתור את דבריה. לכן השתתקתי.
האנה צמצמה את עיניה. “וחוץ מזה, למה זה מעסיק אותך כל כך? פעם אחרונה שבדקתי, את לא מעוניינת בסלבריטאים כמו וויל בלק, לא?”
לא יכולתי לספר לה על כך שאני בקשר איתו. לא רק בגלל שכריסטי הייתה שם גם, ולה לא היו לי שום תוכניות לספר, אלא בגלל שלא יכולתי. הקשר המוזר שלי עם וויל רק התחיל, ועדיין היה חדש נורא, ואני מעוניינת להשאיר אותו בסוד.
פעם אחת, מותר לי להסתיר משהו מהאנה.
“אני לא מעוניינת,” שקרתי להאנה בפרצוף, לראשונה בחיי, וידעתי שזו לא הולכת להיות הפעם האחרונה. “סתם מציינת עובדה.”
“או שאת סתם מתנהגת מוזר,” כריסטי העירה וצמצמה את עיניה. “ראיתי איך חייכת בשיעור היסטוריה. ואת גם הסתמסת עם מישהו בטלפון שלך! את אף פעם לא מתכתבת בטלפון!”
“זה באמת כלום,” לחיי האדימו בבת אחת.
“את מסמיקה,” ציינה האנה. “את מסתירה מאיתנו משהו.”
והנה השקר השני התגלגל לו. “בסדר! אני יוצאת עם מישהו, מרוצות?” פלטתי החוצה, מתנשפת.
דממה שררה בינינו לכמה רגעים, ואז – “או מיי גאד!” כריסטי צווחה, גורמת לראשי של כל מיני תלמידים להסתובב לכיוונה. “עם מי? בבקשה תאמרי לנו עם מי?”
“איך את יכולה לחכות עם זה כל כך הרבה זמן מבלי לומר לנו שום דבר?” האנה התלוננה. “פרטים, עכשיו!”
“בסדר, בסדר!” קיוויתי שאני לא נראית מהוססת ואבודה כמו שהרגשתי. “זה… מישהו מהעבודה שלי.” נשכתי את שפתי מיידית. לא, לא, לא. לא אמרתי את זה עכשיו.
“מי?” דחקה האנה, שהכירה את חברי לעבודה )לא טוב כמוני, אבל היא ידעה מי הם ואיך הם נראים(.
אלוהים, למה הכנסתי את עצמי. ידעתי שהוא הולך להרוג אותי על כך. לכן לקחתי נשימה עמוקה, עצמתי את עיני, ואמרתי, “עם אנדרו. אנדרו סייג'.”
]18[ וויל

יום שישי, ובמקום לצאת לבלות בערב, יש לי עבודה. ולא סתם עבודה, אלא יציאה עם צוות ההפקה של "צלילים של תקווה" לאיזו מסעדה פלצנית. והכי גרוע? אני נתבקשתי להסיע את סרנה.
זה פשוט לא היום שלי, החלטתי. לא דיברתי כלל עם ליין היום, והייתה לי תחושה שזה חלק מזה. לא סמסתי לה, אז היא לא סמסה חזרה. לא היה לי זמן לנשום היום, ואפילו עכשיו, כשאני מתארגן לקראת היציאה המטופשת, אין לי דקה.
קלייטון הורה לי להתלבש יפה, וכמובן שנאלצתי לעשות זאת. לבשתי מכנסיים שחורים ומחויטים, חולצה לבנה ומכופתרת מתחת לז'קט מחויט ושחור. נעלתי נעלי עור שחורות גם כן, ונראיתי בסך הכל כמו פרסומת מהלכת לבגדי ערב לגברים, מפני שכל מה שלבשתי היה מאותה חברה.
“אני מרגיש נורא.” הודעתי לבבואתי במראה, במידה והיה לה ספק.
נאנחתי, ואספתי את שיערי לקוקו קטן – הוא היה מספיק ארוך בשביל זה, על אף שאהבתי להשאיר ואתו פזור .בכל פעם שאספתי אותו, הרגשתי כאילו מותחים לי את המוח.
כשסיימתי עם זה, בשמתי את עצמי בבושם של ארמני, שמתי את הדאודורנט הרגיל שלי, ויצאתי החוצה. ג'ף בדיוק נסע לסשן צילומים לכמה חברות בדרום אמריקה, ולא יהיה באזור עד סוף נובמבר, כך שהדירה הייתה שקטה מאוד בלעדיו. קסאבייר היה עסוק ביותר גם הוא, ועוד מעט היה עתיד לטוס לצילומים בהוואי.
יצאתי מהבית בדממה ולקחתי את המכונית של ג'ף, שהרשה לי להשתמש בה כאוות נפשי. לא יכולתי לקחת את האופנוע כי אז החליפה שלי הייתה מתקמטת, ולא יכולתי לסכן זאת. ידעתי שקלייטון היה הורג אותי לו הייתי בא פרוע לחלוטין מרכיבה על האופנוע.
הגעתי לבניין הדירות בו סרנה גרה, וראיתי שהיא כבר מחכה לי. עצרתי לה, וחיכיתי שהיא תכנס לפני שבחנתי אותה. היא לבשה שמלת ערב שחורה ומנצנצת, צמודה וארוכה, שנתנה לה מראה גבוה ומקומר עוד יותר. רגליה היו בתוך נעלי-עקב שחורות, שהעקב שלהן גבוה באופן לא אפשרי, ושיערה הקצר היה פזור על כתפיה, מוחלק בכוח. היא נראתה טוב, טוב מאוד אפילו, אבל לא הרגשתי שום דבר אליה. פשוט כלום.
“היי,” היא חייכה בהיסוס ואני קמצתי את ידי לאגרוף.
לא הגבתי ונסעתי במהירות למסעדה, אצבעותי מתהדקות סביב ההגה. מיותר לציין שנסענו בשתיקה מתוחה, שגרמה לשיערותי לסמור יותר מפעם אחת.
לבסוף החניתי את המכונית במקום הרצוי לה, והכרחתי את עצמי לפתוח לסרנה את הדלת. לא יכולתי להתנהג בחוסר בגרות ובגסות, גם אם זו מישהי שאני דיי שונא.
נאלצתי גם לתת לה את מרפקי כדי שתוכל לשלב את ידה עם שלי. כמעט וגררתי אותה פנימה, מזמר בראשי שזה רק משחק, ורק בשביל להתרגל לסרנה, כי אני אצטרך לשחק הרבה סצנות איתה.
מסתבר שהגענו אחרונים מבין כל האורחים. התיישבנו במקומות שהוקצו לנו בשולחן )אחד ליד השני כמובן( ואמרנו שלום לכולם. מרחתי על פני חיוך קטן ומזויף להפליא, אך אף אחד לא חשד.
כעבור כמה דקות מלצרית נרגשת שלא הפסיקה לבהות בי שאלה אותנו אם אנחנו מוכנים להזמין. ג'ורדן, הבמאי, היה זה שענה לה ואמר שבינתיים יין לכולם יספיק. אני עיינתי בתפריט, לא מתעניין במתרחש סביבי, וקלטתי את המלצרית שמה פתק על הצלחת שלפני. כמעט וגנחתי ביאוש. הן לא לומדות אף פעם.
אילו מבטים היו יכולים להרוג, המבט של סרנה היה תולה את המלצרית כבר מזמן. ולא רק היא שלחה בה מבטי-מוות, אלא גם שאר הבנות הצעירות שבשולחן, שלא אשתו של קלייטון או אשתו של הבמאי.
מצידי השני ישבה בחורה – או ליתר דיוק נערה – שלא הכרתי או זכרתי מהסט, שגלגלה את עיניה על הבנות. היא הייתה יפה, אבל ברמה נורמאלית. לא מהממת או מדהימה. יפה ברמה, בעצם, של ליין. למרות שכשליין חייכה חיוך אמיתי, היא הייתה יותר יפה מכולן.
התעלמתי מהנערה ובמקום זאת שלפתי את האייפון שלי מתיקי. בדקתי אם יש לי הודעות, וכשגיליתי שאלאנה לא שלחה לי דבר, נאנחתי באכזבה. היא לא הולכת ליזום אף פעם?
'את יודעת, לא אמרת לי את שם המשפחה שלך.' שלחתי לה, מרגיש מסופק כמעט מייד.
בזמן שחיכיתי למענה, המלצרית הביאה לכל אחד מאיתנו כוס יין, ומזגה לנו יין אדום כדם. לאחר עשיית "לחיים" קצרה, לגמתי מהמשקה. היין היה בהחלט לא רע, רק שהמרקם היה מעט מוזר –
האייפון רטט ואני מיהרתי לפתוח את ההודעה.
'אני בסרט. אל תפריע לי.'
קצהו השמאלי של פי התעקל כלפי מעלה, ויצר חצי-חיוך שמעולם לא חייכתי קודם לכן. 'נו, אז רק תרשמי לי את השם שלך ואני מבטיח להפסיק.'
החצי-חיוך שלי התרחב עוד יותר כשהיא שלחה חזרה, 'מגוריאן. ואני סוגרת את הטלפון עכשיו.'
משום מה, שם המשפחה שלה צלצל לי מוכר, אבל לא יכולתי לשים את האצבע מאיפה. משכתי בכתפיי וחזרתי ל"מציאות". סרנה לטשה בי מבטים, והתעלמתי מכולם. הנערה שלצידי פטפטה בעליזות עם איזבל, שגם היא הייתה הערב במסעדה. וכל שאני עשיתי היה לחקור את האנשים שסביבי. הרגשתי יותר משעומם מתמיד.
בשלב מסוים, הרגשתי בחילה. לא הייתי רעב כשהמנה שהזמנתי הגיעה, ואחרי זה בקינוחים, הרגשתי שאני הולך להקיא. שאלתי את קלייטון אם אני יכול לחזור כבר הביתה כי אני לא מרגיש טוב, והוא הסתכל עלי בדאגה וכמו לילד קטן, הוא שם את ידו על מצחי.
“נראה לי שאתה מפתח משהו לא טוב,” הוא אמר, קמט של דאגה במצחו. “בהחלט כדאי שתחזור הביתה. אני אסביר לכולם.”
הנהנתי בתודה, בטוח שפני ירקרקות, ויצאתי מהמסעדה, לא טורח אפילו להסתכל על המלצרית שהסתכלה עלי במבט רב משמעות. לא היה לי כוח להתעסק עם כל זה כרגע.
הנסיעה הביתה הייתה נוראית. בשלב מסוים הייתי צריך לפתוח את החלון כדי להקיא, ואז המשכתי לנסוע, מרגיש נורא יותר מתמיד. לא שמתי לב אפילו שעד אותו רגע הייתי חולה, או משהו כזה. הייתי עסוק בכל כך הרבה דברים, מחשבות רבות התרוצצו בראשי, ולא הרגשתי שום בחילה. אבל ברגע שהשתעממתי, זה תקף אותי.
יכול להיות שאני מעביד את עצמי יותר מידי? אני אצטרך לדבר עם קלייטון על זה.
הגעתי הביתה לאחר נסיעה מייאשת. קסאבי לא היה בבית, ואני נצלתי את ההזדמנות בשביל להרגע בחדר האמבטיה הגדול השמור לאירועים מיוחדים. החלטתי שהוירוס שלי זו סיבה מספיק טובה להשתתמש בה.
חדר האמבטיה היה בגודל של חדר שינה בסך הכל. זה היה כמו בריכה, רק המים שם היו נטולי כלור, ובכל פעם שמישהו רצה לעשות שם אמבטיה, הוא היה צריך למלא את הבריכה לבדו, כמו אמבטיה רגילה. אפילו שפכתי לתוך המים כל מיני שמנים ארומטיים וחומרים מקציפים, וכשסיימתי, הריח ששרר בחדר היה משכר. טבלתי את עצמי בתוך המים החמימים, עירום, והרגשתי איך אני נרגע. בחנתי את הקעקוע שעל חזי וכתפי, וחייכתי חיוך אמיתי, לראשונה מזה כמה זמן. לאחר מכן בחנתי את טבעת הכסף שעל אצבעי – שאותה אני לא מוריד בשום סיטואציה, לא בצילומים, ולא במקלחת ולא בשינה – והרגשתי הקלה. היא הייתה הטבעת הכי חשובה שיש לי. הצמדתי אותה לליבי ושקעתי בתוך המים, עד שכיסו את כל גופי מלבד ראשי.
לאחר שעה של שהייה במים, יצאתי מהמים, והתנגבתי במגבת החביבה עלי. כרכתי אותה סביב מותני, ולאחר שפתחתי את השסתום וגרמתי למים להשפך לביוב, יצאתי מחדר האמבטיה והלכתי למטבח כדי לקחת לעצמי כוס חלב. קסאבי וג'ף תמיד צוחקים עלי שזה מנהג של זקנים, לשתות חלב אחרי מקלחת, אבל אני תמיד התעלמתי מהסיבה הפשוטה שהם גם קוראים לי נקבה בכל הזדמנות שיש להם. אשמתי שאני בוכה מסרטים רומנטיים עצובים? או שאני מאמין ברגשות? זה עדיף על פני להיות רובוט.
לאחר שסיימתי את כוס החלב בהרגשה מרועננת לגמרי, לקחתי כדור מארון התרופות. כשסיימתי עם זה, הלכתי לחדרי, ולבשתי את מכנסי הטרנינג הכחולים הכהים והאהובים עלי לשינה. הן היו עשויים מכותנה איכותית במיוחד, ואהבתי מאוד ללבוש אותם.
התכרבלתי בשמיכת הפוך שלי, מרגיש נינוח, ופתחתי את טלוויזית הפלזמה שהייתה לי בחדר. בדיוק פתחתי על איזה סרט, והחלטתי לראות אותו. לאחר כמה דקות הבנתי שזה סרט פעולה כלשהו, ושקסאבי השתתף בו בתפקיד הראשי. הוא היה שחקן טוב, קסאבי, ולפי דעתי נראה הרבה יותר טוב כששיערו היה יותר ארוך ופרוע, בלי תספורת הג'סטין-ביבר שלו. הוא נראה הרבה יותר גברי עם השיער שהיה לו בסרט.
בדיוק כשסיימתי לראות את הסרט, והרגשתי איך שינה אופפת אותי, שמעתי שקיבלתי הודעה. בגניחה עצלה, שלחתי את ידי לשידת הלילה ולקחתי את האייפון אלי. פתחתי את ההודעה, והרגשתי סיפוק כשראיתי את שם השולחת. ליין.
היא יזמה, לראשונה.
'האנה סיפרה לי שקרובת משפחה שלה ראתה אותך במסעדה שבה היא עובדת הלילה, לבוש בחליפה מהודרת, וישוב ליד סרנה ווינפילד ועוד איזו נערה לא מוכרת. לא אמרת לי שסרנה, האקסית שלך, היא סרנה ווינפילד, דוגמנית-העל. אתה יודע שהיא יצאה עד לפני כמה זמן עם מכר שלי?'
חיוך קטן עלה על שפתי. 'הייתי במסעדה עם צוות ההפקה והשחקנים של הסרט החדש בו אני משתתף בתפקיד ראשי. סרנה היא השחקנית הבת הראשית, ונאלצתי לשבת לידה. לא אמרתי לך את שמה המלא, כי לא ידעתי שאת מכירה אותה. וטוב לדעת שהיא נסתה לפחות לעבור הלאה, על אף שהערב היא פשוט לא הפסיקה ללטוש בי מבטים. עולם קטן שהיא יצאה דווקא עם מישהו שאת מכירה.'
'למעשה, הוא ידיד שלי. או לפחות היה. אנחנו עכשיו חברים.'
הרמתי גבה, מרגיש משום-מה אי נוחות מסוימת. 'תתחדשי. ממתי?'
'מהיום בערב. יצאתי איתו ועם חברה טובה שלי לסרט, וזה הוחלט.'
'נשמע מאוד קליל, בניגוד למה שקרה לך עם הכחול ההוא.'
'ג'ייק. וכן, אנחנו לא מתכוונים שזה יהיה כבד.'
'אם כך, אז בהצלחה.'
'תודה. ומה איתך? מישהי לכדה את עיניך לאחרונה?'
למעשה מישהי לכדה את עיני, אבל זו הייתה המישהי הלא נכונה, וגם עדיין הייתי מבולבל מאוד לגביה. לא שהתכוונתי לומר לליין את זה. 'למען האמת, לא ממש. אני צריך בת שלא תשליך את עצמה עלי. זה כבר מתחיל להתיש אותי.'
'אני עדיין לא מבינה למה. כל בן בעולם הזה היה רוצה להתחלף איתך.'
'אף אחד לא מרוצה ממה שיש לו, ליין.'
'אבל לך אין ממה לא להיות מרוצה! החיים שלך לא יכולים להיות טובים יותר!'
הרגשתי ניצוץ של עצבנות. 'את לא יודעת הרבה דברים עלי, אלאנה. אל תאמרי דברים שאת לא יכולה להיות בטוחה בהם במאת האחוזים.'
'אבל כולם יודעים שהחיים שלך הם גן עדן!'
עכשיו כבר הייתי כעוס. 'ואת מאמינה למה שכתוב בראיונות איתי? אי פעם עלה בדעתך על לשאול אותי קודם אם התשובות שעניתי למראיינים הן התשובות הנכונות?'
הייתה הפסקה קצרה, ואז – 'הן לא?'
'בדיוק. הן לא. אני עניתי תשובות שיגרמו לי להיראות סקסי ובלתי-ניתן-להשגה, הכל בשביל להקפיץ אותי למעלה. אלו ההוראות שקיבלתי מהאמרגן שלי לעשות, ולכן עניתי את התשובות האלו. נתנו לי רק פעמים בודדות לענות על השאלות איך שאני רוצה, וגם אז אף אחד לא האמין לי. את לא יודעת איך זה כשצריך לשקר לכל כך הרבה אנשים ככה מפני שהאני האמיתי שלי לא מספיק טוב להם.'
הייתה עוד הפסקה, שבה חיכיתי בחוסר סבלנות למענה. לבסוף היא, שלחה, 'אני מצטערת. לא התכוונתי לשער השערות, אבל כל החברות שלי כל הזמן מצטטות דברים שאמרת, ואפילו שחשבתי פעם אחת בערך אם מה שאתה אומר זה באמת אמיתי וכן, רוב הפעמים פשוט קיבלתי את זה…'
'אז לא היית צריכה. אנחנו ידידים עכשיו, ואם יש לך כל תהייה, שאלה או ספקה לגבי, תבואי ותאמרי לי את זה, אל תלכי למגזינים בשביל תשובות.'
נשמתי לרווחה כשענתה. 'אתה צודק. אני מבטיחה שבפעם הבאה אבוא ואשאל אותך. אבל… אנחנו באמת ידידים?'
רציתי לדפוק את הראש בקיר. מה היא בדיוק חשבה שאנחנו, לעזאזל? 'ברור שאנחנו ידידים. עברנו את שלב המכרים כבר מהרגע בו נפגשנו בפארק, ליין. לא תפתרי ממני כל כך מהר.'
'אתה מוזר. אני עדיין לא מבינה למה אתה רוצה להיות ידיד שלי, מכל האנשים שיכולת להיות ידיד שלהם בעולם הזה.'
הפעם חייכתי לחלוטין, כל כעס שהרגשתי נעלם בן-רגע. 'אני מציע לך שלא לשאול יותר מידי שאלות. יש דברים שלא זקוקים לפסיכו-אנאליזה, את יודעת.'
'כבר אמרתי שאתה מוזר, נכון? ואני עכשיו הולכת לישון. לילה טוב.'
'חלומות פז, ליין.'
'דביל.'
וכמו תמיד, כך נגמרה השיחה. החזרתי את האייפון לשידה, ונשכבתי לחלוטין על המיטה, מרגיש משועשע ומשוחרר יותר משחשתי כל היום. לליין הייתה את התכונה המיוחדת הזאת לגרום לי להרגיש אני, כמו שלא הרגשתי אף פעם. אהבתי את זה. ואפילו שפחדתי מהדרך בה ליין חדרה תחת ההגנות שלי מבלי לשים לב, וגרמה לי לספר לה דברים שהייתי מעדיף שלא יצאו אי פעם, הרגשתי שזה שווה את זה.
למרות שלא ידעתי מה יקרה ברגע שאני ארגיש שזה יותר מידי, הפריצה הזאת של אלאנה לנשמתי. והעדפתי שלא לחשוב על זה, לפחות לעכשיו.
]19[ אלאנה

הרגשתי טוב עם עצמי כשעמדתי מחוץ לקולנוע, מחכה לקיילי ואנדרו. לבשתי את מכנסי הג'ינס הפשוטים והזרוקים שלי, ואת חולצת הטריקו האהובה עלי. מעל לבשתי את הז'קט הכי נעים שהיה לי בארון, ובסך הכל הייתי מוכנה לראות סרט עם שני חברים טובים שלי.
וגם, טוב, הייתי צריכה למצוא דרך לשאול את אנדרו אם הוא רוצה להיות חבר שלי. כלומר, להציע לו לצאת או משהו כזה. אני יכולה אפילו לתת לו את הסיבה לזה – האנה וכריסטי. אסור בתכלית האיסור שהן ידעו שאני בקשר עם מושא הערצתן, וויל בלק. אם הן היו יודעות…
“לאנס!”
נשמתי לרווחה כשראיתי את אנדרו הולך לכיווני ומנופף בידו. הוא היה לבוש כמוני, בפשטות, עם מכנסי חאקי משופשפים, חולצה הדוקה ולבנה, שישבה על שרירי גופו כמו שצריך. הוא לבש בנוסף ז'קט אפור, ונראה מרוצה מעצמו כשחבורת בנות צעירות, בערך בגיל של אדריאנה, עברו לידו ולטשו בו מבטים.
חייכתי לעברו ונתתי לו לחבק אותי חיבוק מוחץ, כמו שרק אנדרו מחבק. “נראית טוב היום,” הוא פרע את שיערי, שהיה אסוף בקפידה לקוקו גבוה.
“דרו!” מחיתי כשסידרתי את שיערי מחדש. “אני לא ילדה קטנה.”
הוא קרץ לי. “מבחינתי תמיד תשארי ילדה קטנה וחמודה, לאנה.”
החמצתי פנים. אם הוא חושב ככה, התוכנית שלי לא תעבוד. החלטתי לנקוט בשיטה אחרת להשגת מה שאני רוצה. חייכתי את החיוך הכי טוב שלי במלאי ואמרתי, “דרו, נכון שאתה אוהב אותי?”
אנדרו הרים גבה, ואז צמצם את עיניו בחשדנות, משלב את ידיו תוך כדי. “מה את רוצה?”
מצמצתי בהפתעה לרגע. “איך אתה יודע שאני רוצה משהו?”
“יש לך את המבט הזה שיש לבנות כשהן רוצות ממני משהו. והטון שלך משדר את זה גם כן.” הוא הסביר, עדיין משלב את ידיו, והסתכל עלי בציפייה.
הסמקתי קלות. “אוקי, אז ככה.” לקחתי שאיפה. “אני, סוג-של, אמרתי לחברות שלי – האנה וכריסטי, אם אתה זוכר – שיש לי חבר.”
הוא כבר הספיק לרדתי לסוף דעתי, אבל נתן לי לומר מה שרציתי. לקחתי נשימה עמוקה. “הן ראו שדעתי מוסחת לאחרונה, מסיבה… כלשהי, שהעדפתי לא לספר להן. אז הן העלו את ההשערה שיש לי חבר, ואני, בשביל שהן לא יגלו, אמרתי להן שהתחלתי בדיוק לצאת עם מישהו. אז הן שאלו אותי עם מי, ואמרתי להן…” אשמה מלאה את פני. “שאני יוצאת איתך.”
פניו של אנדרו היו חסרות הבעה, אבל הכרתי את הנצנוץ הזה בעיניים שלו. זה היה נצנוץ שראיתי אצל וויל בכל שלושת הפעמים שפגשתי אותו במציאות. נצנוץ של שעשוע, כאילו עשיתי, או אמרתי, משהו מאוד מצחיק או חמוד.
“אז את רוצה שאני אשחק-אותה חבר שלך,” הוא סיכם את דברי.
נשכתי את שפתי התחתונה, נמנעת מלהביט בעיניו, והנהנתי. “אם אתה רוצה, כמובן…”
הוא לא ענה, וכשהעזתי והרמתי את עיני אליו, ראיתי שהוא בוהה בעמוד תאורה רחוק במחשבה. לאחר כמה רגעים, הוא נאנח. “אין לי בעיה לעזור לך, לאנס,” הוא אמר באיטיות, חושב. “אבל אני רוצה שתספרי לי מה את לא יכולה לספר לחברות שלך.”
אוקי, אז מסתבר שלא הכל הלך כפי שרציתי. השפלתי את ראשי. “זה באמת הכרחי?” שאלתי, בועטת באבן קטנה.
“אם את רוצה את העזרה שלי, אז כן,” אנדרו רכן לעברי, עיניו הכחולות-ירוקות בוחנות את עיני. “קדימה, לאנס. אני מחכה כאן.”
עקמתי את אפי והנחתי את ידי על מותני. “אני לא אוהבת את הטון הזה שלך, דרו.” יריתי לעברו.
“וגם אני לא בדיוק אוהב את זה שהחלטת על דעת עצמך שאת יוצאת איתי.” הוא ירה חזרה.
לקחתי עוד נשימה עמוקה, ונאנחתי. עצמתי את עיני, לא סומכת על עצמי להסתכל עליו. “התחלתי להיות ב…קשר, מסוים, עם מישהו. לא קשר-קשר של בני זוג, אלא, משהו אחר, כמו של מכרים כזה, אבל המישהו הזה…” נשכתי את את שפתי ופתחתי את עיני, מסתכלת על אנדרו. “הוא לא מישהו שאני אמורה להיות איתו בקשר מלכתחילה.”
אנדרו התיישר, מסתכל עלי באי-הבנה. “עדיין לא הבנתי מי זה.”
“אני באמת חייבת לומר?” התחננתי. “אתה לא יכול לתת לי לפחות את טיפת הפרטיות הזאת? סיפרתי לך את זה, זה לא מספיק?”
הוא עצם את עיניו, נאנח ופקח אותן. “זה מספיק, לאנה.” הוא חייך חצי-חיוך. “אם כך, אנחנו חברים.”
חיוך נפרש על פני וקפצתי עליו בחיבוק. “תודה, אנדרו!”
הוא צחק. “אין על מה, אלאנה. את יודעת שאת תמיד יכולה לבקש ממני טובות.” הוא קרץ כששחרתי אותו.
בדיוק באותו הרגע קיילי באה, והסתכלה עלינו בחיוך רחב. “אני רואה שכולנו כאן,” היא אמרה לאחר סבב חיבוקים קצר. “ועכשיו, הגיע הזמן להכנס.”
“אני אקנה לנו כרטיסים,” אמר אנדרו, מחביא חיוך, ושולח לי מבט רב-משמעות. לא יכולתי שלא לגחך. מי היה מאמין שאיכשהו, בדרך עקומה, אני אהיה חברה של מישהו כמו אנדרו, גם אם זה לא בדיוק מערכת-יחסים של בני-זוג נורמאלים, אלא יותר לכיוון המפוברק.
לאחר שאנדרו קנה לנו כרטיסים ושתי קערות פופקורן – אחת לקיילי, ואחת לו ולי – נכנסנו לאולם והתיישבנו במקום. אני ישבתי באמצע, כשמשמאלי קיילי ומימיני אנדרו. פטפטנו בשמחה בזמן הפרסומות, וכשהתחיל הסרט שלושתנו השתתקנו.
בשלב מסוים בסרט, כשאחת הדמויות התנשקה עם הדמות השנייה, אנדרו לחש לי בשקט, “את יודעת, אם אנחנו חברים, זה אומר שאנחנו צריכים להתנשק ודברים כאלה.”
יריתי לעברו מבט, וראיתי בעיניו שהוא צוחק עלי. “יותר מלהתנשק אני לא מוכנה לעשות שום דבר, דרו.” הודעתי לו נחרצות ובשקט, כדי שקיילי לא תשמע.
הוא חייך את החיוך-אנדרו הייחודי לו, שחשף את כל השיניים, וגרם לו להיראות פי מאה יותר טוב מכשהוא לא מחייך. “אם כך, כדאי שנתרגל זה לזו, כי לפי מה שסיפרת, זה נראה שאנחנו הולכים לבלות זמן מה ביחד.” הוא קרץ לי.
פציתי את פי לענות לו, אבל שפתיו כבר היו על שלי, אחת מידיו מאחורי ראשי, מושכת אותי אליו. קיילי לא שמה לב, הייתה שקועה לחלוטין בסרט.
הייתי חייבת להשוות את הנשיקה שהייתה לי עם אנדרו לנשיקה שחלקתי עם ג'ייק )את השתיים שלפני ג'ייק אני לא באמת מחשיבה(. הנשיקה עם אנדרו הייתה הרבה יותר טובה מאשר זאת שהייתה עם ג'ייק, על אף שהייתה הרבה פחות נועזת. בכל זאת, היינו בקולנוע, ולא יכולנו להתגפף איך שבא לנו, וביחוד כשקיילי לידנו.
אנדרו, שהתחיל את הנשיקה, גם סיים אותה, וחייך לעברי חיוך מרוצה. “את נשקנית לא רעה, לאנס,” הוא קרץ לי. “אילו לא הייתה ידידה טובה שלי ולא הייתי חושב עליך יותר כאחותי הקטנה מאשר על בת-זוג, הייתה יכולה להיות בינינו כימיה טובה יותר.”
למעשה, לא יכולתי שלא להסכים איתו. אפילו ש"עלינו שלב" בחברות שלנו באופן זמני, לא יכולנו שלא לחשוב זה על זו יותר כידידים טובים מאוד מאשר על בני זוג. והכימיה בינינו הייתה קיימת, אבל משותקת על ידי הקשר החברותי שבינינו.
לאחר מכן חזרנו לסרט, ולאחר כמה דקות, הרגשתי רטט בכיסי. שכחתי לגמרי לכבות את הטלפון שלי, והוצאתי אותו על מנת לעשות כן, אבל כשראיתי שקיבלתי הודעה מהדביל, לא יכולתי שלא לענות.
'את יודעת, לא אמרת לי את שם המשפחה שלך.'
מה הוא רוצה עכשיו? חשבתי ברוגז. 'אני בסרט. אל תפריע לי.' שלחתי לו.
'נו, אז רק תרשמי לי את השם שלך ואני מבטיח להפסיק.'
איזה קרציה. גלגלתי עיניים וכתבתי לו, 'מגוריאן. ואני סוגרת את הטלפון עכשיו.' ומייד אחרי ששלחתי, עשיתי כמו שאמרתי.
שארית הסרט עבר בלי יותר מידי ריגושים. כשהוא נגמר ויצאנו מבית הקולנוע, קיילי הסתכלה על אנדרו ועלי במבט מאשים. “שלא תחשבו שלא שמתי לב,” היא הודיעה לנו. “מתי תכננתם לספר לי?”
דרו ואני החלפנו מבטים. “אה…” הססתי. לא ידעתי אם כדאי לומר לה שאנחנו לא באמת יוצאים.
אנדרו החליט בשבילי. “אנחנו מנסים, קייל.” הוא חייך לעברה וכרך יד אחת סביב כתפיי. “אל תדאגי, זה לא ישפיע על שום דבר בחיי היום-יום שלנו.”
קיילי צמצמה את עיניה. “אני מקווה מאוד,” היא שלחה אצבע מאשימה לאנדרו. “אם אתה פוגע בה בצורה כלשהי,” היא הזיזה את האצבע אלי. “או את פוגעת בו בצורה כלשהי, אני הולכת להחטיף לפוגע. ברור?”
חייכתי חיוך זהה לזה של אנדרו. “כן, גבירתי,” אמרנו בתיאום וצחקנו. קיילי חייכה, ולבסוף הצטרפה אלינו בצחוק. היא סלחה לנו.
לאחר שחזרתי הביתה, האנה צלצלה אלי בהתרגשות. “את לא מאמינה!” היא צווחה לי באוזן. “שיילו, בת דודה שלי, ראתה את וויל בלק במסעדה בה היא ממלצרת! והוא ישב ליד האקסית שלו, סרנה ווינפילד, ועוד איזו נערה, אבל זה לא משנה! הוא היה שם!”
נדרכתי כמעט מייד, כמו תמיד כשמדברים על וויל, לאחרונה לפחות. וסרנה ווינפילד… היא הייתה האקסית של אנדרו, נזכרתי. ווויל אמר שלאקסית שלו קוראים סרנה… חתכתי את מחשבותי והכרחתי את עצמי לענות לננה. “וואו,” אמרתי בפיהוק. “זה פשוט כל כך מעניין אותי.” הטון המשועמם שלי היה מזויף להפליא. למעשה, זה עניין אותי יותר משהאנה הייתה צריכה לדעת.
יכולתי לשמוע אותה מגלגלת עיניים. “אל תורידי לי את המצב-רוח, לאנה.”
“לא חשבתי על זה.”
“בכל אופן, זה מה שרציתי לומר לך!” היא המשיכה בהתלהבות. “דרך אגב, איך היה הדייט שלך עם אנדרו?”
כבר שכחתי שסיפרתי לה ולכריסטי שאני יוצאת היום עם אנדרו. “היה טוב,” חייכתי חיוך קטן. “התנשקנו.”
“אווו!!!” ננה התלהבה בשמי. “ואיך הוא מנשק?”
“לא רע,” אמרתי בצחוק קטן. “אנחנו רק מנסים, כרגע. יכול להיות שזה לא יעבוד, את יודעת.”
“את כזאת שלילית לפעמים,” היא האשימה. “פשוט תזרמי עם זה.”
גלגלתי עיניים. “לילה טוב ננה.”
היא נאנחה. “לילה, לאן.”
והשיחה נותקה.
לאחר מכן, התרחצתי והתלבשתי בפיג'מה שלי. ברגע שנכנסתי אל מתחת לפוך שלי, החלטתי לשלוח לוויל מסרון. רציתי לדבר איתו, משום-מה. הדחף הזה הפחיד והפליא אותי בו זמנית. מעולם לא הרגשתי ככה, שאני פשוט חייבת לדבר עם מישהו, גם אם זה רק כמה מילים. פחדתי מזה מאוד. פחדתי מוויל, שהצליח לגרום לי להרגיש ככה.
לקחתי נשימה עמוקה ושלחתי לו הודעה.
לא ציפיתי במיוחד לשיחה שבאה אחרי זה. לא צפיתי מראש שאומר לו שאנדרו ואני ביחד, ולא צפיתי כשלא אמרתי לו שאנחנו ביחד באופן מפוברק למדי.
שלא לדבר שלא ציפיתי בכלל לגלות שכל מה שהוא אומר בראיונות שלו זה לא נכון – או לפחות הרוב. וויל לא מפסיק להפתיע אותי.
וויל הדביל.
הלכתי לישון כשחיוך מרוח על שפתי. וויל גרם לי להרגיש הרבה דברים שלא הבנתי, גרם לי לומר לו דברים שלא תכננתי. לא ידעתי אם אני אוהבת את זה או לא. זה היה מפחיד, למען ההגינות, רמת הפתיחות שהייתה בינינו. היו רגעים שהרגשתי, דרך הסמסים, שגם הוא מרגיש ככה.
מה היה קורה אם פתאום הייתי מספרת לו שיש לי אמא משוגעת על כל הראש, ואבא שמתנהג כמו כלב אבוד?
העדפתי שלא לחשוב על זה. זה היה כואב מידי. כי ידעתי את התשובה לשאלות האלו.
התהפכתי במיטתי. וויל אמר, בדרך עקיפה, שגם אם הכל נראה אצלו טוב, זה לא אומר שהכל אצלו, בתוכו, באאמת טוב. תחילה האמנתי שזה רק אצל אנשים אחרים, ולא מפורסמים כמו וויל, ועכשיו אני מבינה שיצאתי מפגרת. מפורסמים הם גם בני אדם. הם כמוני. וויל כמוני.
ובעקרון, גם אני ככה, רק בכיוון השני. על אף שהייתי אמורה למרר בבכי שהחיים שלי בזבל, כי יש לי משפחה מפורקת, אני עדיין מחייכת וממשיכה הלאה. כי יש לי חברים שאני אוהבת, ואנשים שדואגים לי ולי איכפת מהם.
ויש לך את וויל.
מחקתי את המחשבה האחרונה מראשי. וויל לא עד-כדי כך חשוב לי. רק התחלנו להיות ידידים, כמו שוויל אמר…
אולי הוא עוד לא עכשיו, אבל הוא יהיה חשוב לך, ואת יודעת את זה.
עוד מחשבה למגירת המחשבות המציקות.
הכרחתי את עצמי לחזור לנושא המרכזי. אפילו שהחיים שלי לא אולטימטביים, אני ממשיכה הלאה, וחייה את חיי הכי טוב שאני יכולה. אני לא מרגישה חרא על מה שאין לי שליטה עליו.
אבל את כן. את משקרת לעצמך, מנסה לרצות את עצמך. את שונאת את זה שאמא שלך מטורפת. את שונאת שאת לא יכולה למנוע מאדריאנה לבכות. מעל לכל, את שונאת את עצמך. אל תשקרי ותגידי שהכל טוב, ושעל אף שיש לך חיים גרועים את בסדר. כי את לא.
התהפכתי לצד השני והכרחתי את עצמי להתעלם מהכל הקטן הזה בראשי. אסור לי לחשוב ככה. אסור לי להרגיש ככה. אני צריכה לחשוב חיובי, ושהכל יהיה בסדר, ולחייך, כמו בכל יום.
כי אחרת אני אצטער על כך שגרמתי לאנשים לדאוג לי סתם.
והדבר היחידי שאני ממש לא צריכה כרגע זה רחמים.
]20[ וויל

“ברוך השב, בלקווד. הרבה זמן לא ראינו אותך כאן.”
חייכתי אל עבר המקעקען. “טוב לראות גם אותך, ארצ'י.” התיישבתי על הכסא העגול והנמוך.
ארצ'י חייך אלי, עיניו השחורות מחויכות. “מה אני יכול לעשות בשבילך הפעם, וויל?” הלגלוג בקולו כשאמר את שמי היה מודגש. ורק הוא ועוד ארבעה אנשים, ששניים מתוכם כבר לא בחיים יותר, מלבדי, יודעים למה.
פשטתי את חולצתי, נשאר עם ג'ינס ונעליים בלבד. “התאריך היום הוא השבעה לאוקטובר, ארץ'.” אמרתי בעיניים עצומות. “אתה, יותר מכולם, יודע מה התאריך הזה אומר.”
“הרי לכל אחד יש את האיש הזה שמכיר אותו יותר טוב מכולם,” אמר ארצ'י, וכשפתחתי את עיני, ראיתי אותו מחייך חיוך מגחך. “אני עוד זוכר אותך כשהיית בחיתולים, אתה יודע.”
גיחכתי גם אני. “כי גם אתה היית אז בחיתולים.”
ארצ'י משך בכתפיו ולקח את המחט הרוטטת לידו. “לא אמרתי אחרת.” הוא לקח אותי למיטת הטיפולים והורה לי לשכב שם בשקט. עצמתי את עיני ולא זעתי כשהמחט חרטה את עורי. הייתי חסין למחטים – לא פחדתי מהם באמת – ולכן יכולתי להרשות לעצמי לשכב בשקט ולתת לארצ'י לעשות בי את מה שהוא יודע הכי טוב. הוא עבד בשקט ובריכוז מוחלט, מוזיקת הקאנטרי מתנגנת ברקע. לארצ'י אף פעם לא הייתה בעיה עם להתרכז בדבר אחד בכל פעם. וזה היה בולט באופן בו הוא עבד ביסודיות שכזו על הקעקוע שלי.
לאחר כרבע שעה, הוא סיים במלאכה. “הנה,” הוא נתן לי מראה, ואני בחנתי את הקעקוע. עכשיו, במקום שהוא יהיה רק על החלק השמאלי של החזה שלי עד לכתפי השמאלית, הוא התפרש על ידי כמעט עד המרפק, באותם סלסולים ירוקים כהים שאמרו כל כך הרבה בשבילי.
“תודה אחי,” אמרתי לו בלב שקט. “ועכשיו תהיתי אם אתה יכול לעשות לי עוד טובה.” הרמתי את שיערי מאוזניי. “אני צריך להוסיף עוד הליקס לאוזן הימנית.”
ארצ'י הנהן בהבנה ואני הסתכלתי במראה בזמן שהוא חורר את אוזני עוד יותר. עכשיו באוזן השמאלית היו שני הליקסים וחור בתנוך, ובאוזן הימנית שלושה הליקסים. הייתה סיבה לכך שהארכתי את השיער; שלא יראו שיש לי כל כך הרבה חורים. אף אחד מלבד קלייטון לא ידע על החורים באוזניים מרוב שתמיד השיער שלי כיסה אותן, ותכננתי שקח זה ישאר.
“אתה בסדר, אחי?” ארצ'י שאל כשסיים. “אני לא רואה אותך בכלל. רק פעם בשנה, למעשה.”
פעם ארצ'י ואני היינו החברים הכי טובים וקרובים שיש. לא יכלו להפריד בינינו. מהגן ועד התיכון היינו שני מופרעים עם ציונים גבוהים בלימודים. כל זה השתנה כשההורים שלי נפטרו כשהייתי בכיתה י', ואז היחסים בינינו בכלל התפרקו כשהגעתי לי"ב, וקלייטון גילה אותי. מאז ארצ'י ואני כבר לא חברים כל כך טובים כמו שהיינו. הוא עושה לי טובות מפעם לפעם, ובתמורה אני שומר על הסודות האפלים שלו מהעבר.
“בסדר,” השבתי לו בלב כבד. “עד כמה שבסדר כבר יכול להיות.”
“אתה נשמע כמו אישה זקנה,” הוא העיר.
“אתה לא הראשון שאומר לי את זה.”
“אז זה רק סימן שאתה חייב להשתנות, אחי.”
“פגשתי מישהי,” פלטתי מבלי לחשוב.
ארצ'י הרים גבה. “עוד דוגמנית חלולה?”
הנדתי בראשי לשלילה, מסתכל אל מעבר לחלון הראווה של החנות, לרחוב הריק מאנשים. “היא מישהי שפגשתי בדרך נורא מוזרה,” אמרתי בשקט. “מעולם לא פגשתי מישהי כמוה.”
“ולמה אתה מספר לי את זה, בלקווד?”
לכסנתי לעברו מבט. “כי היית חבר שלי פעם. החבר האמיתי שאי פעם היה לי.” לא התביישתי להודות בזה. זה לא כאילו חידשתי לו.
הוא הנהן. “גם אתה פעם היית חבר שלי, בלקווד.” אמר. “הרי יש סיבה לכך שאתה היחידי שיודע את כל הסודות שלי, בדיוק כמו שאני יודע את שלך.”
“רק ששלי הם לא סודות שקשורים לפשעים שעשיתי בעבר,” ציינתי.
“לא משנה. סוד זה סוד, ולא משנה מה הסוג שלו.”
גלגלתי עיניים. “לא השתנית בכלל, היילנד.”
ארצ'י חייך חיוך פראי. “גם אתה לא השתנית בכלל, אמברוז. לא משנה כמה פעמים תאמר לעצמך אחרת.”
*
כשחזרתי הביתה כל שרציתי היה ליפול על המיטה שלי ולישון. החזה והאוזן הימנית שלי עוד עקצצו מהמחטים, וחשתי בעייפות בלתי מוסברת. לדבר עם ארצ'י החנות השקטה שלו היה אחד הדברים הכי נינוחים שאהבתי לעשות. ארצ'י עצמו כבר התבגר, והפך לבחור שבנות רצות אחריו בשביל שישים לב אליהן, עם מסת השרירים שלו והשיער החום-זהוב החלק שלו. אפילו העיניים השחורות שלו לא מנעו מבנות לחשוש אלא רק להדלק עליו עוד יותר. והוא היה גם גבוה כמוני, כך שיכול היה להשיג כל בחורה שרק רצה. מה שהזכיר לי שליין הייתה נמוכה ממני בהרבה. הגיעה לי עד לחזה, בעצם.
לאחר מקלחת קצרה נשכבתי על מיטתי, לבוש רק במכנסי ג'ינס. הרגשתי מותש מ…הכל. מהחיים, מהעבודה, מאנשים. התגעגעתי לימים בהם הכל היה הרבה יותר פשוט וקל. ימים בהם ארצ'יבלד היילנד ואני היינו צמד בלתי נפרד, חברים באש ובמים, שההורים שלי היו בחיים, ולא הייתה לי שום בעיה עם אחיי הקטנים.
אך לצערי הימים האלה עברו. במקום ארצ'י יש לי עכשיו את קסאבייר חוארז ואת ג'פרי פייטון. לא ששנאתי אותם או משהו כזה, אבל על אף שהם היו חברים שלי, הם לא היו ארצ'י. הם היו חברים שלי בגלל הפרסום והשם שיצא לי, לא בגלל שבאמת היה להם איכפת מהאני האמיתי. וויל בלק, בשבילם, היה מכונת כסף שבנוסף לכל מביאה גם בנות. ארצ'י אהב אותי בגלל מי שאני, או לפחות מי שהייתי. עכשיו כבר לא יכולתי להיות בטוח.
שלפתי ממתחת למיטתי את אלבום התמונות הישן, ששכב שם לצד ה"ספר השחור", אותו לא הראיתי לאף אחד, ולא תכננתי להראות, כמו שאר הדברים ששמתי מתחת למיטה הזאת. פתחתי את האלבום ובחנתי את התמונות שבתוכו, ליבי נחמץ ומתחמם בו זמנית, מכאב וגעגועים.
התמונה הראשונה באלבום הייתה של שלושה ילדים. הילד הקטן ביותר היה בן שלוש, הילדה הייתה בת שבע, אך נראתה קטנה לגילה, והילד הגדול מבין השלושה בדיוק חגג יום-הולדת עשר. הוא היה גבוה לגילו, בניגוד לילדה, וחיבק את האחים שלו לחיקו, אחיו הקטן צוחק, אחותו הקטנה מחייכת חיוך שלא נראה על פניה כבר מזמן, והוא עצמו מסתכל ברצינות תהומית למצלמה, מגן על אחיו הקטנים, צללית של חיוך על פניו, עיניו הכסופות ממוקדות. גרוני ננעל, ולא יכולתי להפיק שום צליל. כבר שנתיים, בערך, שלא פתחתי את האלבום הזה, ונזכרתי למה כשראיתי את התמונה הזאת, ביום ההולדת העשירי שלי. מורין נראתה כל כך שמחה אז, ולוקאס באמת צחק. לוקאס אף פעם לא צחק כמו שהוא היה תינוק.
העברתי דף, ותמונה שכאבה לי כל כך נגלתה לעיני, עם כתובית מתחת בכתב המסולסל שזיהיתי מייד כשל אימי. “משפחתי היקרה לי מכל". סגרתי את האלבום בטריקה. לא רציתי להסתכל עוד על התמונה. זה כאב הרבה יותר מידי.
ביחוד בגלל שהיום זה יום השנה למותם של הורי. הייתי בן חמש-עשרה כשזה קרה. בן חמש-עשרה כשהכל סביבי לא היה אותו הדבר.
היום בו לקחו את מורין ולוקאס ממני.
“וויל? אתה בבית?” שמעתי את קסאבייר קורא. הוא בדיוק הגיע הביתה, הנחתי. ובנוסף לכל, הוא לא ידע שהיום זה היום בו הכי קשה לי בשנה.
החלטתי להעמיד פני ישן, ועצמתי את עיני. שמעתי את קסאבייר פותח את דלת חדרי, ממלמל לעצמו משהו, ואז סוגר. בינתיים, גרוני כבר היה חנוק בדמעות שלא הרשיתי להן לצאת. אפילו שזה היה היום היחיד בשנה בו הרשיתי לעצמי להיות עצוב ומדוכא יותר מתמיד, דמעות לא באו בחשבון.
החלטתי להסיח את דעתי. והדרך הטובה ביותר שמצאתי הייתה להתקשר לליין. לא רציתי להסתמס איתה יותר. רציתי לשמוע את קולה.
לחצתי על ליין ברשימת השמות באייפון וחייגתי.
לאחר כמה צלצולים, קול עייף ענה לי. “מה?” הנהמה גרמה לי לחייך, על אף הרגשתי.
“הערתי אותך?” שאלתי, מנסה להשוות לקולי את הטון הנורמאלי שלו, שלא תשמע עד כמה רע לי.
“זה יום ראשון והשעה היא שש בבוקר, וויל,” היא אמרה בעצבנות תוך כדי פיהוק. “מה אתה חושב שאנשים נורמאלים עושים בשעה כזאת?”
“את רומזת שאני לא נורמאלי?” שאלתי, מרגיש מופתע ומשועשע בו זמנית. הכאב עדיין היה מורגש בליבי, אבל הוא הושהה.
“אני לא רומזת, אני אומרת,” ליין פיהקה. “ועכשיו ברצינות, וויל. מה אתה רוצה?”
התיישבתי והשענתי את גבי על הקיר. “לדבר.” עניתי בכנות, שוב מופתע, אבל הפעם מעצמי. עוד פעם אני כן איתה. עוד פעם היא גורמת לי להיות כן איתה. משהו בה פשוט מוציא ממני כנות אינסופית.
“זה חייב להיות עכשיו?” היא התלוננה. “אני חלמתי חלום ממש טוב עד שהתקשרת.”
חיוך עקום פילס את דרכו לפני. “את כזאת רשעית, ליין. את רומזת שלדבר איתי, וויל בלק, זה הרבה פחות טוב מחלומות? הרבה בנות לא היו מסכימות איתך.”
“והנה וויל הדביל חזר,” היא גנחה ביאוש. “אין גבול לאגו שלך, הא?”
“אני בסך הכל מציין עובדה, ליין.”
“אידיוט.” הייתה ההערה שגרמה לי לחייך לחלוטין, ולכאב בליבי כמעט ולדעוך לגמרי.
“היי, את לא שומעת אותי קורא לך טיפשה, נכון?” אמרתי בטון של כביכול-נעלב.
“זה כי אני לא טיפשה,” היא אמרה.
“ומי אגואיסט עכשיו?”
“זה לא אגו. זה נקרא מציאות.”
“מה שתגידי, ליין.”
“וואו, אתה ממש משועמם אם אתה מדבר איתי על דברים שכאלה כל כך מוקדם בבוקר,” היא פיהקה פעם נוספת. “אין לך בנות למזמז או חברים לדבר איתם?”
הרגשתי איך חיוך נוסף מוצא את דרכו לפני. “פעם אחרונה שבדקתי, את זאת שיש לה חבר מבין שנינו.” המחשבה עדיין גרמה לי לתחושה מוזרה של אי נוחות בבטן.
“זה לא אומר שאני ממזמזת אותו כל רגע נתון,” היא נעצרה לפתע, נרעשת. “ואין לי שמץ של מושג למה סיפרתי לך את זה הרגע.”
כמעט ופרצתי בצחוק. היה קשה מאוד להתאפק. “אין לך מעצורי פה, אני מניח.”
“וויל, אתה מעייף אותי, ואני כבר עייפה.” היא התלוננה שוב.
“למה את כל כך עייפה ממילא?” שאלתי, מסוקרן. “לילה סוער?”
“זה כבר ממש לא עניינך,” יכולתי לשמוע אותה מחמיצה פנים. “למרות שאם אתה באמת רוצה לדעת, כל אתמול ביליתי עם האנה וכריסטי, והן פשוט לא הפסיקו לדבר עליך. אתה יודע איזה מעייף זה לשמוע רק דיבורים על 'וויל בלק פה' ו'וויל בלק שם' כל היום?”
גיחכתי. “מקנאה, ליין?”
“ממש,” היא נחרה בבוז. “יש לי חבר, זוכר?”
“זה לא אמור למנוע ממך לקנא,” גחכתי כשהיא רשפה בזעף.
“אתה חרא של שעון מעורר, וויל בלק,” היא הודיעה לי רשמית. “ואני הולכת לנתק עכשיו ולנסות ולהשלים שעות שינה.”
“מעולם לא קראו לי חרא,” צחוקי היה מאופק, ליבי קל עלי פתאום. “את זוכה להיות הראשונה לעשות זאת.”
“הכבוד הוא שלי,” היא אמרה בלגלוג, והגעתי למסקנה שהיא ממש מרשעת כשמעירים אותה מוקדם. “כמויות היהירות שלך מרקיעות שחקים, הידעת?”
“כבר אמרתי לך; בסוף אני עוד אגלה שכל החדר שלך מלא בפוסטרים שלי עירום,” גחכתי כששמעתי אותה מתנשפת בהפתעה וברוגז.
“אתה כזה גס-רוח!” יכולתי לדמיין את הפנים שלה, שבטח היו אדומות לחלוטין.
“זו המומחיות שלי.”
“ביי, וויל.”
“נדבר, ליין.”
כמה רגעים לאחר שהקו שבק חיים, ראיתי איך הכל נראה בהיר יותר, והרגשתי שאולי, למרות כל מה שחשבתי, הכל עוד לא אבוד לגמרי.
]21[ אלאנה

הודות לשיחת-הבוקר עם וויל, לא הצלחתי להירדם והייתי עייפה כל היום, ובמיוחד במשמרת שהייתה לי בעבודה. אנדרו וקיילי גם הם היו שם, כמובן, ובהפסקה שהייתה לדרו ולי, התנשקנו שוב. כל העובדים כבר ידעו בשלב זה שאנחנו "ביחד" – הסוד הקטן שזה מפוברק היה עתיד להשמר רק אצל שנינו, כך הוחלט – והשף טולוז אפילו הרחיק לכת והכין לכבודנו קאפקייק שרשום עליו "האהבה מנצחת". השף טולוז תמיד היה רומנטיקן.
למען האמת, להתנשק עם דרו אומנם היה יותר טוב מלהתנשק עם ג'ייק כי הוא היה נשקן הרבה יותר טוב ממנו, אבל הרגשתי כאילו אני מתנשקת עם אמורי או משהו כזה. זה הרגיש לא נכון, על אף שזה היה נחמד. וראיתי שגם אנדרו מרגיש בזה. אבל הוא עשה את זה בשבילי, בשביל הסוד הכמוס שלי.
סוד בשם וויל בלק; בחור אגואיסט, יהיר, גס-רוח, המכונה בתואר "הבחור הכי סקסי שקיים לשנת 2012”, שנראה כמו אל, יותר חתיך מכל בחור אחר שאי פעם ראיתי, עם קול נמוך ומחוספס שהפך אותו לסקסי הרבה יותר ממה שהוא צריך להיות, וגרם לי להתעצבן יותר מהר מכל אחד אחר שהכרתי. ועם כל זאת, היה גם הבחור היחיד שגרם לי לספר לו דברים כל כך אישיים, עד שאפילו לננה לא סיפרתי.
לאחר העבודה, הסעתי את אנדרו הביתה, וכדי להתרגל לתחושה, התנשקנו לפני שנפרדנו זה מזו. הוא קרץ לי לפני שיצא.
וכשחזרתי הביתה, צרחותיה של אמא קיבלו את פני.
*
כשהגיע יום שני, גילינו מכריסטי שרוזי עדיין מאושפזת במצב דיי קשה. כל בית הספר ידע על ההתמוטטות הבלתי מוסברת של רוזי רייקס, אבל אף אחד לא ידע מה גרם לכך. רק אני יכולתי לנחש מה זה היה, ואם צדקתי, אני לא חושבת שאוכל לשאת את רגשות האשמה שהיו תוקפים אותי באותו הרגע.
“אני חייבת למצוא דרך להתקל בוויל,” הודיעה לי האנה כשהיינו בכיתת הספרות, ומר דניאלס הסביר על שייקספיר. לא באמת איכפת לו אם מקשיבים לו או לא כל עוד הוא מעביר את כל החומר שהוא תכנן לשיעור. “אני לא יכולה להיות בלי חבר יותר מידי זמן.”
הרגשתי את אותו עקצוץ של כעס כמו בכל פעם שמדברים על וויל. “ננה, אני מרגישה שלאחרונה אנחנו לא מדברות על שום דבר חוץ מוויל בלק,” רציתי לומר לה, אבל במקום זאת רק אמרתי, “את לא חייבת להיות עם וויל בלק עכשיו, את יכולה לנסות ולהיות עם מישהו אחר בינתיים.”
האנה הרימה גבה. “לא הקשבת לשום דבר ממה שאמרתי לך בשבוע האחרון, מאז הפרידה ממייסון?” היא נשמעה מעט מתנשאת, ציינתי לעצמי. “אני רוצה שהחבר הבא שיהיה לי יהיה וויל, ולא אף אחד אחר,” היא הסיטה את שיערה לאחור.
“ואת באמת בטוחה שתצליחי להשיג אותו עם גישה כזאת?” המילים יצאו מפי בבת אחת. כמעט מייד עיניה של האנה הצטמצמו ברוגז.
“מה יש לך, אלאנה?!” היא שאלה בלחישה צורמנית. “את אף פעם לא ביקרת אותי. את אף פעם לא חלמת בהקיץ כמו שאת עושה בכמה ימים האחרונים. מה קורה לך?”
היא שכחה לציין בנוסף שאף פעם לא פחדתי לומר לה הכל, ושעכשיו אני כן. “ומה יש לך?” גייסתי אומץ מאיפה שאין. “את מעולם לא ניסית להשיג בחור באופן נואש שכזה. כל מה שאת מדברת איתי מאז שהראית לי את התמונה שלו מלפני חודש בערך זה רק עליו. אני מרגישה שאת כבר לא אותה האנה.”
האנה לא הגיבה, ושתינו לא דיברנו כל השיעור. הלכנו בדממה עם כריסטי לקפיטריה כשהגיעה הפסקת הצהריים, וזו ניסתה לדבר איתנו, אבל שתינו לא הסכמנו לדבר. כל אחת הייתה שקועה במחשבותיה שלה.
בקפיטריה, צלצל לי הפלאפון, שזה היה מאורע משמעותי למדי, כי אף פעם לא התקשרו אלי בזמן בית-ספר. הוצאתי את הפלאפון מכיסי, וראיתי על הצג את שם המתקשר.
הדביל.
“כבר חוזרת,” מלמלתי. “זה אנדרו.” השקר יצא בבת אחת.
כריסטי חייכה בהבנה, והאנה רק הנהנה קלות, עדיין מהורהרת. קמתי ממקומי, יצאתי מהקפיטריה, מתעלמת לחלוטין מג'ייק וחבורת הפופולארים שנעצה בי מבטים, ומצאתי כיתה שקטה להיות בה, כי בחוץ ירד גשם.
“היי,” עניתי לטלפון.
“ליין? את נשמעת מוזר.” הודיע לי וויל מהצד השני של הקו.
החמצתי פנים מבלי שאפילו חשבתי על זה. “תודה רבה גם לך. יש סיבה לצלצול?” לא אהבתי לדבר בטלפון במיוחד, ובייחוד לא עם וויל, שבפעם הקודמת שצלצל, נשמע משועשע למדי מהשיחה איתי, לא משנה כמה רעה הייתי אליו.
“חשבתי שאולי נפגש,” הוא אמר. “מחר, בשעה ארבע, באתר הצילומים שברחוב רוזוולד.”
נאנחתי. “למה אתה רוצה להפגש?” שאלתי, מבולבלת.
“כי אנחנו ידידים אחרי הכל, וזה לא הגיוני שידידים רק מסתמסים ומדברים בטלפון כל הזמן, ליין,” הוא נשמע נוזף.
עקמתי את האף. “בסדר. אבל איך יתנו לי להכנס? בדרך כלל אתרי צילומים סגורים עם מאבטחים.”
“אני אגיד להם להתיר לך להכנס. את רק תצטרכי לומר להם את שמך.” הוא נשמע כאילו הוא כבר חשב על זה.
“ולמה אתה רוצה שאני אבוא, תזכיר לי?”
“כי אני פשוט רוצה. ואין לי כמעט זמן פנוי בדרך כלל, אז עדיף שפשוט נקבע בזמן שאני עובד, לא? כל עוד אין לך בעיה עם זה, כמובן.”
הרגשתי מבולבלת יותר מתמיד. “עדיין לא הבנתי למה אתה רוצה שאני אבוא,” הודיתי. “נכון, אנחנו ידידים, אבל אתה לא…” נשכתי את שפתי, לא יודעת איך להמשיך.
“לא מה?” קולו התקדר לפתע. “תגידי לי, אלאנה.”
“לא מתבייש שיש לך ידידה כמוני?” קולי לא גבר על לחישה.
הייתה שתיקה לרגע, שבמהלכה ליבי דהר בחשש. לבסוף, כשהוא ענה, “למה שאני אתבייש בך, אלאנה? את ידידה שלי. אני לא מתבייש בידידים שלי, לא משנה מאיזה 'עולם' הם באים,” הרגשתי שאבן נגולה מליבי.
“אתה מתכוון לזה?” שאלתי, כמו ילדה קטנה שלא מאמינה למשמע אוזניה – וזה בדיוק מה שהייתי.
“נראה לי שמשאלת הלב שלך זה לחרפן אותי,” הוא התרגז. “כן, אני מתכוון לזה. מרוצה עכשיו?”
חייכתי. “אתה עוד תגרום לי לתלות פוסטרים שלך עירום אם תמשיך לומר דברים מתוקים שכאלה,” השתעשעתי.
“שלא תעזי,” הזהיר, אבל הצחוק בקולו היה מורגש. “טוב, אני חייב לחזור לעבודה. בדיוק נגמרה לי ההפסקה.”
ליבי התחמם בבת אחת. הוא ניצל את ההפסקה שלו בשביל לדבר איתי? החיוך שעל פני היה רחב יותר מתמיד.
“להתראות מחר, וויל.” אמרתי, לא מצליחה להוריד את החיוך המטופש מפני.
“נתראה, ליין,” הוא צחק והשיחה נותקה.
חזרתי לקפיטריה, מרגישה הרבה יותר טוב ממקודם. כשהתיישבתי חזרה ליד כריסטי והאנה, החיוך עדיין מרוח על פני, כריסטי גחכה לעברי. “רואים שדברת עם החבר שלך,” היא אמרה, מצביעה על החיוך שלי.
הסמקתי קלות ברגע שמחשבה אסורה עלתה לראשי. “כן…” מלמלתי, מסיטה את עיני, ופוגשת בטעות בעיניו החומות-אדומות של ג'ייק. חיוכי נמחק מייד, וג'ייק קמט את מצחו והסיט את מבטו בדיוק כשאני הסטתי את מבטי לסנדוויץ' שהיה מונח על הצלחת שלי.
ֿבסוף יום הלימודים, כשיצאתי מכיתת המתמטיקה אחרי שיעור משעמם במיוחד של מר ווטקינס, האנה, כריסטי ואני הלכנו במסדרון, וראינו את כל הבנות מתלחששות והבנים נראים מרוגזים.
“…מעניין מי הוא,” שמעתי את לולה לוחשת למארני, כשהשתיים הלכו לפנינו. “הוא ממש חתיך!”
“רק שלא יהיה חבר של המופקרת,” מארני שלחה מבט יוקד להאנה, שעדיין נראתה שקועה בעולם שלה.
“מעניין מי זה,” כריסטי אמרה לי. “כולם מדברים על מישהו חתיך שמחכה בשער.”
“תיכף נגלה,” אמרתי חזרה, יוצאות עם נהר התלמידים החוצה. כל הבנות צחקקו והסמיקו כשהסתכלו על הבחור שעמד בשער וחיכה עם חיוך מגחך על פניו.
אנדרו.
מה לעזאזל הוא עושה כאן?
“היי,” הוא אמר לי כשהגענו אליו וכרך את זרועותיו סביב מותני, מסתכל עלי במבט יודע-דבר. “מה שלום הבחורה הכי מדהימה על פני כדור הארץ?”
שלחתי לו מבט ששידר שהוא חוצה את הגבול. ואז חשש התגנב לליבי כשראיתי את הבנות שולחות לי מבטי-מוות מלאים בקנאה. אפילו כריסטי לא הצליחה להסתיר את הקנאה שעל פניה. רק האנה נראתה מעופפת בעולם שלה.
“אה… היי, דרו,” חייכתי חיוך מהוסס, ואנדרו – הטיפש! – גיחך ונישק לי את הלחי מול כולם. הרגשתי שאני מאדימה מבושה. איך הוא מעז?!
“יש לנו דייט היום, זוכרת?” הוא הידק אותי אליו והרגשתי ששפתיי יוצרות קו דק. למעשה, שכחתי לחלוטין מהדייט הטיפשי הזה.
“כן,” הכרחתי את עצמי לומר והשתחררתי מזרועותיו, פונה לכריסטי והאנה. “אני זזה. נדבר.”
כריסטי חייכה לעברי חיוך מעושה להפליא, הנהנה, ונופפה לי לשלום. האנה מלמלה "ביי" לא קשוב, ואני חזרתי לאנדרו, שלקח את ידי בידו )דבר שהיה אמור להביע בשבילי משהו אבל זה לא כי לא באמת היינו ביחד(, והוביל אותי לעבר המכונית שלו. “אבל מה עם המכונית שלי – “ התחלתי לשאול אבל אנדרו קטע אותי כמעט מייד.
“אני אחזיר אותך לפה אחרי זה ותוכלי לקחת את המכונית שלך הביתה,” הוא הסביר לי בחיוך ופתח לי את דלת המכונית.
נאנחתי ונכנסתי, דרו סוגר את הדלת אחרי.
*
הדייט היה נחמד, בסך הכל. אנדרו היה חברה נפלאה, ואפילו לא הייתי צריכה לדאוג לגבי התשלום כי הוא שילם. הדבר היחידי שהיה מוזר, היה שהדייט התקיים במקדונלדס, מכל המקומות בעולם. אנדרו תרץ את הדבר בכך שגם ככה אנחנו לא ביחד באמת, ושכל עוד העולם רואה שאנחנו ביחד, לא משנה איפה, זה מספיק. וכמובן, מקדונלדס זה הרבה יותר זול מאשר בית הקפה "לורייל" לדוגמא.
אבל הדייט עם אנדרו לא היה מה שגרם לי לחשוב כל כך הרבה מאוחר יותר, כששכבתי במיטתי בלילה. אילו באמת היו לי רגשות כאלו לאנדרו, הייתי לא מפסיקה לחשוב עליו. אבל לא היו לי. ובמקום זאת מצאתי את עצמי חושבת על היום למחרת, בו אפגוש את וויל, פנים מול פנים.
מיותר לציין שהיא קשה לי להירדם. וכשקמתי למחרת בבוקר, על אף שישנתי שעות בודדות, הייתי מתוחה מציפייה ויותר עירנית מאי פעם. לראשונה אראה אתר צילומים של… משהו )וויל לא אמר אם זה צילומים לאיזו חברת אופנה או לסרט( בחיי. לא יכולתי לחכות.
כשסיימתי את הלימודים, הכרחתי את עצמי שלא לדהור על הכביש. מריס לא הייתה יכולה לשאת זאת, כי בכל זאת, היא מכונית ישנה מאוד. לכן נסעתי במהירות מתונה כמה שאפשר.
כשהגעתי לרחוב רוזוולד והחניתי את המכונית, גילית שהצילומים מתקיימים בתוך הקצה השני של הפארק המפריד. מעולם לא הייתי בחלק הזה שלו – עוד משהו שהיה שווה לחכות בשבילו.
יצאתי מהמכונית והלכתי לעבר שלושת המאבטחים שעמדו בכניסה. על אף שהעיר שלנו הייתה אחת הערים היותר בטוחות בעולם בשביל מפורסמים, בגלל כל הסינונים שעוברים האנשים לפני שהם נכנסים לעיר, לא לקחו פה סיכונים. שלא לדבר שעדיין יש פה גרופיות שהיו הורגות בשביל לראות את וויל בלק.
“שלום,” אמרתי לאחד המאבטחים, בחור כהה-עור וגדול מאוד, שהיה יכול למחוץ אותי בעזרת יד אחת.
המאבטח הסתכל עלי באדישות, גופו מתקשח, כאילו לקראת הדיפה פיזית, אם אני אראה לו מעריצה אלימה. למרות שלא הבנתי למה, כי הייתי כזאת קטנה ולא מזיקה – אם היה יתרון בגוף שלי, זה היה זה.
“אלאנה מגוריאן,” אמרתי לו. “אני פה בשביל וויל…”
למזלי, המאבטח לא עשה לי בעיות, ואפילו חייך מעט כשפינה לי את הדרך. הנהנתי לעברו בתודה, מתוחה יותר מתמיד, ונכנסתי לפארק.
]22[ וויל

הרגשתי כמו פקעת עצבים מרוב ציפייה כל הבוקר עד שקלייטון כמעט ודחף לי כדור הרגעה בכוח לגרון. לא הייתי מוכן להודות בזה לאף אחד מלבד עצמי, אבל התרגשתי לקראת הביקור של ליין באתר הצילומים.
כל צילומי הבוקר הלכו נורא ואיום, ולא רק בגללי. דעתו של סיג'יי, שהיה איתי בצילומים, גם היא הייתה מוסחת, והשילוב של שנינו ביחד לא היה מועיל הפעם. למעשה, אני נהניתי לראות את סיג'יי מוסח – לפחות הוא לא הציק לי או דיבר על מורין עקב כך.
כשהגיעה שעת ההפסקה שלי, ישבתי במתיחות על אחד הספסלים בפארק, צופה בחברי צוות ההפקה מתרוצצים ממקום למקום, ומבטי הסתובב בין האנשים. ידעתי שליין כבר צריכה להיות כאן, וידעתי שאני בטח מפספס אותה.
ולפתע ראיתי אותה, שיערה הכהה מתנופך מאחוריה, נראה חלק מתמיד, עיניה הכחולות הכהות משקפות את אי הנוחות והשייכות שחשה מבעד לזוג משקפיים עבים וגדולים. ראיתי בנים מעיפים לעברה מבטים לשבריר שנייה ואז מסיטים את עיניהם, כאילו היא לא מעניינת אותם מספיק. גם בנות בחנו אותה – בעיקר הדוגמניות, כדי לראות אם היא מהווה להן סכנה. מה שראו סיפק אותן, כי הן הניחו לה לנפשה.
לפחות עד שאני קמתי וניגשתי אליה, מבטיהם של הסובבים אותנו מתמגנטים אלי. אלאנה ראתה אותי, עיניה נפערות לרווחה, והיא נדרכה, מחכה לי. לא חייכתי, ועם זאת שעשוע קל מילא אותי. היא, לעומתי, חייכה חיוך קטן ומהוסס לעברי.
“ליין,” אמרתי, וקצה פי התעקל מעט.
“היי,” היא מלמלה, מסמיקה מעט ומסיטה את מבטה ממני.
“טוב לראות אותך שוב,” אמרתי, מרשה לעצמי לחייך מעט, והושטתי אליה את ידי ללחיצה. היא בהתה ביד לכמה רגעים, כלא מבינה מה אני רוצה, וכשקרצתי לה היא החמיצה פנים ולחצה אותה. זה היה מעט מביך, הייתי חייב להודות, אבל זה היה עדיף על חיבוק, שבטח היה מרתיע אותה לגמרי ממני – ואותי ממנה. “בואי איתי. אני רוצה להכיר לך את הסוכן שלי.”
היא הנהנה והתחלנו ללכת, זה לצד זו, לכיוון הכללי שבו קלייטון היה. לא זכרתי שאלאנה נמוכה כל כך – בפעמים הקודמות שנפגשנו היא תמיד הקרינה מעין בטחון שהוסיף לגובה שלה לפחות עוד עשרה סנטימטרים. אבל היא הייתה פחות ממטר שישים, עכשיו ראיתי בזמן שהלכה לידי. היא הגיע לי לכתף, ואולי אפילו פחות. המידע הזה, עם זאת, לא שינה שום דבר לגביה מבחינתי.
“יפה בחלק הזה של הפארק,” היא פתחה בשיחה, ולא יכולתי להסתיר את החיוך שעלה על פני. זו הייתה אחת מהפעמים הבודדות שהיא יזמה שיחה איתי. “לא הייתי פה אף פעם, רק בחלק בו נפגשנו אז. ירוק פה נורא.”
צחקתי בשקט. “כן, החלק הזה אכן יפה. את צריכה לראות אותו כשאין פה את כל ההפקה והצילומים, כשהאזור נקי לחלוטין מטכנולוגיה. פשוט תענוג לעיניים.”
היא פלטה צחקוק. “אני בטוחה.” לכסנתי מבט לעברה, ועיני התלכדו עם עיניה. היה משהו בעיניים שלה שנראה מבין, כאילו היא קוראת אותי כמו ספר פתוח, או רואה דרכי. המחשבה גרמה לי לתחושת אי נוחות בבטן, ואני הייתי זה שהסיט את מבטי חזרה קדימה ראשון. פלטתי אנחת רווחה קטנה כשראיתי את קלייטון מפטפט עם איזבל, שצחקה ממשהו שאמר.
“קליי,” קראתי לעברו כשליין ואני הגענו אליו.
קלייטון הסתובב להסתכל על אלאנה ועלי, וחייך חיוך רחב. “וויל,” אמר בלבביות, ופנה להסתכל על ליין. “ומי זאת שנמצאת איתך..?”
איזבל, שנעצה מבט מעט חודר מידי על אלאנה, נראתה כאילו תוהה את אותו הדבר.
“קליי, איזבל, תכירו את אלאנה מגוריאן, ידידה טובה שלי.” אמרתי, משתדל להסוות את הגאווה הבלתי מוסברת שהייתה מזדחלת לקולי אילו לא הייתי עוצר בעדה. “ליין, תכירי את קלייטון, הסוכן שלי, ואיזבל, מאפרת ומלבישה, וגם ידידה.”
ֿליין חייכה לעברם את החיוך האמיתי והיפה שזכיתי לראות פעמים בודדות בלבד. החיוך שהפך אותה ברגע אחד מנאה, ליפהפייה. “נעים להכיר אתכם,” אמרה.
קלייטון חייך בתגובה, וכשליין הושיטה לו את ידה ללחיצה, הוא לחץ אותה, וחיוכו הפך אמיתי. הפתעה גרמה לעיני להפער מעט לרווחה לרגע. קלייטון, כמו אלאנה, בקושי מחייך חיוכים שכאלה. משהו בליין כנראה הוציא את זה ממנו.
“נעים להכיר גם אותך, אלאנה,” הוא אמר בחיבה, והרגשתי כאילו אבן, שלא חשתי בקיומה, נגולה מליבי. בתוכי, רציתי שקלייטון יכיר באלאנה כידידה טובה שלי, שיקבל אותה, ולא בטחתי בו שיעשה זאת. והנה הוא עשה.
ליין פנתה לאיזבל, שנראתה מהוססת מעט, אבל לבסוף חייכה ולחצה את ידה של אלאנה, שחיוכה עדיין היה על פניה.
“אני הולך לעשות סיבוב לליין כאן באיזור,” הודעתי לקליי. “תקרא לי כשההפסקה נגמרת.”
קלייטון הנהן, ואני סימנתי לאלאנה לבוא אחרי. לקחתי אותה לסט הצילומים עצמם, שם סיג'יי ישב על אחד הספסלים עם שתי דוגמניות משני צדדיו, ונראה עדיין טרוד. “זה סיג'יי,” הכרחתי את עצמי לומר, מנמיך את קולי כך שרק ליין תשמע. “הוא האויב הכי גדול שלי בתעשייה. מיותר לציין שאני לא אוהב אותו במיוחד.”
ליין, משום מה, גחכה כששמעה את זה. “אז גם בתעשיות שכאלה יש אויבים, ולא יריבים,” היא אמרה. “אם זה משפר לך את ההרגשה, גם לי יש מישהי שאני לא סובלת בחיים שלי.”
צחקתי. “אני מניח שלכל אחד יש.”
הראיתי לליין את הקראוונים בהם מלבישים ומאפרים את הדוגמנים, את בר המשקאות, והכרתי לה כל יני עובדי הפקה, כמו הצלמים, מעצבי האופנה וכו'. עיניה של ליין נצצו כל אותו הזמן עם הידע החדש שצברה על העולם הזה, העולם שלי. היא נראתה מוקסמת ומבוהלת, אבל הקשיבה להסברים שלי מבלי לומר מילה, מרותקת.
לבסוף, כשסיימנו את הסיור, לקחתי לשנינו כוסות מים והתיישבנו על אחד הספסלים. “אז מה דעתך?” שאלתי אותה.
היא לקחה נשימה עמוקה. “הכל זוהר כל כך, אחר,” היא נעצה בי מבט. “כל כך שונה מהעולם שלי, או מכל עולם אחר שהכרתי. זה כמו יקום מקביל, אתה מבין?”
הנהנתי. “אבל זה שונה במובן טוב?”
“אני לא יודעת,” היא משכה בכתפיה. “אני מניחה. זה פשוט כל כך… רחוק ממני.”
משום מה, הייתה לי תחושה שהיא לא אומרת לי משהו חשוב. “רחוק ממך באיזה מובן?” לחצתי.
היא הרגישה בזה ושלחה לי מבט מעוצבן. “רחוק במובן של אני לא מרגישה שייכת,” היא אמרה ברוגז. “כל העולם הזה… אתה… אני לא מבינה אפילו למה אתה מבזבז זמן על מישהי פשוטה כמוני.”
“כבר אמרתי לך שלא איכפת לי מה את, ליין,” חשבתי שהיא הבינה את זה כבר. מסתבר שלא. “אני רוצה להיות ידיד שלך בדיוק איך שאת, ומה שחשוב זה הבן-אדם עצמו, ולא מאיזה 'עולם' או 'יקום' הוא בא.”
ליין הסתכלה עלי במבט בוחן, ולבסוף משכה בכתפיה. “איך שאתה רוצה,” נכנעה. “לי לא איכפת להיות ידידה שלך, ואם לך לא איכפת, אז שיהיה.”
חיוך מגחך עלה על שפתי. “זו הגישה, ליין.”
היא צמצמה את עיניה תוך כדי הסמקה. “דביל.”
“וויל!” קלייטון קרא לפתע. “בוא עכשיו!”
ההפסקה נגמרה. קמתי על רגלי ושלחתי לליין חיוך מהסוג הנדיר שלי. “ועכשיו הגיע הזמן שתראי את העולם הזה בפעולה, ליין. את יכולה לעמוד ליד ג'יימס, הצלם שהכרתי לך קודם. שם זו עמדת התצפית הכי טובה.”
היא הנהנה, עיניה מלאות ציפייה. השארתי אותה כך, והלכתי לקלייטון, שפקד על אנשי הצוות לארגן אותי. סיג'יי היה גם הוא שם, עם דוגמנים ודוגמניות נוספים, ולבסוף, כשכולם היו מוכנים, הצילומים המשיכו.
הפעם היה לי הרבה יותר קל להתרכז. ידעתי שליין צופה בי, וזה נתן לי כוח לעשות את עבודתי כמו שצריך. שלא לדבר על כך שרציתי להרשים אותה.
נתתי לקעקוע שלי לבלוט על רקע חזי החשוף כשישבתי על אחד הספסלים בסט ועשיתי פוזות למצלמה. ג'יימס לא הפסיק לצלם אותי, ואני חייכתי חיוך קטן ומתחתי את רגלי לפני, מותח ביחד איתן את המכנסיים המחויטות שלבשתי מעליהן. הביאו לי כובע שחור כמו של ג'נטלמן בריטי מהמאה ה-18, שחבשתי על ראשי, ושמעתי את הבנות נאנחות. “הוא כל כך חתיך שזה למות,” שמעתי אחת מהן גונחת.
תהיתי מה ליין חושבת על זה, אבל הכרחתי את עצמי להתפקס. אני אוכל לשאול אותה אחר כך, כשנגמור עם הצילומים.
הפוזה הבאה הייתה עם סיינה, אחת הדוגמניות, שישבה לצידי על הספסל. הייתי צריך חצי-לחבק אותה, בזמן שהיא ישבה ספק עלי ספק על הספסל. פוזה מוזרה, אך כזאת שיצרה סקס-אפיל מטורף, ואפילו נזפו בנו שזה נראה קצת פורנוגרפי, כך שבשלב מסוים נאלצנו לשנות פוזה.
הצילומים הסתיימו בסופו של דבר, ולאחר שחזרתי לבגדי היומיום שלי, מצאתי את אלאנה, שדיברה עם קלייטון על משהו, וגרמה לו לחייך את החיוך האבהי שחייך כשדיבר על בתו הקטנה, סשה. כחכחתי בגרוני כשהגעתי אליהם, וליין נסתובבה אלי בחדות, אור הדמדומים נופל על פניה ומבליט את הכחול שבעיניה. “היי!” היא אמרה בחיוך נלהב.
“היי,” אמרתי חזרה. “מה דעתך?”
“היית מדהים!” היא התלהבה. “כל הפוזות, וכל ההבעות – ידעת ממש איך להביע הכל, וגרמת לי להאמין לך! שלא לדבר על כך שהכובע ממש החמיא לך!”
חשתי שחם לי מעט, אך הצלחתי לדחוק את הרגש הבלתי רצוני שגרם לכך. “עכשיו אני בטוח שתתלי פוסט שלי עירום בחדר השינה שלך,” הקנטתי, שם-לב בקושי לקלייטון נפרד מאיתנו לשלום. “אם לא היו לך כבר כאלה.” חייכתי חיוך קטן.
היא הסמיקה, גלגלה עיניים, ונעצה בי מבט. “בחלומות שלך.” היא חייכה חיוך קטן גם כן.
צחקתי והלכנו יחד למגרש החנייה. הגרוטאה שלה חנתה שם, לא רחוק מהאופנוע שלי. ידעתי שכאן דרכינו נפרדות. הסתכלנו זה על זו, לאחר שנעמדנו לצד הגרוטאה. “היה לי ממש כיף היום,” היא אמרה בחיוך רחב. “לא בכל יום יוצא לי לראות מחזה שכזה.”
ליבי נצבט מסיבה לא ברורה, והרגשתי איך חיוך בלתי רצוני עולה על פני. “אני שמח לשמוע.” אמרתי באותה כנות שהפחידה אותי כל פעם מחדש כשדיברתי עם ליין.
הסתכלנו זה על זו, לא יודעים מה לעשות. לבסוף, התפשרנו על לחיצת יד, ואני בהיתי בה יוצאת מהחנייה עם הגרוטאה שלה. כשנעלמה באופק, חשתי שמשהו בתוכי מתפתל ונקשר, אבל לא ידעתי לזהות בדיוק מה. נאנחתי, והלכתי לאופנוע שלי, חושב על הידידה שלי.
***
באותו הלילה, הרשיתי לעצמי שוב להשתמש במקלחת הגדולה ביותר בדירה. קסאבי התחיל לארוז כבר לנסיעה שלו, שהייתה בסוף השבוע הזה, ולכן היה עסוק בדברים אחרים בזמן שלקחתי את האמבטיה שלי.
קלייטון התקשר מוקדם יותר והודיע לי שאלאנה היא בחורה מדהימה, ושאני בר-מזל שאני ידיד שלה. הוא זכר אותה רק במעומעם מהמסעדה, אבל אמר שכבר אז היא השאירה עליו רושם טוב. שמחתי לדעת שהוא חשב עליה רק דברים טובים.
כשיצאתי מהאמבטיה, מרגיש רענן ונקי, נשכבתי מול הטלוויזיה וזפזפתי בין הערוצים השונים. תוך כדי שהתחלתי לראות תוכנית על תוכנית חילופי-אימהות בערוץ המשפחה, הטלפון צלצל. נאנחתי, וניגשתי לטלפון, עונה בקול רגיל לחלוטין, “הלו?”
“אני צריך כסף.”
כל תא בגופי התקשח. “למה?” המילה הבודדה הזאת יצאה באופן חד מדי.
“אין לי פרוטה ואני צריך את זה לדייט,” היה ההסבר.
וכיוון שאני לא יכולתי לסרב, קמצתי את ידי לאגרופי ונבחתי, “תפגוש אותי בפארק.”
נאלצתי להתלבש, אבל מפני שלא היה לי זמן, לא הספקתי לייבש את שיערי הרטוב. דהרתי על האופנוע לפארק, פגשתי את לוקאס ונתתי לו את הכסף. לא החלפנו יותר מכמה מילים, ולאחר כמה דקות של שתיקה טעונה, התפצלו דרכנו וחזרתי הביתה, מרגיש לא טוב במיוחד.
אהבתי את לוקאס. הוא היה אחי הקטן, זה שאני הייתי צריך להגן עליו. אבל הוא לא הרשה לי, ולמען ההגינות – לא יכולתי להאשים אותו.
ועל אף שהדבר צרם לי במיוחד, נאלצתי להמשיך הלאה.
בבוקר שלמחרת, הרגשתי נורא ואיום כשיצאתי ליום העבודה. במהלך הצילומים, התעטשתי מספר פעמים ומבט חטוף אחד מצידו של קלייטון, והוא קבע שחטפתי צינון.
והדבר האחרון שהייתי צריך עכשיו זה להיות חולה.
]23[ אלאנה

הייתי בבית כשהטלפון שלי צלצל. באותו הרגע קראתי ספר, וכשלקחתי את הטלפון בידי וראיתי שהמתקשר הוא לא אחר מאשר וויל, הרגשתי תחושה בלתי רצוני בבטן שלי. כאילו היא עשתה סלטה קטנה כזאת.
שלושה ימים לא דיברתי עם וויל, וזה היה נראה לי כמו הרבה יותר מידי זמן. מאז שנתתי לו את המספר שלי, וויל ואני לא הפסקנו לדבר – בין אם במסרונים, ובין אם בשיחות טלפון. תהיתי אם כדאי לי לשלוח לו סמס או לנסות ולהתקשר, אבל לא מצאתי בי את האומץ. נכון, המפגש שלנו היה דיי כיפי, ונורא נהניתי לדבר איתו פנים מול פנים ולראות אותו בעבודה שלו.
רק המחשבה על איך הוא נראה כשהוא דגמן גרמה לי לצמרמורת… מהסוג הטוב. הוא יותר מידי חתיך שזה כבר בלתי חוקי.
“הלו?” לא שמתי לב בכלל שלחצתי על כפתור המענה ושפציתי את פי.
“…ליין…” קולו של וויל נשמע מחוספס מידי, ולפתע הוא השתעל.
נדרכתי. “מה קרה?”
“א..ני… צ..ריך… אותך…”
“וויל? מה קורה?” משום מה הייתה לי תחושה רעה לגבי זה.
ֿ"רחוב… קרופילד…” היה כל מה שוויל ענה והשיחה נותקה.
פאניקה השתלטה על מוחי ואני מצאתי את עצמי שמה מעיל, נועלת מגפיים, לוקחת מטריה ויוצאת מהבית. גשם חזק ירד, ואני מיהרתי להכנס למכונית. התנעתי את מריס במהירות, והגרוטאה נהמה. “קדימה,” דחקתי בה, אך המנוע לא הגיב. המכונית שלי שבקה חיים. “זין!” קיללתי ויצאתי מהמכונית בלית ברירה.
הגשם היה גורם לי להיות חולה אילולא הייתה לי מיטרייה. רצתי בגשם לכיוון רחוב קרופילד בשכונת העשירים, איפה שוויל אמר שכנראה הוא נמצא, ולקח לי חצי שעה להגיע לשם. וכשהגעתי, הייתי צריכה לעצור ולהסדיר את נשימתי. על אף הקור הזעתי כמו חמור, וזו הייתה תחושה לא נעימה במיוחד.
הלכתי לאורך הרחוב, שהיה שומם למדי, וראיתי באופק משהו שוכב על המדרכה. כשהתחושה הרעה עדיין מתערבלת בקירבי, התקרבתי בזריזות לעבר העצם הבלתי מזוהה עד שראיתי שזהו לא אחר מוויל, ששכב על האספלט, מתנשף ומזיע, כאילו רץ מרתון. בגדיו היו סחוטים מהגשם, שיערו פרוע יותר מתמיד, ואני מייד ידעתי שמשהו לא בסדר.
“וויל!” קראתי ורכנתי לצידו, מניחה יד על גבו. “מה קרה?!” חרדה החלה להשתלט עלי.
הוא לא ענה ואני התחלתי לפחד. לקחתי את זרועו והנחתי סביב צווארי, וניסיתי להקים אותו ואותי. הוא היה כבד, מאוד כבד, אבל לא התייאשתי. “וויל, אל תמות לי,” פקדתי עליו, פחד כמו שמעולם לא הרגשתי מזדחל לתוכי. הנחתי את ידי על מצחו, והרגשתי כמה הוא חם. אוי לא.
לפתע, כנראה למגע ידי הקרה על מצחו החם, הוא פתח את עינו הימנית, זאת שהייתה יותר ירוקה, והסתכל עלי בבלבול. “ליין,” הוא פלט באנחה והשתעל.
“אני חייבת להביא אותך הביתה,” הודעתי לו בתקיפות. “אתה חולה-מת. איך הרשו לך לצאת מהבית ככה?!”
“ליין…” הוא נאנח שוב. “אני לא הוזה… נכון?”
“אידיוט,” הרגשתי לפתע דמעות עולות לעיניי, ומחנק בגרון. דחקתי אותם פנימה וקמתי על רגלי. “קדימה, תעזור לי להביא אותך הבייתה, בבקשה.”
למזלי, הצלחתי איכשהו לשכנע אותו לעמוד, אבל את כל כובד משקלו הוא שם עלי. בלעתי את רוקי והתחלתי לגרור את שנינו לביתו, אוחזת במטריה בקושי ביד השנייה. למזלי זכרתי את הדרך לביתו, ולכן הצלחתי לקחת אותו. אבל הדרך לא הייתה קלה, כי וויל כמעט ואיבד את ההכרה כמה פעמים.
לבסוף הגענו לבניין שלו. “מה הססמא פנימה?” שאלתי אותו.
הוא מלמל בקושי את הססמא, והכנסתי אותנו ללובי המפואר. לרגע נדהמתי לראות לובי כל כך מפואר, עם נברשת משתלשלת מהתקרה, ואז הכרחתי את עצמי לצאת מזה ולהמשיך למעלית. “קומה,” פקדתי עליו.
“שמונה,” הוא גנח, ראשו נופל ברפיון קדימה.
חרא. “וויל, עוד קצת,” דחקתי בו בזמן שהמעלית הגיעה ואני דחסתי את שנינו פנימה. לחצתי על הקומה הנדרשת, ודלתות המעלית נסגרו.
“ליין…” וויל מלמל שוב.
“תסתום,” התפרצתי. “אתה לא במצב לדבר!” הדאגה שחשתי כלפיו הפחידה אותי מעט, אבל נערתי את ראשי. זה לא הזמן לחשוב על דברים כאלה. וויל צריך לקבל טיפול רפואי כלשהו. ורצוי עכשיו.
דלתות המעלית נפתחו כשהגענו לקומה השמינית. גררתי את שנינו מחוץ למעלית ופקדתי שוב, “דירה.”
וויל פקח את עיניו והצביע על הדלת הכי שמאלית. הנהנתי בתודה וגררתי אותנו לשם. “מפתח,” הושטתי את ידי.
וויל גנח בחוסר חשק, ואני נאלצתי לחטט בכיסי מעליו הארוך עד שמצאתי את המפתח. הכנסתי אותו למנעול ופתחתי את דלת הדירה.
מה שראיתי בפנים כמעט וגרם לי לשוק.
ֿזו הייתה דירה כמו שרואים בסרטים של רווקים, או של נערי קולג' עשירים, או מתוך מגזין עיצוב פנים כלשהו. הכל היה כל כך יפה, הספות חדשות, טלוויזיה מתקדמת, מטבח משוכלל, כל מיני סוגי עיצוב מעורבים במקום אחד…
צאי מזה, אלאנה! נזפתי בעצמי. תעזרי לוויל קודם!
הפחד לשלומו של הדביל הזה השתלט עלי פעם נוספת ואני גררתי אותו איכשהו לספה, אבל לפני שהספקתי להשליך אותו עליה, הוא מלמל, “לא. חדר.”
“איפה הוא?” התעצבנתי. רציתי כבר להשכיב אותו לטפל בו.
“פה,” הוא הצביע בקושי על אחת הדלתות, ואני גררתי אותו אליה. פתחתי את הדלת, ונדהמתי לראות עד כמה החדר שלו גדול – בערך בגודל של כל הקומה השנייה בבית שלי. מיטה זוגית גדולה ונוחה למראה, שולחן כתיבה גדול, ארון בגדים פוח לרווחה ובלאגן בכל מקום. היה שם גם חלון שהשקיף החוצה, על הגשם.
השלכתי את וויל על המיטה הזוגית והוא גנח. “קצת עדינות, אישה,” הוא נאנק.
“שום עדינות!” התפוצצתי. “איך אתה מעז לצאת ככה לגשם בלי מטריה כשאתה חולה?!” הסתכלתי עליו בדאגה מהולה בכעס.
הוא הסתכל עלי חזרה מבעד לעיניים עייפות, ולפתע הוא חייך חיוך קטן ואמיתי, יותר מכל החיוכים שאי פעם ראיתי אצלו. החיוך גרם לליבי לדפוק מעט מהר יותר, וללחיי להאדים מעט. מחשבות מסויימות החלו להכנס לראשי, אך אני מיהרתי לדחוק אותן. תפסיקי! זה וויל! אל תחשבי על זה ותטפלי בו!
“ליין…” הוא מלמל פעם נוספת לפני שהתעלף.
ליבי המשיך להלום בחזי, ואני נאלצתי לקחת כמה נשימות כדי להרגיע את הרגשות הסוערים שלי. “אידיוט,” הרגשתי לפתע איך הכוח עוזב אותי, ודמעה אחת מצאה דרכה החוצה. “אל תבהיל אותי ככה.” עוד דמעה יצאה.
לא ידעתי אפילו למה אני בוכה. כנראה מרוב דאגה לשלומו של וויל ה…ידיד שלי.
ידיד.
נאנחתי, ועל אף הדמעות השקטות, התחלתי להפשיט את וויל ממעילו. הסמקתי מעט כשעשיתי זאת, אבל המשכתי בנחישות. כשהמעיל היה על הרצפה המטונפת, הפשטתי אותו גם ממכנסיו, מכריחה את עצמי שלא להסמיק יותר מידי. כשהוא היה רק בבוקסר ובחולצה, חיטטתי בארונו אחר זוג מכנסיים חדשים, וכשמצאתי מכנסי טרנינג הלבשתי אותו בהם, למרות שמבחינתי הייתי יכולה לבהות ברגליים האלו שלו יובלות…
נערתי את ראשי שוב, ופשטתי את וויל מחולצתו. לרגע לא שמתי לב מה עשיתי עד ששדה ראייתי היה החזה של וויל בלק. פני כבר הפכו אדומות בשלב הזה, ונשכתי את שפתי התחתונה. היו לו ריבועים בבטן. וזו לא הייתה שישייה… אולי שמינייה. בלעתי את רוקי, ועיני נמשכו אחר הקעקוע שעל חזהו, שמתח לזרועו. סלסולים ירוקים כהים שהיו כל כך סקסיים שזה כאב. בנוסף לכך, שמתי לב שאוזניו מחוררות כמו שלי.
אלוהים, כמה סקסאפיל יכול להיות בבן-אדם אחד? אפילו כשהוא חולה ומעולף, הבן-אדם נוטף סקס.
בלעתי את רוקי והלבשתי לו חולצה ארוכה ולבנה, ואז לקחתי את שמיכת הפוך שלו ושמתי מעליו. לאחר מכן מצאתי דלי בארון ניקוי ומילאתי אותו במים קרים. לקחתי אותו לחדרו, לקחתי מגבת מחדר המקלחת הענקי שלו – אלוהים, זו הייתה בריכה בתור אמבטיה! – והרטבתי אותה במים ושמתי על מצחו. נאנחתי, והסתכלתי על החורבה שהייתה החדר של וויל בלק. יתר הבית היה נקי ומתוקתק, ורק החדר שלו – בלאגן אחד גדול.
כיוון שלא יכולתי להשאיר אותו לבד – לא היו סימני חיים לשותפיו לדירה כרגע – התקשרתי לאדריאנה ואמרתי לה שלא אחזור הביתה בזמן הקרוב ושתודיע זאת לאמא. כשאדי שאלה איפה אני, נאלצתי להתחמק מתשובה.
כשסיימתי את השיחה, התחלתי לנקות את חדרו של וויל. את הבגדים המלוכלכים שמתי בכביסה, את הנקיים החזרתי חזרה לארון – שגם אותו נאלצתי לסדר מחדש. כשסיימתי עם זה, ניקיתי את רצפת-השטיח בחדרו, ואז את שולחנו, ואז החלטתי לנקות גם מתחת למטה כי נראה היה שלא ניקו שם כבר זמן מה.
הוצאתי ממתחת למיטה מחברת שחורה ואלבום תמונות וכמה זוגות נעליים, וניקיתי. זה לקח קצת זמן, וכשסיימתי, הייתי מיוזעת ומסריחה מרוב נקיונות. כשבאתי להחזיר את הנעליים, אלבום התמונות והמחברת, נעצרתי. המחברת משום מה נראתה לי חשודה, ועל אף שידעתי שאסור לחטט בדברים של אחרים, הייתי סקרנית. וויל קרא למחברת הזאת "הספר השחור".
התיישבתי למרגלות מיטתו של וויל, ופתחתי את הספר, מרגישה לא טוב עם זה, אבל סקרנית מתמיד. וויל מסקרן אותי יותר מכל אחד אחר, הייתי חייבת להודות. והסקרנות הזאת רק גברה לאחר הפגישה שלנו לפני שלושה ימים.
אך ברגע שראיתי מה כתוב בספר השחור, ידעתי שאסור היה לי לפתוח כלל את המחברת הזאת. כי הספר הכיל את שמותיהן של כל הבנות שוויל דפק בחייו, עם דירוג מ-1 עד 10.
הוא דפק שמונים-ותשע בנות עד ליום הזה.
המחשבה הראשונה שהייתה לי היא, למה לעזאזל הוא כתב דבר שכזה?!
המחשבה השנייה שהייתה לי היא, מספר מרשים.
שמונים ופאקינג תשע בנות.
אלוהים ישמור. הוא מכונת-סקס מהלכת על שתיים. והוא ידיד שלי.
זה כל כך מוזר…
לא ידעתי ממש מה אני מרגישה לגבי הספר השחור. כעס? אכזבה? חשש? לא ידעתי ממש איך לקרוא לרגש הזה שקשר את בטני לקשר הדוק ביותר וגרם לעיני לדמוע מעט.
החזרתי את הספר השחור למקומו מתחת למיטה, ולקחתי את אלבום התמונות לידי. הפעם חשש אמיתי הזדחל לליבי. זו כבר באמת חדירה לפרטיות. זה אלבום תמונות, ואני עצמי יודעת כמה דברים כאלה הם אישיים…
אבל לא היה לי איכפת. רציתי לדעת דברים על וויל.
כמעט ופתחתי את אלבום התמונות עד שלפתע אנקה גרמה לי לטרוק את האלבום ולהחזיר אותו במהירות האור אל מתחת למיטה. “וויל?” קמתי על רגלי והסתכלתי על וויל, ששיערו עדיין היה פרוע, ועיניו נפקחו באיטיות.
“מים,” הוא פלט, ואני מיהרתי להביא לו כוס מים עם כדור שהמסתי לתוכה. כשוויל רוק את הכוס, לקחתי אותה מידו ושמתי על השידה. רק אז הוא שם לב שאני שם. “אלאנה.”
כל כך הופתעתי לשמוע אותו קורא לי בשמי המלא עד שהתקשחתי, מבטי נטוע עליו. הוא הושיט יד לעברי ולקחתי אותה מבלי לחשוב. הוא משך אותי לפתע, ומצאתי את עצמי מתיישבת על המיטה לצידו בכוח. הוא הסתכל עלי במבט מוזר, ואני מצאתי את עצמי מסמיקה מעט. “אתה חולה, וויל,” עזבתי את ידו והנחתי את ידי על לחיו במקום זאת. עיניו נפערו מעט למגע עורי על פניו. “אתה צריך לנוח. ואני עדיין כועסת עליך שיצאת לגשם ככה.”
הוא חייך לפתע, אותו חיוך אמיתי שהוא חייך גם קודם. “את בן-אדם טוב, אלאנה,” הוא מלמל. “יותר מידי טובה בשבילי, את.”
מצמצתי באי-הבנה. “על מה לעזאזל אתה מדבר?”
הוא לא ענה ורק הסתכל עלי עם החיוך הזה על הפנים שלו. לפתע ידו השמאלית, זאת עם הקעקוע, חפנה את לחי כמו שעשיתי לו, וכשמבטי נדד לקעקוע, שמתי לב שאלו לא סלסולים בכלל. אלו היו מלא סימני אינסוף, שמונה שוכב, שיצרו את הסלסולים האלו. אך דעתי הוסחה מהקעקוע כשידו חפנה לפתע את עורפי וקרבה את פני לשלו.
ולפתע, היינו רק סנטימטרים ספורים זה מזה, שפתיו היו בקו ישיר עם שפתיי, ואני קפאתי.
]24[ וויל

כשהלכתי לאודישן של "שקיעה רמה", לא תכננתי לפקשש יותר מידי. ידעתי שאני צריך לדפוק את האודישן, מן הסתם – אחרי האיום המרגיז של סיג'יי לפני כמה שבועות על אחותי הייתי צריך לעשות את זה – אבל מסתבר שקלייטון לא היה מרוצה מהדבר. הוא התחיל לנזוף בי על כמה שאני לא מתייחס ברצינות לזה, וש"שקיעה רמה" הייתה יכולה להיות הצלחה מסחררת בשבילי, ובשלב מסוים, פשוט לא הקשבתי לו.
בתור עונש, הוא גרם לי ללכת לבד חזרה הביתה, בזמן שאני גם ככה חולה. באמצע הדרך פשוט נחתי על האדמה, והרגשתי שאני הולך להתעלף. ולהקיא. ידעתי שאני צריך להתקשר למישהו, אבל קלייטון עצבן אותי, קסאבייר כבר טס להוואי, וג'ף היה בסוף-שבוע של צילומים. הייתי בטוח שאני הולך למות שם.
עד ששם אחר עלה לי לראש, ואיכשהו מצאתי את עצמי מחייג לליין.
למען האמת, לא ציפיתי שהיא תגיע. אבל היא הפתיעה אותי כשהיא הגיעה, ולקחה אותי חזרה הביתה ברגל. תהיתי איפה הגרוטאה הזאת שלה…
בשלב מסוים איבדתי את ההכרה, וכשהתעוררתי, מצאתי את עצמי מול ליין. משכתי אותה לשבת לידי, והרגשתי כל כך טוב שהיא הייתה פה, איתי, בטריטוריה שלי, בחדר שלי. הריח הזה שלה, שהטריף אותי כבר מההתחלה, הריח של הליליות היה בכל מקום, כסה את כולי.
ואז מצאתי את עצמי מושך אותה אלי באופן אינסטנקטיבי, ושפתיה היו מילימטרים משלי, עד שנזכרתי שזאת ליין, ידידה שלי, ושאני לא אמור לנשק אותה.
בעזרת ידי, שאחזה בעורפה, הזזתי את ראשה ממני והסטתי את ראשי הצידה. “אני מרגיש רע,” מצאתי את עצמי אומר. “כאילו אני הולך להקיא.” זה לא היה בהכרח שקר. “יש פה דלי איפשהו?”
אלאנה לא אמרה דבר למשך כמה רגעים, ואז היא פנתה להסתכל עלי, וראיתי שעיניה נפוחות, בנוסף לדאגה בלתי-צפויה. “כ-כ-כן,” היא גמגמה וקמה על רגליה במתיחות יתר, פניה אדומות מעט. “אני אביא לך.”
עד שהיא חזרה עם דלי כבר לא הרגשתי כאילו אני הולך להקיא, ונרדמתי, אך לא להרבה זמן. ידיים רכות, חמות וקטנות ליטפו את ראשי והעירו אותי. פקחתי את עיני כדי לראות את אלאנה יושבת לצידי על המיטה, ושידי כרוכות סביב מותניה הצרות, ושראשי נח על ירכה. זה הרגיש כל כך טוב לגעת בה ככה, להיות מכורבל בחיקה, עד שהרגשתי עצלן יותר מתמיד. “וויל,” היא אמרה בשקט. “אתה צריך לאכול משהו. הכנתי לך מרק.”
מרק? ליין הכינה לי מרק? הרגשתי שאני הוזה. “ממתי את יודעת לבשל?” מלמלתי.
היא פלטה נחרה. “יש עוד כמה וכמה דברים שאתה לא יודע עלי, דביל,” היא אמרה במעט התנשאות, וגרמה לי לחייך מעט. זאת האלאנה שאני מכיר. “ועכשיו תקום. חם לי, אתה כבד, ואתה צריך לאכול.”
פיהקתי ובעצלנות-יתר, גררתי את עצמי ממנה, מתיישב בקושי לידה. אפילו בישיבה הייתי גבוה ממנה. “איפה המרק?” שאלתי.
הקערה הייתה בידיה של ליין, ובידה השנייה היא אחזה כף. “את לא הולכת להאכיל אותי, נכון?” שאלתי בחשש, ולפי הזיק בעיניה, ידעתי שזה בדיוק מה שהיא הולכת לעשות.
“תסתום ותן לי לעשות את זה,” היא פקדה, מבטה נחוש. “אתה גם ככה אידיוט חסר ישע.”
פתחתי את פי כדי לקניט אותה אבל היא שמה את כף המרק בפי בהזדמנות הזו. המרק, להפתעתי, היה טעים ביותר. אילו הייתי חתול, הייתי מגרגר מהנאה. היא המשיכה להאכיל אותי ללא רחם עד שסיימתי את טיפת המרק האחרונה, ואז נתנה לי כדור וכוס מים. לאחר שבלעתי אותו, היא הורתה לי לשכב שוב.
“לך לישון,” היא אמרה. “אתה צריך מנוחה.”
“ואיפה את תהיי?” שאלתי, מסתכל עליה בציפייה.
היא שלחה לי מבט תמה. “אני חוזרת הבייתה. השותפים שלך אמורים להגיע מתישהו, לא?”
הנדתי בראשי לשלילה והתחרטתי שעשיתי כן, כי כאב לי הראש. “קסאבי בהוואי וג'יפה בצילומים,” הודעתי לה. “וקלייטון ברוגז איתי.”
אלאנה הסתכלה לכמה רגעים, לקחה נשימה עמוקה, וטפחה על מצחה בידה ביאוש. “אין ברירה, אם ככה,” היא נאנחה, מובסת. “אני אצטרך להשאר ולטפל בך. מזל שזה יום שישי ושאין מחר לימודים, אבל זה אומר שאני אצטרך לבטל עם אנדרו מחר בבוקר, ועם האנה מאוחר יותר…”
לרגע שכחתי שהיה לה חבר. הרגשתי כמו האידיוט שהיא תמיד קוראת לי; איך יכולתי כמעט לנשק אותה כשיש לה חבר? אני לא כזה. אני לא מאלה שרוצים שבנות יבגדו איתו בחברים שלהן. כל הבנות שהייתי איתן היו פנויות… אני מקווה.
“לך לישון, וויל,” היא פקדה עלי שוב. “אני כבר אארגן הכל.”
“את יכולה להתקלח ולקחת ממני בגדים,” הצעתי, מרגיש לפתע עייף שוב. “חופשי. את יכולה גם לישון איתי במיטה…” פיהוק נמלט ממני.
לא ראיתי אותה, אבל הנחתי שהיא מסמיקה לפי תגובתה. “א-אני פשוט אקח את הספה, ואמצא בגדים אחרים…”
אבל כבר לא שמעתי כמעט מה היא אמרה, כי באותו הרגע נרדמתי, והפעם היא לא הפריעה לי לישון.
*
התעוררתי לבדי למחרת בבוקר. בחוץ השמש לא זרחה, והגשם המשיך לזלוג ללא רחם. התמתחתי במיטתי, ונוכחתי לגלות שהרגשתי הרבה יותר טוב. קמתי ממיטתי, ושמתי לב שבגדי הוחלפו. תהיתי מתי זה קרה. ליין החליפה לי בגדים…
המחשבה שליין ראתה אותי בלי חולצה ועם בוקסר גרמה לי לחוש… סיפוק כלשהו. תחושה מוזרה.
לאחר שנכנסתי למקלחת הפרטית שלי – לכל אחד מאיתנו יש כזאת, אבל אנחנו בקושי משתמשים בה, רק למקרים מיוחדים – והתרעננתי, יצאתי החוצה מהחדר שלי. אלאנה הייתה במטבח, קוצצת ירקות ומבשלת דברים, עם כמה דברים בו-זמנית על האש. בהיתי בה בשקט, נשען על משקוף הדלת, ושמתי לב שהיא כן עשתה כבקשתי והתקלחה. כמה חבל שהיא לא לבשה את הבגדים שלי, עם זאת, ולבשה את הגדים שהיו לה מאתמול.
היא כנראה חשה שמסתכלים עליה, כי היא הסתובבה וראתה אותי עומד ובוהה בה עם גיחוך אידיוטי מרוח על פני. “אתה ער,” היא ציינה את המובן מאליו.
התקרבתי לעברה וחיוכי נמחק. היא נראתה עייפה, כאילו היא לא ישנה כל הלילה. למעשה, היא נראתה בכלל תשושה וגמורה.
והכל בגללי.
“סליחה, ליין,” אמרתי בשקט, והושטתי יד לעבר פניה אך כשראיתי שהיא מתכווצת מעט, ידי נקמצה לאגרוף והפלתי אותה לצד הגוף שלי. זה בגללי. היא עייפה בגללי. היא נרתעת ממני בגללי. כי אני ניסיתי לנשק אותה, ברוב טמטומי ומחלתי. ואני זה שנהיה חולה.
זין.
אבל החלטתי שאני לא אזכיר את הכמעט-נשיקה אם היא לא, ולכן החלטתי להעביר את זה הלאה וחייכתי. כמה טוב שאני שחקן מצטיין. “מה את מכינה לי?”
ראיתי שהיא נרגעת, וחיוך קטן התפרש על פניה. “זה לא רק לך, דביל. שלא תחשוב שאני עומלת כל כך קשה רק בשבילך.” היא הסמיקה קלות כשאמרה זאת והשפילה מבטה.
לא שמתי לב עד היום כמה היא יפה כשהיא מסמיקה.
התיישבתי על הכסא בשולחן האוכל והבטתי בה בזמן שחזרה למלאכה. היא התרוצצה ממקום למקום, מצחה מכווץ בריכוז, ולאחר כחצי שעה, הפסטה שהכינה הייתה מוכנה, וכמוה גם שניצלים ברוטב בוטנים. היא הגישה לי צלחת וגם לעצמה, והתיישבה מולי. אכלנו בשקט, ולהפתעתי זה היה שקט נעים, ולא מביך כמו שכבר קרה לי עם כל כך הרבה אנשים אחרים. משהו באלאנה היה פשוט מרגיע רק מעצם העובדה שהיא הייתה כאן, לצידי.
ידעתי שאני לא יכול להתכחש לזה יותר. אני מתחיל לפתע רגשות כלפי אלאנה מגוריאן.
“אתה יודע,” היא אמרה לפתע, שולפת אותי ממחשבותי ומההבנה שאני דלוק על הבחורה המדהימה הזאת שמולי, שטרחה כל כך בשביל שאני אבריא, שאפילו נקתה לי את החדר – שמתי לב לכך כשיצאתי מהמיטה – ובישלה בשבילי. “בזמן שניקיתי לך את החדר, מצאתי מחברת שלך שנקראה הספר השחור.”
ובבת אחת, קפאתי. “מה?” הסתכלתי עליה, מרגיש מובך, חושש ומפחד בו זמנית. היא מצאה לי את הספר השחור. ולפי טון הדיבור שלה, זה לא דבר טוב…
עיניים כל כך כהות הסתכלו עלי מבעד למשקפיים גדולות. “סליחה, וויל,” היא נשכה את שפתה התחתונה. “לא התאפקתי והצצתי לתוכו, ו…קראתי.”
לא ידעתי מה להגיד. מצד אחד, זה היה דבר טוב שהיא אמרה לי שהיא עשתה את זה – לא הרבה אנשים, ובעיקר בחורות, היו מודות בדבר שכזה – אבל מצד שני… היא ראתה את התחביב האידיוטי שלי.
היא בטח ממש ממש ממש שונאת אותי עכשיו.
“ליין…” קולי דעך, וראיתי שהיא נמנעת מלהביט בעיני. לקחתי נשימה עמוקה ונשפתי. “אני יודע שהמחברת הזאת לא הופכת אותי לבן אדם טוב,” אמרתי בשקט, מבטי נעוץ בפסטה הכל כך טעימה שהיא הכינה לי. “אני יודע שזה בטח ממש הגעיל אותך. ואני מצטער – “
“אין לך על מה!” היא קטעה אותי בהתנשפות. “זה החיים שלך, אתה מוזמן לעשות מה שאתה רוצה. אתה בן-אדם בוגר מספיק.” היא השפילה את מבטה. “ואני יודעת שהמטרה שלך היא לא להכניס… אותי… לשם.” היא נאנחה, לחייה מאדימות. “אחרי הכל, אנחנו רק ידידים, נכון? ואתה בטוח לא רוצה לשכב עם תיכוניסטית.”
בפעם השנייה באותו בוקר, קפאתי. באותו הרגע הבנתי שמעולם לא שאלתי את ליין לגילה. ידעתי שהיא ממלצרת במסעדה, אבל היא נראתה בוגרת כזאת, וחשבתי שהיא כבר אחרי קולג', שלא לדבר תיכון, אפילו שנראתה קטנה יותר, בגלל מימדי גופה. אבל לגלות שהיא קטנה, תיכוניסטית…
דחף משונה גרם לי לרצות להקיא, ולא בגלל המחלה. הבטחתי לעצמי שאני לא אצא עם קטינות – אני גדול ממנה לפחות בשמונה שנים! אני יכול להחשב לפדופיל! וניסיתי לנשק אותה, ואפילו נדלקתי עליה…
אלוהים. עד כמה החיים שלי יכולים להיות מסובכים?
“וויל?” קולה של ליין פילח מבעד למחשבותי.
“אני, אה,” השענתי את ראשי על ידי כמעט ביאוש. “לא ידעתי שאת בתיכון, ליין.” הרגשתי אשמה נוראית שאפילו ניסיתי… אלוהים!
ליין כנראה הבינה את הקונוטציה שלי ונדרכה. “אני בת שמונה-עשרה וחצי, וויל,” היא אמרה, קולה מעט נוקשה. “בינואר אני אהיה בת תשע-עשרה. אני נשארתי בגן עוד שנה. אני הכי גדולה מכל הילדים בשכבה שלי.”
משום מה, אפילו הידיעה שהיא כבר "חוקית" לא גרמה לי להרגיש טוב יותר. “אני מבין,” מלמלתי, מרגיש שאני רוצה למות.
ליין קמה ממקומה בבת אחת, גורמת לראשי לקום בחדות. היא עקפה את השולחן לעברי, ולפתע חפנה את ידי בכוח בין ידיה הקטנות, עיניה כמו ים כחול ועמוק בלילה. “שלא תעז להרגיש רע עכשיו,” היא התעצבנה. “אילו לא הייתי רוצה להיות ידידה שלך, הייתי אומרת. ממש לא איכפת לי שאתה גדול ממני בשבע שנים. אם היה מפריע לי שבחור גדול כמוך רוצה להיות ידיד שלי הייתי אומרת!” היא צמצמה את עיניה. “זו בחירה שלי, דביל. ואני שמחה שאנחנו ידידים. וחוץ מזה, החבר שלי בן עשרים-ואחת – דיי קרוב אליך בגיל.”
העיניים שלה, כל כך כנות, כל כך מיוחדות, כל כך יפות, גרמו לי להתרכך ולהרגע. הדאגה שהיא הביעה כלפי בשעות האחרונות, היחסים שנוצרו בינינו דרך התכתבויות ושיחות… זה לא היה הרבה, נכון, אבל היא הצליחה בבת אחת להביא אותי למצב של פתיחות-יתר. איך אני יכול לתת למרחק גילאים שלנו להרוס לנו את זה עכשיו?
ובייחוד לא ההדלקות הזאת שלי עליה עכשיו. זה משהו שהרגשתי רק פעם אחת בחיי, וזה היה עם סרנה. אבל ההדלקות מעולם לא צמחה למשהו מעבר, ודעכה בסופו של דבר. עם אלאנה, הרגשתי הרבה יותר משיכה. רציתי שהיא תמשיך לשים את ידיה על לחיי לנצח, להרגיש בחום גופה לצידי, לגעת בה, לנשק אותה –
“אני מבין,” אמרתי, הפעם ביותר נחישות, וחייכתי. “אם את כל כך מתעקשת…”
היא צמצמה את עיניה והורידה ממני את ידיה. הרגשתי בחוסר חום גופה כמו דקירה. “אתה כזה דפוק, וויל.” היא הנידה בראשה כאומרת שאני חסר תקנה. “וחוץ מזה, שבע שנים זה לא הרבה.”
ואז היא חייכה.
ואני ידעתי שאני חולה. אבל לא סתם חולה.
חולה עליה.
]25[ אלאנה

ידעתי שמה שאני מרגישה כלפי וויל לא צריך להיות ככה.
וויל אולי היה מבועת מהפרש הגילאים בינינו, אבל זה לא מה שהפריע לי. מה שהפריע לי היה העובדה שהוא מפורסם בקנה-מידה עולמי, ושאני בסך הכל נערה ממוצעת ופשוטה מעולם שהוא בהחלט לא פרסום, עם משפחה שבורה.
אבל לפחות ידעתי להכיר ברגשות האלו. ברגע בו וויל כמעט נישק אותי, הרגשתי את מה שכריסטי סיפרה לי שהיא הרגישה כשהיא הייתה עם סם. הבטן שעושה סלטות בכל פעם שוויל מסתכל עלי, העובדה כשהוא מחייך הוא גורם לי להסמיק, והדרך שבה הוא קורא לי בשמי המלא שגורמת לליבי לנתר…
חיבבתי את וויל הרבה יותר מאשר סתם ידיד. וידעתי שהוא לא מרגיש אותו הדבר. אחרי הכל, אם הוא היה מרגיש משהו רומנטי כלפי, הוא היה מנשק אותי ולא מסיט את ראשו הצידה.
אבל לא. הוא חיבב אותי כידידה. וההבנה הזאת הייתה שוברת-לב מבחינתי. חוץ מזה, ראיתי את הספר השחור שלו. הייתה לי תחושה שהוא שמר את המקום התשעים לבחורה מיוחדת, ל"אחת" שתהיה אשתו או משהו כזה. אולי זו סתם אני, אבל הייתי כמעט בטוחה בכך.
בשבת בצהריים עזבתי את ביתו של וויל, כיוון שהוא כבר הרגיש הרבה יותר טוב, וחזרתי הביתה ברגל. כשהגעתי, התקשרתי למוסך הקרוב, וביקשתי שיבואו לקחת את מריס לתיקון ביום שני. לאחר מכן, קבעתי עם אנדרו.
סוף השבוע נגמר מהר מידי, ויום שני כבר הייתי חזרה בבית הספר. כריסטי והאנה פטפטו בהתרגשות על החדשות האחרונות – הסרט בו וויל בלק עתיד לככב, “צלילים של תקווה", ודחפו לי לפרצוף תמונה שלו ושל סרנה. “נכון שהם מהממים ביחד?!” כריסטי התלהבה. “למרות שאני עדיין מעדיפה אותו עם ננה,” היא קרצה להאנה, שחייכה אליה.
“אני רק צריכה למצוא מקום בו אראה אותו,” היא אמרה בחיוך רחב. “ואז להפעיל עליו את קסמי.”
“למעשה, בפעם הראשונה לא הלך לך,” מצאתי את עצמי אומרת. “אז למה את חושבת שזה ילך לך עכשיו?”
האנה הסתכלה עלי עם ניצוץ של עצבנות בעיניה. “זה היה רק נסיון אחד. אני חייבת לנסות עוד הפעם.”
גם אני התחלתי להתעצבן מעט. “אני פשוט לא חושבת שזה צריך להיות ככה. אני לא חושבת שאת צריכה לרדוף אחריו רק כדי 'לכבוש' אותו.” זה היה מלוכלך מצידי. אמרתי את הדברים האלה רק כי רציתי אותו לעצמי.
לא שאי פעם יקרה בינינו משהו. וויל לא רוצה אותי בתור… חברה.
ומה שקרה עם הכמעט-נשיקה היה בגלל שהוא היה חולה-מת.
“אני לא מבינה,” האנה שמה את ידיה על מותניה ברוגז. “למה את חייבת להתווכח איתי?!”
“כי את מדברת שטויות, האנה! את לא יכולה לצפות מכל הבחורים בעולם ליפול לרגלייך!” קמתי על רגלי מולה.
“היי, בנות, תרגעו,” כריסטי נסתה לשווא להרגיע את הרוחות.
“בזמן האחרון את בכלל לא מתייחסת אלינו!” האנה צמצמה את עיניה בכעס. “את עסוקה בלשקוע במחשבות ולהתכתב בפלאפון – ממתי את מתכתבת בפלאפון? ומשום מה נראה לי שזה לא רק אנדרו שמשפיע עליך ככה! משהו אחר מסיט את דעתך! וזה מחרפן אותי כשאני מדברת ללמפה!”
“אני לא מבינה למה זה מפריע לך כל כך!” צעקתי. “אחרי הכל, גם אני נאלצתי לסבול אותך כשהיו לך מאה פעמים חבר והיית שקועה בלחלום עליהם כל יום! אני חושבת שמן הראוי שמגיע לי את אותו היחס!”
“את מעולם לא התלוננת אז איך הייתי אמורה לדעת?!”
“אנחנו אמורות להיות חברות! את אמורה להבין את זה! אמורה להיות לך איזושהי אינטליגנציה חברתית, האנה!”
“את רומזת שאני סתומה?! את מודעת לעובדה שאת מתנהגת עכשיו כמו רוזי רייקס, מכל האנשים בעולם, נכון?!”
פי נפער בהלם והרגשתי כאילו היא סטרה לי. בהיתי בה בתדהמה, מרגישה קור מזדחל לליבי, ואז גופי ננעל, עיניי הצטמצמו, והסתכלתי על האנה בגועל. “אני הולכת,” הודעתי בקול קפוא.
האנה לא נראתה מתחרטת, וסיננה, “יופי!”
כריסטי נראתה קרועה, אבל לא היה לי כוח אליה. לשתיהן. סובבתי להן את הגב והלכתי משם, מעוצבנת ופגועה. חשבתי שהאנה חברה שלי. וכל מה שהיא עסוקה בו זה איך לכבוש את וויל בלק – בזמן שאני רציתי שוויל בלק יהיה איתי.
למה הכל חייב להיות כל כך מסובך?
ועכשיו, לראשונה בחיי, רבתי עם החברה הכי טובה שלי.
*
כשחזרתי הביתה באותו היום, לא היה לי למי לפרוק. אדריאנה הייתה שקועה עד מעל הראש בשיעורי בית, אמורי היה בעבודה, ואמא ואבא היה איפשהו – לא שהיה לי איכפת איפה. הם לא ממש עניינו אותי, בדיוק כמו שאני או האחים שלי עניינו אותם.
לכן, כשנכנסתי לחדרי ונעלתי את הדלת אחרי, נשכבתי על המיטה, לקחתי את הטלפון שלי אלי, וחייגתי אל "הדביל".
“ליין?” וויל ענה.
“היי,” מלמלתי בקול רועד מעט.
“מה קרה?” הוא שאל בתקיפות, שומע את הזעקה האילמת שלי לעזרה.
“אני…” לא האמנתי שאני באמת הולכת לבקש את זה ממנו. “אני רוצה לפגוש אותך.”
דממה מהצד השני, ולרגע הייתי בטוחה שהקו נותק עד שהוא אמר – “אני אבוא לאסוף אותך בעוד שעתיים, כשיגמרו לי הצילומים. איפה את גרה?”
“רחוב סטנפול חמישים-ושמונה.” מלמלתי. לא אהבתי לתת את הכתובת שלי לאנשים, אבל משהו בתוכי סמך על וויל.
“אהיה שם בעוד שעתיים,” הוא הבטיח. “תחכי לי.”
והשיחה נותקה.
תהיתי אם עשיתי את הדבר הנכון, להתקשר דווקא לוויל – הוא לא החבר שלי, אנדרו אמור למלא את התפקיד הזה. אבל אנדרו, עם כמה שאני אוהבת אותו – בתור ידיד, כמובן – לא היה וויל, ולא יכולתי לספר לו כמעט כלום על החיים האישיים שלי.
עם וויל, יכולתי להיות אני. להיות פתוחה. לספר לו הכל, אפילו כשלא רציתי.
וזה מה שהייתי צריכה באותו הרגע.
לאחר שעתיים, בהן ניסיתי שלא לחשוב על מה שקרה בבית הספר עם האנה ולעשות שיעורים, הטלפון שלי צלצל. “אני יוצאת,” הודעתי לו.
“אני מחכה,” וויל אמר חזרה.
נעלתי נעליים ולאחר בדיקה קצרה לראות שאני נראית בסדר, יצאתי. ומה שראיתי גרם לי להחסיר פעימה.
וויל היה שעון על אופנוע שחור וגדול, קסדה אחת בידו, לבוש במכננסי ג'ינס שגרמו לרגליים שלו להיראות ארוכות, חולצת טריקו הדוקה שהבליטה את שריריו, ושיערו היה פרוע באופן יותר מידי מושלם. הוא היה כל כך יפה, כל כך חתיך, כל כך אלילי, שהיה לי קשה לרגע להאמין שהוא עומד כאן, מחוץ לבית שלי, במלוא יופיו.
ואז הוא חייך והושיט לי את הקסדה, ואני הרגשתי שאני נמסה. “תודה,” מצאתי את עצמי אומרת בקול חנוק ולקחתי את הקסדה מידו.
“אופנוע זה כלי התחבורה האהוב עלי,” הוא הודיע לי והתיישב על האופנוע. “תיאלצי להסתפק בזה. אם הייתי יודע שאנחנו הולכים להפגש היום הייתי מביא מכונית.”
“זה בסדר,” מיהרתי לומר. “אני זאת שהצעתי בהפתעה להפגש…” נשכתי את שפתי התחתונה בזמן ששמתי את הקסדה הגדולה על ראשי והתיישבתי מאחוריו.
הוא צחק צחוק נמוך שגרם לליבי לקפץ. “אני חייב להודות שאני מופתע,” הוא ציין. “מההזמנה שלך, כמובן.”
הסמקתי קלות. “פשוט תסע, וויל. תקח אותי לאנשהו.”
“לאן?” הוא שאל.
“מקום בו אני לא אצטרך לחשוב יותר מידי.”
“אין בעיה,” הוא חייך. “ועכשיו כדאי שתכרכי את ידייך סביבי, ליין.”
הנהנתי בנוקשות ועשיתי כדברו. זרועותי נתלפפו סביב מותניו החזקות, והשענתי את ראשי על גבו. האופנוע שאג כשוויל התניע, ותוך רגעים אחדים כבר דהרנו על הכביש. עצמתי את עיני, מתמכרת לתחושה של וויל בין זרועותי והרוח הקרה שמצליפה תוך כדי האנדרנלין שהרגשתי מהנסיעה הזאת באופנוע.
ואז שמתי לב שוויל לא חבש קסדה. “וויל!” צעקתי מעבר לרעש. “מה איתך? למה אין לך קסדה?!”
“יש לי רק אחת!” הוא צעק חזרה. “והעדפתי להביא אותה לך!”
“אבל מה איתך?”
“אני אהיה בסדר,” הוא הבזיק לעברי חיוך זריז והחזיר את ראשו לכביש. עצמתי את עיני, והתפללתי שלא יקרה לו כלום. לא רציתי שהוא יפגע בגללי.
וויל עצר את האופנוע על סף בניין, שידעתי כי היה הבניין הכי גבוה בעיר. זה היה בניין של חברת הקלטות כלשהי, והופתעתי שוויל לקח אותי דווקא לשם. הוא ירד מהאופנוע, והושיטל י יד לעזרה. לקחתי אותה וירדתי גם אני. הסרתי את הקסדה מראשי והחזרתי אותה לוויל, שנעל אותה עם האופנוע. “בואי,” הוא אמר, מלכסן עיניו לעברי בשבריר של דאגה, ונכנסנו יחד לבניין.
עלינו במעלית לקומה האחרונה, ושם וויל לקח אותי במסדרון מאוורר למראה אל עבר חדר ענק, עם רצפת פרקט, שקירותיו היו עשויים זכוכית, כך שיכולנו לראות את כל העיר דרכן, ואת השמיים בצבעי השקיעה. במרכז החדר ניצב לו פסנתר כנף לבן וגדול, שנראה יוקרתי למדי.
קולות צעדינו נשמעו על רצפת הפרקט בזמן שוויל הוביל אותי לפסנתר, והתיישב על הכסא, מורה לי להתיישב לצידו על הכיסא הצפוף. ירכינו נגעו זו בזו, ובבת אחת שנינו הרמנו מבטים אחד אל השנייה. לחיי האדימו מעט, אך למזלי נגאלתי מחששותי ברגע שוויל פתח את הפסנתר ואת הכנף. “הפסנתר הזה הוא פסנתר מיוחד,” הוא אמר לי. “הוא יוצר על ידי שתי חברות – אחת הכי טובה בעולם, והשנייה מקום שני. לכן, במובנים מסויימים, זה הפסנתר הכי טוב שקיים.”
לא ידעתי מה לומר, ופשוט בהיתי בקלידים המבריקים. “לא ידעתי שאתה יודע לנגן,” אמרתי בשקט, קולי מהדהד בחדר.
הוא צחק בשקט. “יש עוד הרבה דברים שאת לא יודעת עלי, אלאנה,” הוא אמר, גורם לליבי להחסיר פעימה תוך שימוש בשמי המלא. הוא הסתכל עלי בעיניים האפורות האלו שלו. “כמו שיש עוד דברים שאני לא יודע עליך.”
גיליתי שאני לא יכולה להסיר את עיני מעיניו, ולבסוף הוא חסך ממני את זה כשהסיט את עיניו לקלידים. אז הוא עצם אותן, הניח את אצבעותיו הארוכות על הקלידים, ושמתי לב שיש לו כמה טבעות כסופות. אבל אז הוא התחיל לנגן ודעתי הוסחה לחלוטין.
המנגינה שוויל ניגן הייתה המנגינה הכי יפה ששמעתי מימי. אני בדרך-כלל לא מאזינה למוזיקה אינסטורמנטלית – רק מוזיקת קאנטרי ורוק ישן, כמו שאני אוהבת – אבל המנגינה הזאת שינתה את רצונותי במאה-שמונים מעלות. וויל ניגן כל כך יפה, מלא ברגש, עד שהרגשתי שדמעות עולות לעיני. עיני עקבו אחר אצבעותיו שריצדו על הפסנתר, ואז מבטי נדד מעלה, אל פניו של וויל, עיניו העצומות, ונוכחתי לגלות שתווי פניו הקשוחות נרפו, נרגעו, ושהוא נראה משוחרר וחופשי מתמיד. הרגשתי שליבי מתחמם, שבטני עושה סלטה שוב, ותחושה נינוחה הציפה גם אותי.
רציתי להשאר שם עם וויל, ככה, לנצח. זה היה רגע כל כך חופשי ומשוחרר, ועם זאת כל כך אינטימי, כל כך אישי. לא רציתי לחלוק את הרגע הזה עם אף אחד אחר. רק עם וויל.
לא רציתי גם לחלוק את וויל עם אף אחת אחרת.
דמעות שקטות זלגו על פני, ואני ידעתי שאני לגמרי שבויה. וויל שבה אותי. הוא גרם לי להיות שלו מאז אותו היום בפארק, אותו יום בלתי נשכח שהערתי אותו משינה.
רציתי שהוא יהיה שלי בחזרה, וידעתי שזה בלתי אפשרי. העולמות שלנו שונים. אפילו הפרש הגילאים פתאום נראה לי לא הגיוני. האנה, שאמורה להיות חברה שלי, רצתה אותו הרבה לפני. הוא היה שלה, במובן מסוים. ואני רק רציתי שיהיה שלי.
כי חיבבתי את וויל. מאוד. יותר מידי. כמו שהיה אסור לי.
וויל ניגן את התו האחרון, והרגשתי שאני מתפוגגת. לא יכולתי להרים אליו את מבטי, כי הוא היה נטוע ברצפה, בעוד דמעות קטנות המשיכו למצוא דרכן החוצה. דממה השתררה בינינו, וידעתי שהוא מצפה שאני אגיד משהו – אבל לא ידעתי מה. הוא ניגן מדהים. הוא גרם לי לבכות מהנגינה שלו. הוא נגע בי בלב בחדרים שלא הייתי מודעת אליהם בכלל.
אצבע הופיעה בשדה ראייתי וזו לקחה דמעה מהלחי שלי. הרמתי את ראשי לעברו, וראיתי שהוא מסתכל עלי במבט מבין, פניו רגועות, חיוך קטן על פניו. הוא נראה כמו אפולו, אל השמש והיופי, בזמן שקרני השמש של השקיעה האירו מאחוריו ויצרו לו מעין הילה, או זוהר נוגה. עיניו נראו פתאום כסופות, עינו הימנית ירוקה. בהיתי בו, מהופנטת, בזמן שאצבעותיו לכדו את דמעותי.
“את לא צריכה לומר דבר, אלאנה,” הוא אמר בקול שקט, מלטף, שגרם לי לצמרמורת מהסוג הטוב ביותר. “את לא חייבת לדבר אם את לא רוצה.”
הרגשתי מחנק בגרון, ומצאתי את עצמי בוכה מול וויל בלק. פניו התקרקמו בצער, ולפתע זרועותיו היו סביבי ומשכו אותי אליו בחיבוק מוחץ. אחת מידיו הייתה מאחורי ראשי, מצמידה את ראשי לכתפו. היא הייתה גדולה וחמה על שיערי, והרגשתי תחושה של נכונות בדבר. מעולם לא הרגשתי ככה קודם לכן.
גופו של וויל היה חם כשחיבק אותי. חיבקתי אותו חזקה, מתייפחת חרישית על כתפו, והוא ליטף את ראשי ביד אחת ואת גבי בידו השנייה. רציתי להשאר שם, בין זרועותיו, כי הרגשתי שייכת לשם. הרגשתי בטוחה שם.
והתחושה הזאת הפחידה אותי יותר מכל דבר אחר בעולם.
]26[ וויל

אלאנה מוחזקת בזרועותי הייתה אחת התחושות הכי מדהימות שחשתי מאז ומתמיד.
גופה היה רך וקטן לעומת שלי, אך עם זאת התאים בצורה שאף בחורה אחרת מעולם לא התאימה. שיערה היה חלק כמשי בין אצבעותי, ויכולתי מבחינתי למשש אותו שעות על גבי שעות מבלי שימאס לי. הרגשתי שאני צריך להגן עליה, על הבחורה הזאת, הנערה הזאת, מפני כל דבר אחר. היא נראתה כל כך פגיעה כשעיניה הכהות כל כך התמלאו בדמעות, שלא יכולתי לספוג זאת.
היא הייתה כמו מלאך בשבילי. ובתוך תוכי, ידעתי שזו לא סתם עוד הדלקות, או סתם חיבה. זה היה משהו מעבר, שעוד סירבתי להכיר בו.
כי אני פוחד. מהתחושה הזאת, של הצורך האינטנסיבי הזה להגן עליה, להיות איתה, להחזיק אותה בזרועותי, לגעת בה, לדבר איתה, לשמוע את קולה, להריח את הריח הנפלא הזה שלה. לא יכולתי להפסיק לחשוב עליה, לא יכולתי שלא להפתח אליה, לא יכולתי שלא לרצות איתה דברים אינטימיים.
לעזאזל, אני לקחתי אותה לכאן, למקלט שלי, לחדר הפסנתר הזה. אני בעצמי בקושי מאמין שעשיתי את זה. חוץ מקלייטון, אף אחד לא ידע שזה המקום האהוב עלי לבלות בו לבד, כשאני צריך לחשוב. אם הבאתי לכאן את אלאנה כשהיא הייתה זקוקה לחברתי, באופן שהדהים אותי, זה אומר משהו. זה אמר הרבה בשבילי.
יפוחתיה הקטנות של אלאנה שברו את ליבי. לא יכולתי לשאת לראות אותה כל כך חלשה. היא תמיד עומדת על שלה, תמיד מציגה בפני דמות חזקה. לראות אותה רועדת ככה בזרועותי…
“אלאנה,” הידקתי אותה אלי חזק יותר. רציתי שהיא תדבר אלי, תאמר לי מה קרה, אבל ידעתי שהיא לא תעשה זאת. היא הייתה זקוקה בסך הכל לחיבוק, למישהו שינחם אותה. לכן נתתי לה את החופש לבחור אם היא רוצה לדבר ואם לא.
“אתה מנגן יפה,” היא אמרה לפתע, קולה מעט מעומעם, גורמת לי לקפוא במקומי. “כל כך יפה, ומלא ברגש, עד שהרגשתי את זה בפנים. זה גרם לי ל-לפרוק את כל מה שאני מרגישה ב-בבכי.”
גופי נרפה בבת אחת, והידקתי אותה אפילו יותר צמוד אלי. לא יכולתי לתת לה ללכת, משום מה. “אני מבין.” אמרתי בשקט, מרגיש מעט חסר אונים שהיא מרגישה כל כך הרבה. כי זה לא היה בכי של מישהי שסתם קרה לה משהו שטחי.
ברגע שהרגשתי שהיא נרגעה, הכרחתי את עצמי להרפות ממנה מעט. הסתכלתי למטה על עיני הנפוחות והאדומות, על שפתיה הרוטטות, והיא הסתכלה עלי חזרה מבעד למשקפיים האלו שלה. מבלי לשלוט בכך, ידי חפנו את פניה. עיניה נפערו לרווחה במעט הפתעה, ושוב ראיתי את הפגיעות הזאת משתקפת בכחול העמוק שלהן. ידיה לפתו את שרוולי חולצתי בזמן שאני התקרבתי אליה, עיני לא משות מעיניה. מעולם לא רציתי לנשק מישהי כמו שרציתי לנשק את אלאנה מגוריאן באותו הרגע.
היא התנשמה בהפתעה לרגע כשנשימותינו התערבלו זו בזו. עוד מילימטר, ושפתי יהיו על שלה…
ובדיוק באותו הרגע, בדיוק כשעמדתי לנשק את הבחורה המדהימה הזאת, הטלפון שלי צלצל. התזמון היה מושלם וגרוע בו זמנית. ידיי נפלו מפניה, ידיה עזבו את שרוולי, ואני גנחתי בחוסר-שביעות רצון בולט. שלפתי את האייפון הטיפש מכיס מכנסי ועניתי בנהמה, “מה את רוצה, ג'יפה?”
“קסאבי חזר, והוא ממש זקוק לעזרה,” ג'ף אמר ברצינות תהומית, דאגה ניכרת בקולו, ואני נדרכתי, כל קסם שהיה בזמן הכמעט-נשיקה-השנייה של אלאנה ושלי התפוגג.
“הוא לא היה אמור להשאר בהוואי לעוד כמה זמן… כמו שאתה היית צריך להיות בצילומים ההם לעוד איזה שבוע?” שאלתי, מרגיש דאגה מזדחלת גם לקולי.
“בבקשה תחזור הביתה, וויל,” ג'ף נשמע נואש. “לא משנה מה אני מנסה לומר לו הוא לא מקשיב – “
“אני בא.” הודעתי לו נחרצות וסגרתי. פניתי להסתכל על אלאנה, וראיתי, לחרדתי, שפניה נסגרו בפני, והיו נטולות הבעה. “אנחנו צריכים ללכת.” אמרתי, והחלטתי לשים פני-פוקר בעצמי. לא הצלחתי להבין בכלל מה עבר עלי כשניסיתי לנשק את אלאנה שוב פעם. נכון, מה שאני מרגיש אליה עדיין היה ככה, אבל…
היא בת שמונה-עשרה, למען השם. אני בעצמי אמרתי שאני לעולם לא אצא עם מישהי שקטנה ממני בכל כך הרבה שנים. כי על אף שאלאנה אמרה ששבע שנים זה כלום, בשבילי זה מרגיש רע.
מלבד זאת, התחושה הזאת של להפתח בפני מישהי כמו שנפתחתי בפני אלאנה הייתה מרתיעה.
אובד עצות, הובלתי אותנו חזרה לאופנוע, שם נתתי לה את הקסדה והסעתי אותה חזרה לביתה. כל הנסיעה עברה בדממה, וכשהורדתי אותה בביתה, היא הושיטה לי את האופנוע מבלי לומר מילה וסובבה לי את גבה. “ליין?” השאלה שבקולי הייתה ברורה.
היא לקחה נשימה עמוקה ואמרה, “אני חושבת שכדאי שלא נפגש יותר, וויל.”
מילותיה חתכו אותי עמוק, פלחו את ליבי כמו סכין. אבל ידעתי שהיא צודקת. היא הרגישה את מה שאני הרגשתי – פחד. כי מה שקורה בינינו? זה מפחיד. הקרבה הזאת מפחידה, וידעתי שהיא משקשקת מזה. ואני רק ידעתי שאני חושש מזה יותר מכל דבר אחר.
לכן, על אף שכאב לי לומר זאת, אמרתי, “אני יודע.”
היא לא סובבה אלי את ראשה, לא נתנה לי להביט בעיניים המיוחדות האלו שלה פעם נוספת. “ביי, וויל.” היא כמעט ולחשה, והתקדמה לכיוון הכניסה לביתה. עקבתי אחריה במבטי, ורק כשהיא נכנסה והייתה בטוחה, הרשיתי לעצמי לנסוע הרחק משם, חזרה הביתה.
כי המשיכה הזאת בין אלאנה לביני? זה לא יכול לקרות. אני גדול ממנה, ואפילו כל הקונספט של יחסים בין שני אנשים מעולמות שונים דיי מעיק על העניין. אני בא מעולם הפרסום, היא באה מעולם אחר לחלוטין. ועל אף שאני שונא את זה, היא צדקה בכך שאמרה שאסור לנו להפגש יותר. הקרבה שבינינו מפחידה. כל היחסים האלו מפחידים.
ועד כמה שזה כאב, הכרחתי את עצמי להתניע את האופנוע ולנסוע.
*
קסאבי, מסתבר, התרועע עם אחת המלבישות שלא לצורך, ופוטר עקב כך. בנוסף לכל זה, הוא שתה עד כדי שיכרון וג'ף ואני נאלצנו לעזור לו לחזור לדרך הישר. זה היה קשה, כי הוא לא הפסיק לדבר על כמה הוא כשלון.
“אני פשוט צריך למות וזהו,” הוא גנח ביאוש, וניסה לתפוס בקבוק וודקה שחטפתי מידו קודם לכן. “עד שסוף כל סוף מצאתי מישהי שלא מריירת על וויל, הם היו חייבים לפטר אותי!” הוא ירק, וג'ף הסתכל עלי בעיניים אבודות.
“מה עושים?” הוא שאל אותי.
משכתי בכתפי, מסתיר את הכאב שאני עצמי חשתי לגבי הפגישה מקודם עם אלאנה. לא רציתי לתת לה ללכת. רציתי להשאר איתה, ושהיא לא תגיד את המילים האלו, ועל אף שהיא צדקה… פשוט לא יכולתי.
“בוא ניתן לו לפרוק הכל,” הצעתי, בזמן שגררנו את קסאבי לחדר שלו. “הוא לא הולך להיות בסדר בזמן הקרוב.”
“זין,” ג'ף מלמל ברוגז תוך כדי השלכת קסאבי המתייפח על מיטתו. “הוא כזה אידיוט שזה עצוב.” הוא הניד בראשו בחוסר אונים.
הרמתי גבה. “מדבר האידיוט הכי גדול בעולם.”
ג'ף שלח לי מט מעוצבן. “לא מצחיק, וויל.”
משכתי בכתפי. “אבל זה נכון.”
הוא השפיל את מבטו אל קסאבי, שהמשיך להתמרמר על כמה הוא רצה בחורה ג'ינג'ית שתעשה לו את הלילה. “אני יודע שאני לא הבחור הכי מבריק בקלמר, וויל,” הוא אמר לי בשקט. “ואני יודע שאני עושה המון שטויות, ורודף פרסום ותשומת לב.” הוא הסמיק קלות. “יש סיבה ללמה נכנסתי לעולם הזוהר, ואתה יודע את זה.”
מובן שידעתי. ג'ף נראה טוב, ולכן יכול היה להיות דוגמן. מלבד היופי שלו, עם זאת, לא היה לו הרבה שכל – דבר שהוא עצמו היה מודע אליו. לכן היה לו יותר מידי אופציות לעבודה, מלבד למכור את יופיו לעולם. ידעתי גם שהוא מקנא בקסאבייר ובי: שנינו נראינו טוב, שנינו היינו חכמים והצלחנו להביא בנות בקלות. על אף שג'ף נראה טוב, לא היו לו יותר מידי מאהבות בעבר, כי הוא לא הצליח להביא את עצמו להכנס לקשר רציני, וכל בת שדיברה איתו הבינה שהיא מדברת למישהו לא חכם במיוחד.
קסאבי נרדם בשלב מסוים, וג'ף ואני התיישבנו בסלון ובהינו בטלוויזיה באחת מתוכניות האירוח שהציגה בפנינו מפורסם אחד בשם מקס הייס ואת אשתו, אמה. לא ממש הקשבתי למה שראיינו אותם, והייתי עסוק בללכסן מבטים לג'ף, שנראה הרבה יותר רציני מבדרך כלל. ג'ף היה טיפוס קליל וזורם, ולא התאים לו להיות כל כך כבד ושקול-ראש.
“קרה משהו?” שאלתי לבסוף.
הוא השפיל את ראשו. “אני רוצה מישהי שאני דיי בטוח לא רוצה אותי חזרה.”
תספר לי על זה, חשבתי במרירות. למרות שבמקרה שלי, ידעתי שאלאנה מרגישה כלפי משהו, פשוט לא ידעתי באיזה סדר גודל. אני בסך הכל ידעתי שהיא מפחדת מהקרבה המרתיעה הזאת שנוצרה בינינו, וגם אני למעשה התחלתי לחשוש מזה. זו הסיבה למה הרשיתי לה לומר לי שלא להפגש איתי יותר .”מי זאת?” שאלתי בשקט. “לא רוזי רייקס, אחותו של סיג'יי, אני מקווה.”
ג'ף הניד בראשו לשלילה. “זוכר את החתונה שהייתי בה לפני חודש בערך?” כשהנהנתי, הוא אמר, “הייתה שם מישהי – אחותו של החתן – שבפעם הראשונה שראיתי אותה לא התלהבתי ממנה, אבל לפני כמה ימים נפגשנו ו…” הוא לקח נשימה עמוקה. “היא הבחורה הראשונה מזה זמן רב ששלא מסתכלת עלי בעין עקומה, וויל.” הוא הסתכל עלי במב מעט קרוע. “היא הקשיבה לי כשדיברתי שטויות, צחקה מהבדיחות העלובות שלי, ואפילו הסמיקה כשפלרטטתי איתה.”
הסתכלתי עליו בהפתעה. זה כמעט ולא קורה שבנות מקשיבות לבנים כמו ג'ף. אולי ג'ף מצא את האחת בשבילו סוף סוף. “ושמה?”
הוא חייך חיוך קטן. “כריסטי ג'ונס. היא לא אולטימטיבית מבחינת יופי, אתה יודע? אבל היא מקרינה כזה חום וטוב-לב שאני לא מסוגל לעמוד בפניהם,” הוא טמן את ידיו בשיערו הבלונדיני והמתולתל. “אני לא יודע מה לעשות עם עצמי, וויל. אני בבלגן.”
“אתה לא,” אמרתי לו בכנות. “אם כבר, אתה צריך לשמוע את הסיפור שלי כדי להבין שאני בצרות הרבה יותר צרורות משלך.”
ג'ף הסתכל עלי בסקרנות, עיניים זהובות חודרות לתוכי. “אילו מן צרות?”
חייכתי חיוך רפה. “שאני רוצה בחורה הקטנה ממני בשבע שנים, לא עשירה במיוחד ולא מעולם הזוהר, שכנראה רוצה אותי בחזרה, אבל מפחדת מזה. ואני רוצה אותה עד שזה כבר כואב לי, ג'ף.” למעשה, לא תכננתי לספר את זה לאף אחד, אבל הרגשתי שקשר כלשהו נוצר בין ג'ף לביני באותו הרגע.
הוא חייך לעברי. “מישהי הצליחה לכבוש לך את הלב, וויל? אלו חדשות.”
טמנתי את ראשי בידי. “אלוהים, אני מרגיש כמו נער שחווה אהבה ראשונה,” צחקתי צחוק חלש. “ואני לא יודעת מה לעשות. אני רק יודע שאני מרגיש אליה דברים שלא הרגשתי לאף אחת אחרת מעולם.”
“אז לך אחריה,” ג'ף התעקש. “אתה חייב. בחורות כאלו לא באות יותר מפעם אחת בחיים, וויל.”
הסתכלתי עליו בהפתעה. “אני אלחם עליה רק בתנאי שאתה תלחם על כריסטי שלך.”
זה מחק לג'ף את ההתלהבות. “זה בלתי אפשרי עם כריסטי!” הוא התלהם. “היא בת שבע-עשרה! אני בן עשרים-וחמש!”
“אז מה? הבחורה שלי בת שמונה-עשרה וחצי, זה לא הופך את זה ללא בסדר!” לשנייה קפאתי, כשאמרתי "הבחורה שלי". זה נשמע כל כך טוב לקרוא לאלאנה "שלי"…
“שמונה-עשרה זה כבר חוקי,” ג'ף ציין. “שבע-עשרה? לא ממש.”
“גם רוזי רייקס בת שבע-עשרה בערך, ואתה בכל זאת רצית אותה.” הערתי.
הוא הניף את ידו בביטול. “עם רוזי לא רציתי לעשות שום דבר,” הוא הודיע לי. “עם כריסטי אני רוצה יותר מידי.”
פרץ נחישות בקע בתוכי, וידעתי מייד מה אני הולך לעשות. אני לא הולך לתת לאלאנה לברוח ממני כמו שהיא כל כך רוצה, ואני הולך להלחם בעצמי. אז מה אם היא קטנה? אם מה אם אנחנו מעולמות שונים? אז מה? ג'ף צודק; בחורות כאלו באות לא יותר מפעם אחת בחיים. ואני רוצה אותה לצידי.
חיוך התפרש על פני. “בוא נעשה הסכם,” אמרתי בשקט, וג'ף נדרך לכדי הקשבה. “אני הולך עוד מחר לכבוש את הבחורה שלי. אתה חייב לכבוש את שלך עד סוף החודש. עשינו עסק?” הסתכלתי עליו, מחכה לתגובה.
ג'ף בהה בי לכמה רגעים, וראיתי לפי הקמט במצחו שהוא חושב חזק על זה. החלטתי לעודד אותו בכך שאמרתי, “אני מחליט להתעלם מכל המחסומים שכביכול הוצבו ביחסים שבין הבחורה שלי לביני. אני הולך לומר 'שכולם ילכו לעזאזל' ולהיות איתה. אתה צריך לעשות את זה גם.”
זה מה שעשה את זה; ראיתי את החיוך נפרש על פניו של ג'ף. “יש לנו עסק, וויל בלק.” הוא הושיט ידו ללחיצה.
לחצתי אותה בחיוך מעט שטני. “יש לנו עסק, ג'פרי פייטון. לך תשיג לך את כריסטי ג'ונס ותהיה מאושר.”
“גם אתה,” הוא חייך לעברי, ובאותו הרגע ידעתי שהפעם, השיחה הזאת, גרמה לנו להיות חברים אמיתיים.
וכשהלכנו לישון באותו הלילה, לא יכולתי שלא לחכות למחר. כי ידעתי שאני הולך לגרום לה להיות שלי.
אלאנה מגוריאן לא תתחמק ממני, לא משנה עד כמה היא מפחדת.
]27[ אלאנה

לא נרדמתי כל הלילה. התחושה הזאת בבטן שעשיתי משהו לא נכון העיבה עלי. הלב שלי קרטע, כמסכים עם התחושה. ורק המוח שלי ידע שעשיתי את הדבר הנכון. אסור לוויל ולי להפגש יותר, או לדבר באופן כללי. כי אם נמשיך ככה, אני אמצע את עצמי מאוהבת בו עד כלות, וזה אסור בתכלית האיסור. הוא מעולם אחר. הוא עשיר, מצליח, חתיך, עם בחורות שרק מחכות שישים לב אליו. ומי אני? בסך הכל אלאנה משכונת הממוצעים בעיר. אני לא עשירה, בסך הכל תיכוניסטית, ומלבד לב אחד ששברתי, אין אף אחד שרודף אחרי.
לעזאזל עם וויל שדחף אותי לכל המערכת-יחסים הזאת מלכתחילה.
בבוקר שלמחרת הפרידה הסופית בהחלט מוויל, בבית הספר, לא דיברתי בכלל עם האנה. כריסטי נסתה לתמרן בין שתינו, אבל זה היה קשה. האנה ואני לא יכולנו לדבר זו עם זו, כי עדיין כעסנו אחת על השנייה – מה ששכחתי לחלוטין כשהייתי עם וויל, והוא ניגן כל כך יפה – בשבילי.
רק המחשבה על הכמעט-נשיקה השנייה גרמה לי לרצות ולחזור לחדר היפה ההוא, לשבת לצידו על הפסנתר, ולשמוע אותו מנגן לנצח. רציתי שהוא ינשק אותי. רציתי את זה יותר מהכל. רציתי את השפתיים היפות האלו שלו על שלי.
רציתי אותו כל כך עד שלא יכולתי לשאת זאת.
כשחזרתי הביתה מבית הספר, התקשרתי לאנדרו. הוא היה בדיוק בהפסקה מהעבודה – אני לקחתי יום חופש לאור הנסיבות הברורות – ואני ניצלתי את זה בשביל לדבר איתו.
“אני רוצה שנפרד,” הודעתי לו בשקט.
דממה מהצד השני, ואז הוא אמר, “את בטוחה? כלומר, זה בטוח בשבילך? מה עם חברות שלך? והבחור ההוא שאמרת שאת בקשר איתו?”
נאנחתי אל תוך הטלפון. “אני לא רוצה לדבר על אף אחד מהם. בסך הכל צלצלתי לומר שאנחנו צריכים 'להפרד', כלומר להפסיק לשחק-אותה בני זוג, ולהמשיך להיות ידידים.”
אנחת רווחה מהצד השני. “תודה לאל,” הוא אמר, וידעתי שהוא מחייך. “לא שלא היית חברה לתפארת, לאנס, פשוט את יותר מידי כמו אחות בשבילי, מבינה? ואמורי חבר שלי, וזה מוזר שיצאתי עם אחותו הקטנה.”
צחקתי צחוק קלוש, בטני מרגישה חלולה. “כן, בהחלט מוזר. אז אנחנו ידידים שוב?”
“בטח!” הוא נשמע נלהב. “נתראה מחר בעבודה?”
“כן.”
“אז להת'.”
“להת'.”
ניתקתי את הטלפון ונשכבתי על מיטתי. רציתי פשוט לישון ולא להתעורר. למה הייתי חייבת להכיר את וויל? למה אלוהים הביא עלי את וויל בלק מכל האנשים בעולם? למה הלב שלי בחר להפתח אליו מכולם?
למה וויל היה זה שגרם לי ולהאנה לריב לראשונה?
צלצול פעמון נשמע לפתע, ואני נדרכתי. מי זה יכול להיות? האנה לא מדברת איתי, וכריסטי לא ידעה אפילו איפה אני גרה. האחים שלי היו מחוץ לבית בסידורים, וגם אמא ואבא, ולא חיכיתי לאף אחד, אז מי זה?
ירדתי למטה והלכתי לדלת הכניסה. הסתכלתי החוצה דרך העינית, וראיתי, לתדהמתי, את וויל בלק, האחד והיחיד.
המחשבה הראשונה שהייתה לי היא, אלוהים, אני נראית זוועה עכשיו! אני לא יכולה לפתוח לו את הדלת כשאני נראית ככה!
המחשבה השנייה הייתה, מה לעזאזל הוא עושה פה? חשבתי שהסכמנו על זה שאנחנו צריכים לנתק קשר!
הסתכלתי על עצמי ונשכתי את שפתי התחתונה בלחץ. לבשתי את הג'ינס הכי דהויים שהיו לי, סריג חום ישן, נעלתי נעלי-בית של פילונים, שיערי היה אסוף ברישול והעיניים שלי היו אדומות מחוסר שינה מאחורי המשקפיים שלי. דרך נפלאה להיראות לפני אורח!
קיללתי בליבי ופתחתי את הדלת, מנסה שלא לשדר יותר מידי הפתעה. “מה אתה עושה פה?” היו המילים הראשונות שנפלטו מפי.
פניו של וויל היו נטולות הבעה, עיניו כסופות מתמיד, שיערו שחור ופרוע, והוא לבוש בג'ינס משושפשפים לא פחות משלי, רק ששלו היו מכנסי מותגים, כמו המעיל השחור שלבש ונעלי העור השחורות שנעל. מאחורי, בכביש, ראיתי את האופנוע שלו חונה. גשם החל לטפטף, והשמיים, שהיו מלאים בעננים אפורים כהים, הסתירו את השמש. אם לא הייתי יודעת שהשעה היא חמש, כבר הייתי בטוחה ששמונה בערב.
כשהסתכלתי לתוך עיניו של וויל, ראיתי להפתעתי נחישות. הוא הסתכל עלי, ואז, מבלי שיוזמן, הוא נכנס פנימה. סגרתי בדממה את הדלת אחרי והסתכלתי עליו בבלבול בולט. הוא בחן את הסלון, ואילולא לסתו הייתה קשוחה, הייתי בטוחה שהוא סתם חולם בהקיץ. אבל עיניו היו נטועות על נקודה כלשהי בקיר, וידעתי שהוא מודע לעובדה שאני בוהה בו בציפייה לתשובה.
במקום לענות, הוא שאל, “את עדיין עם חבר שלך?”
התפלאתי שהוא בכלל זוכר שהיה לי חבר. מזויף, אבל עדיין חבר. “נפרדנו,” מצאתי את עצמי עונה מבלי לחשוב. “ולא באמת היינו חברים. זה היה זיוף.”
הוא הפנה את ראשו כל כך מהר לעברי עד שהייתי בטוחה שהוא כמעט ונקע את צווארו. “זיוף?” הוא שאל, מבטו מוזר, ולפתע הוא היה מולי. “מה זאת אומרת זיוף?”
“ל-לא באמת היינו ביחד?” זה יצא כשאלה, ולפתע הוא לפת את כתפי. ידיו היו חמות וגדולות, והרגשתי אותן כאילו נגעו בעורי החשוף.
“אלאנה,” הוא הסתכל לי אל תוך העיניים מבלי לזוז לרגע. הוא פתח את פיו לומר משהו נוסף, ואז ראיתי איך ההחלטה בעיניו משתנה, ולפני שהספקתי לומר אור לעשות משהו יותר מלהתנשף בהפתעה, שפתיו היו על שלי.
והרגשתי שהאדמה כמעט ונופלת תחתי.
הנשיקה לא הייתה עדינה. בכלל לא. והיא לא דמתה בשום צורה שהיא לנשיקות שחלקתי עם אנדרו, או לנשיקה עם ג'ייק. הנשיקות ההן לא גרמו לזרמים חשמליים לפצלח את גופי, לא גרמו ללחיי להאדים מהתרגשות, לא גרמו לליבי להלום כמו פטישים בחזי, לא גרמו לברכי לקרטע, לא גרמו לי לאבד שליטה לחלוטין.
וויל נישק אותי בסערה כמותה לא חשתי מעולם. ידיו ירדו מכתפי אל סביב מותני ומשכו אותי צמוד אליו. עיני נעצמו מעצמן, וזרועותי פתחו חיים משל עצמן ונכרכו סביב צווארו. מצאתי את עצמי על קצות האצבעות, מנסה להצמד אל האל הזה שבין ידי כמה שרק יכולתי. הוא נהם כשהחזה שלי הוברש כנגדו, וידיו התקשחו סביבי, מצמידות אותי אליו כמעט בכוח באופן שגרם לי לגנוח מעט אל תוך הנשיקה. הוא תגמל אותי בנשיקה שגרמה לי כמעט ולאבד הכרה. זה לא היה סתם סשן של התמזמזות. זה היה הרבה יותר מזה.
בכל פעם שלשונו הוברשה כנגד שלי, צמרמורת מהסוג הטוב ביותר חלפה בגופי. זיעה התפשטה בגופי, והרגשתי איך אני נדלקת יותר ויותר ככל שהנשיקה הלכה והעמיקה. בשלב מסוים מצאתי את עצמי נתלית עליו כמו על גלגל הצלה, ידי אוחזות בשרוול חולצתו, וידיו שלו לוחצות את מותני.
מעולם לא הרגשתי כל כך טוב. מעולם, שום דבר לא הרגיש לי נכון כל כך כמו הנשיקה הזאת.
לפתע הרגשתי את רגלי נוגעות בספה שבסלון, ותוך שנייה אחת, הייתי בגבי שכובה על הספה, כשוויל מעלי, ממשיך לנשק אותי ללא רחם. ואני הייתי מאושרת על כך. רגל אחת שלו הייתה בין רגלי, וידיו כלאו אותי בינן. הוא לפתע עזב את שפתי, ושפתיו החלו לטייל ל לסתי, ואז צווארי, ואז לנקודה הרגישה שבחיבור שבין הצוואר לכתף. גבי הוקשת מרוב תענוג. כל מה שהוא עשה לי היה טוב.
ואז הוא נשך אותי. חזק. עיני נפקחו לרווחה, ואני נשכתי את שפתי התחתונה. הכאב לא הפריע לי בכלל. הפראות שבמעשה, הכמעט פרימטיביות הזאת, רק גרמה לבטני לגעוש, לליבי להאיץ קצבו, ולעורי להרגיש כנמתח מעל בשרי באופן שגרם לי לרצות שוויל יגע בי עוד.
לא יכולתי לחשוב על כלום. רק על וויל, על חום גופו, על העובדה שהבחור הכי סקסי לשנת 2012 שוכב מעלי, מנשק אותי כמו שלא נישקו אותי מעולם, נושך אותי, מסמן אותי, הופך אותי לשלו בדרך פרימיטיבית, כמו של אנשי-זאב שקראתי עליהם בספרים הרומנטיים האלו שכריסטי השאילה לי בזמנו. וזה הרגיש כל כך טוב, עד שהרגשתי יותר מאושר. הרגשתי בעננים.
ואז שפתיו חזרו לשפתי, ואני הרגשתי שוב מלאה. ידי שחקו בשיערו בזמן שנישק אותי, ואני רק רציתי שימשיך לנשק אותי לנצח. שום דבר לא שינה באותו הרגע.
עד ששמעתי את הצליל המוכר של המכונית החונה בחנייה.
הפסקנו להתנשק בבת אחת, והסתכלנו זה על זו – הוא בתשוקה, רעב, רצון כה עז שגרם לי לבלוע את רוקי, ואני באימה שההורים שלי יכנסו ויתפסו אותי בפוזה כזאת עם וויל.
ומי יודע איך אמא תגיב לזה…
“למעלה,” קולי היה מחוספס וצרוד מחוסר שימוש, ובבת אחת וויל נעמד, והושיט לי יד לקום. לקחתי אותה, ואז לפתי אותה בחוזקה, וגררתי את שנינו במעלה המדרגות, בדיוק כשדלת הכניסה נפתחה, ודחקתי בוויל להכנס לחדרי. כשהייתי בטוחה שהוא בפנים, טרקתי את הדלת אחרי ונעלתי. כשהסתובבתי לומר לוויל משהו – אני לא בטוחה מה – הוא כבר לקח אותי בזרועותיו שוב ונישק אותי, מצמיד אותי בגבי אל הדלת. שמתי לב שהוא אוהב שהבחורות שהוא מנשק כלואות בין זרועותיו, כשהוא מקיף אותן בכל צורה אפשרית.
לא יכולתי להתלונן. אהבתי את זה יותר מידי.
בתנועה קצרה, וויל הרים אותי כך שרגלי נתלפפו סביב מותניו והוא היה ביניהן, מצמיד אותי לדלת ומנשק אותי. הוא אחז בירכי, מייצב אותי, בזמן שידי שלי טיילו בשיערו, משחקות עם כל שיערה שחורה. וויל לא הפסיק לנשק אותי אפילו לרגע, ואני הוקרתי לו תודה על כך.
כי הרגשתי שאם הוא יפסיק, אני אתפרק. רציתי אותו כל כך הרבה זמן, אפילו שהבנתי את זה רק בזמן האחרון. רציתי שוויל יהיה שלי כמו שאני כבר הייתי שלו.
“וויל,” לחשתי את שמו מבלי לשים לב. “וויל…”
“אלאנה,” הוא לחש את שמי כנגד שפתי, כנגד צווארי, אותו הוא נישק ונשך שוב, משאיר לי סימן. “את לא יכולה לתאר כמה זמן רציתי לעשות את זה…”
לחשוב דרש יותר מידי אנרגיה באותו הרגע, לכן פשוט דיברתי מבלי לחשוב. “למה לא עשית את זה קודם? לפני שאמרתי לך דברים מטומטמים כמו להפסיק להפגש איתי?”
“כי אני דביל, כמו שאת תמיד קוראת לי,” הוא נישק את לחיי, אפי, מצחי, אפילו סנטרי, ואז את אוזני, אל תוכה הוא לחש, “וחוץ מזה, את עדיין פוחדת מקשר אינטימי איתי.”
הלחישה העבירה בי צמרמורת. “לא נכון,” לחשתי. “אני לא. פחדתי שאתה לא רוצה אותי בחזרה.”
“ליין,” הוא נאנח והתרחק מעט – רק מעט, כדי שיוכל להנח את מצחו על מצחי, שאפו המעט-שבור ידגדג את אפי, ושעיניו יחדו לתוך שלי. “איך אני יכול שלא לרצות אותך? ושנינו יודעים שאת מפחדת מאינטימיות. גם אני,” הוא הודה, להפתעתי. “אבל אני רוצה את זה, אז הרצון גבר על הפחד. ולכן אני כאן, מנשק אותך, ורוצה לעשות איתך עוד אלפי דברים אחרים שבטח אסורים במדינה כלשהי עקב מרחק הגילאים בינינו.”
“ובכל זאת באת,” קולי לא יכול היה לגבור על לחישה. “על אף החששות. על אף הפערים בינינו.”
“כי החלטתי שאני לא מוותר עלייך, ליין שלי,” הוא חייך לפתע, את החיוך שגרם לליבי לעשות אלפי סלטות בשנייה, לראשי להסתחרר, ולבטני לגעוש. “אני לא מוותר עלינו. אני יודע שמה שיש בינינו עתיד להיות מדהים.”
“וויל…” לא ידעתי מה לומר. “אתה אמיץ.” ליטפתי את לחיו, ועצמתי את עיני, לא מסוגלת להסתכל יותר לתוך האפור האינסופי של עיניו שלו. “אמיץ יותר ממני. אדם טוב ממני. אתה מושלם, ואפילו שיש לך כבר אותי, אני לא יודעת אם אתה תוכל להיות שלי אי פעם.” התכווצתי מעט, ההבנה נוחתת עלי ומפזרת את הרגע הקסום הזה שבינינו. “אתה שייך לתעשייה בה אתה תצטרך להתנשק עם אלפי בנות, או להיות חצי עירום עם כמה. אתה מוערץ על ידי מיליוני בנות בעולם; אתה לא יכול להיות שלי באופן אקסקלוסיבי. אתה לעולם לא תוכל להיות שלי.”
“אבל אני כבר שלך, ליין,” אחת מידיו חפנה את פני, וגרמה לעיני להפתח ולהביט בו באופן כמעט נואש. גם הוא נראה נואש – לגרום לי להבין. “אני שלך מאז שראיתי אותך במסעדה. אני אך ורק שלך. את היחידה שגורמת לי להתנהג כמו נער טיפש. את היחידה שנמצאת במחשבות שלי בשבועות האחרונים. אף בת לא הדליקה בי את מה שאת מדליקה בי. את לא מבינה אפילו מה את עושה לי.” הוא חיפש את עיני במבטו.
שמתי לב שאני בוכה. שוב. פעם שלישית ברצף בשבוע. “גם אתה היחיד שנמצא לי בראש,” מצאתי את עצמי לוחשת לו. “אתה גרמת לי להפתח בדרך שלא נפתחתי אל אף אחד אחר מעולם. כבשת אותי כבר ממזמן, וויל. אני שלך. אבל אתה לא מבין שלעולם לא תוכל להיות שלי?” הסתכלתי עליו מבעד לטשטוש הדמעות. “גם אם אתה תרצה, אתה לא תוכל. אף מפורסם לא באמת שייך לחברה שלו. איך קשר בינינו יוכל להצליח ככה?”
“לא איכפת לי,” הוא אמר, פניו כעוסות. “כמו שאמרתי, אני לא הולך לוותר עלינו. אנחנו הולכים להיות ביחד בין אם מתחשק לך ובין אם לא. כי המשיכה בינינו היא בלתי נמנעת. ואני יודע שאני מטורף עלייך.”
בבת אחת פני האדימו עד לכדי ארגמן. “אל תגיד דברים כאלה!” נזפתי בו, מובכת.
הוא חייך חיוך סקסי שהיה גורם לי ליפול אילו הוא לא היה מחזיק אותי. “אם זה מה שיגרום לך להבין, אני אמשיך לומר.” הוא איים. “את מדהימה. הבחורה הכי יפה שראיתי מימי. העיניים שלך פשוט שובות. אני רוצה לנשק אותך עד שלא תוכלי ללכת ישר. להמשיך?” הוא סקר את פני הבורדו שלי, ואני החלטתי לטמון אותן בכתפו.
היינו ככה בשתיקה למשך כמה דקות. הוא הוריד אותי לרצפה בשלב מסוים, וידיו נכרכו סביב גופי, בעוד ידי עדיין היו סביב צווארו, והיינו מחובקים זה לזו בחיבוק-אוהבים שראיתי רק בסרטים. הוא היה גבוה ממני בהרבה, ופני היו טמונות בחזהו. מבחינתי יכולנו להשאר ככה לעוד שעה, אבל ידעתי שהוא מחכה לתשובה. ידעתי שהוא רוצה שאני אומר לו שאני רוצה להיות איתו.
ולא היו בי שום כוחות או טיעונים לומר אחרת. על אף שידעתי שהוא לעולם לא יהיה שלי כמו שאני שלו, או כמו שהוא רוצה להיות, ידעתי שאין לי שום ברירה אחרת. רציתי אותו יותר מידי. לכן, במקום לדבר, עמדתי על קצות אצבעותי, ותוך כדי שאני מסתכלת אל תוך עיניו, נישקתי אותו.
והוא הבין, ונישק אותי חזרה בכזאת תשוקה עד שתהיתי איך אני עדיין בהכרה.
ומאוחר יותר, כששכבתי לבדי במיטה בלילה, הרבה זמן לאחר שוויל התגנב חזרה החוצה, יכולתי עדיין לחוש בשפתיו על שלי, בגופו צמוד לגופי, ובהבטחה שלחש לתוך אוזני.
“מחר תצפי לאורח במסעדה.”
נרדמתי, לראשונה מזה זמן מה, עם חיוך מטופש על הפנים, והחלטתי שהבחור הזה שווה את הסיכון.
]28[ וויל

אלוהים שישמור אותי. מתתי והגעתי לגן עדן. חץ נורה אל ליבי על-ידי קופידון. אפרודיטה אלת האהבה ברכה אותי.
לא ידעתי למי הייתי צריך להודות. האופוריה שחשתי הייתה הדבר הכי מדהים שהרגשתי בחיי. להתנשק עם מאות בנות היה כעין וכאפס לעומת להתנשק עם אלאנה מגוריאן. כי עם אלאנה, לא רק שנמשכתי אליה ברמות אחרות, אלא שהנשיקה איתה כמעט והביאה אותי לברכיים. רציתי לצרוח לשמיים, “תודה אלוהים!” על כך שהוא נתן לי את המלאכית הזאת, את ליין, והסכים לי לנשק אותה כמו שחלמתי לעשות כבר כמה זמן – אפילו אם לא הייתי מודע לכך.
כשחזרתי הביתה באותו היום, ג'ף חיכה לי ביחד עם קסאבי, שהייתה לו חמרמורת מטורפת משכרון-המוות שעשה לעצמו. קסאבי בקושי הרים את ראשו כשראה אותי נכנס, וג'ף סימן לי להתיישב. “איך הלך?” הוא שאל, מסתכל עלי במבט מסוקרן. קסאבי נהם משהו לא ברור אבל אני התעלמתי ממנו.
חיוך מגחך התפשט על שפתי כשהסתכלתי על ג'ף. “אני מילאתי את חלקי בהסכם.”
גבותיו של ג'ף נורו למעלה. “באמת עשית את זה?” הוא נשמע מופתע מידי לטעמי, כי זה לא אילו לא נישקתי בחורות בעבר – כפי שהוא יודע טוב מאוד.
נשענתי לאחור על הכורסא. “נישקתי אותה כאילו זה סוף העולם, ג'יפה,” הודעתי לו, מרגיש מעט כמו בת בגיל הטיפש-עשרה שחולמת בהקיץ על אהוב ליבה. “אני לא יכול להאמין שאפשר… להרגיש כך כך הרבה דברים בנשיקה.” נאנחתי. זה היה נכון; התפוצצות הרגשות שהייתה לי בזמן הנשיקה היה משהו שלא הרגשתי מעולם.
ג'ף מצמץ מספר פעמים, ואז התעשת, וחייך חיוך מובס. “אז עכשיו אני חייב להשיג את כריסטי, מה…” הוא מלמל וטמן את ראשו בידיו. “זו הפעם האחרונה שאני עושה איתך עסקאות, וויל.”
חיוך מנצח נפרש על פני. “אם לא תעשה את זה, אני אדאג לכך באופן אישי שתהיה כלוא באותו חדר עם הכריסטי הזאת עד שתמזמז לה את החיים.” גחכתי כשהוא שלח לי מבט זועף. “ראה הוזהרת.”
“אל תגרום לי להלשיך עליך כרית, וויל,” ג'יפה נהם.
משכתי בכתפי. “בסך הכל אני מנסה לעזור לך, חבר – “
“היי, וויל,” קסאבי אמר לפתע, קולו עייף, עיניו החומות עייפות יותר משאי פעם ראיתי אותן. “תגיד, איך זה שאף פעם לא תפסו אותך מתמזמז עם בנות בהפקה?” הוא הסתכל עלי במבט תמה.
החלפתי מבטים מודאגים עם ג'ף. “מאיפה באה השאלה הזאת עכשיו?” שאלתי, מרים גבה.
קסאבי נאנח. “לא משנה,” הוא מלמל ונשכב על הספה, לצד ג'ף. “אני רוצה למות גם ככה, כך שרוב הסיכויים שאני לא אתמזמז עם אף אחד יותר לעולם.” הוא גנח.
“אני מקווה שהסרט הרע הזה שלך יעבור בקרוב, חוארץ,” ג'ף העיר. “אתה מדכא פה את כולנו.” הוא שלח לי חיוך מבין. “אתה יכול ללכת לחלום על הבחורה הזאת שלך אם מתחשק לך, וויל. אני אדאג לקרצייה הזה פה.”
“תודה,” אמרתי לו בכנות, והשארתי את קסאבייר בידיו של ג'ף והלכתי לחדרי, לחשוב על אלאנה, הנשיקה, עוד קצת אלאנה, ופשוט על… הכל.
*
למחרת לא יכולתי שלא לחכות שיום הצילומים יסתיים כבר. למרבה המזל, הצילומים ל"צלילים של תקווה" עמדו להסתיים, ותפקידי כנת'ניאל עמד להגיע אל קיצו. משמע, גם הצילומים עם גברת בגדני – הלוא היא סרנה – עמדו להסתיים. לא יכולתי כבר לחכות – לשחק בחור מאוהב כשלא הייתי אף פעם מאוהב היה קשה ואף מאתגר. אבל הצלחתי לזייף את זה מחומר שקראתי באינטרנט, תודה לאל.
וחוץ מזה, בכל פעם שהתנשקתי עם "פנלופה", חשבתי על הנשיקה עם ליין ביום האתמול. קלייטון אפילו שיבח אותי שהייתי ממש "בתוך זה", כמו שהוא קרא לזה, ושהמשחק שלי השתפר פלאים.
כשיום הצילומים הסתיים, לקחתי את אחת המכוניות של ג'יפה – המרצדס השחורה שלו, שאותה הוא אולי הכי אהב – ונסעתי למסעדה שבה אלאנה עבדה. הרי הבטחתי לבקר אותה – ואני ידוע כאחד שמקיים הבטחות.
החניתי את המכונית בכמעט חוסר סבלנות לצד המדרכה ויצאתי, משקפי השמש מסתירות את עיני. ידעתי שזה לא לבוש ההסוואה הכי טוב בשוק, אבל זה עשה את זה. וחוץ מזה, השמש הייתה בוהקת היום – לשם שינוי, על אף שזה היה כבר עוד מעט אמצע נובמבר. הגשם נתן לנו מנוחה להיום.
נכנסתי למסעדה והמארחת, שבהתה בי והסמיקה מייד, שאלה, “איפה תרצה לשבת, אדוני?” בקול מבוייש.
הסרתי את משקפי השמש והיא התנשפה בהפתעה. “את יכולה לקחת אותי אל האזור בו נמצאים המלצרים?”
המארחת הנהנה בחולמניות והובילה אותי אל אזור המטבחים. בנות בשולחנות שלחו לי מבטים מזמינים, אבל ראשי היה נטוע רק על מישהי אחת, וזו בהחלט לא הייתה אחת מהן. ככשהגענו למטבח, המארחת הציגה בפני את השף טולוז החייכן, שמייד התחיל להחמיא לי במבטא צרפתי. “Trés Jolie*,” הוא בחן אותי מלמעלה למטה. “אתה בחור נאה מאוד, אדוני. מדוע אתה פה?” הוא שלח לי מבט מעט תמה.
“אני כאן בשביל אלאנה,” הודעתי לו בחיוך. “אתה יודע במקרה איפה היא?”
“היא כרגע עובדת, יקירי,” השף הסתכל עלי בחיוך רחב. “אבל אתה מוזמן לחכות לה כאן ולהנות מקוקטייל חדש שאני מנסה.”
הנהנתי בתודה. “אתה יודע מתי תהיה לה הפסקה?”
“בעוד עשר דקות, monsieur*.” הוא הושיט לי כוס מלאה בקוקטייל בצבע ירוק-חייזרי. לקחתי את היסכון ולגמתי, בזמן שנשעתי לצד השף על הדלפק. רק עוד עשר דקות, ואני אראה את ליין…
הקוקטייל היה טעים להפליא, והחמאתי לשף טולוז בצרפתית. ברגע שהוא קלט שאני יודע צרפתית, הוא התחיל לקשקש איתי בשפה בשצף-קצף ואני השבתי לו בצרפתית חלקה משלי. ידעתי בנוסף לאנגלית וצרפתית גם ספרדית – הכל בגלל סרטים שהייתי צריך לעשות, וכל מיני צילומים למיניהם.
לא שמתי לב שעבר כבר הזמן הנתון עד ששמעתי קול מוכר אומר, “וויל?”
שיחתי עם השף טולוז נקטע כשהסתובבתי להביט בבחורה שלא הצליחה לצאת לי מהראש. “ערב טוב ליין,” אמרתי לה בחיוך קטן. היא הייתה לבושה במכנס ג'ינס שחור, עם חולצת טי שחורה תואמת וסמל המסעדה עליה, ושיערה החלק היה אסוף לקוקו הגבוה והתמידי שלה, משתפל בגלים חלקים על גבה. “התגעגעתי אלי?” מצאתי את עצמי מקניט אותה שוב.
פניה נצבעו אדום בבת אחת. עיניה הכהות נצצו מאחורי משקפיה, שהיו חלק כל כך ניכר מדמותה עד שלא יכולתי לתאר אותה בלעדיהן. “דביל.” היא אמרה בשקט והתקרבה אלי בצעדים קטנים.
לא שמתי לב שהשף טולוז בכלל השאיר אותנו לבדנו במבטבח. כל שהייתי מודע אליו באותו הרגע היה אלאנה שהתקרבה אלי בצעדים קטנים, ונעמדה ממש מולי, מעט אבודה. חיכיתי לראות מה היא תעשה, וכשהיא כרכה את ידיה סביב גופי והצמידה את ראשה לחזי, הרגשתי איך מתח שלא חשתי בקיומו עד אותו הרגע, עוזב את גופי ומפנה מקום לרוגע והרגשת הנכונות שתמיד הרגשתי כשאלאנה לצידי. עטפתי אותה בזרועותי מבלי לחשוב בכלל, והיא הצמידה אותי חזק עוד יותר אליה.
עמדנו מחובקים ככה כמה זמן, עד שהרגשתי לפתע טיפה רטיבות בחזה, ושמתי לב שליין שלי בוכה שוב. הייתה לי תחושה שלא אני גרמתי לזה, אלא משהו אחר, וזה הדאיג אותי. “היי,” אמרתי בשקט, והרחקתי אותה טיפה ממני כדי שאוכל להסתכל על פניה. מבטה היה נטוע על חזי, ודמעות קטנות ושקטות זלגו על פניה. ליבי נשבר מעט לראות אותה ככה. “מה קרה?” שאלתי, קולי עדיין שקט ורך ככל האפשר. הרמתי את ראשה בעזרת אצבע תחת סנטרה, ומבטה נדד מחזי לעיני. לא יכולתי לראות את הדמעות האלו בעיניה.
“א-אני…” היא לקחה נשימה עמוקה והשפילה את מבטה. “אני אספר לך א-אחר כך…” היא מלמלה, ואז לפתע, מבלי שצפיתי זאת מראש, היא עמדה על קצות אצבעותיה והצמידה את שפתיה לשלי.
אותם רגשות, אותן תחושות, הכל התערבל בתוכי, ואני הצמדתי אותה אלי, מנשק אותה כאילו חיי תלויים בזה. היא גנחה מעט בגרונה, צליל שגרם לי להיות חם בכל כך הרבה מקומות, ולפפה את ידיה סביב צווארי. הדקתי אותה אלי ונשקתי אותה כמו שרציתי, בזמן שידי חופנות את פניה, ואני מצמיד אותה לדלפק.
כחכוח גרון נשמע לפתע וקטע את הנשיקה שלנו. שנינו הפנינו את מבטינו לכיוון הכניסה למטבח וראינו שני מלצרים נוספים במסעדה, שזיהיתי כמלצרית האפרו-אמריקאית מהפעם הקודמת שהייתי פה עם קלייטון והיתר והמלצר יפה-התואר שגם הוא היה כאן בפעם הקודמת. בנוסף אל השניים האלו, שרק הסתכלו עלינו בסקרנות מהולה באי הבנה, השף טולוז חייך מאוזן לאוזן וקרא, “Magnifique!*” בחדווה.
אלאנה, שגם ככה הייתה סמוקה, הסמיקה אפילו יותר, ואני פשוט חייכתיף מצמיד את ליין אלי. “וויל,” היא אמרה בקול מחוספס. “תכיר את… אה… החברים שלי; קאלי וא-אנדרו.”
אנדרו, הבחור, חייך באותו הרגע. “אז זרקת אותי בשביל וויל בלק, מכל האנשים בעולם, הא?” הוא קרץ לנו. “היית יכולה פשוט לומר שהוא המאהב הסודי שלך.”
ליין דמתה עכשיו לסלק. “אה…” היא נראתה קצת חסרת-מילים.
קאלי חייכה. ונשענה על משקוף הדלת בשילוב ידיים. “אז אתה זה שגרמת ללאנה להיות מוסחת כל היום?” היא שלחה לי מבט מעט צולב.
גיחכתי מעט ולכסנתי מבט לליין שלא ידעה איפה לקבור את עצמה. “מסתבר,” אמרתי באיטיות.
ליין דחפה אותי מעט, ואני אפשרתי לה לצאת מאחיזת הברזל שלי. “בכל אופן,” היא אמרה, מנסה להשתלט על הסיטואציה – ללא הצלחה יתרה, אני חייב לציין. “וויל רק קפץ לומר… אה… שלום…” היא לכסנה לעברי מבט מהוסס.
מייד הבנתי שהגיע הזמן שאני אבהיר את העניינים. ליפפתי יד אחת סביב כתפי והדקתי אותה אלי. לא יכולתי להוריד את הידיים שלי ממנה אפילו לא לרגע אחד – הרגשתי שאני לא מסוגל כשהיא לא נמצאת, בטוחה, לצידי. “אנחנו ביחד עכשיו,” הודעתי להם כמעט בגאווה – אך למזלי הצלחתי להסתיר אותה בזמן.
אנדרו, קאלי והשף טולוז הראו מופתעים, ואפילו אלאנה לצידי קפאה והסתכלה עלי כאילו אני מטורף – באותו הזמן שהיא הסמיקה שוב ומבלי לשים לב, כנראה, נצמדה עוד יותר אלי. “אנחנו ביחד?” היא לחשה כך שרק אני יכולתי לשמוע.
חיוך גדול נפרש על פני. “מן הסתם.” לחשתי לה חזרה.
אנדרו וקאלי התקרבו אלינו ולפתע חייכו גם הם חיוכים רחבים. “אם כך, תשמור עליה,” אנדרו אמר. “לאנס כמו אחות בשבילי.”
קאלי גלגלה את עיניה. “אז אתה אומר שיצאת עם אחותך הקטנה, אנדי?” היא הסתכלה עליו בהרמת גבה.
אז אנדרו הוא האקס-המזוייף של ליין… “אני אשמור עליה,” הודעתי לו. “אתה יכול להיות בטוח.”
“היי! אני יכולה לשמור על עצמי!” ליין קפצה ואני רק גחכתי ומשכתי אותה אלי לחיבוק.
קאלי שלחה לי מבט מאשר. “אני חושבת שאתה בסדר, וויל בלק,” היא חייכה. “רק תשמור על הילדה שלנו והכל יהיה בסדר. וכמובן – חסר לך אם אתה פוגע בה,” היא קרצה. “ובנוסף לכך, אני חייבת להודות שאתה לא רק דיבורים, וויל בלק. לאנה, מצאת לעצמך בחור הורס.”
יכולתי להרגיש את הלהט שבקע מלחייה של אלאנה שהוצמדו לחזי פעם נוספת. “אוף איתכם, חבורת אנשים מביכים שכמותכם!” היא נאנקה.
כולנו צחקנו, ושמחתי להרגיש שאלאנה מתרככת בזרועותי.
מאוחר יותר, כשהיא חזרה לעבוד לעוד שעה, אני ישבתי באחד השולחנות במסעדה וחיכיתי לה שתסיים. אחרי הכל, לא סתם באתי הנה – רציתי לצאת איתה קצת, שנהיה רק שנינו לבד.
כמובן שלא יכולתי להתאפק כשהיא באה "לשרת" אותי ונישקתי אותה פעם אחת מול כל האורחים במסעדה. לא נשיקה-נשיקה כמו שהייתי רוצה, אלא נשיקה קטנה על הפה שגרמה לה להאדים ולכל הבנות לשלוח לה מבטים נוטפי קנאה וארס. ליין אחרי זה סטרה לי על הראש, קראה לי "וויל הדביל" וחזרה לעבודה.
כשהסתיימה לה המשמרת, חיכיתי לה שתחליף חולצה, וכשסיימה ונפרדה מחבריה, לקחתי אותה למכונית. “לאן אתה לוקח אותי?” היא שאלה אותי כשהתיישבה במושב הנוסע ואני במושב הנהג. “ואני מקווה שזה לא יהיה ליותר-מידי זמן – אני צריכה לחזור הבייתה עד אחת-עשרה.”
השעה עכשיו הייתה שמונה. היה לנו זמן. “אל דאגה, ליין,” אמרתי לה בזמן שהסעתי אותנו לאזור מרכז העיר. “אני אחזיר אותך הביתה בזמן.”
היא נאנחה. “מזל שיש לי אותך כנהג,” היא צחקה. “מריס נמצאת בתיקון כרגע, והייתי צריכה ללכת מהבית ברגל לעבודה.”
זכרתי שמריס זהו שנה של הגרוטאה שלה. “את רואה? אז יש יתרונות בבואי היום.” קרצתי לה והיא חייכה.
“כן,” היא מלמלה, ושאר הנסיעה עברה בשתיקה נינוחה, שאף אחד מאיתנו לא חש בצורך להפר.
]29[ אלאנה

וויל החנה את המרצדס בחנייה ליד הפארק. יצאנו מהמכונית והלכנו זה לצד זו, עדיין שותקים, אל תוך הפארק. וויל היה זה שהוביל אותנו, ושמתי לב שחצינו את הנהר מעל הגשר, ומשם אל מעמקי הפארק, מקום שבו מעולם לא הייתי בעבר. תמיד הייתי בפאתי הפארק, איפה שיש ספסלים ואנשים וציוויליזציה, וידעתי שמרכז הפארק הרבה יותר שקט ואפלולי ושלא כיף להיות שם לבד, וזה מקום המיועד לזוגות.
רק המחשבה שוויל חבר שלי גרמה לליבי להלום ולדמי לבעבע. איך הצלחתי להיות החברה של הבחור הכי סקסי לשנת 2012 – זו הייתה תעלומה בשבילי. איך הגעתי למצב שבו אני יכולה לנשק את וויל בלק, לגעת בו, לחבק אותו, שיש לי בכלל את מספר הטלפון שלו… בנות רבות בעולם היו הורגות בשביל כל זה. ולמה דווקא אני?
אבל החלטתי, לראשונה, שלא להתמקד בלמה אני. אם וויל בחר אותי, אז זו החלטה שלו. אני ממש לא נגד.
“הגענו,” קולו הנמוך של וויל קטע את מחשבותי ומצאתי את עצמי עומדת לצידו בקרחת יער קטנה שבה גלגל ענק, שלא היה ענק בכלל. הוא היה קצת יותר גבוה מהעצים אבל לא מספיק בשביל שאנשים שבתוך הפארק ומחוצה לו יראו אותו. הקרונות בו היו ספסלים מתנדנדים, וכל הגלגל הואר בתאורה שהזכירה לי קישוטים של עץ אשוח בחג המולד.
“קדימה,” ווילכרך יד אחת סביב כתפי, כמו שהוא עשה קודם במסעדה, והוביל אותנו לעבר הכניסה לגלגל הענק. על הגלגל היו רק עוד שני זוגות, והמפעיל, שהיה נער כבן שש-עשרה, ישב עם נערה בגילו והתמזמז עמה. הסמקתי קלות, אבל החלטתי להתעלם ולעקוב אחרי וויל.
“אפשר להכנס?” וויל קטע את סשן ההתמזמזות של המפעיל וחברתו, והשניים קפצו בבהלה והסמיקו. הנערה ראתה את וויל והתנשפה בזיהוי. ראיתי אותה סורקת אותו מלמעלה למטה מספר פעמים, ומסתכלת עליו במבט מעריץ. וויל לא שם לב אליה בכלל ורק הצמיד אותי אליו בזמן ששילם למפעיל להעלות אותנו על הגלגל.
התיישבנו על אחד הספסלים, כשהמעקה נסגר מעלינו לשם בטיחות, והגלגל החל לנוע. הספסל לא היה גדול מידי, ועל אף שהיה מקום מספיק בשביל שניים, עדיין רגלינו נגעו זו בזו. לא שהיה לי איכפת במיוחד.
“ליין,” וויל הסתכל עלי עם החיוך הקטן הזה שלו שגורם לכל מערכת הרגשות שלי לקרוס. “שלא תגידי שהדייט הראשון שלנו לא רומנטי.” על אף המילים המעט מקניטות, קולו נשא נימה רצינית.
חייכתי לעברו והסתכלתי על הסביבה שלנו. הספסל שלנו הגיע לנקודה הכי גבוה בגלגל ונעצר, ויכולתי משם לראות חלק נכבד מהעיר, עם אורות הלילה, והכוכבים שבשמיים, והסהר שהאיר עלינו מלמעלה. אווירה רומנטית בהחלט הייתה. ובשביל דייט ראשון… “זה מדהים,” אמרתי בשקט וחזרתי להסתכל על וויל.
“אני שמח שאת שמחה,” הוא אמר עם אותו החיוך ולפתע לקח את ידי בשלו ושלב את אצבעותינו זו בזו. אף פעם לא החזקתי ידיים ככה עם גבר – רק שמעתי על זה מכריסטי ומהאנה. הן טענו שזה לא אומר הרבה, שזה כמו להחזיק את היד של חברה, אבל כנראה שהן החזיקו את הידיים הלא נכונות. כי ידו של וויל הייתה חמה וגדולה מידי הקטנה יותר. עורו הזהוב היה מנוגד לעור הלבן-חלבי שלי. חוץ מזה, שברגע ששנינו נגענו זה בזו בעור חשוף, ניצוצות עפו באוויר. הכימיה בינינו הייתה משהו לא מהעולם הזה – ומעולם לא תיארתי לעצמי שכשיהיו זיקוקים, זה יהיה איתו. עם וויל.
מבטי, שהיה נטוע באצבעותינו המשולבות, עלה אל פניו המדהימות של החבר שלי, ומבטי הצטלב בשלו. לא יכולנו להוריד זה מזו את עינינו, כאילו המשיכה שבינינו יותר מידי גדולה, יותר מידי חזקה, ואם נסיט את המבט העולם יחרב. לפחות ככה זה הרגיש. נורת אזהרה קטנה נדלקה לי בראש, פחד לא רצוני מהרגשות החזקים האלו הזדחל לליבי, אבל הכרחתי להתעלם מזה. נכון, מעולם לא הייתי כל כך קרובה למישהו ככה, ומעולם לא רציתי לגעת במישהו, או להיות עם מישהו, כמו שרציתי להיות עם וויל – אבל אין סיבה לפחד.
“אני יודע,” וויל אמר בשקט, קוטע את מחשבותי. “אני יודע מה את מרגישה עכשיו. אני יודע שאת משקשקת מהמחשבה על מה שקורה בינינו.” הוא נשמע כן ומעט עצוב. “גם אני דיי מפחד מזה.”
הנהנתי באישור, לא מנתקת את עיני מעיניו. “האינטנסיביות הזאת…” נשכתי את שפתי התחתונה בהיסוס. “זה משהו שלא הרגשתי אף פעם.”
ידו השנייה של וויל, לא זאת ששולבה עם ידי, עלתה לפני והסיטה קצוות שיער שנפלה עליהן. “והקטע המצחיק הוא, שאנחנו מכירים בסך הכל חודש וחצי בערך.” הוא חייך חיוך עקום שהקפיץ לי את קצת פעימות הלב לסטרטוספרה. “לא ידעתי שאפשר להתקרב לבן-אדם כל כך הרבה בזמן כל כך מועט.” הוא נשמע תמה, מתפלא, מהידיעה הזאת.
“ואנחנו אפילו לא יודעים הכל אחד על השנייה,” הוספתי, בזמן שידו חפנה את פני. “רק לפני פחות משבוע גילית שאני בכלל בתיכון,” חייכתי חצי-חיוך, בעוד ידי הפנויה נחה על ידו שלו. “ואני לא יודעת כמעט כלום על המשפחה שלך, כמו שאתה לא יודע על שלי.”
וויל חייך חיוך מלא עכשיו, שיניו הצחורות והישרות זוהרות בחשכה. “אני מתכנן לשנות את העובדה הזאת.” הוא הודיע לי, ואז קירב את פניו לשלי. עצמתי את עיני בציפייה, ווויל נישק אותי.
כמו בכל פעם שהייתי עם וויל, רציתי שהרגע ימשך לנצח. רציתי להתנשק איתו עד שלשנינו לא יהיה יותר אוויר. רציתי להיות מכורבלת בזרועותיו לנצח. רציתי פשוט… להיות איתו. רציתי להיות בחיים שלו. רציתי שהוא יהיה בחיים שלי. ואז מה אם זה מפחיד? ואז מה אם בזמן הקצר שהכרנו נפתחנו אחד לשנייה והתקרבנו כל כך? אז מה אם אני בקושי מסוגלת להודות בפני עצמי על מה אני באמת מרגישה כלפיו? כל זה לא משנה – כל עוד יש לי את וויל. הוא יעזור לי להבין, כמו שאני יעזור לו. אנחנו שווים.
תהיתי אם ככה מרגישים בחור ובחורה ממוצעים שמתחילים קשר רומנטי. אומנם הקשר של וויל ושלי התחיל יותר כידידים, אבל עדיין…
כל המחשבות נעלמו מראשי ברגע שלשונו התנגשה בלשוני. הרגשתי שכל מחשבה הכרתית נעלמת ממוחי, ושקעתי בתוך התחושה המעלפת של להיות מנושקת על-ידי הבחור שנשלף מהחלומות הכי סודיים שלי. נכון – לוויל יש חסרונות, אבל גם לי יש, ואנחנו נעבוד על זה ביחד.
ונכון שרק התחלנו את הקשר עכשיו – אבל בתוך תוכי ידעתי – וקיווויתי – שהקשר הזה הוא הרבה יותר מסתם התחלה. זה כאילו התחלנו מהאמצע של מערכת היחסים, ואולי בגלל זה פחדנו כל כך מהקרבה.
התנתקנו זה מזו אחרי כמה זמן של נשיקה ארוכה ומדהימה, ואני השענתי את ראשי על כתפו, לוחצת את ידו המשולבת בשלי. הוא לחץ אותה חזרה, השעין את ראשו על ראשו, ובעזרת ידו השנייה ליטף את שיער, כאילו הוא לא יכול להפסיק לגעת בו. התכרבלתי בחיקו ועצמתי עיניים, מתמכרת לתחושה. לקחתי שאיפה עמוקה, משמרת את הריח של וויל – כמו ריח של תפוחים מעורב עם נענע חריפה… משהו ייחודי לוויל.
“היי, ליין?” קולו השקט של וויל גרם לי לפקוח את עיני. “על מה את חושבת עכשיו?”
הסמקתי קלות. “על הריח שלך.” עניתי, כי אני לא יכולה לשקר לו.
הוא צחק צחוק נמוך ושקט שגרם לחזה שלו לרעוד מעט ולי לחייך. “אני מקווה שהוא לטעמך,” הוא אמר בקול המקניט שלו.
חייכתי, מתעלמת מהסומק שעלה על פני בפעם המי-יודע-כמה באותו היום. “אל דאגה, הריח סביל.”
וויל צחק ולא ענה, ולאחר עוד כמה דקות של שקט, הוא שאל בקול רציני הפעם, “למה בכית קודם?”
נדרכתי, אבל הכרתי את עצמי להרגע. אחרי הכל, רציתי לספר על זה לוויל. חיכיתי שהוא יבוא במיוחד בשביל זה. “רבתי עם האנה,” אמרתי. “עליך.”
עכשיו וויל היה זה שקפא. “עלי?” הוא נשמע מעט כלא מאמין.
הנהנתי קלות, מרגישה מחנק שוב בגרון רק מהמחשבה על כך. “התעצבנתי עליה שהיא רצתה אותך, אפילו שתרצתי את זה כמשהו אחר. לא דיברנו כבר יומיים, והיום…” לקחתי נשימה עמוקה. “היום רבנו שוב. התפרצנו זו על זו בקפיטריה ועכשיו אנחנו לא רק לא מדברות, אנחנו גם רותחות אחת על השנייה… או אמורות לרתוח.” נאנחתי, מרגישה שקולי מתחיל מעט לרעוד. “האנה קראה לי ילדה-קטנה-שמשחקת-אותה-מלאכית, ואני קראתי לה המזרן של העיר ושרמוטה, שזה הרבה יותר נורא ממה שהיא קראה לי. ואני ממש מתחרטת על כל הריב המטומטם הזה.” ידי הפנויה נקמצה לאגרוף בזמן שידי השנייה לחצה את ידו. “הנושא שלו זה אפילו לא אתה. זה התחיל מלריב עליך, והפך לריב של כעס ואידיוטיות משני הצדדים. אבל כמו שאני מכירה את האנה, היא תנטור לי טינה עד שאני אבוא ואתנצל לפניה. היא לעולם לא תתנצל לפני.”
“ליין…” קולו של וויל היה מעט קרוע, ולהקלתי גופו הופשר. הוא כרך את ידו, ששחקה בשיערי, סביבי והצמיד אותי עוד יותר אליו. “אני מצטער.”
“אל,” אמרתי. “זו לא אשמתך.”
“אני יכול לעשות משהו?” הוא שאל, ושמעתי דאגה קלה בקולו. “את רוצה שאני אעשה משהו?”
הנדתי בראשי לשלילה. “אני כבר אחשוב על משהו.” מלמלתי.
הוא לחץ את כתפי באופן מרגיע. “את לא לבד, ליין,” קולו גרם לי להרים את מבטו לעיניו. היושר והכנות פשוט הוקרנו ממנו באותו הרגע. “אני כאן לכל מה שאת צריכה. באמת. אז אל תחששי לבוא ולדבר איתי.”
הוא היה כל כך יפה באותו רגע, עם אורות העיר מאחוריו, עד שלא יכולתי לשאת זאת ונישקתי אותו, כמו במסעדה. הוא נישק אותי חזרה, מלפף את ידיו סביב גופי. באמת שיכולתי פשוט לגור בין זרועותיו – זה היה כל כך נוח…
כחכוח גרון נשמע והתנתקנו זה מזו. פנינו להסתכל על המפעיל – רק באותו הרגע שמנו לב שהגענו חזרה לקרקע – שהסתכל עלינו במבט מוזר בזמן שחברתו הסתכלה עלי בקנאה. חייכתי לה בפרצוף ושמחתי לראות שמבטה נודד לאצבעות המשולבות של וויל ושלי ושעיניה מתכווצות בזעף. “הנסיעה שלכם הסתיימה,” המפעיל אמר.
וויל ואני לכסנו מבט זה לזו ופרצנו בצחוק לפתע. “ת-תודה,” פלטנו איכשהו והלכנו משם, ידיים משולבות זו בזו, חזרה אל החנייה.
]30[ וויל

שארית השבוע עברה במהירות, ושמחתי על כך – כי בשישי קבעתי עם אלאנה ללכת לסרט. בכל פעם שהיו לי הפסקות בצילומים לחברות בגדים או ל"צלילים של תקווה", התכתבתי או התקשרתי לליין. בכל פעם ששמעתי את קולה לא יכולתי להסתיר או להסוות או להוריד את החיוך שהתפשט לי על הפנים כמו חולה-אהבה – ואולי זה מה שהייתי… אבל המחשבה הזאת הרתיעה אותי, ולכן נמנעתי מלחשוב עליה.
כולם שמו לב לשינוי שחל בי – כולל אותי, כמובן. אבל ביום-יום לא חשבתי על זה, התייחסתי לזה רק כשקלייטון העיר הערות כמו, “אתה נראה מאושר היום,” או שקסאבי וג'ף טפחו לי על השכם והודיעו לי שאני כמו שלגייה – כשאני מחייך, כל החיות וכל הטבע מחייכים. יש להם עכשיו פנסים בעיניים והמאפרות נאלצות לעבוד קשה בשביל להסתיר את הסימנים.
אבל, כמובן, היו כאלה שלא שמחו במיוחד מהעניין שיש לי חברה – שמועה שהתפשטה כמו אש בשדה קוצים בקרב הדוגמניות והשחקניות בעולם הזוהר. בנות שלחו לי מבטים בוחנים, שלא לדבר על סרנה שלא הפסיקה לתחקר אותי.
ביום חמישי, כשהגיעה ההפסקה ואני תכננתי להתקשר לליין, סרנה לקחה אותי הצידה ל"שיחה". “מה זאת אומרת יש לך חברה?” היא תחקרה אותי מייד.
הרמתי גבה ושלבתי ידיים, מסתכל עליה כמעט כלא מאמין. “אני לא רואה איך זה עניינך, ווינפילד.” קולי נטף ארס.
“בטח שזה ענייני!” עיניה הכחולות חיפשו את פני אך לשווא. “אני האקסית שלך!”
וכך תשארי, חשבתי, אבל בקול רם אמרתי, “וממתי העובדה הזאת נותנת לך פריוויליגייה לחטט לי בחיים האישיים?” שאלתי בשיא הרצינות. באמת רציתי לדעת מה הסתומה הזאת חושבת.
היא הסמיקכה קלות ועיניה נתמלאו דמעות. “כי אני אוהבת אותך!” היא הטיחה בי. “כי אני רוצה אותך! וכי זה לא פייר שבחורה אחרת לקחה אותך!”
צחקתי. לא יכולתי שלא; סרנה ווינפילד אוהבת אותי? הגיע סוף העולם או משהו? “אם היית אוהבת אותי, ווינפילד, לא היית בוגדת בי, ובטח שלא עם סיג'יי רייקס מכל האנשים בעולם.” הודעתי לה נחרצות.
“אבל אתה לא מבין!” היא ייללה בקול מעצבן. “זה בגלל שאתה לא נתת לי מה שהייתי צריכה!”
זה באמת עצבן אותי. “מה קרה, סרנה?” קולי ירד בכמה אוקטבות. “לא הייתי מספיק טוב במיטה בשבילך? זה העניין?”
“אני לא מדברת רק על סקס, וויל!” היא בכתה. “אני מדברת על קרבה! לא נתת לי להתקרב אליך אפילו מילימטר! אתה סתם – “ נראה היה כאילו היא נאבקת במילים. “ – אתה סתם היית איתי בשביל להיות בקשר עם מישהי! לא ניסית אפילו להתקרב אלי! לא עניינתי אותך! את סיג'יי עניינתי, וכשגיליתי שאתה עושה איתי סקס באופן אפלטוני לחלוטין, סיג'יי הבטיח לי שהוא יעשה אותי מאושרת במיטה – “
“אז לכי תהיי איתו ותעזבי אותי בשקט!” התפרצתי. “אנחנו כבר לא ביחד, סרנה! יש לי חברה, בת-זוג שאני באמת מחבב, אז תעזבי אותי בשקט! לכי תלקקי לסיג'יי – באמת שלא איכפת לי! רק תרדי לי מהגב!”
היא הסתכלה עלי בהלם, אבל לא הייתה לי סבלנות להשאר שם. סובבתי לעברה את הגב ושלחתי לליין סמס שאני אדבר איתה מאוחר יותר. היא ענתה שזו לא בעיה ושהיא ממילא צריכה להכנס לשיעור.
כשיום שישי הגיע, הרגשתי כמו ילד קטן שיוצא לדייט הראשון שלו. לבשתי את מכנסי הג'ינס הכי חדשים שלי, עם סוודר אפור כהה ומעליו המעיל השחור והארוך שאני הכי אוהב. נעלתי מגפי-שטח חומות בנוסף להכל, וכששאלתי את קסאבי וג'יפה איך אני נראה כמו המתלהב שהייתי, הם גלגלו עיניים וטענו שאני נראה כמו תמיד: הורס. הצעתי לתת להם נשיקה כדי לבחון את רמת המשיכה שלנו אבל הם עשו לי פרצופים מגעילים. נו, טוב.
לאחר מכן נכנסתי למכונית האלפא-רומאו האדומה והחדישה שקניתי לעצמי. אחרי הכל, לנסוע באופנוע בחורף זה מקפיא, ואם יש לי גם ככה הון-תועפות, אז למה לא אלפא-רומאו?
כשהחניתי ליד ביתה של ליין והודעתי לה שאני בחוץ, יצאתי מהמכונית ונשענתי עליה, מחכה לבחורה הכי מדהימה עלי האדמות. כן, אני יודע – אני דביק ואולי טיפה אידיוט. או כמו שליין קוראת לי, “דביל". אבל היי, לא אשמתי שליין עושה-לי-את-זה ברמות בלתי אפשריות.
ליין יצאה מהבית ואני חייכתי באופן אוטומטי. היא חייכה חזרה, וכל פניה ניאורו בבת אחת, והיא הפכה מיפה ליפהפייה. זה תמיד קורה כשהיא מחייכת. היא התאפרה מעט, ציינתי, ונראתה אפילו יותר טוב. היא לבשה גרביונים אפורים-כהים ועבים, מעליהם חצאית-מיני קצרה, בתוספת חולצה כחולה ומעיל חום כהה. היא נעלה מגפיים חומות וחיוכי התרחב כששמתי לב לכך.
“יש לנו אותן מגפיים,” היא צחקה. “אנחנו הולכים להיות מהזוגות הדביקים האלה שהולכים להתאים בגדים כשהם יוצאים לדייט, הא?” היא חייכה חיוך מגחך.
קרצתי לה. “אם זה החלום הנסתר שלך, אז בשמח – היי!” היא הנחיתה לי מכה על הראש. “אוקי! אוקי! לא צריך!”
היא צחקה וזה היה הצליל הכי נפלא ששמעתי. חייכתי ואספתי אותה בזרועותי, מנשק את שפתיה המחוייכות. כל כך שמחתי לראות אותה ככה שמחה, ככה בין הזרועות שלי.
כשהיא ראתה את המכונית שלי, היא לא האמינה למראה עיניה. “לא אמרת לי שיש לך אלפא-רומאו! היא נזפה.
“קניתי אותה שלשום,” חייכתי לעברה. “ורציתי להפתיע אותך.”
היא חייכה חיוך רחב. “אפשר לנהוג?” היא התחננה.
עם כל החיבה שרכשתי לה, לא יכולתי לאפשר לליין, או לבחורה באופן כללי, לנסוע באוצר שלי. “מצטער, אבל אני הגבר, ואני צריך להיות ג'נטלמן ולהסיע אותך,” הודעתי לה.
סנטרה צנח לרצפה. “זה ממש שוביניסטי מצידך!” היא התרגזה כלא מאמינה עלי.
גחכתי. “זה קטע כזה של בנים, ליין. אנחנו לא אוהבים שבנות נוגעות לנו במכונית – או נוהגות באופן כללי.”
היא שמה את ידיה על מותניה ברוגז. “טוב, זה ידוע שיש לזן שלכם לקות חמורה.”
הרמתי גבה. “באמת? ומהי הלקות הזאת בדיוק?”
הפעם ליין גיחכה. “טסטוסטרון,” היא ירתה, עקפה אותי ואת המכונית, ונכנסה למושב הנוסע. ליבי ניתר מעט, ושמתי לב שאני מחייך. כמה שאני מת עליה.
נכנסתי למושב הנוסע והתנעתי את המנוע השואג. “את יודעת, בלי טסטוסטרון, לא הייתן אוהבות אותנו כל כך,” קרצתי לה דרך המראה הקדמית ודהרתי על הכביש.
היא הוציאה לי לשון. “דביל.”
שלחתי לה את החיוך הכי מסנוור שלי והיא צמצמה את עיניה. “אם אתה מנסה לפתות אותי, אז זה לא מצליח לך,” הוא שלבה ידיים בהפגנתיות. “גם שוביניסט, גם דביל, וגם וויל. איך זה שאני יוצאת עם מישהו כמוך?” היא צקצקה בלשונה.
שמרתי על פנים רציניות אפילו ששפתי התפרפרה מעט, רוצה לחייך. “אאוץ'.” אמרתי בטון נפגע. “פגעת בי כרגע.” לכסנתי לעברה מבט נעלב.
היא נחרה, לא קונה את המשחק שלי. “אם פגעתי באגו שלך, נראה שיש לך אספקה מספיקה בשביל לכפר על כך.”
“מישהי פה במצב-רוח קרבי.” ציינתי.
היא שלחה לי מבט מתנשא. “אם תתן לי לנהוג בדרך חזרה, אני עשויה לשקול שנית את מעשי.” היא חייכה חיוך מנצח כשראתה את פני נופלות. “אם לא, נצטרך לשמור נגיעה זה מזו במהלך כל הדייט.”
“זה מרושע מצדך, ליין,” התלוננתי בזמן שהחניתי את האלפא-רומאו בחניית הקולנוע.
“החיים לא תמיד יקלו עליך, ווילי,” היא גחכה כשראתה את פני נזעפות בבת אחת לשם הכינוי המגוחך. “ועכשיו, מה אתה מעדיף – לשמור נגיעה או לתת לי לנהוג?” היא לא התאפקה וחייכה שוב.
גנחתי בייאוש. “בסדר! את תנהגי בדרך חזרה!” נכנעתי. לפעמים גם גבר צריך להתגמש.
כשיצאנו מהמכונית, אלאנה השחילה את ידה בשלי, שוזרת אצבעותיה בין אצבעותי, וכשהלכנו ביחד עם הזוגות הרבים סביבנו, שחלקם הנכבד שלח לנו מבטים מסוקרנים, החלטתי לעשות מעשה. לפני שנכנסנו לבית הקולנוע משכתי את ליין אלי והדבקתי לה נשיקה צרפתית מול כל האנשים שניסו לדחוף את האף לעניינים שלנו. לליין ההמומה לקחו כמה שניות להגיב, וזה שעשע אותי מעט.
נכנסנו לבית הקולנוע אחר כך, כשכמעט אף אחד לא העיף מבט לעברנו, תודה לאל. הניחו לנו לנפשנו לקנות פופקורן ואז לקחת את הכרטיסים שהזמנתי מראש לסרט "בועות סבון", אחד הסרטים שקסאבי השתתף בו, ונכנסנו לאולם, מתיישבים במקום הטוב באמצע שהזמנת לנו.
“לא ידעתי שאתה בעד סרטי קומדיה רומנטית,” ליין ציינה כשמיקמתי את הפופקורן בינינו. “חשבתי שאתה טיפוס של סרטי מתח, אקשן ואימה.”
“אז שגית, חברתי היקרה,” שלחתי לה חיוך. “אני מעדיף סרטים עם רגשות.”
היא הרימה גבה. “אתה נשמע כמו בחורה, ווי…לי.” היא גחכה כשראתה אותי שוב מזעיף פנים.
“עוד פעם אחת את קוראת לי ככה ואני לא אהיה אחראי למעשי,” הזהרתי אותה.
“אווו אני ממש מפחדת,” היא גלגלה עיניים.
בתור עונש נשכתי לה את השפה התחתונה. היא התנשפה בהפתעה ואני בלעתי חיוך שבע-רצון. “ראי הוזהרת,” מלמלתי.
היא הסמיקה, קראה לי "דביל" פעם נוספת ואז לקחה חופן פופקורן ודחפה לפיה. חייכתי חיוך קטן ולקחתי בעצמי חופן.
הסרט התחיל לאחר כמה דקות של פרסומות, ואני הנחתי את ידי על המושב מאחורי ליין. היא השעינה את ראשה בשיא-הטבעיות על כתפי ואני לא יכולתי שלא להרגיש בר-מזל שיש לי אותה. שהיא בחרה בי.
“לא בטוח שהיא הייתה רוצה אותך חזרה.”
נזכרתי במשפט הזה שליין שלחה לי כשרק התחלנו להתכתב. היא אמרה לי שיכול להיות שהבחורה שהייתי רוצה לא הייתה רוצה אותי בחזרה. הרגשתי מעין סיפוק מסוים; הבחורה שאני רוצה כן רוצה אותי.
בשלב מסויים בסרט איבדתי את קו העלילה, ובמקום זאת התחלתי לנשק את ליין, שמסתבר שגם היא לא הייתה כל כך קשובה. כשכן היו קטעים רומנטיים וראיתי את קסאבי מתמזמז עם הכוכבת הראשית, מצאתי את עצמי מתמזמז עם ליין. בכלל, כל הזוגות באולם התמזמזו כל הסרט כך שאנחנו לא היינו היחידים.
בסוף הסרט, ליין ואני יצאנו מהאולם בהחזקת ידיים ופטפטנו בקלילות. היה כל כך נוח לדבר איתה, כאילו אני מדבר עם חבר ותיק, או מכר קרוב, או אפילו ארצ'י, חבר הילדות שלי. מצאתי את עצמי מספר לה על הימים האחרונים ועל איך שהיה בעבודה – כולל את הפרטים על סרנה והדפקות שלה.
וליין סיפרה לי כמה היא לבד בבית הספר. שהאנה מתעלמת מקיומה, וכריסטי נמצאת רוב הזמן עם חבורת ה"פופולארים", כפי שליין קראה להם, ורק לעיתים רחוקות איתה. לא יכולתי שלא להרגיש רע בשבילה – או להרגיש רע באופן כללי. כי זו אשמתי שליין והאנה רבו, אפילו אם ליין מכחישה ואומרת שאני לא אשם.
נתתי לליין לנהוג בחזרה הביתה, וכשהגענו אליה הביתה, נפרדנו בנשיקה אמיתית, שגרמה לי לצמרמורות מהסוג הטוב ביותר. לא רק הרגשות גרמו לנשיקות האלו עם ליין להיות טובות, הבנתי באותם הרגעים; אלא ליין פשוט הייתה נשקנית מעולה. ידעתי שגם אני לא רע בעצמי, ולכן השילוב של שנינו יצר כל כך הרבה ניצוצות.
ולאחר שליין נכנסה הביתה ואני נסעתי חזרה לביתי שלי, לא יכולתי למחוק את החיוך שהיה מרוח לי על הפרצוף.
]31[ אלאנה

אמא שוב נכנסה להתקף-היסטריה-שגעון שלה. הפעם הקורבן היה אמורי, ולאחר שעה של צעקות, דמעות – מצד אדריאנה – וניסיונות ריסון כושלים של אבא ושלי, האירוע נגמר בסטירה מצלצלת שאמא הנחיתה על אמורי, ואמורי יוצא מהבית בטריקת דלת שכמעט הפילה את כל המבנה.
אבא לקח את אמא לחדר, שם היא צעקה והשתוללה – אדי ואני יכולנו לשמוע זאת בחדות מחדר השינה שלי, שם שתינו ישבנו ובהינו באוויר. אדי הפסיקה לבכות, תודה לאל, והייתה בהלם, כמוני, ממה שאירע. פעם ראשונה שאבא לא הצליח לגרום לאמא לא להרים עלינו יד. ואמא סטרה לאמורי. היא הכתה אותו. ידעתי שאפשר ללכת להתלונן עליה במשטרה – אבל לא יכולתי להזיז את ידי לטלפון ולהביא עצמי לחייג את המספר של המשטרה.
כי ידעתי שברגע שאם וכאשר אמא תכנס לכלא, החיים שלנו יהרסו לחלוטין. ידעתי שלאבא יש נטייה לאלכוהול וסמים – אמורי היה צריך לרכוש את התכונה הזאת מאיזשהו צד – וידעתי שהוא מאוהב באמא שלי עד כלות, אפילו שהיא אבדה את שפיותה ופוגעת בילדים שלה ושלו בכל צורה אפשרית, ולכן ברגע שהיא תכנס לכלא, הוא יתחיל לשתות ולהפוך את מנגנון המוח שלו למוד הרס-עצמי. ואז נצטרך לטפל בו, והכל יהיה ממש חגיגה.
לא ידעתי כבר איך להתייחס לכל זה. לא הרגשתי רחמים עצמיים – יותר עצבים. כלפי עצמי, שאני לא מסוגלת לעזור בכל דרך שהיא לאחיי ולי. כלפי אמא, שנכנעה לשגעון. כלפי אבא, שלא לוקח את הצעד הנכון ושם אותה בבית משוגעים ובמקום זאת מתנהג כמו נווד אבוד. כלפי אמורי, בעל הפתיל הקצר, שבטח לא יחזור הבייתה עד עוד כמה ימים וילך לישון אלוהים יודע איפה. כלפי אדי, שלא מפסיקה לבכות.
לכן, זה לא היה זמן טוב בשבילי לקבל שיחת טלפון מוויל. בהתחלה התלבטתי אם לטרוח ולענות – ידעתי שהמצב-רוח הנוראי שלי רק יעכיר את מצב-רוחו, שבטח שמח וחסר דאגות. גם לא הייתי בטוחה שאני אוכל להפקיר את אדי לבד בבית כשאמא בהתקף שכזה, במידה והוא ירצה להפגש.
אך למרות הכל, ולמרות שלא רציתי לענות, ידי אוטומטית לקחה את הפלאפון ולחצה על כפתור המענה. “היי,” אמרתי בקול שקט, בעוד אדי קמה ממיטתי ויצאה מהחדר, נותנת לי את הפרטיות שלי. הייתה לה אינטיליגנציה חברתית גבוהה – ועל כך הערכתי אותה מאוד.
הייתה הפסקה קצרה, ואז, “מה קרה, ליין?” קולו של וויל היה מודאג.
לא רציתי להדאיג אותו. לא רציתי להעציב אותו. לא רציתי לגרום לא רגש שהוא לא שמחה. ועם זאת, הדאגה שלו נגעה לי ללב במקומות הכי אינטימיים, שאף אחד כמעט ולא הגיע אליהם. “זה…” מלמלתי, ונאנחתי. “אני לא חושבת שאני יכולה לדבר על זה… כרגע.” לא ידעתי אם אני מוכנה לספר על המצב המשפחתי שלי לוויל. עם כל הפתיחות שחשתי כלפיו, וכל החיבה האינסופית הזאת, לא ידעתי אם אני אוכל לסבול לראות את הסימפתיה שבטח תהיה לו על הפנים ברגע שישמע על המצב בבית. אני לא אשכח את המבט הכביכול-נטול-הבעה שהיה להאנה על הפרצוף כשסיפרתי לה בזמנו. אבל בעיניים הירוקות שלה, יכולתי אז לראות את הרחמים, שלא לדבר שמאז שסיפרתי לה, היא כמעט ולא הזכירה את חיי המשפחה המושלמים שיש לה עם הוריה העשירים ואחיה הגדול, טיילור.
“אני מבין,” וויל השיב, קולו רציני. “ברגע שתהיי מוכנה לדבר על זה – אני אהיה כאן בשבילך.”
הכנות הזאת שבקולו גרמה לי לחייך בניגוד לרצוני. “תודה, וויל.”
“אין על מה, אלאנה.”
“אז למה התקשרת?” העברתי נושא.
“לשאול אם את רוצה להפגש היום, אבל אני מניח שאת בטח לא רוצה…” וויל ענה.
איכשהו, משהו בקול הרציני הזה של וויל גרם לי לרצות לראות אותו, אפילו שעד לפי שתי דקות כל שרציתי היה להתחבא מתחת לשמיכה שלי. “אני רוצה,” אמרתי מעט במהירות, ליבי הולם בחזי, לחיי מאדימות מעט – תגובה שרק וויל יכול היה להוציא ממני. “אני רוצה לראות אותך היום.”
“באמת?” יכולתי לשמוע את החיוך על פניו. “אז אני אבוא לאסוף אותך בעוד… כמה דקות?”
תהיתי אם באמת כדאי לי להפגש עם וויל ולעזוב את אדי בבית לבד – אבל החלטתי שללכת עם וויל. אני אודיע לאדי שאני אצא, ואבקש ממנה ללכת לחברה או משהו, כי אחרי הכ אני לא רוצה שהיא תהיה פה לבד עם ההורים כשאני או אמורי לא באזור .”תן לי חצי שעה.” הודעתי לו, קמה ממיטתי תוך כדי.
“קבענו.”
לאחר שבקשתי מאדי ללכת לאחת מהחברות שלה וזו לא הססה להסכים, התלבשתי בבגדים חמים – כי היה קר מאוד – וחיכיתי לוויל. בדיוק בשעה ארבע הוא מסרר לי לצאת, ואני עזבתי את הבית ואת הצעקות של אמא מאחורי וחייכתי לעבר וויל, שנופף מתוך האלפא-רומאו האדומה והנוצצת שלו.
כשהייתי במכונית והוא התחיל לנסוע, שאלתי, “לאן אתה לוקח אותי?”
“למקום שכבר היינו בו,” הוא חייך לעברי את החיוך הקטן שגרם ללב שלי לההיפך למרגרינה. הוא בכלל נראה היה טוב היום, עם שיער פרוע כמו תמיד, עיניים בורקות, והמעיל השחור והארוך הזה שלו. “לקחתי אותך לשם לפני כמה זמן, כשהיית עצובה.”
הרגשתי מחנק בגרון; בכל הזמן שהכרתי אותו, לא הבנתי עד כמה וויל מתחשב. באותו הרגע במכונית, הבנתי שוויל הוא האדם הכי מתחשב שהכרתי. חסר אנוכיות, מתחשב, וחם. לא יכולתי לבקש יותר מזה.
רציתי פשוט לנשק אותו, אבל בגלל שהוא נסע הנחתי שזה יהיה מסוכן. לכן במקום לתת לו נשיקה כמו שרציתי, מתחתי את עצמי לעברו והדבקתי לו נשיקה על הלחי. “תודה,” לחשתי כשהתיישבתי חזרה במקום.
אם וויל היה מופתע שנשקתי אותו, הוא לא הראה את זה. הוא רק הבזיק לעברי מבט, חייך מעט, והחזיר את עיניו לכביש.
הגענו לבניין הכי גבוה בעיר תוך דקות ספורות. וויל החנה ושנינו יצאנו ונכנסנו אל הבניין. עלינו במעלית מהלובי המפואר לקומה האחרונה, שם וויל לקח אותי במסדרון המוכר אל תוך החדר הגדול, עם הקירות השקופים, רצפת הפרקט, ופסנתר הכנף הלבן שבמרכז. התיישבנו, כמו בפעם הקודמת, על כסא הפסנתר, אחד ליד השנייה, ומבלי לומר מילה, וויל פתח את הכנף והתחיל לנגן.
המנגינה שניגן הפעם הייתה שונה מהמנגינה שניגן בפעם הקודמת. אם חשבתי שהמנגינה הקודמת הייתה הכי יפה בעולם, אז טעיתי. המנגינה הזאת אפילו התעלתה מעליה – המנגינה הייתה נוגה, עדינה, ומלאה בכל כך הרבה רגש עד שדמעות עלו לעיני. לא יכולתי שלא לקלל את עצמי בליבי על הרגשנות-יתר הזאת – פשוט לא הפסקתי לבכות!
מצאתי את עצמי דומעת לצידו של וויל, שעצם עיניים וניגן כאילו זה רק הוא והפסנתר. ליבי התכווץ בכל פעם שהוא ניגן אקורד מסויים, או צליל מסויים, וכשסיים את המנגינה, כבר עיני היו נפוחות מבכי. וויל הסתכל עלי וראה את מצבי, ופניו התקרקמו בדאגה. מבלי לומר הרבה, הוא חיבק אותי, גורם לי לטמון את ראשו בחזהו במן שהוא משעין את סנטרו עליו. הוא ליטף את גבי בדרך הכי נעימה, ולא אמר דבר. כמו בפעם הקודמת, הוא פשוט נתן לי לבכות.
ואז הוא התרחק ממני מעט, כדי שיוכל להסתכל עלי. בדיוק כמו אז, שמש השקיעה הפציעה והפכה את וויל למלאך. כמו אז, הוא התקרב אלי ואני אליו, אפיו נוגע באפי, ואז, ממש לא כמו בפעם ההיא, הוא נישק אותי.
הנשיקה הייתה עדינה, ולא אינטנסיבית מבחינה פיזית כמו בפעמים הקודמות. וויל הצמיד את שפתיו לשלי באופן שלא היה אמור להיות מיני אלא יותר כמביא תמיכה, כמביא שקט לאחר הסערה. זו הייתה תחושה שגרמה לי לעור ברווז מרוב נינוחות, ואני נאנחתי אל תוך פיו. הוא ניתק את שפתיו ממני וחייך חיוך קטן. “לא משנה מה קרה שגרם לך להיות עצובה, ליין, אני תמיד אהיה פה בשבילך,” הוא אמר בשקט.
צחוק קטן נפלט מפי וחייכתי לעברו מבעד לדמעות. “טוב לשמוע דברים כאלה יוצאים מפיו של החבר שלי.”
הוא צחק גם כן. “את יודעת,” הוא הרצין לפתע. “לא הבאתי לכאן אף אחד. רק קלייטון, האמרגן שלי, יודע על המקום הזה ואפילו הוא לא יודע עד כמה החדר הזה חשוב לי.”
עיני נפערו לרווחה בהפתעה ווויל חייך. “אני נוהג לבוא לפה כשאני מרגיש רע. אני פשוט מתיישב ומנגן כל מה שאני רוצה עד שהכאב הולך, ואני מרגיש טוב יותר. קניתי את החדר הזה, כך שזה נחשב שאת נמצאת ב'טריטוריה' שלי.” הוא צחק צחוק קצר. “הנחתי שאם זה מעודד אותי, זה יעודד גם אותך.”
“למה?” קולי היה חנוק. “למה שתביא אותי הנה? למה לשתף אותי במקום הסודי הזה?”
הוא הסתכל עלי במבט שלא ידעתי אם אני מוכנה לפרש. “כי את החברה שלי, אלאנה.” הוא הסיט שיערות סוררות ממצחי, פרקי אצבעותיו מוברשות כנגד עור פני. “וכי אני סומך עליך כמו על אף אחד אחר.”
לפני שדבריו הספיקו לחדור אלי, בתנועה חדה ומפתיעה הוא שינה פוזיציה כך שנוצר מצב שישבתי ספק בין רגליו ספק עליהן, כשגבי נשען על חזהו השרירי. הסמקתי מהתנוחה הכמעט אינטימית הזאת אבל לא התנגדתי. הוא הניח את ידיו מסביבי כולא אותי בין הפסנתר לבינו, ואמר, “אני אלמד אותך לנגן קצת.”
נדרכתי, אבל אז פלטתי נחרת צחוק. “החוש שלי למוזיקה כושל, וויל,” הודעתי לו. “אני לא חושבת שתצליח להוציא ממני איזשהם צלילים.”
“תרנגולת,” הוא דגדג אותי לפתע, גורם לי להתפרץ בצחוק מופתע ומתגלגל, כל אווירה רצינית שהייתה התנדפה. “תשתחררי קצת, ליין,” הוא צחק גם כן. “תני לי ללמד אותך לפחות יונתן הקטן.”
“ב-בסדר!” השתנקתי מרוב צחוק. “א-אני נכנעת!”
הוא נישק את צווארי, גורם לעורי לסמור בצורה הכי נעימה שיש. “שימי את האצבעות שלך על הקלידים.” הוא הורה בשקט אל תוך אוזני, שפתיו מדגדגות את העור הרגיש של התנוך.
פני האדימו בזמן שעשיתי כמבוקשו. הרגשתי אותו מחייך כנגד אוזני. “ועכשיו תעקבי אחרי אצבעותי.”
הוא ניגן כמה תווים, והורה לי לחזור אחריו. הצלילים שאני הפקתי היו הרבה פחות זורמים משלו, ולאחר עוד כמה ניסיונות כושלים, הוא פרץ בצחוק. “לא ידעתי שאת עד כדי כך גרועה, ליין.” הוא הודיע לי בנימה מתפלאת.
“ת-תסתום!” הרגשתי מבויישת וידעתי שפני משקפות זאת עם כל הסומק האפשרי. “לפחות אני טובה בבישול! זה הרבה יותר חיוני לחיים!”
הוא לחץ אצבע למותני וגרם לי לקפוץ, בזמן שהוא מגחך ללא הפסקה. “אבל בלי מוזיקה הייתי מתחרפנת, ליין יקירתי,” הוא לחש אל תוך אוזני, ואז, ללא אזהרה מוקדמת, שיניו נסגרו על תנוך אוזני בנשיכה עדינה – אך ללא ספק נשיכה.
קפצתי במקומי אבל ידיו נתלפפו סביב מותני והכריחו אותי לשבת במקום. “ו-ו-ו-וויל!” גמגמתי, פני בטח כבר מזכירות מנגל.
לאחר שהוא שחרר את אוזני, הסתובבתי במקום הצפוף שהוא נתן לי והדבקתי לו נשיקה קצרה. “אני רוצה גם לקחת אותך למקום הסודי שלי,” ביקשתי ממנו בחיוך קטן.
“עכשיו?” הוא שאל, להבה בעיניו.
הנהנתי, ותוך דקות ספורות היינו באלפא-רומאו ואני הדרכתי את וויל לנסוע לאן שרציתי. כשיצאנו מהעיר, הוא הרים גבה אך לא אמר דבר. לבסוף, הגענו אל חוף הים הנטוש – המקום בו אני אוהבת להיות.
הוא החנה בצד הכביש – כי לא הייתה שם חנייה מוגדרת – ויצאנו מהמכונית, הולכים יד ביד על החול ומגיעים ממש לשפת הים. הלילה כבר עלה, וכוכבים מלאו את השמיים, כולל הלבנה, שבהקה גם היא. התיישבתי על החול הרך, צלילי הגלים כמו מוזיקת-רקע, והוריתי לוויל להתיישב לצידי. אך כמובן שבמקום זאת, הוא התיישב מאחורי, רגליו סביב, ואני שוב בין כלואה בידיו, גבי נשען על חזהו. לא שהיה לי איכפת – היא לי נעים ביותר בין זרועותיו וגופו בכלל. הרגשתי בטוחה כשהוא חיבק אותי ככה, כשהוא התיישב מאחורי. כאילו הוא האביר שלי, מגן עלי מסכנות חוץ. חייכתי לאור המחשבה.
“זה המקום הסודי שלי,” אמרתי לו, בזמן שהוא השעין את סנטרו על ראשי והסתכל השמיימה ביחד איתי. “לכאן אני אוהבת להגיע כשאני עצובה. לא באתי לפה כבר חודשיים בערך בגלל מזג האוויר וחוסר-זמן לנסוע עד לכאן, אבל הגיע הזמן לקפוץ לביקור ולהביא אותך איתי על הדרך.”
“אז אני רק תוספת של הרגע האחרון, הא?” וויל חייך בגחוך. “כמה חביב מצידך, ליין.”
גלגלתי עיניים. “אל תהיה טיפש, וויל.”
“אני לא טיפש, אני דביל, זוכרת?”
צחקתי והסתכלתי עליו. “וויל הדביל.”
“ליין,” החום בעיניו הכסופות כמעט וגרמו לעינו הימנית להיות ממש ירוקה. חייכתי והשענתי את ראשי על חזהו, מתרפקת בקרבהו, ונהנית מתחושת הרוגע והשלווה שאפפה אותי.
אני לא יודעת כמה זמן היינו ישובים ככה. הסתכלנו על השמיים, מטיילים באצבעותינו אחרי שביל החלב, ווויל דגדג אותי שוב אחרי שאמרתי שצריך לקרוא לו "הדוב הגדול" על שם "הדובה הגדולה". אלו היו רגעים קסומים שלא יכולתי שלא לחרוט בזכרוני, כי ידעתי שבעתיד, בין אם וויל ואני נחזיק מעמד ובין אם לא, אלו יהיו סוג הרגעים שיגרמו לי לחייך, לא משנה מה.
כי לשבת ככה עם וויל על שפת הים, כשרוח נובמבר קרה מנשבת לה, הגלים מתנפצים, הכוכבים מסמנים לנו את הדרך והירח מחייך לעברנו, בזמן שאנחנו מחובקים, מתנשקים מפעם לפעם, מנשקים זה את זו על הלחי, על הלסת, על הצוואר, ובמקרה של וויל – על היד שלי…
לעולם לא אשכח את התחושה שהרגשתי. תחושה שבחיים, לפני כן, לא הרגשתי.
תחושה של תקווה. שאולי הכל יהיה בסדר בסוף, שהכל יסתדר. כי וויל איתי.
]32[ וויל

הזמן התחיל להתקדם במהירות.
נובמבר נגמר, והגיע דצמבר. הצילומים ל"צלילים של תקווה" נגמרו – ברוך שפטרנו! – אך לצערי, הצילומים עם סרנה עדיין היו בעיצומם. כי קלייטון הביא עלי פרוייקט חדש – צילומים לסדרה קצרה בעלת עשרה פרקים, שכמובן, אני וסרנה הולכים לשחק שם את התפקידים הראשיים. קלייטון שוב נפל לתככיה של סרנה, שהצליחה לחטוף את התפקיד הזה באופן מניפולטיבי ביותר ברגע שגילתה שאני מגלם שם את התפקיד הבן הראשי, ואני לא יכולתי שלא לרצות לחנוק אותה – ואת קליי – על כך.
אבל חוץ מהצרות בעבודה, היחסים שלי עם ליין רק פרחו. במהלך השבוע, בהפסקות שלי ושלה, דברנו בטלפון ואם לא היה זמן אז הסתמסנו. בסופי-שבוע נפגשנו ויצאנו לכל מיני מקומות – פעם בית קפה, פעם דאנס-בר )היא הייתה כבר בת שמונה-עשרה, אחרי הכל(, פעם פיקניק בפארק עם מטעמים שהיא הכינה במו-ידיה. בכל פעם שהייתי איתה לא יכולתי שלא להיות שמח. כל שחשבתי גם ככה היה רק עליה, ועל העיניים הכחולות הכל כך כהות שלה שזה משהו, או על השיער החום הכהה והחלק שלה, או המשקפיים הגדולות שלא יכולתי לתאר אותה בלעדיהן.
קלייטון שמח בשמחתי, והודיע לי שהוא מאושר לראות שמצאתי לעצמי בחורה נפלאה כמו אלאנה. ג'ף וקסאבי גם הם היו מאושרים בשבילי וכבר התחילו ללחוץ עלי להפגיש ביניהם לבינה – פגישת "חברה-פוגשת-חברים-של-חבר" כמו שקסאבי קרא לזה.
בנוסף לכך, ג'ף לא עמד בהסכם שלו. הוא לא הצליח למצוא בעצמו כוחות לדבר עם כריסטי ג'ונס שלו, ואני החטפתי לו על הראש על כך. הוא נראה מיוסר כל יום, כאילו עוברות עליו תלעות שלא מהעולם הזה, וקסאבי הודיע לי שככה גם אני נראיתי בחודשים שאחרי הפרידה מסרנה, רק פחות כמו גיבור-טראגי, כפי שג'ף נראה כרגע. ברגע שקסאבי אמר לי את זה, הייתה לי הארה; אני מצאתי לי בחורה שעולה על כל הקריטריונים שאני מחפש בבחורה, ואני דלוק עליה ברמות אחרות, ואני ממש שמח בעקבות זאת. ג'ף צריך גם הוא בחורה כזאת – והרגיז אותי שהוא לא רוצה לקחת את הצעד הראשון הזה עם כריסטי המדוברת. כי בתוכי ידעתי שברגע שהוא יעשה את זה, הוא יהפוך להיות מאושר כמוני.
שבוע בערך לפני ערב חג המולד, העשרים-וארבעה לדצמבר, ליין הודיעה לי שהיא רוצה שאני אפגוש את החברים שלה מהעבודה – קאלי ואנדרו – באופן רשמי. אני הסכמתי בתנאי שהיא תפגוש גם את החברים שלי, וכמובן שהיא הסכימה.
לכן מצאתי את עצמי יושב ביחד עם ליין בבית קפה בשם "גרייסי'ס" לצידה של ליין בזמן ששנינו חיכינו לחבריה להגיע. התלבשתי בבגדים הכי טובים שלי מבין המלתחה הפשוטה שלי; מכנסי ג'ינס ללא שפשופים בכלל, מעיל-עור שחור חדש שרכשתי, ונעלי אולסטאר שחורות-לבנות וחדשות. ליין צחקה עליהן בטענה שהן יותר מידי "נוצצות" ו"נקיות" לאולסטאר – ואני נאלצתי ללמד אותה לקח באמצעות נשיקה שגרמה לה להסמיק ולקרוא לי "דביל" מספר פעמים.
אנדרו וקאלי הופיעו לאחר עשר דקות של שהייה בבית הקפה. קאלי האפרו-אמריקאית עם השיער החו-צבוע-בלונד, שהגיע לכתפיה והיה מתולתל על סף הקרזול, עיניים שחורות כפחם, גובה כמעט כמו שלי ומבנה מעט רחב, שלצידה עמד אנדרו, הכביכול-אקס של אלאנה, עם שיער חום-זהוב מסולסל לרסטות, עיניים כחולות-ירוקות, ומבנה גוף מעט שרירי וגבוה. בסך הכל, השניים נראים נחמדים, בייחוד קאלי. אנדרו נראה היה מעט שובבי, עם זיק של תחמנות בעיניו, והמראה הטוב שלו הוסיף לתדמית זו.
“דרו, קאלי, תכירו את וויל בלק, אם אתם לא מזהים,” ליין חייכה בזמן שאני לחצתי את ידיהם של אנדרו וקאלי ברשמיות. “וויל – אנדרו סייג' וקאלי סטפנדיס.”
הרמתי גבה כשלחצתי את ידה של קאלי. “מוצא יווני?”
היא קרצה. “עלית עלי.”
חייכתי בזמן שהתיישבנו כולנו. מלצרית הגיעה, שולחת מבטים מזמינים לעברי ולעבר אנדרו, אבל התעלמנו ממנה והזמנו לשתות, כל אחד מה שהוא אהב – לי את קפה הבוץ החביב עלי, ליין את השוקו שלה, וקאלי ואנדרו שניהם נס-קפה. כשהמלצרית הלכה, החלטתי לפתוח בשיחה. רציתי להתחבב על החברים של ליין, כי ידעתי שהם חשובים לה, ורציתי לעשות עליהם רושם טוב.
“אז קאלי,” חייכתי לעבר היווניה. “נולדת ביוון, או שגדלת כאן?”
קאלי חייכה חזרה. “גדלתי כאן, אבל ביקרתי ביוון כמה פעמים את הסבים והסבתות שלי משני הצדדים,” היא צחקה. “וכמובן שאני יודעת את השפה.”
“היא אפילו לימדה אותי כמה מילים,” הוסיף אנדרו בחיוך רחב. “שלא לדבר על ההרצאות של המיתולוגיה היוונית שהיא עושה לנו מידי פעם…”
“שלא תגיד שאנחנו לא נהנים מזה,” ליין צחקה. “אני אוהבת לשמוע סיפורי-מיתולוגיה.”
“אני אשמח לשמוע פעם אגדות,” אמרתי לה בכנות. “אני אוהב את כל הנושא של מיתולוגיה ודברים כאלה.”
“אם אתה רוצה אני יכול להשיג לך חבר יהודי שלי שיספר לך סיפורים מהמיתולוגיה היהודית,” קרץ לי אנדרו. “הידעת שחווה נוצרה מפלח-ישבנו של אדם?”
“אנדרו!” קאלי נזפה בו. “זה מגעיל!”
“היי, אני רק מעתיק את מילותיו של חבר שלי!” אנדרו התגונן, ואני גחכתי. הוא שלח לי מבט מלא במשמעות ואני התאפקתי שלא לחייך יתר על המידה, כי ליין שלחה לי מבטי אל-תאמר-שום-דבר-סוטה-עכשיו-או-שאני-עורפת-לך-את-הראש. לכן שתקתי.
המלצרית חזרה עם משקאות – ושני פתקים, אחד לאנדרו ואחד לי, עם מספר הטלפון שלה ושם – מוניק. כמובן שבלי הרף עין גם אנדרו וגם אני שרפנו את הפתקים באמצעות הנר על השולחן. קאלי וליין החליפו מבטים שבעי-רצון.
שארית הערב עברה בשיחות נעימות וזורמות. לאנדרו ולי הייתה שפה משותפת, להפתעתי, ומצאתי את עצמי מחליף איתו כמה סיפורים זהים על בנות מהעבר. גם קאלי ואני מצאנו דיבור משותף – האהבה למוזיקה; היא מנגנת במעין גיטרה עתיקה בשם לאוטה, שכמובן מוצאה יווני. הרגשתי שהשניים נהפכו לחברים גם שלי, ויכולתי לראות שליין מאושרת מהעובדה שהחבר שלה והחברים שלה מתחברים.
כמה ימים לאחר מכן הגיע הזמן שליין תפגוש את קסאבי וג'ף. הפעם תכננו לעשות את הפגישה במסעדה, והזמנתי לנו תא פרטי כדי שלא יפריעו לנו.
כמובן, שבואם של שלושה סלבז לתוך המסעדה יצר מהומה לא קטנה במסעדה כשנכנסנו, בייחוד בקרב הבנות, אבל ארבעתנו התעלמנו מזה – דאגתי שליין ואני נחזיק ידיים כל הזמן הזה כדי שלא תרגיש לא בטוחה – ונכנסנו לתא.
לאחר שהזמנו מה שרצינו, החלטתי לפתוח בשיחה על מנת לעזור לליין להתרככך, כי הרגשתי לפי שפת גופה שהיא מתוחה ודרוכה לגרוע מכל. “ליין, אלו קסאבייר חוארז וג'פרי פייטון. ג'יפה, קסאבי, זאת אלאנה מגוריאן.”
קסאבי וג'ף שלחו לליין חיוכים רחבים שגרמו לה לחייך בחזרה. “נעים להכיר סוף-סוף את מושא הערצתו של ווילי שלנו,” קסאבי הבזיק לעברי מבט משועשע ואני הזעפתי פנים. “ואני חייב להודות שאת נראית הרבה יותר טוב משתיארתי לעצמי.”
אלאנה לא התביישה והרימה גבה. “אמ… תודה?”
“תתעלמי מההערות שלהם,” אמרתי לה. “הן לא שוות את תשומת הלב שלך.”
ֿֿ"אל תתייחסי אליו,” ביטל ג'יפה את דברי. “הוא יודע שהוא מת עלינו.”
ליין צחקה. “אתם נשמעים כמו חבורת בחורות ולא כמו השחקנים-האלוהיים-והסקסים שאתם אמורים להיות,” היא צקצקה בלשונה. “תיכף תבקשו ממני לקנות לכם חוטיני וחזיות.”
קסאבי, ג'ף ואני שלחנו לה מבטים נזעמים ואמרנו בבת אחת, “אנחנו לא בחורות!”
היא גחכה. “לי נשמע שכן. שמא נעשה סקר דעת קהל?” היא קרצה.
קסאבי וג'ף המשיכו לזעוף אבל אני פרצתי בצחוק ולקחתי אותה אלי לנשיקה. היא הסמיקה כהוגן – אם יש משהו שגורם לה להיות מובכת זה להתנשק בציבור, כפי שגיליתי בכמעט-חודש האחרון שאנחנו ביחד – ונותרה חסרת מילים כשסיימתי איתה. קסאבי וג'ף, מהצד, הסתכלו עלינו במבטים שיכולתי לפרש כשמחים בשבילי, ומשתוקקים לקשר כזה בעצמם. ולא יכולתי להאשים אותם; הייתי מאושר ככה עם אלאנה, ורציתי שגם הם יהיו מאושרים ככה.
*
בערב שלאחר היום בו ליין נפגשה עם חברי, מצאתי את עצמי שוכב על הדשא בפארק ונאנח בכבדות.
סיג'יי ניגש אלי היום בצילומים לעוד חברת אופנה והודיע לי שהוא עזב את מורין. “לך לאסוף את השאריות,” הוא אמר לי בלגלוג, אדישות, וחוסר איכפתיות שכמעט גרמו לי לתת לו אגרוף. הוא שבר את ליבה של אחותי הקטנה, ואני לא מאמין שנתתי לו לצאת מזה בלי שום פגע.
אבל למען האמת, על אף שהוא ניסה לפגוע בי כרגיל, דעתו הייתה מוסחת. הוא לא היה מרוכז בצילומים, ואפילו כשאמר לי על הפרידה שלו ממורין הוא נראה כאילו העניין זה רק עוד עניין שבשוליים, בזמן שהיה משהו אחר שמילא את העיקר. לא סבלתי את סיג'יי, אבל הייתה לי תחושה שמשהו רע מאוד עובר עליו, ובגלל שיש לי מצפון – לא שזה אומר שאני בהכרח בן-אדם טוב – לא יכולתי שלא לתהות אם הוא יהיה בסדר. היה לו מבט שבור בעיניים, מבט מהוסס אפילו.
ולא רק אני שמתי לזה. האמרגן שלו כל הזמן נזף בו, שלא לדבר בכלל על הבמאית הנזעמת, שהודיעה לו שהפנים היפות שלו לא מספיקות עכשיו ושהוא חייב להתפקס. מצד אחד הסכמתי איתה – הבחור דפק לנו את כל הצילומים עם המצב-רוח הגלמודי שלו – אבל מצד שני…
אינסטינקט מפגר בתוכי רצה לשאול אותו אם הכל בסדר, אבל כמובן שלא עשיתי זאת. אנחנו רחוקים מלהיות חברים בשנות אור, אבל עדיין. תהיתי מה זה אומר עלי שאני רוצה לוודא שהאויב המושבע שלי בסדר.
אבל היי, חונכתי בבית שלאף אחד לא מגיע שיהיה לו רע בקנה-מידה נפשי. אני לעולם לא אשכח את השיעור החשוב שלמדתי ברגע שהתעצבנתי על הורי בגיל תשע ואיחלתי להם "לילה רע". הם הענישו אותי בחומרה ונזפו בי על כך שאני לא יודע, לא מבין בכלל, מה זה לילה רע, וכשאני אחווה זאת בעצמי, אני אצטער שאחלתי למישהו דבר שכזה. כמובן שהם דיי הגזימו, כי נכון שלילה רע זה נוראי אבל זה לא בלתי-סביל, אבל כשהייתי בן תשע, האיום הספיק להפחיד אותי עד כדי כך, שבכל לילה, לפני שהלכתי לישון, הייתי הולך אליהם, מנשק אותם על הלחי, מחבק אותם, ואומר להם "לילה טוב" עם חיוך גדול על הפנים. מורין ולוקאס למדו ממני את המנהג הזה ועשו כמותי.
כמובן, עד שההורים שלי נהרגו והכל התחרבש.
“אתה אידיוט, וויל,” מלמלתי לעצמי. “אתה מכניס את עצמך לזכרונות שהבטחת שתשמור עמוק בפנים. מלבד זאת, יש לך את ליין עכשיו.”
אבל אפילו שהיה לי את ליין. הזכרונות לא נעלמו. הם נשארו, קשים כמו תמיד, וכואבים בדיוק כמו בעבר. אילו היו אומרים לי כשהייתי בן חמש-עשרה שהמצב כיום, עשר שנים אחרי, הוא כפי שהוא, לא הייתי מאמין. הייתי צוחק, מבטל את דבריו של המנבא, ומציע לו לבדוק את העין הפנימית שלו. כי לא ככה דמיינתי את החיים שלי בגיל עשרים-וחמש. דמיינתי את עצמי עושה את מה שהכי רציתי בעולם באותו הזמן – להיות נגן-פסנתר מקצועי בלהקה כלשהי, להיות מעין קזנובה, או דון-ג'ואן, ולבסוף להתמסד ולהנשא לבחורה פצצה מהלכת – שכל לא היה חשוב לי באותה התקופה, העיקר שתראה טוב. כמובן שהייתי בטוח שהמשפחה שלי תהיה לצידי בזמנים אלו.
אבל כמובן, לאחר שההורים שלי נהרגו ולקחו את מורין ולוקאס ממני, מותירים אותי חסר-כל לחלוטין, החזון שלי לעתיד השתנה. כל שרציתי היה לשרוד – בין עבודה לעבודה, כל שעה לשרוד, כל יום, לעבור עוד יום, ועוד שבוע, ועוד חודש. כשבחורות התחילו לשים לב אלי – מכל הגילאים – הבנתי שאני יכול לנסות ולעסוק בדוגמנות, וככה הגעתי והתגלגלתי למה שאני עכשיו.
אבל זה לא מה שרציתי. מעולם לא רציתי את זה. התרגלתי לדגמן, לשחק ולהתראיין; זה היה אפילו קל. אבל זה לא מה ששאפתי אליו כל חיי. לא מה שתכננתי בכלל. וכשהאחים שלי חזרו לחיי וכבר ידעו על היותי כוכב ברמה בינלאומית, הם כבר שכחו שאני אח שלהם, והתייחסו אלי כלא יותר מאשר מה שהראיונות הציגו אותי – שחקן, שובר-לבבות, שטחי, רדוד, אולי אפילו אידיוטי.
ורק ליין… רק ליין הסתכלה על מי שאני באמת. בלי כל המסכות. בלי כלום. בגלל זה רציתי אותה כל כך.
ובגלל זה פחדתי כל כך שאולי, ברגע שהיא תעזוב אותי – הייתי בטוח שאם כבר נפרד, זו תהיה החלטה שלה, כי אני ידעתי שאני לא אוכל להפרד ממנה – אני אשבר לחלוטין. ולהשבר זה משהו שעשיתי בפעם האחרונה רק לפני עשר שנים, ותכננתי שכך זה ישאר.
]33[ אלאנה

בזמן שישבתי בחדרי והסתכלתי במראה, לא יכולתי שלא לחוש בצביטת הגעגוע שחשתי להאנה. היום בערב, ערב חג המולד, היה לי דייט עם וויל, אולי הדייט הכי חשוב שאי פעם יהיה לנו, והייתי צריכה את החברות שלי בשביל תמיכה נפשית והכנות. לא שתכננתי לעשות משהו סוטה או משהו כזה – אבל הערב זו תהיה הפעם הראשונה שאני אתן לוויל מתנה. מתנה לכבוד חג המולד.
נכון, אולי זה לא נחשב להרבה, אבל בשבילי זה היה מלחיץ ומותח. גם לבחור את המתנה לקח לי הרבה זמן ללא עצות מהאנה או מכריסטי. ועכשיו, כשאני מסתכלת במראה ומנסה להחליט אם מה שלבשתי הולם, אני לא יכולה שלא לרצות בדעתן של חברותיי.
אדריאנה כבר יצאה להסתובב עם חברותיה, ואמורי עם טיילור, אחיה של האנה, ואפילו ההורים יצאו. נותרתי רק אני לבדי בבית, מנסה להחליט אם אני נראית טוב מספיק לדייט הערב.
לבשתי חולצה אפורה כהה ומעליה מעיל חום. לבשתי בנוסף לכך מכנסי ג'ינס קצרים ומתחתם גרביונים שחורים, עם מגפיים שחורות. את שיערי אספתי לקוקו הגבוה הרגיל שלו, ואפילו התאפרתי מעט. אבל משום מה הרגשתי שמשהו חסר למראה הכללי שלי, וידעתי שאילו האנה הייתה כאן, היא הייתה יודעת מה.
“את חושבת יותר מידי,” הודעתי לבבואה שבמראה. “את צריכה פשוט לזרום עם מה שקורה. ועכשיו את צריכה ללכת לפגוש את וויל בכיכר, כמו שקבעתם.”
נאנחתי. לדבר לעצמי זה תסמין ראשון של שגעון.
לאחר עוד כמה דקות של בהייה בעצמי ותהייה אם עלי להוסיף משהו, לקחתי את התיק שלי ויצאתי מהבית. הלכתי ברגל אל עבר הכיכר, השעה כבר שעת ערב, ואורות ערב חג המולד מציפים את העיר. הגעתי לרחוב הראשי, ומשם המשכתי לעבר מדרחוב, ושם הגעתי לכיכר המרכזית, שבמרכזה ניצב עץ אשוח ענקי, לפחות בגובה של בניין בעל חמש קומות, עם קישוטים יפים ואורות חגיגיים ואפילו כוכב זהוב מנצנץ בקצהו.
יד לפתה את כתפי, ואני הסתובבתי, לא מופתעת לראות את וויל עומד מאחורי, נראה אלוהי כמו תמיד. השיער שלו היה קצת יותר פרוע מבדרך כלל, עיניו כסופות וזוהרות בתאורת הלילה. חייכתי אליו, והדבקתי לו נשיקה ישירה על הפה מבלי לומר דבר. הוא לא התנגד וליפף את זרועותיו סביבי, מנשק אותי בחזרה.
לאחר כמה דקות שפשוט היינו אחד בזרועות השנייה, התנתקנו זה מזו וחייכנו חיוכים קטנים. “זו אחלה דרך להגיד, 'ערב חג מולד שמח, וויל',” וויל חייך את החיוך המגחך הזה שלו, שלא משנה מתי, אני תמיד אוהב לראות.
הסמקתי קלות אבל כבר התרגלתי להקנטות שלו. “שלא תגיד שאני לא יצירתית,” הבזקתי לעברו חיוך חזרה והדבקתי לו נשיקה קטנה על האף.
הוא נראה לרגע מופתע, אבל אז חייך שוב ולקח את ידי. “כדאי שנתחיל לזוז,” הוא קרץ לי. “יש לנו ערב ארוך לפנינו.”
חייכתי חיוך רחב והלכנו זה לצד זו ברחובות המלאים בזוגות, משפחות וחברים. וויל לקח אותי לבית-קפה הניצב ממש ליד הכיכר, והיה עמוס בזוגות. האווירה הייתה נעימה ורומנטית כשהתיישבנו במקום טוב ליד החלון כך שראינו את עץ האשוח טוב ביותר.
לאחר שהזמנו משקאות אצל המלצר שנראה מעט מבואס שהוא נאלץ לעבוד בערב חגיגי שכזה, וויל אמר, “קסאבי וג'ף לא מפסיקים לדבר עלייך מאז הפגישה שלנו איתם.”
צחקתי. דיי חיבבתי את השניים שהיו חבריו של וויל בתעשייה וגם שותפיו לדירה. “הם ממש חמודים,” אמרתי בחיוך. “אני ממש מתפלאת שאין להם חברות.”
וויל משך בכתפיו. “קסאבי יותר מידי סטוציונר בשביל קשר רציני, וג'יפה…” הוא נאנח. “יש לו מישהי שהוא רוצה, אבל הוא לא מסוגל לעשות את הצעד הראשון לתוך מערכת יחסים איתה.”
“נשמע מייאש,” הערתי.
וויל צחק בשקט. “את לא יודעת אפילו כמה.”
“וחוץ מזה, מה קורה עם הצילומים החדשים?” התעניינתי.
וויל לקח את ידי באופן תת-מודעי ונאנח פעם נוספת. “צוות ההפקה שם משגעים לי את השכל. ולצערי אני חייב לעבוד לצד סרנה וסיג'יי, שני האנשים החביבים עלי בעולם הזה.” וויל גלגל את עיניו. “אבל עזבי, אני לא רוצה להעכיר את האווירה. ספרי לי על מה קורה אצלך.”
הנחתי לו לנפשו. ידעתי שהוא לא אוהב כשאנשים שואלים אותו יותר מידי שאלות. “מריס אמורה לחזור מתיקון מחר,” אמרתי בשמחה. “אני ממש מתגעגעת אליה, אם להיות כנה.” צחקתי במבוכה.
אגודלו של וויל טיילה על ידי, מרגיעה וחמה. “אמרת שקיבלת אותה מסבתך המנוחה, נכון?”
הנהנתי ונאנחתי. “לא נפגשנו הרבה עם סבתא, כי היא גרה כמה ערים מכאן. אבל אהבתי אותה מאוד.” היא גם הייתה היחידה שנסתה לפעול למען הרחקת אמא מאיתנו, אך לשווא. לאבא היו קשרים חזקים מידי במחלקת הרווחה, והוא הצליח לגרום לכך שנשאר ביחיד, המפגר.
וויל השפיל את מבטו. “אני לא הכרתי בכלל את הסבים והסבתות שלי,” הוא אמר בתמיהה. “הם נפטרו הרבה לפני שנולדתי.”
הנהנתי בהבנה, ושנינו שתקנו מייד לאחר מכן. לדבר על המשפחות שלנו לא בא לנו בקלות – אפילו שכל יתר הדברים כן. לוויל היה קשה לדבר על חיי המשפחה שלו בדיוק כמו שלי היה קשה לדבר על החיים המסובכים שלי. אני לא יודעת למה; היה בנושא הזה מעין מחסום שסרב להפתח. אבל הנחתי שזה צריך לקחת את הזמן שלו. אחר הכל, וויל ואני מכירים בערך רק שלושה חודשים, ויוצאים פחות מחודשיים. אני מניחה שאפשר לתת לנו את הזמן שלנו להפתח לחלוטין.
המלצר שלנו חזר עם ההזמנות שלנו – לי שוקו, לוויל קפה בוץ, ולשנינו מנת וופל-בלגי עם בננה ספליט בספיישל חג המולד, עם עץ-אשוח עשוי ממרציפן ושוקולד, שהקישוטים הם בעצים עדשים שוקולדיים קטנים.
“אתה רוצה בכוח שאני אשמין,” הודעתי לוויל כשטחבתי את מזלגי בתוך הוופל. “נראה לי שאתה חושב שאני רזה מידיי.”
וויל שלח לי מבט משועשע. “היי, אני מסתפק במה שיש,” עיניו נדדו לחזי ואני הרגשתי שאני מאדימה.
לקחתי חתיכת וופל בלגי מלאה בשוקולד ודחפתי אותה על אפו. הוא הסתכל עלי בהפתעה ואני צחקקתי. “מגיע לך,” הוצאתי לו לשון. “דביל.”
חיוך איטי התפרש על פניו כשניגב את אפיו, והוא לקח חתיכת וופל ודחף לפי. עכשיו הוא גיחך. “את צריכה ללמוד שלא להתעסק איתי, ליין.”
אכלתי את החתיכה שהוא הדביק לפי והוצאתי לו לשון. הוא צחק והורה לי להאכיל אותו גם. עשיתי כבקשתו ושנינו צחקנו על האקט המוזר.
כשסיימנו עם הוופל ועברנו לבננה ספליט עם עץ-האשוח, שלחתי לו מבט זדוני וגנבתי לו את עץ האשוח. “היי!” הוא התלונן כשאכלתי את כל העץ בבת אחת. “לא נתת לי אפילו ביס!”
חייכתי חיוך קטן, ואז לפתע הוא נישק אותי. הסמקתי כמו בכל פעם שהוא מנשק אותי בציבור, מודעת לכך שכמה זוגות עיניים סקרניות נמצאות עלינו, וכשהוא התנתק ממני, הוא גיחך. “עכשיו גם אני טעמתי,” הוא קרץ.
צקצקתי בלשוני כאילו הוא מקרה אבוד. “אתה כזה דביל לפעמים.” הודעתי לו.
“חכי רק רגע,” הוא שלח יד אחת לשפתיי, ואצבעו שרטטה את שפתיי. הסמקתי מבלי לשלוט בכך, והוא לא חייך, כמו תמיד. למעשה, היה לו מבט מוזר בעיניים, כשהורי את ידו מפני ואמר בקול מעט צרוד, “היה לך שם שוקולד.” הוא נשמע מעט רציני.
הסומק האדים אפילו יותר. “ת-תודה.” מצאתי את עצמי מגמגמת. לא ידעתי איך להגיב לאווירה המוזרה ששררה בינינו. זה היה מתח מסוג שלא הכרתי…
וכשעיניי הצטלבו עם עיניו של וויל, ראיתי שעיניו התמלאו בחום… אבל לא חום רך, כמו בדרך כלל, אלא בחום שגרם לעיניו להיראות כמו ענני גשם סוערים, ולפניו להרצין. המבט שהוא הסתכל עלי היה מבט שגבר הסתכל על בחורה, מאהב על מאהבת.
המבט כאילו אמר, “אני רוצה אותך כאן ועכשיו. בלי בגדים עדיף.”
מעולם לא חוויתי מתח מיני מכל סוג שהוא. והמתח המיני הזה ששרר בין וויל לביני היה אחד הדברים הכי מרטיטים שהרגשתי בחיי. לא יכולתי להשפיל את מבטי, אפילו שמשהו בתוכי דחק בי לעשות זאת, והסמקתי אפילו יותר. עצם העובדה שהוא מצא אותי מושכת מבחינה כזאת… אלוהים, החום שתפס פיקוד על גופי היה משהו מדהים.
וויל כחכח בגרונו מייד לאחר מכן והסיט את מבטו, גורם לרגע המחשמל להתנפץ. מצד אחת הרגשתי הקלה, כי המתח הזה היה מעט מבהיל, ומצד שני אכזבה, כאילו רציתי שהוא באמת יפשיט אותי כאן ועכשיו, באמצע המסעדה…
אוי לי. אני צריכה להפסיק לחשוב מחשבות כאלה!
“אמ, שנזמין חשבון?” וויל הציע בקול עדיין מעט מחוספס.
הנהנתי בשתיקה, ולאחר שוויל שילם, יצאנו מהמסעדה. התיישבנו על אחד הספסלים בכיכר, ואני ידעתי שהגיע הרגע להביא לו את המתנה.
“קניתי לך משהו,” מצאתי את עצמי אומרת בשקט-בשקט, כאילו אני מפחדת שישמע. וויל פנה להסתכל עלי במעט הפתעה מהולה בסקרנות. “אני… אה… מקווה שתאהב… אה… את זה.” רציתי לבעוט בעצמי על החולשה הזאת שהפגנתי.
“אוקי,” וויל אמר.
שלפתי מתיקי קופסא קטנה והושטתי אותה לוויל. הוא לקח אותה, ידו נוגעת מעט בידי, וחשמל זורם בינינו כמו משיכה שלא מהעולם הזה. הסמקתי קלות, אבל מיהרתי להסתתר מאחורי שובל שיערי, ווויל בינתיים פתח את הקופסא.
הוא קפא לצידי, בוהה בתכשיט שבפנים. “אלאנה…” ליבי קפץ כשפנה להסתכל עלי במבט שלא ידעתי לפרשו.
“אה…” לא יכולתי להסתכל עליו באותו הרגע. “אתה… כלומר, אתה אוהב את זה?” נשכתי את שפתי התחתונה, מצפה לתשובה שלילית, כי ידעתי שוויל לא ישקר לי, שהוא תמיד יאמר לי את האמת.
הוא נאנח, ולפתע יד חמה וגדולה חפנה את פני, ושפתיו היו רכות וחמות על שפתי הקרות. “אני מת על זה,” הוא לחש, עיניו עצומות כמשמרות את הרגע. “תודה.”
“א-א-א-אין על מה,” גמגמתי תוך כדי מלמול והוא התרחק מעט, מוריד את ידו מפני. הוא לקח את השרשרת הכסופה בידו, וחייך חיוך קטן ואמיתי, מסוג החיוכם שתמיד גרמו לי להרגיש חמימות. הוא ענד את השרשרת סביב צווארו, התליון עם סימן האינסוף נראה כזוהר ברוך כסוף בניגוד לעורו המעט שזוף של וויל.
“עכשיו לי יש משהו לתת לך,” הוא חייך חצי-חיוך שגרם לליבי להנמס. הוא שלף מכיס מכנסיו קופסא קטנה, וליבי הלם בחוזקה. כשלקחתי אותה מידו ופתחתי אותה. בתוכה הייתה טבעת כסופה, עם אבן כחולה כהה, שברקה באור המעומעם.
“זה מדהים,” מלמלתי בשקט, המומה.
“זה זהב לבן,” וויל חייך. “והאבן זו אבן ספיר. כשראיתי אותה היא הזכירה לי את העיניים שלך.” הוא העביר אצבע אחת על פני, המחווה מראה לי חיבה יותר מכל דבר אחר.
ענדתי את הטבעת על אצבעי בגאווה וליפפתי את ידי סביב צווארו בחיבוק מוחץ. “תודה,” לחשתי לתוך אוזנו. “אני מתה על זה.”
“וגם אני מת על השרשרת שנתת לי,” הוא חיבק אותי חזרה.
ישבנו מחובקים, מתנשקים מפעם לפעם, מדברים בין נשיקה לנשיקה, וכל אותו הזמן, לא היה לי איכפת בכלל. פשוט להיות עם וויל גרם לי להרגיש הכי טוב שבעולם.
והפעם, לשם שינוי, לא פחדתי מהרגש המתעצם בתוכי כלפי הבחור הזה, שבחר בי מכל הבנות בעולם.
]34[ וויל

שכבתי על מיטתי ושיחקתי בשרשרת שעל צווארי. לא האמנתי שאלאנה קנתה לי דבר שכזה, תכשיט יפה כל כך, תכשיט שאמר לי כל כך הרבה. כמו הטבעות הכסופות שלי.ידעתי שלא משנה מה, אני לא אוריד את השרשרת הזאת ממני, גם אם יכריחו אותי.
וההבעה שהייתה לה על הפנים כשהבאתי לה את הטבעת… חייכתי לעצמי. אילו הייתי יכול לראות את החיוך הזה כל יום, כשאני קם בבוקר, אני לא חושב שיהיו לי אי פעם ימים רעים.
נאנחתי ולקחתי את התסריט שהייתי צריך לשנן עד מחרתיים. תכננתי להביא איתי את ליין לצילומים, כדי שתראה אותי לשם שינוי משחק. וסתם כי רציתי להתרברב בפניה. היא היחידה שהצליחה להוציא ממני תגובות שכאלה, כי בדרך כלל אני לא משתחצן. אבל רציתי שהיא תראה אותי ותתגאה בי, בכך שאני החבר שלה.
“וויל?”
מחשבותי נקטעו והרמתי את מבטי כדי לראות את קסאבי בפתח החדר, מסתכל עלי במבט רציני מתמיד. “קרה משהו?” הייתה תגובתי המיידית.
קסאבי נכנס לחדרי וסגר את הדלת אחריו. “ג'ף כרגע בעבודה, אז אני מנצל את ההזדמנות כדי לדבר איתך,” הוא אמר והתיישב על מיטתי. “זה בקשר אליו.”
“אוקי,” הרמתי גבה. “קרה משהו לג'ף?”
קסאבי הנהן בנוקשות. “אמא שלו התקשרה.”
נדרכתי כמעט מייד. “אטלין?” שאלתי כדי לברר ששמעתי נכון. אמא של ג'ף לעולם לא מתקשרת אליו – הם היו בקשר טוב, ונפגשו לעיתים, אבל היא שנאה טלפונים, או כל דבר טכנולוגי אחר, וכולם ידעו שאם הייתה באפשרותה להתמסד בכת האיימיש, היא הייתה עושה זאת – אך אביו של ג'ף, סת', התנגד לרעיון. משמע אם אטלין התקשרה, משהו רע קרה.
קסאבי הנהן בנוקשות. “סת' וסיינה בבית החולים.”
סיינה ג'ונסי הייתה האחיינית של ג'ף, ויצא לי לפגוש אותה רק פעם אחת, בארוחה משפחתית שג'ף לקח אותי ואת קסאבי אליה. היא הייתה שקטה מאוד ולא ממש יצא לי לדבר איתה, אבל לפי דבריו המעטים של ג'ף עליה, היא הייתה חכמה ברמת גאון, עם מוח חד כתער.
“מה קרה להם?” שאלתי בהפתעה, מרגיש איך בטני נקשרת בקשר הדוק.
קסאבי נאנח. “אני לא יודע את כל הפרטים. ג'ף זרק משהו על כך שהם היו מעורבים בתאונה כלשהי, אבל אני לא בטוח בדיוק איזה סוג של תאונה.” הוא הסתכל עלי במבט עצוב. “ג'ף נראה שבור כשנודע לו על כך. אתה יודע כמה הוא אוהב את סת', וסיינה כל כך קטנה…”
ליבי יצא אל ג'ף. תקופה לא קלה עוברת עליו. “כדאי שנלך לבית החולים, לא?” בחנתי את קסאבי בשאלה, ולפתע שמתי לב שהוא השתנה מעט. שיערו התארך מעט, עיניו שהיו בצבע כחול-חום נדיר נראו מעט עכורות, והשיזוף שהוא נהג שתמיד יהיה לו נראה חיוור מעט. הוא גם נראה כאילו החיים לא מקלים עליו כרגע.
הנדת ראשו הסיטה אותי ממחשבותי. “ג'ף התעקש שלא נתערב בזה,” הוא נאנח. “הוא כזה אידיוט לפעמים.”
מה שנכון נכון. ג'ף היה מסוג האנשים שאוהבים להלחם לבד במלחמות הפרטיות שלהם. “מה אתה מציע שנעשה?” שאלתי, מתיישב, ומקמט את מצחי במחשבה.
עיניו של קסאבי נפתחו לרווחה בהפתעה לפתע כשנחתו על השרשרת שענדתי סביב צווארי. “ממתי זה?” הוא הצביע עליה. “לא ראיתי אותה מעולם.”
חיוך רפה עלה על פני. “החברה שלי קנתה לי לחג המולד.”
ניצוץ כלשהו חלף בעיניו של קסאבי לרגע, ואז הוא חיך חיוך קטן. “לאלאנה יש טעם טוב.” הוא ציין.
“בהחלט,” מלמלתי, ומחקתי את השעשוע בבת אחת. “אני חושב שכדאי שנעשה משהו בשבילו. בשביל ג'ף.”
“כמו מה?” קסאבי היטה את ראשו הצידה, מסתכל עלי בבלבול.
“כמו לעזור לו להשיג את כריסטי, הבחורה שהוא רוצה,” אמרתי. “אנחנו צריכים לפענח מי זאת, איפה היא גרה, ואיך אפשר לכלוא אותם יחד באותו חדר כדי שהוא יעשה את הצעד הראשון. ההסכם שעשיתי אותו לא יצא לפועל, אז לפחות שמשהו כן ייצא.”
קסאבי גיחך. “אני לפעמים אוהב את המוח שלך, וויל.”
גיחכתי גם אני. “אז אתה איתי?”
“לחלוטין.” התגובה של קסאבי הייתה מהירה.
“אז בוא נתחיל לארגן את העניינים.”
בדיקה קצרה ומהירה הביאה לידיעתנו שהיו שלוש משפחת ג'ונס בעיר, אך בדיקה מעט מעמיקה יותר וגילינו מייד איזו מן המשפחות מכילה את כריסטי.
לפי פרופיל כלשהו שמצאנו עליה, היא נראתה חמודה בהחלט. לא יפה, לא הורסת, אבל בהחלט חמודה. קסאבי לקח את מספר הטלפון שלה ושמר אותו, ולאחר מכן התחלנו לתכנן.
כי לא רצינו לתת לג'ף להיות לבד. זה לא הגיע לו. ועם מה שעובר עליו עכשיו, שנינו רצינו שהוא יהיה מאושר שוב.
*
כעבור יומיים, וג'ף עוד לא חזר הביתה. על אף הדאגה של קסאבי ושלי, היו לנו עוד מאה-ואחד דברים לעשות. קסאבי נאלץ ללכת לצילומים לאיזה סרט אימה חדש, ואני הייתי צריך ללכת לסט של הסדרה החדשה. בנוסף לכך, הזמנתי את ליין לראות אותי.
טוני, הנהג של קלייטון ושלי, אסף את ליין מהבית, ומצאתי את עצמי מתחבק איתה במושב האחורי בדרך לסט. לא דיברנו, ורק נהנינו זה מחברתה של זו. ראיתי שהיא גם ענדה את הטבעת שהבאתי לה, וחשתי בסיפוק מעט ברברי. כאילו הטבעת סימנה אותה כשלי.
לפעמים אני מודה לאלוהים שהוא לא נתן לבני-אדם יכולת לקרוא מחשבות, אחרת ליין הייתה כבר מזמן שומרת מרחק ממני. לפעמים אני בעצמי לא מבין מה אני חושב לעצמי – כי עם ליין הייתי יותר מידי פראי. כמו איזו חייה.
ומצד שני, ליין…
“הגענו,” קליי אמר בחיוך רחב שנשלח לעבר אלאנה. “את מוכנה לראות את החבר שלך בפעולה?”
ליין חייכה. “אני תמיד מוכנה לראות אותו בפעולה.” היא קרצה לי בהחבא ואני הבלעתי חיוך.
יצאנו מהג'יפ ונכנסנו לסט. החזקתי ידיים עם ליין כשראינו את סיג'יי מאופר על-ידי איזבל, ואת סרנה שולחת לנו מבטי זעם. ליין מעט התכווצה, אך לזכותה יאמר כי היא שמרה על ראש מורם וגב זקוף – לא הרבה בנות מסוגלות לעמוד ככה תחת מבטיה של סרנה.
נאלצתי להפרד מליין לטובת איזבל, שדלגה לעברי, חייכנית כתמיד, והתחילה לעבוד עלי, באותו זמן שהלבישו אותי בבגדים המתאימים.
לאחר שסיימו לארגן אותי, התחלנו בצילומים לאותו היום. ליין עמדה מאחורי המצלמות ביחד עם קלייטון, ואני בינתיים נאלצתי לשחק את התפקיד שלי. למזלי לא היו לי היום בכלל סצנות-נשיקה עם סרנה, כך שליין לא הייתה צריכה לראות את זה. אבל, עם זאת, היו לי סצנות עם סיג'יי.
ששחק את האויב המושבע שלי. כמה אופייני.
לסיג'יי ולי לא הייתה בעיה בכלל לריב זה עם זה לפי התסריט. למעשה, זה אפילו הרגיש טבעי. כנראה פשוט נועדנו להיות אויבים – השנאה בינינו הייתה ברורה אפילו לאנשים שלא הכירו או שמעו עלינו – לא שהיו הרבה כאלה, אבל עדיין.
בסוף האקט, כשהגיעה ההפסקה, ראיתי שליין לא נמצאת ליד קלייטון יותר. “איפה היא?” שאלתי אותו.
“בשירותים,” קליי ענה. “היא תיכף תחזור.”
הנהנתי בהבנה ואני הלכתי בינתיים לשתות. בזמן שלגמתי מקבוק המים שלי בקרון האישי שלי, שמעתי קולות בוקעים מבחוץ. לאחר שלקחתי עוד לגימה, התקרבתי לכיוון הקולות, שבקעו לייד תאי השירותים.
שם ראיתי מחזה שגרם לי לקפוא במקומי ולבהות.
כי סרנה עמדה ובכתה מול ליין, שנראתה קרועה בין לעזור לה לבין להיעלם.
]35[ אלאנה

“את לקחת לי אותו!”
עמדתי ובהיתי בסרנה ווינפילד, שעמדה מולי והצביעה עלי באצבע מאשימה. היא רעדה כולה, שיערה החום מקורזל ופרוע כמו מכשפה, עיניה הכחולות כמו ים סוער. מעולם לא ראיתי מישהו מאבד שליטה ככה, כאילו כל עולמה נרעד והיא עומדת רק בעזרת פיסותיו הקטנות.
“תסלחי לי?” מצאתי איכשהו את קולי, עדיין המומה.
“את לקחת לכולנו אותו!” היא צעקה. “הוא לא שלך! הוא היה איתי קודם!”
ידעתי שוויל היה עם סרנה לפני כמה חודשים, אבל העניין ביניהם נגמר כבר מזמן – לפי דבריו של וויל, לפחות. מסתבר שסרנה חשבה אחרת. ועל אף שידעתי שאילו הייתי האנה הייתי כבר יורה לעברה דברים מגעילים בחזרה, לא יכולתי להביא את עצמי לקרוא לה בשמות או להאשים אותה ברפיון שכל. לכן מצאתי את עצמי מסתכלת עליה ברחמים.
מה שרק הרתיח אותה עוד יותר, פניה נהפכות אדומות. “תחזירי לי אותו,” היא סיננה לפתע. “תחזירי לי אותו, אישה עלובה שכמוך.”
לא הייתי שחקנית. דרמות לא היו הקטע שלי – לפחות לא דרמות בסגנון טלנובלה. בדרמות משפחתיות לדוגמא הייתי אשפית – אבל באיך להתנהל עם אקסיות? לא היה לי שום נסיון בעבר בקטעים כאלו. לכן עשיתי את מה שחשבתי שהכי נכון לעשות.
“אני מצטערת,” אמרתי בשקט, וראיתי איך עיניה נפערות לרווחה בהפתעה וחוסר-אמון. “אני מצטערת שככה את מרגישה, אבל אני לא מצטערת שאני עם וויל,” הדגשתי, לא נכנעת לה. “ואם וויל רוצה להיות איתי, הוא מוזמן. ולכן הוא איתי – כי הוא רוצה. אין לך בעלות עליו.”
“אני לא מאמינה,” היא נשמעה בהחלט חסרת-אמונה. “אני לא מאמינה שהוא יוצא עם סנובית קטנה ומסריחה כמוך! שלא תעזי להתקרב אליו!” היא חשפה את שיניה כמו לביאה פראית. “הוא צריך להיות עם מישהי יפה ואלגנטית! מישהי כמוני! הוא צריך אותי בחיים שלו! הוא לא צריך אנונימית מטומטמת כמוך! וויל בלק צריך להיות איתי!” דמעות עלו לפתע לעיניה, ואני ידעתי שהיא הגיעה לקצה גבול הרגשות שלה.
“סרנה – “ נשכתי את שפתי מייד לאחר שאמרתי את שמה. מה יכולתי לומר? ידעתי שהיא אומרת את הדברים מתוך כאב ועצב, ולא מתוך רוע. היא פשוט הייתה מאוהבת בוויל, כמו עוד מיליוני בנות אחרות.
היא טמנה את פניה בידיה והתייפחה. “אני אוהבת אותו,” היא לחשה. “אני אוהבת אותו כל כך…”
“אם את אוהבת אותו כל כך, למה בגדת בו?” המילים פשוט יצאו מפי, ולרגע נחרדתי שהלכתי רחוק מידי, ושסרנה תתנפל עלי, אך להפתעתי, היא נשארה נטועה במקום.
“כי על אף שרציתי אותו, הוא לא רצה אותי בחזרה,” היא התייפחה. “אולי בהתחלה היינו בסדר, אבל ברגע שהתחיל בינינו משהו יותר רציני, יכולתי לראות עליו שהוא לא רוצה אותי. זה שבר לי את הלב פעם אחר פעם לראות אותו מסתכל עלי כמעט בחוסר חיבה,” היא נפלה על ברכיה, רועדת. “ואז סיג'יי הגיע, והוא נתן לי את היחס שלא קיבלתי מוויל. אבל ברגע שוויל תפס אותנו על חם, גם סיג'יי עזב, והותיר אותי שבורה.”
כאב לי לראות אותה ככה. כאב לי לשמוע את הכאב בקולה. אבל הכי כאב לי, שידעתי שהחבר שלי הסב לה את הכאב הזה. ולא יכולתי לדמיין את וויל עושה את כל מה שהיא אמרה שעשה. כי וויל הסתכל עלי בחיבה גלויה. הוא צחק איתי, היה פתוח, ואפילו התגאה בכך שאני החברה השלו.
משום מה, כל המחשבות האלו גרמו לי להבין משהו מאוד חשוב שהתכחשתי אליו בכל הזמן הזה שוויל ואני מכירים. כי שכחתי איך חשבתי על וויל בהתחלה, מרוב שהייתי שקועה באיך להתמודד איתו.
וויל לא היה בליגה שלי בכלל, או בליגה של אף אחד. בתמונות שראיתי במגזינים הוא נראה מעולם אחר, מיקום שונה. כשהכרתי אותו, הוא היה נראה לי כמו הבחור המושלם, עם יופי אלילי ואופי שרציתי שלכל בחור יהיה. הוא היה כל כך טוב, התייחס אלי כל כך בכבוד ובאהבה, כמו שצריך להתייחס לבנות זוג, עד שכחשבתי על זה לעומק מול סרנה הבוכייה, הבנתי למה היא התכוונה פתאום.
הבחורה היחידה שתתאים לוויל היא מישהי ברמה שלו. מישהי בליגה שלו. מישהי שגם היא נראית, בעיני הגברים, בלתי ניתנת להשגה. שתהיה יפה כמוהו, חכמה כמוהו, אדירה כמוהו, בגיל שלו, מפורסמת כמוהו.
חוסר בטחון הזדחל לבטני. השפלתי את ראשי, לא מסוגלת להסתכל על סרנה יותר. “אני מצטערת,” אמרתי שוב, לא רק בשבילה – גם בשבילי. “אני באמת ובתמים מצטערת.”
סרנה, להפתעתי, הנידה בראשה. “אין לך על מה,” היא לחשה, ויכולתי לראות שההגיון חזר לה, והכעס עזב והתחלף ביגון. “וויל הוא זה ששבר לי את הלב. לא את. אל תתנצלי.” היא נראתה כל כך קטנה ומסכנה, לפתע, עד שרחמים וסמפתיה מילאו אותי.
“אני מבינה.” אמרתי בשקט.
היא לקחה נשימה עמוקה לפתע ואמרה, “לכי.”
לא שאלתי אותה למה. הבנתי לבד. הלכתי מהשירותים חזרה אל הסט, וכששאלתי את איזבל אם היא ראתה את וויל, היא ענתה לי בשלילה.
חיכיתי לוויל עד שראיתי אותו מגיע חזרה לצילומים. סרנה נראתה זוהרת שוב, כאילו היא לא התפרקה לפני רבע שעה בערך, והצילומים החלו שוב.
ובינתיים, אני צפיתי איך וויל משחק מעולה, כמו מקודם, וחוסר הבטחון שהרגשתי קודם לגבי מערכת היחסים הזאת בינינו הציף אותי פעם נוספת. וידעתי, כמעט בוודאות, שלוויל מגיעה מישהי הרבה יותר טובה ממני.
מישהי כמו האנה.
והמידע הזה גרם לליבי לרטוט באופן שהוא לא היה צריך.
*
בדרך חזרה, וויל לקח אותי אליו לדירה. כל הדרך עברה בדממה מעט טעונה, וידעתי שוויל שם לב לכך ורק מחכה לרגע בו נהיה לבד כדי לשאול אותי מה קרה.
הוכחתי כצודקת ברגע שנכנסנו אליו לדירה והוא שלח לי מבט מעט דואג. “את שקטה, ליין.” הוא אמר בשקט כשהתיישבנו זה לצד זו על הספה בסלון.
משכתי בכתפי ברפיון ונמנעתי מלהביט בעיניו. “זה כלום.” אמרתי.
“ה'כלום' הזה נראה דיי רציני,” הוא הרים גבה. “את יודעת שאת יכולה לספר לי הכל, נכון?”
ידיי נקמצו לאגרופים. לצערי, לא ידעתי אם אני יכולה לספר לו את זה. “עזוב את זה,” נאנחתי בשקט. “אתה לא תבין.”
ידעתי שלא הייתי צריכה לומר את זה, כי עיניו הצטמצמו. “מה אני לא אבין?” קולו היה נמוך, מעט מאיים. “תספרי לי, אלאנה.” הטון שלו היה פוקד.
ומשום מה, זה עצבן אותי. “אל תנסה לשלוט בי, וויל,” הזעפתי פנים. “אני לא איזו כלבה שצריכה לציית לפקודות שלך!”
“לא טענתי שאת כזאת,” הוא אמר בקרירות מעט. “אני בסך הכל רוצה לדעת למה את מבואסת.”
הפתיל שלי שוחרר לחופשי. “כי אנחנו לא מתאימים, וויל!” קפצתי על רגלי. “אנחנו לא צריכים להיות ביחד! אני צדקתי במה שאמרתי ביום ההוא שכדאי שנפסיק להפגש – אנחנו פשוט מעולמות שונים, מיקומים שונים! אנחנו לא יכולים להיות ביחד!”
וויל קם גם כן, פניו זועמות באופן שכמעט הפחיד אותי. “מה לעזאזל גרם לך לחשוב ככה?” קולו היה כל כך שקט, עד שאילו לא הכרתי אותו, הייתי בטוחה שהוא רגוע. וזוהי, כמובן, טעות. “סרנה הכניסה לך שטויות לראש?”
סנטרי צנח לרצפה. “אתה הקשבת,” זו לא הייתה שאלה – ידעתי לפי הזיק בעיניו. “אתה הקשבת לשיחה של סרנה ושלי!” אני לא יודעת למה הייתה כל כך לא-מאמינה. בכלל, אני לא יודעת למה התלהמתי מעובדה הזאת כל כך.
אה, כן. כי אני שונאת שאנשים מצותתים לשיחות בהן אני משתתפת.
“אני לא מאמינה עליך!” צעקתי. “לא הייתה לך שום זכות לצותת לנו – “
“דיברתן עלי, למקרה ששכחת!” הוא איבד את שלוותו. “לא יכולתי שלא לצותת! וחוץ מזה, אני צודק, נכון?! היא הכניסה לך שטויות למוח!”
“היא לא הכניסה לי כלום לשום מקום!” נבחתי. “אני פשוט הבנתי, אחרי שהייתי שקועה באופוריה הדבילית הזאת, כמה שאנחנו לא יכולים להיות ביחד! אתה לא מבין, וויל! אתה לעולם לא תבין, כי אתה לעולם לא תוכל להסתכל על זה מנקודת מבט שונה!” דמעות בלתי רצוניות עלו לעיני.
“אלאנה,” קולו התרכך, הבעתו גם כן.
“לא!” לא הייתי מוכנה להירגע על-ידיו. “אל תגיד לי 'אלאנה' כאילו אתה מרחם עלי! אני פשוט ריאלית, בזמן שאתה חיי בסרט – פשוטו כמשמעו! אתה חושב שאתה יכול לצאת עם מי שבא לך, איך שבא לך ומתי שבא לך, אבל אתה לא מבין שאני לא הבחורה שמתאימה לך!” התעלמתי לחלוטין מהדמעות שכבר זלגו.
לפתע הוא לפת את כתפי והניח את מצחו על שלי, כך שלא יכולתי להתחמק ממבטו החודר. “אלאנה,” הוא אמר בשקט-בשקט. “מה שאת אומרת זה לא ראלי. מה שאת אומרת זה תירוץ.”
הייתי כל כך המומה עד שפי נפער. שום קול לא יצא ממנו, וידיו של וויל התקשחו על כתפי. “אני לא יודע כמה פעמים אני אצטרך לומר לך, אבל אני רוצה אותך, אלאנה. רק אותך. לא את סרנה, ולא את איזבל, ולא אף אחת אחרת.” הוא נשמע מעט מיואש, עיניו מעט מתחננות. “ואת צודקת, אני באמת לא מבין. אני לא מבין למה את מנסה לריב איתי בכוח, כשאת יודעת שמה שיש בינינו הוא אמיתי. סרנה צדקה בדבר אחד; לא רציתי אותה באמת. נכון, אולי לא שמתי את כל כולי במערכת היחסים שהייתה לי איתה, אבל זה לא נבע מרוע. אני פשוט לא רציתי אותה. בקושי נמשכתי אליה. אלייך, ליין, אני נמשך.”
פתחתי את פי כדי לומר דבר-מה אך וויל חתך אותי עוד לפני שהספקתי להפיק צליל. “אני לא רוצה לעשות את השיחה הזאת שוב, ליין. אני לא מבין על מה יש להתווכח אפילו. זה כל כך ברור לי שאני רוצה אותך, שאת רוצה אותי, שאנחנו מתאימים. אז למה להעלות את הנושא הזה שוב?” הוא נשמע תמה.
פי נסגר לאיטו, והשפלתי את מבטי. “אני…” מלמלתי, ולא ידעתי איך להמשיך.
וויל נישק לי את המילים מהפה. הוא עטף אותי בזרועותיו, ואני באופן אינסטנקטיבי כרכתי את שלי סביבו. ידעתי באותו הרגע, שהפסדתי בוויכוח הזה. ושעל אף שהרגשתי כמו שהרגשתי, וויל לא ייתן לי ללכת.
באופן פרדוקסלי, המחשבה גרמה לי להרגע מעט.
ֿלאחר נצח בו התנשקנו ללא הפסקה, הוא לקח את ידי. “אני רוצה להראות לך משהו,” הוא אמר והוביל אותי לחדרו. הוא הוציא מתחת למיטה את אלבום התמונות שראיתי בפעם ההיא שטיפלתי בוויל, והושיט לי אותו, מתיישב על המיטה ומושיב אותי על ברכיו. הוא פתח את האלבום בעמוד הראשון, ואני ראיתי שלושה ילדים מתוקים להפליא; האחד היה עם זר-יום-הולדת סביב ראשו, שיערו שחור ופרוע, עיניו אפורות ומוכרות להחריד, עינו הימנית יותר ירוקה. השנייה הייתה ילדה קטנה ומתוקה עם שיער חום-חולי, חלק וארוך וזוג עיניים אפורות זהות לשל הילד. השלישי היה תינוק, עם שיערו שחורות וזוג עיניים ירוקות וענקיות.
“זה אתה?” שאלתי, והצבעתי על ילד היום-הולדת.
וויל הנהן. “יום ההולדת העשירי שלי,” הוא אמר בחיוך קטן ונוסטלגי והצביע על הילדה. “זאת אחותי הקטנה, מורין, ואחי הקטן, לוקאס.”
“הם מתוקים,” אמרתי בשקט. “כולכם מדהימים.”
וויל לקח ממני את האלבום וסגר אותו, חיוכו נמחק לפתע. “אני לא מושלם, אלאנה,” הוא אמר ברצינות תהומית, מחזיר את האלבום מתחת למיטה. “אני מעולם לא הייתי, ולעולם לא אהיה. אני פשוט טוב בלהסתיר את הדפקות שלי.” הוא השפיל את מבטו.
לא ידעתי מה להגיד. הייתי קצת המומה מהווידוי הזה, על המשפחה שלו שהוא בקושי דיבר עליה. משפחה הייתה נושא שפשוט לא העלינו אף פעם – הנחתי שגם לו אין זכרונות נפלאים מהמשפחה שלו.
וכל העניין על זה שהוא לא מושלם… ליבי נחמץ שוב, ואני חיבקתי אותו אלי מבלי לומר דבר. כי מה יכולתי להגיד? שהוא עיוור לכך שהוא הדבר הכי מושלם על היקום הזה? שהוא פשוט כמעט ולא אמיתי? כמו אל?
אבל לא רציתי להפר את הרגע הזה, ולכן פשוט שתקתי, ונתתי לפעימות הלב של שנינו למלא את החלל.
]36[ וויל

לכבוד השנה החדשה, קסאבי, ג'ף ואני ארגנו מסיבת סילבסטר בדירה שלנו. ג'ף, שהיה במצב-רוח גלמודי עקב האירועים האחרונים שאירעו בחייו, הכניס את כל כולו למצב-מסיבה על מנת לנסות ולעודד לעצמו את מצב הרוח.
קסאבי ואני, שזממנו בחשאי איך להפוך אותו למאושר, ידענו שהמסיבה הזאת זו הזדמנות מצויינת בשביל להפגיש בין ג'ף לכריסטי. לכן, כשארגנו את רשימת המוזמנים – אלאנה ביניהם, כמובן, וכמו כן גם אנדרו וקאלי – הוספנו בחשאיות את כריסטי. קסאבי נאלץ להתקשר אליה מבלי שג'ף ישים לב, ולאחר שהזמין אותה למסיבה והיא נענתה בחיוב, יכולנו להמשיך את הארגון בשקט.
בערב המסיבה, ה-31 לדצמבר, האורחים התחילו לזרום לדירתנו. שכרנו ברמן וברמנית לאירוע, ובאמצעות הקשרים שלי השגנו משקאות אלכוהוליים רבים, כך שמהבחינה הזאת הכל היה מסודר.
אלאנה הגיעה עם קאלי ואנדרו בערך שעה לאחר תחילת המסיבה, וכשראיתי אותה, לא יכולתי להתיק את מבטי ממנה. היא נראתה מעולה, לבושה בבגדים סגנון-ליין שלה. כמו תמיד שיערה היה אסוף, ועיניה כהות ומדהימות מאחורי זוג משקפיים גדולים. פעם קראתי לה היפסטרית בגלל המשקפיים, והיא התעצבנה והכחישה זאת בכל תוקף. אבל היי, המשקפיים שלה באמת נראות היפסטריות.
גנבתי אותה מאנדרו וקאלי ברגע שיכולתי, ומשכתי אותה אלי לחיבוק ולנשיקה. היא נדרכה מעט, ואני לא יכולת שלא לחשוב שהיא מתנהגת מוזר מאז אותו ריב/וויכוח/משהו שהיה לנו לפני כמה ימים. כמובן, דיברנו ונפגשנו והתנשקנו והכל היה כביכול כרגיל, אבל הרגשתי שינוי באווירה. כאילו היא נרתעת. ממה, זאת הייתה תעלומה בשבילי. יכולתי רק לקוות שהכל בסדר אצלה.
לאחר כמה ריקודים איתה, התיישבנו לצד קסאבי ואיזו ג'ינג'ית אחת שהוא תפס לו, ובזמן שפטפטנו לנו, קסאי ואני שמנו עין על הדלת, לראות מתי כריסטי תכנס.
לאחר זמן שנדמה כמו נצח, הדלת נפתחה וכריסטי ג'ונס נכנסה.
שיערה היה בלונדיני ומתולתל והשתפל עד לאמצע גבה. עיניה היה חומות כהות ומעט בוהקות באור המעומם, וגובהה נראה מכובד בעזרת נעלי העקב שלבשה. היא נראתה טוב, מאופרת ומטופחת, וגם לחוצה. מאוד לחוצה.
“אני כבר חוזר,” קסאבי אמר לאחר שהנהנו זה לזה באיתות, ועזב את הג'ינג'ית לטובת כריסטי. ליין הסתכלה עלי בבלבול, ואז הסתכלה על קסאבי ועל הבחורה אליה הוא ניגש. בבת אחת היא קפאה.
“מה כריסטי עושה פה?” היא שאלה בקול מתוח.
באתי לשאול אותה איך היא מכירה אותה עד שהבנה נחתה עלי – ליין הזכירה אותה כמה פעמים כאחת החברות שלה. והיא בריב עם האנה, החברה האחרת, ועם כריסטי – הכריסטי הזאת, חתיכת אידיוט שכמותי! – היא גם בקושי מדברת.
“זין,” סיננתי ולקחתי את ליין הרחק מכריסטי וקסאבי, שהוביל אותה לעבר ג'ף שפטפט עם הברמן. “אנחנו הזמנו אותה בשביל ג'ף.”
עיניה של ליין נפערו לרווחה בהפתעה. “ג'ף? למה? כלומר, אני יודעת שהם קשורים עכשיו, דרך אח שלה ובת-דודתו, אבל עדיין…”
“ג'ף דלוק עליה,” הודעתי לה. “והוא יותר מידי אידיוט בשביל לעשות את הצעד הראשון, אז קסאבי ואני נונתים לו את הדחיפה שהוא צריך.”
ליין קמטה את מצחה במחשבה. “אני לא מבינה למה,” היא אמרה. “כי כריסטי דלוקה עליה קשות גם.”
“הוא מפחד בגלל שהיא בת שבע-עשרה ולפיכך לא חוקית,” גלגלתי עיניים, ולרגע מחשבה עלתה לראשי. “מה שמזכיר לי – למה את עדיין בתיכון? את לא אמורה להיות בת תשע-עשרה עוד חודש בערך?”
הבעה שלא הצלחתי לקרוא התפשטה על פניה. “נשארתי שנה בגן,” הייתה התשובה שהיא הביאה לי. “בכל אופן – איך אתם הולכים לחבר בין כריסטי לג'ף בדיוק?”
החלטתי לתת לה להחזיר את הנושא הזה – הנושא הקודם יכול לחכות לפעם אחרת. “הנה, תסתכלי,” הצבעתי על קסאבי, שלחש לכריסטי משהו באוזן, וחזר לג'ינג'ית שלו. היא התיישבה בבר לאחר נשימה עמוקה, ושלחה לג'ף מבט מתוח. ג'ף הסתכל עליה בחזרה, וליין ואני ראינו בבת אחת איך בשנייה הבעתו משתנה לחיבה ברורה. כריסטי הסמיקה מעט, וניגשה לדבר איתו. ג'ף קפא, אמר דבר-מה חזרה, והסיט את מבט הצידה. כריסטי נראתה מעט מופתעת, ואז חיוך קטן נפרש על פניה. לפתע היא לפתה את פניו של ג'ף, שנראה המום, ונשקה אותו ישירות על הפה. עיניו של ג'ף נפערו לרווחה בתדהמה, ולאחר רגעים ארוכים, הוא נרגע, עטף את ידיו סביב גופה המעט עגלגל של כריסטי, ומחץ אותה אליו בנשיקה מתמשכת.
המשימה הושלמה, זאת ועוד – גם נצלחה.
ליין לצידי צחקה צחוק קטן ומופתע. “לא יאמן,” היא חייכה את החיוך לו התגעגעתי. נישקתי אותה בתור תגמול על כך.
כשהגיע הרגע בו סופרים לאחור לקראת השנה החדשה, החלישו את המוזיקה, וכולם ספרו ביחד לאחור. כשהגענו לאפס, לקחתי את ליין אלי לנשיקה, ומזווית העין ראיתי את ג'ף מנשק את כריסטי, ואת קסאבי מנשק את הג'ינג'ית שלו. אפילו אנדרו מצא לעצמו מישהי יפה לנשק, וקאלי נישקה את הברמן האפרו-אמריקאי, שלא נראה מתנגד.
לאחר עוד כמה שעות ליין חזרה הבייתה עם אנדרו וקאלי, ואני, קסאבי וג'ף נותרנו לבדנו בבית. החלטנו להשאיר את מלאכת הנקיון לחברת הנקיון, ובמקום זאת התנפלנו על ג'ף, שנראה בעננים.
“אני לא מאמין שהיא נישקה אותי,” הוא אמר שוב ושוב. “אני לא מאמין שאני יוצא עם הבחורה הזאת לדייט מחר.” הוא נשמע כל כך מרוצה מעצמו, שהיה קשה שלא להיות שמח בשבילו.
קסאבי צחק. “עכשיו לשניכם יש חברה ורק לי לא,” הוא נראה מבואס מהעובדה הזאת, על אף החיוך שעל פניו.
לא רציתי לומר להם שליין מתנהגת מוזר, ושאני מרגיש כאילו היחסים בינינו קצת תלויים באוויר, לכן שתקתי ולקחתי לגימה מהבירה שהייתה לי ביד. “מה עם הג'ינג'ית שדפקת קודם?” שאלתי אותו.
“אנבל?” קסאבי הרים גבה. “אתה לא רציני. היא סתומה כמו נעל, אחי.”
“היי, בסך הכל שאלתי,” התגוננתי.
קסאבי נאנח. “אני בכלל בעניין של האנה. אתה זוכר אותה? האדמונית ההיא מהמסעדה?”
איך יכולתי לשכוח. בחורות כמו האנה הן בלתי-נשכחות, שלא לדבר על כך שהיא הייתה חברה של ליין, ולא משנה בכלל שהם בריב. “זה יכול להיות מצחיק, אתה יודע,” ג'ף אמר, קוטע את מחשבותי. “אם אתה תצא עם האנה הזאת. כי אז כולנו נצא עם שלוש חברות. ממש מגניב, לדעתי.”
“אל תדבר שטויות,” קסאבי גלגל את עיניו. “הסיכוי שהיא תרצה אותי הם כמו הסיכויים של זכייה בלוטו. וחוץ מזה, אני מעדיף שלא להתמסד, והיא בטח בחורה שלא תסכים ליחסים של סקס בלבד.”
הרמתי גבה. “אתה רוצה אותה רק לסקס? לא למערכת יחסים?”
הוא משך בכתפיו. “היי, אני לא חושב שאני מוכן בכלל למערכת יחסים. אני רוצה את האנה בשביל לכייף קצת, זה הכל.” הוא לגם מהבירה שלו. “וחוץ מזה, שמעתי שגם היא מסוג הבחורות שאין להן בעייה עם סטוצים.”
“ממי שמעת בדיוק?” ג'ף שאל.
“היא מוכרת בעיר, האנה יורק,” קסאבי הסביר. “שכבה עם הרבה בנים – ובסך הכל בת שבע-עשרה וחצי. יצא לה שם של שוברת לבבות.”
ֿ"יותר כמו שרמוטה,” מלמלתי בשקט.
“לא בהכרח,” קסאבי אמר. “היא אולי נותנת לכולם, אבל זה לא הופך אותה לשרמוטה. היא פשוט נהנית מסקס.”
“עם הרבה אנשים?” ג'ף הרים גבה. “זה נקרא שרמוטה בימינו, קסאבייר.”
קסאבי החמיץ פנים. “אני לא מבין – אם לבנים מותר לשכב עם שמונים-ותשע בנות – ” מבט נקודתי לעברי " – אז למה לבנות אסור לשכב עם מאה בנים?”
ֿ"יש הבדל מהותי בין בנים לבנות, קסאבי,” הערתי. “סקס בשביל בנות זה שונה מאשר בשביל בנים. לבנים לא כואב בפעם הראשונה שיש סקס, ולבנות לפעמים כואב אפילו אחרי הפעם הראשונה. שלא לדבר על כך שאף גבר אמיתי לא רוצה מישהי שהייתה המזרן של השכונה.”
“נקודה טובה,” ג'ף אישר. “ומלבד זאת, תחשוב על זה שכל פעם שתעשה איתה סקס, היא תשווה אותך לאחרים, ואולי אפילו תרגיז אותך בכוונה בכך שתגיד שהיו לה יותר טובים.” רעד קל עבר בו. “חוויתי זאת על בשרי כששכבתי עם איזו מופקרת אחת, שהודיעה לי שהייתי הסקס הכי אפלטוני שהיה לה בחיים.”
קסאבי ואני הרגשנו סימפתיה זהה לבחור, וקסאבי צקצק בלשונו. “אני יודע שלמרות זאת, היא לא כזאת.”
“תמשיך להשלות את עצמך,” פיהקתי. “אני בינתיים הולך לישון. אז לילה טוב לכם.”
קמתי ממקומי ועמדתי להכנס לחדרי כשקסאבי שאל אותי שאלה בלתי צפויה. “כבר שכבת איתה? עם אלאנה?”
משום מה, לא התחשק לי לענות לו על השאלה. בדרך כלל לא הייתה לי בעיה לענות על שאלות כאלו, אבל כשזה מדובר באלאנה, כל דבר הופך להיות משהו אחר, ומסתבך לאין שיעור. לכן הסתכלתי עליו בהבעה אניגמתית ואמרתי עם חיוך רפה, “אולי.”
קסאבי וג'ף מחו שזה לא פייר שאני לא משתף אותם, אבל אני כבר סגרתי את דלת חדרי והשלכתי את עצמי על המיטה. לא רציתי לחשוב בכלל על סקס עם אלאנה – דבר שבטח היה מפתיע את קסאבי וג'ף. כי עם כל מה שקורה בינינו כרגע, לא נראה לי שמישהו מאיתנו מוכן לזה, אפילו שלי יש כבר ניסיון ולה לא.
מלבד זאת, העדפתי לחכות עד שהיחסים בינינו יחזרו להיות זורמים יותר, כי כרגע יש בינינו מעין חומה, שיכולתי רק לקוות שתיעלם בקרוב.
]37[ אלאנה

הסתכלתי על וויל, סרנה וסיג'יי, המתח בין השלושה מורגש, אך מוסווה על-ידי משחק כבד. “אני לא מוכן לאולטימטום, אישה!” וויל צעק על סרנה, כעסו בכלל לא מעושה. “זה או הוא, או אני! תחליטי כבר!”
“אבל – “ סרנה ייבבה, דמעות זולגות במורד לחייה. תהיתי אם הן מלכותיות, או שמא היא באמת בוכה.
“אני חושב שהבנתי,” סיג'יי אמר בקול כל כך קר, עד שחשתי בצמרמורת חולפת בי. משהו בו היה מעט מרושע אפילו כשהסתכל על סרנה, ועם זאת, ניצוץ של דאגה כלפי משהו הופיע בעיניו החומות-ירוקות. “את לא רוצה אף אחד מאיתנו. את סתם נהנית לשחק בנו.”
וויל סובב לשניים את גבו, הבעתו גובלת ברצחנות. “לא איכפת לי יותר,” אמר, הבעתו קשוחה. “תעשו מה שאתם רוצים. נמאס לי.”
הוא יצא מהפריים, בעוד סיג'יי וסרנה נותרו עומדים. סיג'יי נמנע מלהביט בסרנה, מבטו נטוע ברצפה, וסרנה בוכה בשקט אל תוך ידיה. “את ידעת שזו תהיה התוצאה ובכל זאת עשית את זה,” סיג'יי אמר בשקט, עד שנדמה היה שקולו מפלח דממה שלא הייתה. הצלמים התמקדו עליו, הבעותיהם להוטות, והבמאי – ג'ורדן, וויל אמר שקוראים לו – סימן לאחד מהעובדים להביא לו משהו, מבטו לא מש מהסצנה.
“ל-לא התכוונתי,” סרנה גמגמה, קולה מלא ביגון. “ר-רציתי שהוא ב-בסך הכל י-יהיה…”
“להודות בטעויות זה חלק מהחיים, שיילו,” סיג'יי התחיל ללכת לכיוון היציאה. “בפעם הבאה, את צריכה להודות בטעויות שאת עושה. כמו לנסות ולהפריד בכוח בין ג'ייסון לאליזט, או לנסות ולשלוט בג'ייסון ובי.”
“אבל – “
“תחסכי את זה ממני.” סיג'יי קטע אותה בקול מקפיא, ויצא גם כן מהפריים. סרנה נותרה לעמוד, בוכייה.
“ו…קאט!” ג'ורדן קרא, חיוך גדול מרוח על שפתיו. “לזה אני קורא משחק, חברים!” הוא אמר בזמן שסרנה, סיג'יי ווויל התקבצו סביבו, לקבל הערות והנחיות. “הייתם אמינים, כמו שצריך, ולכך אני מצפה במהלך החודשיים הקרובים!”
וויל חייך חיוך רחב ומרוצה; סרנה, על אף שעדיין בכתה, לכסנה מבט מהוסס לוויל, ולא חייכה; סיג'יי נותר חסר-הבעה, ונדמה היה שמחשבותיו במקום אחר בכלל מאשר על ג'ורדן.
“קחו חמש דקות הפסקה,” ג'ורדן אמר בלבביות, ואז פנה להסתכל לאיש ההפקה ששלח לעשות דבר-מה, שחזר עם נערה יפהפייה וצעירה, בערך בגילה של אחותי, אדריאנה. “או, יופי! אני צריך אותך, רומיין, שתעשי בשבילי טובה.”
הילדה גלגלה את עיניה, שצבען היה מיוחד במינו, כמין שילוב של כחול וסגול. “כמובן שאתה צריך שאני אעשה בשבילך טובה, אבא. אחרי הכל, למה שתזמין אותי לבוא איתך לעבודה?” היא נאנחה בכבדות.
וויל הרים גבה. “לא ידעתי שיש לך בת כל כך גדולה.” הוא העיר, ולא יכולתי שלא להסכים איתו. רומיין, הילדה, נראתה יותר מידי גדולה בשביל להיות בת של מישהו כמו ג'ורדן, שהיה בתחילת שנות השלושים לחייו.
פניו של ג'ורדן האדימו, והוא לא ענה. רומיין גם היא לא ספקה תשובה, ורק הקשיבה לאביה, שפקד עליה להביא לו משהו מהמכונית. בינתיים, וויל התקדם לעברי, חייך את החיוך ששבה את ליבי כל פעם מחדש, והצמיד אותי אליו לחיבוק.
“אני מקווה שאת נהנית מההופעה,” הוא לחש לאוזני.
כמו תמיד, הרגשתי בצמרמורת רצות בדמי, אך הרגשתי יותר מכל את הצביטה הזאת בלב, שהרגשתי הרבה לאחרונה.
מאז מסיבת הסילבסטר, בכל פעם שהייתי עם וויל, לא יכולתי שלא לחשוב על כל מה שהפנמתי בזמן האחרון על היחסים של וויל ושלי. בכל פעם שהוא חיבק אותי, כמו עכשיו, לא יכולתי שלא לחשוב על כל הבחורות האחרות שהוא יכול היה לחבק. בכל פעם שהוא נישק אותי, לא יכולתי שלא לחשוב על כמה אלפי בנות אחרות היו רוצות את השפתיים הרכות האלו שלו. בכל פעם שהוא צחק, הוא נראה לא מהעולם הזה, כמישהו שלא מגיע לי בכלל שישתין לכיוון שלי. בכל פעם שהוא לחש לי מילים שגרמו לעורי לסמור בצורה הכי טובה, ידעתי שעוד אלפי בנות אחרות היו הורגות אותי בשביל לחישה אחת.
ובכל פעם שהיינו ביחד בציבור, וראיתי איך כולם מסתכלים עלינו, ידעתי שאנחנו פשוט לא מתאימים. אולי מבחינת אופי היינו יחסית מתאימים, אבל בחיצוניות, כשהוא נראה כמו אל ואני כמו פשוטת-עם… אני לא מספיק טובה בשבילו. לעולם לא אהיה מספיק טובה בשבילו. ידעתי את זה טוב-טוב בתוך תוכי, אפילו אם התכחשתי לכך בכל החודשיים-וחצי שאנחנו יוצאים, או הארבעה חודשים שאנחנו מכירים. אפילו כידידים, היינו שונים מידי.
הרגשתי אנוכית שכל כך נהניתי להיות איתו, ושעם כל זה, אני רוצה להמשיך ולצאת איתו. ובכלל, כשהוא ביקש ממני לבוא היום לצילומים, להפגין את הביחד שלנו פעם נוספת מול סרנה וסיג'יי, לא יכולתי שלומר לא.
“היי,” קולו שלף אותי ממחשבותי, ושמתי לב שהוא ניתק את החיבוק שלנו, ושידיו נחו על כתפי, עיניו הכסופות חודרות אל תוך עיני. “איבדתי אותך לרגע.”
לא. הוא לא זה שאיבד כאן משהו. “סליחה,” אמרתי בחיוך רפה. “חלמתי.” צחקתי באילוץ.
הבעתו של וויל נהפכה רצינית. “מה קורה, אלאנה?” הוא שאל בקול שקט ונמוך, אולי אפילו מאיים מעט. “אני יודע שלא סתם חלמת. משהו עובר עלייך בזמן האחרון.”
נדרכתי. בפעם הקודמת שניסיתי לומר לו שאנחנו לא יכולים להיות ביחד, מייד לאחר האפיזודה עם סרנה, הוא לא קיבל את זה יפה כל כך ודרש ממני לא לחשוב כך. אבל איך יכולתי שלא? “לא קרה כלום,” מצאתי את עצמי ממלמלת בעדינות.
“אל תקשקשי,” הוא התרגז. “אני יודע שקרה משהו. אם זה בקשר למה שסרנה אמרה – “
“אה, סליחה על ההפרעה, אבל וויל? ממשיכים לצלם, וצריכים אותך.”
וויל ואני סובבנו את ראשנו כדי לראות את רומיין עומדת מולנו, עם עיניים שהביעו סקרנות גלויה. וויל ואני לכסנו מבטים זה לזו, והוא עזב את כתפי. בבת אחת הרגשתי את האובדן של ידיו החמות והגדולות על כתפי הצנומות, אך הכרחתי את עצמי להתעלם מכך. וויל בינתיים הודה לרומיין והלך, מבלי לומר לי מילה. רומיין נותרה נטועה במקומה, מבטה נודד מוויל המתרחק אלי, ולהפך. שתיקה מעט מביכה שררה בינינו.
“את אלאנה מגוריאן, נכון?” היא שאלה לבסוף, שוברת את השתיקה.
הנהנתי, והרמתי גבה. “איך את יודעת מי אני?”
היא משכה בכתפיה. “וויל מדבר עלייך הרבה.”
הסמקתי קלות עצם המחשבה. “אה.” פלטתי בחוכמה, ובמקום לחשוב על מה שקרה הרגע עם וויל, התרכזתי ברומיין. היא הייתה עתידה להיות אישה יפה ביותר בעתיד; שיער חום-בהיר, מעט מתולתל, שהגיע עד למרכז גבה, עם גוונים כהים ובהירים, שיכלו להיות טבעיים ומזויפים באותה המידה. היה לה מבנה גוף רזה עם קימורים במקומות הנכונים, והייתה יותר גבוהה ממני במקצת. עיניה, שאת הגוון הכחול-סגול שלהן עדיין לא הצלחתי לפענח, היו מיוחדות במינן.
“את בוהה בי,” היא אמרה לפתע, כנות וישירות מפתיעה בקולה.
הסמקתי עוד יותר. “סליחה.” מלמלתי. מה קורה לי היום?
היא צחקה. “זה בסדר. אני רומיין, דרך אגב.” אמרה בחיוך ידידותי. “רומיין רוס.”
הגיוני, מפני ששם משפחתו של ג'ורדון הוא רוס. “אלאנה,” הצגתי את עצמי. “אבל את כבר יודעת, אז זה לא משנה.”
“שם יפה,” היא החמיאה.
“גם שלך,” הרגשתי מחוייבת לומר חזרה.
“אז,” היא נעצה בי מבט. “ספרי לי איך הצלחת ללכוד את ליבו של אחד כמו וויל בלק.”
עוד פעם כנות וישירות שלא ציפיתי אליהן מנערה כמוה. “אה…” זו הייתה מילת היום שלי. “אני מניחה שאת צריכה לשאול את וויל את זה. אני לא יודעת לענות לך.” חוץ מזה שעדיין לא הגענו לשלב של "ללכוד לבבות" או משהו כזה. למרות שאם זה ימשיך ככה…
עיניי נדדו מרומיין לוויל, ומבטינו הצטלבו. עיניו היו ריקות מהבעה, אך ידעתי שהוא בטח גועש מבפנים. מעוצבן עלי ועל ההתנהגות שלי – ואני לא מאשימה אותו.
באותו הרגע, תהיתי אם נוכל להגיע בכלל למצב של אהבה, עקב האירועים האחרונים.
המחשבה גרמה למשהו בי לצנוח עמוק, ולהשבר.
“בהתחשב שהוא מסתכל עלייך כאילו את הבחורה היחידה בעולם, אני לא חושבת שהתשובה שלו תועיל לי במיוחד,” קולה של רומיין שלף אותי ממחשבותי בבת אחת, והסטתי את עיני מוויל חזרה אליה. “חוץ מזה, שלא תביני אותי לא נכון. אני מעריכה אותך על כך שהצלחת 'להשתלט' על שובר-לבבות כמו וויל.”
שובר לבבות… כן, הוא באמת שובר לבבות, וויל שלי.
שלי?
לא. וויל לא שלי. לעולם לא יהיה שלי. “אה, אני צריכה לשירותים,” אמרתי בשקט, ליבי מנתר, ועזבתי את רומיין, לפני שהיא תספיק לומר עוד משהו שיגרום לי לחשוב מחשבות בלתי רצוניות. פילסתי את דרכי לשירותי הקומה של הבניין המפואר, ושם נעלתי את עצמי האחד התאים.
מה לעזאזל אני עושה? מה לעזאזל אני חושבת? למה לעזאזל אני עושה שטות אחר שטות?
דפקתי את ראשי בדלת השירותים, מרגישה חסרת-אונים. ידי עקצצו מרוב רצון לגעת בוויל, לתבוע שהוא שלי מול כולם, אפילו שהוא לא שלי, ולעולם לא יהיה. גופי דאב לחום גופו. שפתי השתרבבו מרוב רצון להיות מנושקות על-ידי שפתיו שלו.
אלוהים. נהפכתי לאובססיבית כלפיו – שלא לדבר על כך שהתמכרתי למגע שלו, להכל…
“אני מטומטמת,” אמרתי בשקט, קולי חנוק. “אני פשוט מטומטמת.”
“יפה שאת מודה בזה,” קול מוכר-להחריד אמר מחוץ לתא השירותים שלי, ואני קפאתי. זיהיתי את הקול הזה. אבל זה לא הגיוני… היא אמורה להיות חולה… אמורה להיות בקומה…
הושטתי יד רועדת אל עבר ידית השירותים, ופתחתי את הדלת באיטיות, פוחדת ממי שאראה בחוץ.
ופחדי התממשו כשראיתי אותה נשענת על הכיור, מולי, מחייכת חיוך רע-לב.
שתקתי, ופשוט בהיתי בה, מנסה להבין אם אני הוזה או לא.
רוזי רייקס פשוט חייכה, וידעתי שהמפלה הגדולה הולכת להגיע.
]38[ וויל

לא יכולתי להתרכז במשחק בכלל. מחשבותי כל הזמן נדדו לאלאנה, ולמרחק שהרגשתי בינינו כמו חומת לבנים מובהקת.
מצד אחד, רציתי לנער אותה עד שתגיד לי מה קורה לה בראש. ומצד שני רציתי לעזוב אותה לנפשה, שתחשוב לבד ותגיע למסקנות, כי לא היה לי כוח לריחוק הזה יותר. רציתי שהיא תפסיק לחשוב כל כך הרבה ופשוט תחייה. אבל לא. היא מתעקשת להשאר מרוחקת.
והתחיל להמאס לי מהעניין.
אני יודע שבמקום לחשוב כמו ילד קטן הייתי צריך לשכנע אוהת ולהתעקש שאנחנו בסדר, שהכל בסדר. אבל לא יכולתי לעשות זאת כשידעתי שלא יהיה שיתוף פעולה מצידה, ושהיא תמשיך להיראות כמו קדושה מעונה בכל פעם שהיא איתי. כאילו מי ישמע מה כבר קרה. אנחנו ביחד, וטוב לנו. אז למה כל כך קשה לה לקבל את זה?
“וויל? הכל בסדר?”
עיני הצטמצמו. סרנה עמדה מולי, מצחה מקומט בדאגה, אך לא היא זו שאמרה זאת, אלא ג'ורדן, שהסתכל עלי בבלבול. נזכרתי שאנחנו באמצע צילומים, ושאני צריך לשחק.
“כן.” אמרתי מבעד לשיניים חשוקות. “הכל בסדר.” שקר.
באותו הרגע התחשק לי לחנוק את סרנה. רק בגללה אלאנה מתנהגת כמו שהיא מתנהגת. אם היא לא הייתה באה אליה עם השטויות של "את לא יכולה להיות איתו!” לאלאנה, אולי לאלאנה לא הייתה בעיה להיות איתי עכשיו.
עם זאת, תמיד יש את הסיכוי שהיא הייתה מקבלת רגליים קרות מאוחר יותר גם מבלי לדבר עם סרנה…
דחקתי את המחשבה לפינה מרוחקת במוח. זה לא משנה מה היה יכול לקרות. סרנה והיא דיברו, וזו עובדה. ועכשיו אלאנה מתנהגת מוזר.
החיים פשוט נפלאים כרגע.
“טייק שמונה! שלוש… שתיים… אחת… אקשן!”
“למה באת הנה, שיילו?” שאלתי בקול הכי קשה שלי, וראיתי את פניה של סרנה מתכווצות בכאב – ולא כי הייתה צריכה לעשות זאת לפי התסריט.
“אני…” היא נשכה את שפתה התחתונה, ובאותו הרגע הבנתי כמה שהתפקיד של האישה החלשה, הנואשת והתלויה מתאים לך כמו כפפה ליד. “אני רוצה להתנצל.” קולה לא גבר על לחישה.
לא התרככתי. לא בתור דמות, ולא בתור וויל. “ההתנצלות לא תתקבל גם אם תבטאי אותה כרגע, שיילו,” אמרתי בקול חד, והיא נראתה כאילו סכינים בלתי נראות ננעצו בבטנה והסתובבו. “את עשית מעשה בלתי נסלח. לכי מפה. את לא רצויה.”
“ג'ייסון – “
“עופי מכאן!” התפרצתי, קוטע אותה.
דמעות חדשות עלו לעיניה, והיא הנהנה חלושות ויצאה מהפריים. ברגע שהיא הייתה בחוץ, שילחתי אגרופי בקיר, כפי שהייתי אמור לעשות, וקיללתי ללא בושה. באותו הרגע ג'ורדן קרא, “קאט!” ואז הודיע לנו שהגיע הזמן להפסקה הגדולה.
יצאתי מהסט והלכתי לחפש את אלאנה כדי לגמור את השיחה שהייתה בינינו. במקום זאת, קלייטון עצר בעדי, והתחיל לדבר איתי על הא ודא, ואני הקשבתי רק בחצי אוזן. הוא כמובן שם לב לכך, ואמר לי בפנים זעופות, “תתרכז כשמדברים אליך, וויל. אני לא מוכן שתעופף לי כמו שעשית בצילומים.”
“רד לי מהגב, קלייטון,” נהמתי ועזבתי אותו בוהה בי בפה פעור. הוא לא היה רגיל לכך שאני נוהם, או מתפרץ עליו בדרך כלשהי. גם אני לא הייתי רגיל לכך, אבל לעזאזל, הייתי כעוס, ולא היו לי עצבים להתייחס לכל אחד באופן אישי.
לפני שהספקתי לעשות משהו נוסף, שתי בנות נכנסו לאזור הסט. אלאנה ועוד נערה, בערך בגילה, אם לא קטנה יותר, בעלת שיער פלטינה חלק שהשתפל ברכות עד לקצת אחרי כתפיה, גוף צנום וגובהה כשל אלאנה. היא חייכה חיוך קטן ומרוצה, כאילו קבלה מה שרצתה, בעוד פניה של אלאנה היו חתומות וריקות מהבעה יותר מאי פעם שראיתי אותה. משהו בי בישר לי שזה לא טוב.
לא טוב בכלל.
אלאנה לא דיברה עם הנערה איתה היא הגיעה. השתיים רק החליפו מבטים, וממה שיכולתי לראות, הן לא היו חברות. אז הנערה הלכה לסיג'יי, חיבקה אותו, נשקה לו על הלחי, וראיתי במו עיני איך סיג'יי מתרכך, מחייך את החיוך הכי אמיתי שראיתי על פניו אי פעם, ומחבק את הנערה חזרה.
בינתיים, אלאנה ניגשה אלי, פניה עדיין בלתי ניתנות להבנה, ולכסנה מבט נוסף לסיג'יי והנערה. “מי זאת?” שאלתי אותה, קולי מחוספס.
“רוזי, אחותו הקטנה של סיג'יי. היא איתי בשכבה.” אלאנה ענתה בקול שקט, מלא ברגשות שלא ידעתי לברור.
קמטתי את מצחי, כעסי כלפי חוזר. “אנחנו צריכים לדבר.”
“כן.” היא הסתכלה עלי ישירות, עיניה שחורות, ללא שום זכרון לכחול שאהבתי בהן כל כך. “אנחנו צריכים לדבר.” היא נשמעה לפתע עצובה, ואני לא הבנתי למה.
לקחתי את ידה, כמעט ועוצם את עיני למגע של ידה בידי, ולקחתי אותנו לקומה מעל לסט, שם ידעתי שלא יפריעו לנו. יצאנו למרפסת, אור השקיעה בפעם הראשונה רק מרגיז אותי ולא מעודד אותי, שאולי האווירה הרומנטית תרכך את שנינו. ידעתי שלא משנה איפה, איך ומתי, אנחנו לא נתרכך.
הייתה לי תחושה רעה למה שהלך להגיע.
ברגע שאלאנה סגרה את דלת המרפסת אחריה, לקחתי נשימה עמוקה ואמרתי, “דברי אלי.” אוקי, אז יותר פקדתי מאשר אמרתי.
אלאנה נשענה על המעקה, לידי, והסתכלה על הנוף שבחוץ. שפתיה התכווצו לקו, וידעתי שהיא תוהה מה לומר. החלטתי לזרז אותה. “אני יודע שאת עדיין מושפעת ממה שסרנה אמרה לך.”
היא שלחה לי מבט עצוב. “מה שסרנה אמרה נכון, וויל.” היא אמרה בשקט.
הפעם אני הייתי זה ששפתיו התכווצו לקו דק מתוך כעס. “כבר הסברתי לך שלא איכפת לי ממה שהזונה אמרה, אלאנה,” כמעט ולא יכולתי לשלוט על הזעם שהתגנב לקולי. “אנחנו ביחד, וזה מה שחשוב. ממתי איכפת לך מה אומרים? וחוץ מזה, לא היה שום דבר שהפריע לך להיות איתי בזמן הקצר הזה, אז מה פתאום סרנה קשורה עכשיו?!”
“אתה לא מבין, וויל,” קולה לא גבר על לחישה. “אתה לעולם לא תבין כמה אתה שווה.”
אלוהים. אדירים. פלטתי נחרה לא מושכת במיוחד. “אני לא מאמין שאת עדיין חושבת את זה.” ובאמת לא יכולתי להאמין.
“אנחנו שונים וויל,” דמעה קטנה זלגה במורד הלחי שלה, ונאלצתי להיאבק בעצמי שלא לעצור אותה. כאב לי לראות אותה בוכה. הלב שלי נמחץ כאילו הושלך לעברו אגרוף. רציתי לעטוף אותה בזרועותי ולהרגיע אותה, אבל לא יכולתי לזוז. היינו צריכים ליישב את העניינים בינינו קודם. “אולי באופי אנחנו מתאימים, אבל מבחוץ? תראה איך אתה נראה. תראה איך אני נראית.” היא בלעה את רוקה, כנאבקת בדמעות.
“אני לא אלוהים, אלאנה!” התפרצתי, לא יכול יותר לשמור את העצבים בפנים, ואפילו שהבכי שלה גרם לי לרצות להרוג מישהו, לא יכולתי שלא לכעוס מהמילים הטיפשיות שלה. “לעולם לא הייתי ולעולם לא אהיה! כמה פעמים את עוד רוצה שאני אגיד שאין לי שום בעיה איתך?!”
“אתה רואה?!” היא התפרצה גם, בוכה תוך כדי, ושלוותה נרמסת כלא הייתה. “עצם העובדה שאתה חושב ככה אומרת שאתה לא מבין כלום!”
“אני באמת לא מבין, מסתבר!” הרגשתי שדמי עולה באש. “אני לא מבין איך את ממשיכה לחשוב את אותו הדבר, שאנחנו 'מעולמות שונים' ונראים 'שונה' והכל שונה בינינו, ולא מתקדמת כבר הלאה! אף אחד מאיתנו לא מושלם, אלאנה! לא את, ובטח שלא אני! לכל מערכת יחסים יש את החסרונות שלה, אבל יש לה גם יתרונות – יתרונות שאת לא מוכנה להחשיב כחלק אינטגרלי בכלל!”
“אבל זה לא זה!” היא נענעה את ראשה בחוזקה, כמנסה להדוף את מילותי החוצה. מצחיק, זה גרם לי לשעשוע מהסוג המר ביותר, ואפילו לעלבון; את המילים של סרנה היא עוטפת ביד חמה, ואת המילים שלי היא לא רוצה בכלל להכניס לתודעה? זה לא הוגן. “אתה לא מבין שכל עוד אנחנו ביחד זה רק פוגע בי יותר?!”
“איך בדיוק?!” שאגתי.
“כי כשאתה איתי, אני מרגישה שאני לא ראויה לך! שיש בנות אחרות שהיו מתאימות לך!” היא טמנה את פניה בידיה, גופה משקשק. “איך אתה חושב שאני מרגישה כשאני נראית כמו נערה נורמאלית לחלוטין, ואתה כולך נראה כמו אל?!”
“את לא – “
“אל תגיד את זה!” היא קטעה אותי מלפני שהספקתי לומר עוד מילה, מרימה את פניה ונועצת בי מבט מלא בכאב. “אני יודעת מה אתה רוצה להגיד, ואני לא! אני מודעת לעצמי, וויל! אני לא יפהפייה כמו סרנה, או מהממת כמו האנה, או אפילו מסנוורת כמו רוזי! אני יודעת שאני נראית בסדר, נורמאלי, אבל לא יותר מזה! איך אתה חושב שאנשים מגיבים ברחוב כשאנחנו הולכים זה לצד זו, הא?!” היא שילחה בי מבט נוקב. “הם מסתכלים עליך בהערצה גלויה, והם בטח לא מבינים מה אתה עושה עם מישהי כמוני!”
“את יודעת מה? אני חושב שאלו רק תירוצים,” קולי היה נמוך בכמה אוקטבות מהרגיל. “אני חושב שאת סתם מחפשת לריב איתי. אני חושב שאת אומרת את כל הדברים האלו כדי להרחיק את עצמך ממני, כדי שהמכה תהיה חלשה יותר. אבל יודעת מה? לא בא לי.” שילבתי ידיים, יוצר מרחק באופן מודע. “לא בא לי לריב איתך. אין לי זין לריב איתך, וגם אם תמשיכי להטיח בי דברים, אני לא אתייחס.”
“אל תגיד – “
“אני לא יודע למה את מנסה לריב איתי, אבל אני יודע שאין לי כוח יותר. נמאס לי.” נראה אותה עונה לי עכשיו.
היא הסתכלה עלי, המומה, הדמעות נעצרו באופן זמני. ברגע שהיא ראתה את האמת על פני, היא נעצה בי את המבט הכי נוקב שלה עד כה, ואמרה בקול שקט, “שלא תחשוב שבגלל שהחלטת שאני מנסה לריב איתך אז זה משנה את האמת בדברי. התכוונתי לכל מילה ממה שאמרתי. אני לא חושבת שאנחנו יכולים להמשיך להיות ביחד.”
הרמתי גבה, לא קונה את הטון הרגוע פתאום שלה. “אה, באמת? אז מה את מציעה? שנפרד?” אפילו הרעיון היה אבסורד.
היא שלבה את ידיה כמוני, נסתה להיראות קשוחה כמוני, אך נכשלה נחרצות וידיה נפלו לצדדים, מתאגרפות. ראשה היה שפול ועיניה נעוצות ברצפת המרפסת כשאמרה, “כן. זה מה שאני מציעה.”
בריזה נשבה, מבדרת את שיערי ואת שיערה, שהיה אסוף כמו תמיד לקוקו החלק והארוך הזה שלה. משקפיה הסתירו את עיניה, שלראשונה מאז תחילת הריב שלנו, הביזקו את צבעם הכחול והמהפנט.
רק שהפעם הכחול לא הפנט אותי, ובמהלך התקופה הזאת שהכרתי את אלאנה ויצאתי איתה, גם ידעתי למה.
הפעם הכחול אמר שאלאנה מסתירה משהו. וזה העלה לי את הסעיף פעם נוספת.
“אם כך, אז אנחנו לא ביחד.” אמרתי בקול הכי קפוא שאי פעם הוצאתי מפי. “את יותר ממוזמנת ללכת.” הזעם שלי בער מתחת לעורי, אך הוא היה זעם קר, מפחיד. מאיים. זעם כלפי אלאנה, כלפי סרנה, כלפי כל העולם הזה.
אלאנה פתחה את פיה לומר משהו, ואז סגרה אותו, מבטה מתחמק מעיני. באותו הרגע לא חשבתי כשאמרתי, “מקווה שקיבלת את מה שאת רוצה.”
לא יכולתי להתמודד עם ההשלכות באותו הרגע. לא יכולתי להפנים. אז במקום זאת, הפניתי לה את הגב ויצאתי מהמרפסת לפני שהיא הספיקה לענות, מותיר אותה לבד.
]39[ אלאנה

“אני נותנת לך בדיוק כמה שעות לגמור את העניין איתו, ואז החוב שלך מחוק מבחינתי.”
דמעה אחר דמעה נפלה החוצה, השמש נעלמת אט-אט, ואני נופלת על רצפת המרפסת, מרגישה אבדון כמותו מעולם לא חשתי. הרצפה הייתה קרה, כמו הקול של וויל. המעקה היווה חומת בטון. השמיים המתכהים היו כמערכת היחסים בין וויל לביני.
זו אשמתי.
אלמלא היותי חלשה, אולי משהו טוב היה ממשיך לפרוח ממערכת היחסים של וויל ושלי. אבל לא. אני חלשה. ווויל כרגע קיבל טעימה מן החולשה שלי.
לא רציתי לריב איתו. באמת שלא רציתי. אפילו שהדברים שאמרתי היו נכונים. אפילו שבאמת ככה הרגשתי. ידעתי שהוא לא יסכים איתי, או יסכים לזה שאני חושבת ככה מלכתחילה. לא רציתי לסיים את הקשר בינינו ככה. לא רציתי לסיים את הקשר בינינו בגלל הסיבות האלו, כי בתוך תוכי, על אף שידעתי שאלו סיבות שנובעות רק מחוסר הבטחון המשווע שלי, ידעתי גם שאלו לא סיבות מספקות בשביל לסיים קשר, מערכת יחסים.
אבל אז רוזי הגיעה, כמו גוויה ששבה מהמתים, וגרמה לי לעשות את מה שעשיתי. גרמה לי לגרום למפלה של מערכת היחסים של וויל ושלי. בתוך שניות, דקות ספורות, וויל הלך כלא כלום. הוא היה זועם עוד לפני שהתחלנו לדבר, כך שאני מניחה שלא הכל זה אשמתי, אבל ידעתי, באמת ובתמים ידעתי, שכשהוא יבין מה קרה, שאנחנו לא ביחד, הוא יאשים אותי.
על אף שקיוויתי שהוא יחוש חרטה, ושינסה לרדוף אחרי ולהחזיר אותי אליו, ידעתי שרוב הסיכויים שזה לא יקרה. הוא כל כך כעס, כל כך זעם…
“אני לא עושה זאת מתוך רשעות, מגוריאן. אני עושה זאת מתוך החובה האישית שלך להחזיר לי ובענק על העוול שגרמת לי.”
זו אפילו לא אשמת רוזי. היא הייתה רק גורם שדחף אותי לעשות את המעשה הזה עוד יותר. ההחלטה הייתה כבר בתוכי. ההחלטה להפרד מוויל התגבשה כבר כשהיא ניגשה אלי ואמרה לי את מה שאמרה. אני פשוט החלטתי לתת לה את מה שהיא רוצה – ואת מה שידעתי שנכון לעשות.
“אני חושב שאת סתם מחפשת לריב איתי. אני חושב שאת אומרת את כל הדברים האלו כדי להרחיק את עצמך ממני, כדי שהמכה תהיה חלשה יותר. אבל יודעת מה? לא בא לי.”
“גם לי לא בא, וויל…” מלמלתי, קולי חלש כמו שמעולם הוא לא היה חלש.
“אם כך, אז אנחנו לא ביחד. את יותר ממוזמנת ללכת.”
“אני לא רוצה ללכת, וויל. אני רוצה להיות ביחד, אני רוצה להיות איתך…” ייבבתי אל תוך ידי, דמעות זולגות ללא הרף.
“מקווה שקיבלת את מה שאת רוצה.”
“לא,” קולי היה חנוק. “לא קיבלתי את מה שאני רוצה.” יבבה. “אפילו לא קרוב.”
*
מהרגע שהגעתי הביתה, הסתגרתי בחדרי. אמא הייתה באחד מההתקפים שלה, אמורי רב איתה שוב, אבא ניסה לרסן אותה ואדריאנה ישבה בצד וצפתה במתרחש בעיניים פעורות ובכי תמרורים.
לא יכולתי לייחס לזה חשיבות. פתאום אמא כבר לא מעניינת אותי. לא איכפת לי שאמורי צריך ריסון משלו. אבא יכול ללכת ולחפש את העצם שהנשמה הכלבית שלו איבדה. אדריאנה מצידי שתמשיך לבכות.
לראשונה בחיי, התרכזתי בי. ולעזאזל, זה כאב.
שכבתי על מיטתי, מאזינה למוזיקה הישנה שאני אוהבת, ובכיתי בשקט. שמעתי את כל השירים של הסוקרפיונס, גאנס אן רוזס, מטליקה, נירוונה, אפילו ביטלס פה ושם. אבל המוזיקה לא עודדה אותי. היא רק גרמה לי לבכות חזק יותר. כי התגעגעתי למנגינות שוויל ניגן לי כשהייתי עצובה, המנגינות היפהפיות ההן.
לאחר כמה שעות של האזנה, ידעתי שאני חייבת להעסיק את עצמי. לקחתי שיעורי בית שהזנחתי ופשוט הכנתי אותם. כל אותו הזמן שחשבתי על תרגילים במתמטיקה, או נוסחאות בפיזיקה, לא חשבתי על וויל. אבל הדמעות לא פסקו – כי אפילו אם במודע לא חשבתי עליו, אז בתת מודע הוא היה נוכח כל הזמן.
והמילים מהריב שלנו לא פסקו לזרום אל תוך ראשי. לא פסקו ללחוש לי, בעצם, כמה מטומטמת אני. התחילו לעלות לי חששות שהייתי צריכה להשאיר אותי איתי. שאסור היה לי להכנע לרוזי. שהייתי צריכה להלחם עליו, להלחם על מה ששלי, אפילו אם זו המחשבה הכי אנוכית בעולם, ווויל הוא של כולם.
הייתי צריכה להשאיר את מקור האושר שלי איתי.
כשסיימתי את השיעורים, התחלתי לנקות את החדר, בהיעדר משהו טוב יותר לעשות. טאטאתי את השטיח, ניגבתי את החלונות, סידרתי את השולחן, בדקתי שהבגדים שלי מקופלים היטב בארון.
אבל כל זה הסתיים מהר מידי, והייתי צריכה לעצמי עוד תעסוקה. אז לקחתי ספר, מילאתי לעצמי אמבט, וטבלתי את עצמי במים, מנסה לקרוא את הספר.
“…את יותר ממוזמנת ללכת…”
“…מקווה שקיבלת מה שאת רוצה…”
“…אנחנו לא ביחד…”
“וויל…” הדמעות התחזקו.
לא משנה מה עשיתי, לא יכולתי שלא לחשוב עליו.
לא משנה כמה ניסיתי להעסיק את עצמי, זה לא עבד.
כלום לא עבד. כי וויל נותר אצלי בראש.
*
הלילה לא היה פשוט. לא הצלחתי להירדם בכלל, נזכרת כל הזמן בשיחה עם וויל ובשיחה עם רוזי. בשלב מסויים ידעתי שלישון אני לא אוכל, וגם אם כן, חלומותיי יהיו רדופים על-ידי וויל, ולכן הקמתי את עצמי, וירדתי למטבח. לקחתי קערה ולתוכה קצצתי ירקות. אכלתי את הסלט באיטיות, כל ביס יותר כואב מהשני. רק כעבור רבע שעה סיימתי את הסלט, ועליתי חזרה לחדרי. שם, שלחתי מסרון לבוס שלי כדי להודיע לו שאני לא אוכל לעשות משמרות בחודש הקרוב.
ידעתי שזה לא בריא לתת לפרידה הזאת להשפיע לי כך על החיים, אבל ידעתי שאני לא אוכל להתרכז בעבודה. וויל פלש לכל מחשבה ומחשבה שלי, אפילו כשהיינו ביחד, אבל עכשיו, כשאנחנו כבר… לא, זה נעשה גרוע יותר.
ואנחנו לא ביחד.
דמעה. ועוד דמעה. ועוד דמעה אחריה. מצאתי את עצמי על רצפת החדר שלי, בוכה, ידי מנסות לאסוף את השברים של ליבי. מעולם לא כאב לי כל כך כמו באותו הרגע. מעולם לא ידעתי שלהפרד ממישהו שבאמת הרגשתי אליו משהו יכול לגרום לכל כך הרבה כאב.
יפחותיי היו חנוקות. לא יכולתי להעיר אף אחד בבית, לתת להם לדעת כמה כואב לי. לא יכולתי לתת להם לשמוע אותי בוכה. לא יכולתי להדאיג אותם. אני זאת שצריכה להשאר חזקה, לא משנה מה.
ובאותו הרגע, ידעתי שאני לא אוכל לשרוד את זה לבד. לא משנה כמה ארצה, לא אוכל לשאת את הפרידה הזאת על כתפי בלבד. הייתי צריכה מישהו – הייתי צריכה חברה טובה שתעמוד לצידי, שתשמש לי ככתף תומכת, כאוזן קשבת.
לקחתי את הפלאפון המיושן שלי בידיים רועדות וחפשתי מישהו ברשימת אנשי הקשר שלי. לא יכולתי לדבר עם האנה על זה, בגלל הריב שלנו, וגם כי כנראה לעולם לא נחזור להיות חברות שוב, לא כל עוד היא תשאר כעוסה ואני אשאר מרוחקת. אהבתי את אנדרו וקאלי בכל ליבי, אבל ידעתי שגם אליהם לא אוכל להתקשר. הם לא יבינו.
זה הותיר לי רק מישהו אחד.
ידעתי שהשעה מאוחרת מידי – בכל זאת, ארבע בלילה זו לא שעה אידיאלית – אבל לא היה לי איכפת. הייתי נואשת למישהו שיעזור לי. הייתי נואשת לחבר קרוב.
“הלו?” קול מנומנם ענה לי.
“כריסטי, זאת אני,” קולי היה שבור, חנוק, צרוד. “אני צריכה אותך.”
*
כריסטי ואני ישבנו בפארק המרכזי, זו ליד זו, בדממה מוחלטת. היא נראתה טוב, שמתי לב; פניה, שבדרך כלל היו עגלגלות, רזו מעט, ונראו יותר ארוכות. עיניה החומות הכהות סחבו ידע ובגרות שלא היה בהן בעבר – כלומר, לפני שניתק הקשר בינינו. שיערה הבלונדיני, שתמיד היה מקורזל, נפוח וארוך, היה יותר רך למראה, ויותר ארוך, אסוף לקוקו מדוגם. היא רזתה באופן כללי, בנוסף לזאת, ולבשה מכנסי ג'ינס צמודים, טוניקה אופנתית, ומגפיים. היא נראתה בהחלט זוהרת ויפה. תהיתי אם מה שהוביל לשינוי המשמעותי הזה הוא העובדה שהיא יוצאת עם ג'פרי פייטון, החברה והשותף לדירה של וויל.
וויל.
רק מלחשוב על השם שלו לחלוחים עלתה לעיני.
“אז,” כריסטי קטעה את הדממה, מלכסנת מבט לעברי. “למה רצית להפגש איתי?” היא נשמעה מעט מסוקרנת, ועם זאת מרוחקת.
שמרתי על פנים ריקות מהבעה – או לפחות כך קיוויתי. ניסיתי להיראות אדישה כל היום בבית הספר, והעייפות שלי מהלילה הלבן בהחלט הועילה לי. רוזי לא הייתה בבית הספר, כך שלא הייתי צריכה לסבול לראות אותה, ובנוסף לכך, ג'ייק שלח לי מבטים תמהים, ונאלצתי להתעלם.
מבטה של כריסטי פילח אותי, וידעתי שאני חייבת לענות. “אני…” היססתי, והשפלתי את ראשי, כדי שלא תראה את הדמעות המצטברות בעיני. “אני רוצה לספר לך משהו.”
כריסטי הרימה גבה. “כן. הבנתי את זה עוד כשהתקשרת לפנות בוקר,” היא אמרה ביובש. לא האשמתי אותה על חוסר הרצון שלה להיות איתי כאן, ולדבר איתי. היא הרי כבר בחרה את הצד של האנה, ולא רצתה שום קשר איתי.
לצערי, לא היה לי מישהו אחר לדבר איתו, עד כמה פתטי שזה נשמע.
אלוהים, אני פתטית.
לקחתי נשימה עמוקה ורועדת, ידי נקמצות לאגרופים, וגופי רועד מעט. “עד אתמול,” לחשתי. “יצאתי עם וויל בלק.”
לזה, כריסטי לא צפתה. עיניה נפערו לרווחה בהפתעה גמורה, ולפני שהיא הספיקה לשאול שאלות, המילים פרצו החוצה ממני.
סיפרתי לה איך וויל ואני נפגשנו אחרי תקרית המסעדה, ואז על המפגש שלנו בלורייל, ועל איך ששמרנו על קשר הדוק. סיפרתי לה ששקרתי להאנה ולה על אנדרו, שבעצם הייתי בקשר חשאי עם וויל ולא רציתי שהן ידעו, אז המצאתי את אנדרו, וגרמתי לו לפברק מערכת יחסים איתי. סיפרתי להן על הנשיקה הלוהטת בבית שלי, ועל הדייט הראשון שלנו, ועל כל מה שתמיד רציתי לספר לחברות שלי, כמו כל אישה אחרת שרוצה לספר לחבריה הקרובים על החבר שלה.
ואז הגעתי לרוזי, ולשיחה שניהלנו. השמטתי את הפרט המרכזי של למה הייתי חייבת לרוזי טובה, וכריסטי לא דחפה לתשובות, נותנת לי את המרחב שלי. רק סיפרתי לה שהחובה שלי לרוזי הייתה כל כך גדולה, וכך גם התגמול שהגיע בסופו של דבר. סיפרתי לה על הריב הנורא עם וויל, על מה שאמרתי לו ועל איך שהרגשתי לגבי כל מערכת היחסים הזאת שלנו, ועל כמה שהוא היה מעוצבן, ועל כך שנפרדנו.
אחרי זה פרצתי בבכי ולא יכולתי להמשיך לדבר.
“אוה, אלאנה,” כריסטי לקחה אותי בזרועותיה וחיבקה אותי חזק. חיבקתי אותה חזרה, כמהה לתחושת הניחום שהיא הסבה לי באות והרגע. “אני כל כך מצטערת. כל כך, כל כך מצטערת.”
לא עניתי. יבבתי במקום.
היא הרפתה ממני מעט, מניחה את ידיה על כתפי, ומסתכלת אל תוך עיני, שהיו בטח נפוחות ואדומות מרוב בכי. עיניה הראו את הצער והרחמים שכל כך חששתי מהם כל חיי. זו הסיבה הרי למה לא סיפרתי לאף אחד על המצב בבית – מלבד האנה, שגם זאת, בדיעבד, הייתה טעות – אבל הפעם, הפעם הסכמתי לרחמים האלו. לעזאזל, אני בעצמי רחמתי עלי.
“אני יכולה לראות לך בעיניים כמה שאת מחבבת אותו, לאנה,” היא אמרה, קולה מעט חנוק. “לעזאזל, אני גם יודעת שהוא מחבב אותך – ג'פרי, החבר שלו, ואני יוצאים, והוא סיפר לי על כך שלוויל יש חברה שהוא פגש וחשב שהיא מדהימה בשבילו. הוא גם אמר שוויל דלוק על החברה שלו – את, מסתבר – קשות.”
“זה לא משנה,” אמרתי בקול רועד. “אנחנו לא יכולים להיות ביחד יותר.”
“למה?” היא תבעה לדעת. “אל תתני לרוזי להחליט עליך ככה! אם את רוצה וויל, קחי אותו!”
“גם אילו יכולתי, אני בספק אם הוא היה רוצה אותי עכשיו, עם כל החוסר ביטחון שלי כלפי כל מערכת היחסים הזאת,” טמנתי את פני בידי. “הרי למה לו לטרוח?”
“אלאנה – “ כריסטי התחילה, אבל לפתע צלצול קטע אותה. הטלפון שלי. הוצאתי את המכשיר מכיסי, וכשראיתי מי מתקשר, קפאתי.
כריסטי הסתכלה על הצג, ועיניה נפערו לרווחה כשראתה גם כן. “זה הוא?”
“כן.” בלעתי את רוקי, גופי רועד ללא מנוח.
“תעני לו?” זו הייתה שאלה, כריסטי מסתכלת עלי בצער.
הטלפון רטט בידי. “אני לא יודעת…” מלמלתי, מרגישה את ליבי בגרוני.
כירסטי הרצינה. “זאת ההזדמנות שלך, אלאנה.” היא אמרה בשקט. “אני בספק אם האגו הגברי שלו יתן לו להתקשר אליך פעם נוספת.”
היא צדקה, כמובן. אגודלי רעד, תמה, ועצמתי את עיני בחוזקה כשעשיתי את המעשה שידעתי שיסיים את האפיזודה הזאת הכי מהר שאפשר.
לחצתי ניתוק.
]40[ וויל

מעולם לא הרגשתי חרא כל כך כמו באותו הרגע.
האייפון כמעט ונמחץ בידי מרוב שהחזקתי אותו חזק. הזעם שחשתי, הרצון לתת לו להשתלט אלי במקום להרגיש את הכאב, היה כל כך מאיים, עד שמבלי לחשוב, זרקתי את האייפון על רצפת הסלון בכל הכוח. המסך נסדק, אך התעלמתי. במקום זאת נשענתי לאחור, מניח את ראשו על ידי, ומנסה להעביר את כאב הראש שחשתי – וגם להסתיר את עיני מקסאבייר וג'ף, שבחנו כל תנועה שלי בחשש, כמו איזו מפלצת שלא יודעים איך לרסן.
לא יכולתי להאמין שהיא סיננה אותי. לא יכולתי להבין את זה. אלאנה לעולם לא מסננת אותי, לא משנה מה.
זה רק אומר שזה באמת נגמר.
הרגשתי כאילו היא לקחה סכין, נעצה בליבי, וסובבה, עד שאדמם למוות. הכאב, ההפנמה, ההבנה… הכל היה יותר מידי בשבילי. מעולם לא הרגשתי עד כדי כך גרוע. מעולם לא הרגשתי שהעולם שלי מתפורר לנגד עיניי.
“וויל…” קסאבי נשמע מעט מהוסס.
לא עניתי לו. במקום זאת, קמתי ממקומי, נכנסתי לחדרי וטרקתי את הדלת אחרי. ברגע שעשיתי זאת, בעטתי בכסא המחשב, מרגיש שזה לא מספיק, שאני צריך להרביץ למישהו, ולא לחפצים.
להרביץ למישהו יספק אותי הרבה יותר.
“תשתלט על עצמך.” פקדתי על עצמי, מרגיש לפתע כמו ארצ'י, עם בעיות הכעס והאלימות שלו. לא רציתי להיות בחור כזה, לכן לאט-לאט התיישבתי על רצפת החדר, עצמתי את עיני, ושאפתי עמוק.
זה לא הרגיע אותי בכלל והכאב רק התעצם.
לא האמנתי שהיא גמרה איתי. לא האמנתי שהיא לא רוצה אותי יותר. לא האמנתי שהיא נפנפה אותי. לא האמנתי שהיא זרקה אותי.
לא יכולתי להאמין.
“וויל!” ג'ף קרא מבחוץ. “מה קורה לך?! תענה לנו, לעזאזל איתך!”
לא עניתי. לא יכולתי לדבר. ההלם הזה, הזעם, הכאב – הכל ביחד יצר מצב של הכחשה. זה לא הגיוני שהיא דחתה אותי. זה לא הגיוני שאנחנו לא ביחד.
בבת אחת כל גופי התחמם. רציתי אותה. רציתי אותה יותר מכל אחת אחרת. רציתי אותה יותר משרציתי לנשום. רציתי אותה כל כך, עד שהרגשתי יותר מעורר-מינית משאי פעם הרגשתי.
כל פעם שהייתי עם אלאנה, הרגשתי כמו נער מתבגר שההורמונים משתלטים עליו. רציתי לעשות בה כל כך הרבה דברים, שלא לדבר על לעשות אותה. עד עכשיו לא חשבתי על זה בכלל – כמובן, ידעתי בתת-הכרה שאני רוצה אותה גם מבחינה מינית, אבל לא חשבתי על זה ללא הפסקה. אבל מאז אתמול, מאז הריב, אני לא יכול שלא לחשוב הזה.
כל הלילה לא יכולתי להירדם מרוב שהיה לי חם. לא הצלחתי להשתלט על עצמי ומצאתי את עצמי חולם עליה חלומות יותר רטובים משחלמתי אי פעם. בבוקר הייתי קם עם זיקפה מביכה והרגשה של תסכול-מיני יותר גדול משאי פעם חשתי.
ועכשיו, חשבתי על השפתיים שלה. אלוהים שישמרני, השפתיים שלה. השפה התחתונה מעט מלאה יותר מהעליונה, שכל כך כיף לנשוך אותה. האף הסולד והקטן שלה שלא יכולתי שלא לנשק לא פעם ולא פעמיים. אפילו האוזניים שלה עוררו אותי, גורמות לי לרצות לנשוך אותן.
והגוף שלה… אלוהים, כמה דברים רציתי לעשות לו, ועוד לא הספקתי. כמה מקומות בו רציתי לחקור, ולא יצא לי.
ולמה?
כי אלאנה זרקה אותי.
הזעם חזר בבת אחת, וכל מחשבה מינית שהייתה לי באותו הרגע נעלמה כלא הייתה, מתחלפת בזכרונות מאתמול.
לעזאזל איתה!
ידעתי שעדיף שאני לא אהיה בדירה עכשיו. מצב הרוח שלי יכול היה לגרום למכות ביני לבין הבנים, ולא התחשק לי לפגוע בהם ולהוציא עליהם את כל עצבי. לכן, כשהשעה הייתה אחת-עשרה בלילה, זרקתי על עצמי מעיל ונעליים, ויצאתי מחדרי.
“לאן אתה הולך?” שאל ג'ף, כאילו יש לו את כל הזכות שבעולם לדעת.
“לא עניינך.” עניתי בקול נמוך, שקט, מאיים, שולח לו מבט של עדיף-שתסתום-לפני-שאחטיף-לך.
“וויל, אתה לא נראה לי במצב לצאת עכשיו – “ קסאבי התחיל אבל אני קטעתי אותו.
“אתה לא אמא שלי, קסאבי. אני אעשה מה רוצה.” אמרתי באותו הטון, שולח לו מבט מזהיר.
ג'ף הזעיף פנים ופתח את פיו כדי להתווכח, אבל קסאבי, שהיה לו יותר טאקט, הניח יד על כתפו והניד בראשו לשלילה. הוא הסתכל עלי במבט מבין, ואני סובבתי להם את גבי ויצאתי מהדירה בטריקת דלת. ירדתי לחניה, ולקחתי את האלפא-רומאו שלי. טסתי על הכביש לכיוון אחד הברים הפופולארים והחניתי שהגעתי למקום.
נכנסתי מבלי לעמוד בתור ומבלי לעשות סלקציה – הסלקטורית הסתכלה עלי במבט חולמני – ונכנסתי לבר, זועם יותר מאי פעם. אך על פני שמתי את ההבעה הכי אדישה שלי, ונתתי לזעם לשוט נמוך, מתחת לפני השטח, קפוא מתמיד.
התיישבתי על יד הבר, והזמנתי לי כוס וויסקי. רציתי לא לדעת מי אני עד סוף הלילה.
שוט אחר שוט הזרמתי לתוך גופי. רק השוט השמיני האלכוהול התחיל להשפיע, אך המשכתי ללא רחם. בשלב מסויים, בחורה התיישבה לצידי והזמינה גם היא שוטים של אלכוהול.
“מי היה מאמין. וויל בלק, מכל האנשים בעולם, נמצא בבר הזה, שותה את עצמו למוות.”
לכסנתי מבט לבחורה, אך האור המעומעם וראייתי, שהחלה להטשטש בגלל האלכוהול, לא איפשרו לי לראות אותה כמו שצריך. אבל קולה, שהיה צרוד בנסיון להיות סקסי, היה מוכר באופן מעומעם, כמו קול של מכר-רחוק שלא פגשת כבר חודשים.
החלטתי לא לענות לה ולהמשיך לשתות. הבחורה, עם זאת, לא נכנעה. “אתה יודע,” היא התקרבה עלי, החזה השופע שלה מתחכך בידי, שפתיה מוברשות כנגד אוזני בזמן שלחשה לי, “אם אתה כאן בשביל סטוץ, אני מוכנה.”
קלטתי את הדו-משמעות במילותיה, אפילו כשהייתי כבר בשוט השנים-עשר שלי, ומחשבותי החלו להמחק. “אני לא כאן בשביל סטוץ.” קולי היה גלום.
הבחורה צחקקה צחוק נמוך שפתאום נשמע לי סקסי. “אולי אני אשנה את דעתך,” היא לחשה, ובאופן מפתיע שמעתי את זה מעל לבסים של המוזיקה שהתנגנה.
ואז ידיה החלו למשש את חזי. ראשי הופנה אליה. ניסיתי להזעיף פנים, אך ללא הצלחה. חשבתי שראיתי ירוק מנצנץ בעיניה, שעדיין נראו חשוכות עקב האור המעומם והטשטוש, ואז שפתיה היו על שלי.
זה הרגיש לי רע ולא נכון, אפילו בראש המשוכר שלי. אבל לפתע ידעתי שזה או זה, או ללכת-מכות עם מישהו. אם כבר להוציא את העצבים שלי, אז למה לא בסקס?
לפתי את ראשה, ידי ממוללות את שיערה החלק תוך כדי ששפתיה נפתחות, נותנו לי להחדיר את לשוני לפיה. בבת אחת תמונה של אלאנה עלתה לראשי. אלאנה היפה שכבר לא שלי, עם העיניים הכחולות הכהות האלו שלה, והשיער החלק שלה…
בבת אחת, דמיינתי שאני מנשק את אלאנה. זה לא היה כל כך קשה, בהתחשב בעובדה שהתחלתי לאבד את זה מרוב אלכוהול.
אספתי את הבחורה בזרועותי, ועל אף שהיא הייתה גבוהה יותר ומקומרת יותר מאלאנה, לא הייתה לי בעיה לדמיין שזאת היא. הושבתי את הבחורה על ירכי כשרגליה משני צדדי, ונישקתי אותה כאילו אני מנשק את הבחורה שאני רוצה.
אני לא יודע איך, או ליתר דיוק, אני לא זוכר, אבל מצאתי עצמי בתא-שירותים קטן וצפוף עם הבחורה, כשאני מצמיד אותה לקיר התא וממזמז אותה. היא גנחה ברגע שדחקתי בה לכרוך את רגליה הארוכות סביב מותני, והיא עשתה זאת בעונג רב.
לא הייתי עדין איתה בכלל. תלשתי ממנה את הבגדים בכעס, אלאנה מופיעה בראשי אחרי כל בגד שזרקתי על רצפת השירותים המטונפת. משכתי בשיערה חזק, וכשלבסוף זיינתי אותה, זיינתי אותה כל כך חזק, עד שחשדתי שפגעתי בה. אבל באותו הרגע לא היה לי איכפת.
זה היה עדיף על הכאב שאני חשתי ודחקתי כל אותו הזמן, מנסה להסוות אותו באמצעות עונג. אבל אפילו כשגמרתי, העונג לא השפיע כלל על הכאב שחשתי בחזה.
לעזאזל!
הותרתי את הבחורה על רצפת השירותים בבר ויצאתי משם הכי מהר שיכולתי. ידעתי שזה לא חכם לנסוע במצבי המשוכר, אבל לא הייתה לי ברירה. אז דחפתי את עצמי אל תוך האלפא-רומאו האדומה שלי, ונסעתי חזרה הביתה, בנס לא נתפס על ידי שוטר.
וכשהגעתי הביתה ונכנסתי לחדרי, התיישבתי על המיטה שלי וטמנתי את ראשי בידי. כאב ראש תקף אותי, והכאב בחזי התגבר. אלאנה המשיכה להופיע לי בראש, עיניה מהפנטות, שפתיה חושניות, גופה מתנועע בחוסר-נוחות, כמו תמיד, ואולי אפילו חוסר-בטחון עליו היא מנסה לכפר בעזרת מילים עוקצניות.
“זין!” צעקתי, ולפתע שמתי לב שאני בוכה. לא, לא, לא. אני לא יכול לבכות! אסור לי לבכות! לא בכיתי כבר עשר שנים – אני לא אבכה עכשיו!
אבל הדמעות הבוגדניות לא הקשיבו לי. הן זרמו החוצה, ובאותו הרגע ידעתי גם למה.
אהבתי את אלאנה. התאהבתי בה, בדרך כלשהי, בכמה חודשים שהכרנו. אהבתי אותה. והיא עזבה אותי.
“לעזאזל!” קראתי כמתחנן לגאולה. משכתי בשיערי, מנסה להכאיב לעצמי, מנסה לגרום לכאב בחזי להיעלם, מנסה לגרום לאהבה הזאת להיעלם.
זו הייתה אהבה נכזבת עכשיו. לא היה לי טעם להשאיר אותה, ובייחוד לא אחרי שדפקתי את הבחורה הזאת הלילה.
“אלאנה…” מלמלתי, כל הכוח נוטש אותי פתאום. “אני אוהב אותך.” ליבי נחמץ כשאמרתי את שלוש המילים האלו, שחלמתי כל כך על לומר למישהי, ולעולם לא יצא לי. התקפלתי, מרגיש כמו הבחור הכי בר-מזל, ועם זאת הכי חרא שיש.
עד שמצאתי אהבה, היא נטשה אותי.
עד שמצאתי את הבחורה היחידה שענתה על כל הקריטריונים שלי, היא נעלמה מחיי.
“אני אוהב אותך…” אמרתי בקול חנוק, דמעות מטשטשות את ראייתי עוד יותר.
לאחר כמה רגעים של כאב ויגון קורע-לב, כמותו ראיתי רק בסרטים רומנטים שראיתי בעבר, פשטתי את חולצתי, בוחן את הקעקוע שלי. משום מה, זה גרם לכאב להחמיר, וכדי לא לחשוב עליו, שלפתי מחברת מוכרת מתחת למיטתי, לקחתי עט, ורשמתי:
“שם: לא איכפ לי.
דירוג יופי מ-1 עד 10: 0.
דירוג ביצועים מ-1 עד 10: 0.
מספר: 90.”
]41[ אלאנה

וויל לא התקשר עוד הפעם, ולמרות שידעתי שהוא לא יתקשר פעם נוספת, לא יכולתי לרסן את הכאב שפילח את ליבי כל פעם מחדש כשחשבתי עליו, ועל מה שקרה.
עברו כבר שבועיים מאז שנפרדנו סופית. כל אותם שבועיים, לא עניתי לאף אחד בטלפון. סיננתי את קאלי ואנדרו, שלא היססו לצלצל ולשאול מה שלומי כל פעם מחדש, ואפילו את אחיי, שהתקשרו מפעם לפעם כדי לבדוק מה קורה איתי, כשלא ראו אותי בבית.
הייתי עם כריסטי כל הזמן – כלומר, כל הזמן בבית הספר. היא הייתה לצידי כשחלפתי ליד רוזי רייקס במסדרונות, וזו הייתה שולחת לי מבט רב-משמעות וממשיכה בדרכה. היא הייתה לצידי כשבכיתי בשירותים בהפסקות בשבוע הראשון, ואז כשהקשחתי את עצמי נגד הדמעות בשבוע השני. לא ידעתי איך להודות לה על כך מספיק. מעולם אף אחד לא עשה משהו כזה בשבילי. וידעתי שזה דורש ממנה הרבה זמן, כי במקום לדבר עם ג'ף, החבר שלה, היא בלתה את זמנה הפנוי בבית הספר איתי.
כמה ימים לפני יום ההולדת התשע-עשרה שלי, כריסטי הודיעה לי שהגיע הזמן שאני והאנה נדבר, כי נמאס לה מהמצב שהאנה עכשיו נמצאת לבד.
“אני לא יודעת אם הקשר שלנו יכול לחזור להיות מה שהיה, כריס,” אמרתי לה בשקט, בעוד שתינו יושבות בקפיטריה בהפסקת הצהריים. “הריב שלנו היה דיי… אגרסיבי.”
“לא איכפת לי,” כריסטי שלבה את ידיה, מסתכלת עלי בעקשנות שלא הייתה אצלה בעבר. ג'ף אכן גרם לשינוי אצלה – ולווא דווקא רע. “אתן הייתן חברות טובות ממש. קשר כזה לא יכול להקטע רק בגלל ריב מטופש על נושא מטופש.”
“כריס – “
“לא איכפת לי. אחרי בית הספר, אני כולאת אתכן באחת הכיתות ואתן מדברות. הסוף.”
כמובן שמצבי החלש לא יכולתי להתנגד, לכן פשוט הנהנתי, ותהיתי אם האנה תסכים לדבר. התברר לי, כמה שעות מאוחר יותר, כשבית הספר נגמר, שהאנה אכן הסכימה, ושהיא תפגוש אותי בכיתת הכלכלה. בית הספר היה פתוח גם אחרי שעות הלימודים בגלל מועדוני התלמידים שהתקיימו בשעות אחר הצהריים.
אני הגעתי ראשונה לכיתה, והתיישבתי ליד החלון, צופה בשקיעה המעומעמת על-ידי הגשם. הידקתי את מעילי סביבי, וקפצתי מעט כששמעתי את דלת הכיתה נפתחת. האנה עמדה בפתח, יפהפייה כמו תמיד, אם כי הבעתה הייתה רצינית להחריד. שיערה האדום היה גלי ונעים למראה, פזור על גבה באלגנטיות. עיניה הירוקות חצבו את עיני כשפגשו בהן, וגופה היה דרוך כולו לקרב, כמו שלי.
“היי,” ניפצתי את הדממה בסופו של דבר, וחיכיתי עד שהיא תתיישב. היא תקדמה לכיווני, והתיישבה על השולחן מולי, מרחק של כשני מטר בינינו.
“היי,” היא אמרה חזרה לפחות, והרגשתי שביב של תקווה. אולי זה עוד לא אבוד.
שתיקה מביכה השתררה בינינו לאחר מכן, ואני ידעתי שהיא מצפה ממני שאגיד משהו. יכולתי לראות את זה בהבעת פניה האדישה-כביכול. לכן לקחתי נשימה עמוקה, והוצאתי את זה החוצה בקול מחוספס. “אני מצטערת.”
עיניה נפערו מעט, אך היא החירה אותן למצבן הרגיל. שפתיה נמתחו לקו דק, ואני ידעתי שזה לא הולך להיות קל.
“אני… לא התנהגתי ברציונליות בריב שלנו,” הכרחתי את עצמי לומר, ליבי הולם מעט מהר בחזי. “אני בקושי זוכרת אפילו על מה הוא היה.” ניסיתי לחייך, אבל כמו בכל השבועיים האחרונים, החיוך נמוג לפני שהספיק להמתח.
האנה בחנה אותי, סורקת אותי מלמטה למעלה, כמחפשת שגיאות במראה שלי. ידי היו קפוצות לצידי גופי, ואני חיכיתי שהיא תגיד משהו, לשם שינוי.
מה שהיא אמרה לא היה מה שציפיתי. “את חיוורת, וירדת במשקל. הלחיים שלך שקועות והעיניים שלך בולטות.”
הסתכלתי עליה בהפתעה, מנסה להבין למה לעזאזל היא אמרה את זה. “מה?” היה השאלה המבריקה שפלטתי.
האנה נעמדה והתקרבה אלי, סוגרת את המרחק בינינו. היא הייתה מרחק של נשימה ממני, והסתכלה עלי במבט עצוב. “אני גם מצטערת, אלאנה.” היא אמרה להפתעתי הגמורה. “גם אני לא נהגתי בשכל בריב שלנו. חיפשתי לריב איתך, באיזשהו מקום, וכך זה קרה.” היא השפילה את ראשה, מסתכל על הרצפה. “סליחה.”
“ננה…” קולי נסדק, ודמעות עלו לעיני, אך הכרחתי אותן להשאר בפנים. לא רציתי לבכות יותר. לא רציתי להרגיש יותר. רק רציתי להמשיך הלאה, מבלי לחשוב, מבלי להזכר. והדמעות הזכירו לי כל כך הרבה דברים שהייתי צריכה להתחיל ולשכוח בשביל שפיותי.
עיניה עלו לעיני, אשמה נשקפת מהן, ושתינו, בהתאמה מושלמת, חיבקנו זו את זו. היא, שלא כמוני, כן בכתה, ואני מצאתי את עצמי מלטפת את ראשה. לאחר כמה רגעים של התחבקות, שחררנו זו את זו, והסתכלנו אחת על השנייה. בבת אחת, מבלי לחשוב יותר מידי, פרצנו בצחוק משחרר – הצחוק הראשון שלי מאז הפרידה.
אני לא יודעת כמה זמן עמדנו שם וצחקנו, אבל כשסיימנו, מצאנו את עצמנו נוסעות במריס, הגרוטאה האהובה שלי, לבית הקפה האהוב על שתינו. שם ישבנו שעות על גבי שעות ודיברנו, מספרות אחת לשנייה את כל מה שהחסרנו בתקופה שלא דיברנו.
אני סיפרתי לה על וויל, ועל הפרידה, ועל הכל. הצלחתי, איכשהו, לא לבכות תוך כדי, ולבסוף האנה החזיקה לי את היד ונתנה לי חיבוק, מבינה לליבי. אך עם זאת, כשסיפרתי לה עליו, כל אותו הזמן היה לה מבט מעט אשם בעיניים, אבל מאוחר יותר הסקתי שבטח דמיינתי את זה.
כשאני סיימתי עם הסיפור שלי, האנה סיפרה לי מה אני פספסתי. היא הספיקה לצאת עם אינספור בנים, לשכב עם עוד כמה, והייתה בודדה מתמיד. היא רצתה חבר קבוע, לשם שינוי, ושמישהו יעריך ויאהב אותה כמו שהיא, עם כל הפגמים שלה, ושלא ינסה לשפוט אותה או לנסות ולהפוך אותה למישהי שהיא לא. קנאתי בה על כך מאוד – דרך המחשבה שלי הייתה יותר עקומה משלה, זה בטוח.
לאחר מכן, כששתינו כבר סיימנו לשפוך הכל, הסעתי אותה חזרה הביתה, ואז החזרתי את עצמי. בבית, כשהלכתי לישון, לראשונה הרגשתי מעט תקווה. שאולי אני אוכל להתגבר על וויל אחרי הכל. שאולי הכל יהיה בסדר.
ובלילה, לשם שינוי, לא היו לי חלומות על בחור בעל שיער שחור מעט ארוך, עיניים כסופות, כשהעין הימנית מנצנצת מעט עם ירוק, גוף אלוהי, קעקוע ספירלי ירוק על החזה, וחיוך שובה-לב. הפעם לא חלמתי כלל.
והדבר היה משחרר, ועם זאת לא הפחית את תחושת החלוליות בתוכי.
*
ביום שלמחרת, החלטתי לחזור לעבודה עוד לפני סיום החודש. בנוסף לכך, בבוקר התייצבתי מול אחיי, אותם הזנחתי. אדריאנה ואמורי דרשו לדעת מה עובר עלי, והבטחתי להם שאני אהיה בסדר. לא ידעתי אם אני באמת אצליח לעבור הלאה, אבל התקווה כבר הייתה נוכחת. וחוץ מזה, לא כאב לי כל כך כמו בכל השבועיים.
בבית הספר, כריסטי, האנה ואני חזרנו להיות השלישייה הכי טובה. דיברנו וריכלנו וסתם נהנינו להיות זו בחברתה של זו. כריסטי סיפרה לנו על מעלליה עם ג'ף, ועל כמה שהם היו קרובים ללעשות-את-זה אתמול. בנוסף לכך, האנה סיפרה שהמטרה הבאה שלה היא לכבוש את קסאבייר חוארז, החבר של ג'ף ושל וויל. כריסטי ואני עודדנו אותה, ואני השתדלתי שלא להרגיש רע אחרי איזכורם של חבריהם של וויל.
בעבודה, קאלי ואנדרו עטפו אותי בזרועות חמות, והסבו לי תחושת נוחות שלא חשתי כבר זמן מה. השף טולוז אפילו הכין לי עוגה עם כתובית משוקולד שאמרה “תרגישי טוב" בצרפתית. הודיתי לו על כך, ובסוף המשמרת, אכלתי אותה בעזרתם האדיבה של קאלי ואנדרו.
וכשחזרתי הבייתה וצרחותיה של אמא קיבלו את פני, היה לי הכוח להתמודד איתה ולעמוד מולה, לצד אדריאנה הבוכייה ואמורי הנזעם. ולבסוף, בלילה, אדריאנה התכרבלה בחיקי, וישנו יחד כפיות כשאני, כמו תמיד, הכפית החיצונית, עוטפת את אחותי הקטנה בחום והאהבה שאמא מעולם לא הביאה לנו.
אחרי היום האופטימי הזה, הרגשתי בתקווה. הרגשתי שאולי אני אצליח לשכוח מוויל בלק אחת ולתמיד. שאני אצליח לתת אותו לרוזי, בדיוק כמו שהיא רצתה וכמו שהיה נחוץ ממני לעשות, ושאז אעבור הלאה.
ועם זאת, למה, עם כל התקווה שחשתי, לא הצלחתי לעצור את הדמעות השקטות שזלגו על לחיי כל הלילה?
]42[ וויל

“וויל, אתה לא יכול להמשיך ככה.”
הסתכלתי בקור על קסאבי, שעמד מאחורי וצפה בי מכין את הקפה השחור שלי. “אני לא רואה איך זה עניינך, חוארז.” אמרתי בקול המקפיא שאימצתי בשבועיים וחצי האחרונים.
קסאבי ניסה לשמור על פני פוקר, אך יכולתי לראות איך ידיו נקמצות לאגרופים. מאז הפרידה, לא הצלחתי למצוא בעצמי את הכוח לקרוא לג'ף ולקסאבי בשמותיהם. קראתי להם במקום זאת בשמות המשפחה שלהם, והדבר הפתיע, הכעיס והעליב אותם בו זמנית. אך לא הרגשתי חמלה כלפיהם. לא הרגשתי כלום, למעשה.
כלום מלבד ריק אינסופי בתוכי. ריק שידעתי שרק אדם אחד בעולם הזה יכול למלא שוב, אבל לעולם לא יעשה זאת.
אלאנה.
אל תחשוב עליה, אידיוט!
“זה כן ענייני,” קסאבי אמר בקול רועד מרוב כעס, אך הוא ניסה להשתלט על עצמו. “זה כן ענייני, וכן עניינו של ג'ף, ושל קלייטון, שאליו אתה מתנהג הכי נורא, אם לומר את האמת.”
החלטתי שלא להגיב. הפניתי את גבי אליו חזרה, מסיים להכין את הקפה שלי. לקחתי אותו והלכתי להתיישב בסלון, אך קסאבי עצר בעדי, לופת את כתפי. שלחתי לו מבט נוקב דרך עיניים מצומצמות ובתנועה חדה גרמתי לו לשחרר אותי. “אל תדחוף את האף שלך.” אמרתי בטון מזהיר והתיישבתי בסלון, מחמם את עצמי בעזרת הקפה.
“לעזאזל איתך, וויל!” קסאבי התפרץ, לא מניח לי לנפשי ומתיישב מולי, עיניו נראות יותר חומות מאשר כחולות, וסוערות כמו שהרבה זמן לא ראיתי. “אתה שוכב עם בחורות על ימין ועל שמאל, שותה את עצמך לאובדן הכרה, רובץ בבית, בקושי מתרכז בעבודה – מתי תצא מזה?!”
“שכבתי רק עם חמש בנות מאז,” אמרתי בטון אדיש.
“אתה ואלאנה כבר לא ביחד!” קסאבי התנשף. “ועל אף שאני לא יודע את הפרטים, אני יודע שאתה צריך לנסות ולפחות לחיות שוב! נכון, אני יודע שאתה אוהב אותה – “
“אל תדבר איתי על אהבה, חוארז,” קולי היה מתחת למינוס. “אתה לא יודע מה זאת אהבה. אתה לא יודע מה זה לאבד אהבה. פשוט תסתום, אחרת אני אתפוצץ, ואני לא אהיה אחראי למעשי.”
קסאבי הסתכל עלי חבוסר אמון מהול בהלם, ולקח נשימה עמוקה. “אתה הורס את עצמך, וויל.” הוא אמר בשקט, קולו מאיים. “ואם לא תתן לנו לעזור, רוב הסיכויים שג'ף ואני לא נצליח להציל אותך מעצמך.”
במילים אלו הוא קם ממקומו, עלה לחדרו וטרק את הדלת אחריו. נשארתי לבדי בסלון, עם כוס הקפה שלי. רציתי להטיח אותה ברצפה, אבל כבר שברתי כוס אחת, וזה היה מספיק.
האייפון שלי צלצל, ואני בדקתי מי מתקשר אלי לפני שעניתי. “מה את רוצה?ֿ" שאלתי מבלי לטרוח להסוות את הרוגז בקולי.
“וואו,” מורין אמרה ביובש מהצד השני של הקו. “זו אחלה דרך לענות לאחותך הקטנה, אמברוז.”
התפלאתי שהטלפון לא מתפוצץ מרוב העוצמה שהחזקתי אותו. “אם את רוצה כסף,” אמרתי דרך שיניים חשוקות, בניסיון כושל להשמע סבלני. “אז תאלצי לחכות. אני שולח אלייך צ'ק רק בעוד חודש.”
“שלא תחשוב שאני לא יודעת לעשות חשבון, מפגר,” היא ענתה חזרה, כעוסה. “לא התקשרתי בשביל לבקש כסף. וחוץ מזה, הבר מרוויח מעולה בינתיים. לוקאס ואני מריצים אותו כמו שצריך, ואפילו שכרתי עובדים חדשים, ושכר הדירה של הבר והדירה מעל אפילו ירד מעט בחודשיים האחרונים – “
“מורין, אין לי את כל היום.” קטעתי אותה בקור. “מה את רוצה?” חזרתי על השאלה המקורית.
הייתה הפסקה קצרה, ואז – “מי משך לך בזנב שאתה כזה זועם ומרושע?” היא שאלה, סקרנות מהולה בדאגה ניכרים בקולה.
“לא עניינך.” הרגשתי שזו התשובה הכי פופולארית שיוצאת מפי בזמן האחרון.
היא נאנחה. “אתה כזה נוד נפוח, אמברוז,” היא צקצקה בלשונה. “בכל אופן, רק רציתי לבקש ממך משהו.” היא עצרה, לתת אפקט דרמטי, ואז אמרה – “אני צריכה שתעביר הודעה לסיג'יי.”
איזה יופי. הם לא נפרדו או משהו? או שאולי אני סתם מדמיין? בכל אופן, מסתבר שהם עדיין ביחד. ציפורני שרטו את הספה והרגשתי שהזעם שלי מוכפל שבעתיים. בני משפחת רייקס פשוט מנסים להרוס לי את החיים. “תודיעי לו בעצמך.” אמרתי בקול כל כך מחוספס ומאיים עד שאפילו אני נרתעת מעצמי.
עמדתי לנתק כשהיא התנשמה. “אמבי, בבקשה תקשיב לי רק רגע לפני שאתה מנתק לי בפרצוף.”
המתנתי, והיא לקחה נשימה עמוקה ומעט רועדת ואמרה בשקט, “הוא… הוא לא מוכן לדבר איתי.”
גם אלאנה לא מוכנה לדבר איתי. המחשבה גרמה לכאב, שעל אף שהיה קבוע בחזי, כאב כל פעם מחדש באותה עוצמה. ידי נקמצה על ליבי, והתכווצתי, מנסה לנשום, אך בקושי. “זה לא ענייני.” פלטתי איכשהו. זהו היה כמובן שקר – ייחלתי לכך שאחותי וסיג'יי יפרדו כבר. לא יכולתי לשאת במחשבה של אחותי ביחד עם האויב המושבע שלי – זה פשוט לא יכול לקרות. זה לא טבעי. שלא לדבר על דוחה ברובד מסוים.
“בבקשה, אמברוז,” מורין יבבה, וקלטתי שהיא בוכה. “ה-הוא נ-נפרד ממני לפני יומיים פ-פתאום, משום מקו, ו…” היא שיהקה. “א-אני רוצה ל-לדבר איתו, שהוא י-יסביר לי מה ק-קרה. מ-מה עשיתי ל-לא בסדר!”
“מורין – “
ֿ"אני מתחננת, אמברוז,” היא בכתה.
ידעתי שאסור לי להיות אנוכי עכשיו. מורין לעולם לא מתחננת. לעולם. לא משנה מה קורה. רציתי להרוג את סיג'יי, אם הוא גרם לאחותי להוריד את עצמה עד לכדי התחננות.
“בסדר.” הכרחתי את עצמי לומר, מנסה להפחית את הכאב בחזי.
היא התנשפה בהפתעה. “באמת? ת-תודה, אמברו – “
ניתקתי לפני שהיא הספיקה לומר את שמי פעם נוספת. לא רציתי לחשוב עליו. לא רציתי לחשוב על כלום, למען האמת. אך לפני שהספקתי לשקוע בכלום הנצחי פעם נוספת השבוע, הטלפון שלי צלצל שוב.
“מה עכשיו?” רטנתי בקול רם, וראיתי שקלייטון מצלצל אלי. כמה נפלא. “מה?” נהמתי.
“מחר אתה עושה הרצאה בתיכון על חיי הזוהר.” הוא אמר בקול חד.
“למה?” שאלתי בכעס, מרגיש בזעם הקר מבעבע תחת השטח.
“כי ככה החלטתי. כל המפורסמים שעובדים אצלי ואצל אשר וביל עושים הרצאות בתיכונים. זה טוב בשביל השם הטוב שלכם והפופולאריות, שלא לדבר על יחסי הציבור והשיווק.” קלייטון ענה בחוסר שלווה.
“נפלא.” הציניות נטפה מהמילה הבודדת הזאת כמו ממשפט שלם.
“אל תשתמש בטון הזה איתי, וויל,” קלייטון נבח.
“איפה זה?” התעלמתי מההטפה. “ומתי?”
וכשהוא אמר איפה ההרצאה הזאת הולכת להתקיים, הרגשתי שכל עולמי מתפוצץ.
לא ידעתי אם לצחוק או לבכות, אז לכן פשוט נתקתי לקלייטון, ושקעתי במרמור. אבל כמובן, כשקמתי על מנת ללכת למקרר ולהוציא לי בקבוק וודקה – הייתי צריך את זה יותר מאי פעם – נשמע צלצול פעמון. אף אחד לא רוצה להניח לי לנפשי היום.
נהמה של חוסר שביעות רצון פרצה מחזי ואני הלכתי בכעס לדלת ופתחתי אותה בחוזקה. הלם השתלט עלי כשראיתי מי חיכה לי בחוץ.
סיג'יי רייקס.
“מה אתה עושה פה?” כמעט והתפרצתי.
אשמה התפשטה על פניו של האויב המושבע שלי. “אני יכול להכנס?” הוא שאל, קולו מחוספס, עיניו מביאות דאגה שלא ידעתי לפרשה.
הייתי צריך לאסוף את כל כוח הרצון שלי בשביל לזוז הצידה ולתת לו להכנס. הוא פסע פנימה בהיסוס, ואני טרקתי את הדלת אחריו, מרעיד את כל קירות הדירה. סיג'יי בחן את המקום, ואני הובלתי אותו לסלון, שם התיישבנו זה מול זה. לא הצעתי לו לשתות או לאכול – והוא גם לא ביקש. אני פשוט ישבתי שם ובהיתי בו, מצפה להסבר, ומצפה לקבל אחד שיספק אותי.
הוא לקח נשימה עמוקה והסתכל עלי. “נפרדתי ממורין.” הוא הכריז, בטוח שהוא מפתיע אותי.
עיני, במקום להפער לרווחה מרוב תדהמה, הצטמצמו בכעס. “אני יודע.” אמרתי בשקט-בשקט, קולי כקול של טורף. “היא התקשרה אלי לפני כמה דקות וביקשה ממני שאבקש ממך לענות לה לטלפונים, כדי שתסביר לה למה נפרדת ממנה.”
דאגה התווספה לאשמה שלו. “אני צריך להתנצל בפניה.” הוא אמר בשקט, יותר לעצמו מאשר אלי. “אני יודע שאני צריך. ואני גם אעשה זאת. אבל אתה יודע למה נפרדתי ממנה.”
כי הוא יצא איתה רק בשביל לפגוע בי, בדרך כלשהי, וכי הוא לא באמת רצה אותה. “כן. אני יודע.” קולי נטף ארס.
סיג'יי בהה ברצפה, ולקח עוד נשימה עמוקה. “אני צריך שתעשה לי טובה, בלק.” הוא אמר בשקט.
הרמתי גבה. “ולמה שאעשה דבר שכזה?” שאלתי בלגלוג. “זה לא כאילו עשית בשבילי יותר מידי, רייקס. יצאת עם אחותי בשביל לפגוע בי, ואז פגעת בה. למה שאעשה בשבילך טובה?”
סיג'יי הרים את מבטו אלי, הבעתו קרועה. “אני צריך שתצא עם אחותי.” הוא הטיל את הפצצה.
שמרתי על חזות אדישה. התעלמתי מהכאב שפילח את ליבי פעם נוספת פתאום. התעלמתי מהמחשבות שהתרוצצו בראשי – שלא לדבר על כך שהתעלמתי מהזעם שפיעם בתוכי כמו מפלצת שרק מחכה להוראה פשוטה שלי לתת לה לצאת החוצה ולרצוח את כולם. “רוזי?” שאלתי בקול נטול מרגש.
סיג'יי הנהן בנוקשות, והסיט את מבטו. “אני יודע שהיית בן-זונה, בלק. אני יודע שפגעתי באחותך, ואני באמת מצטער על כך. אבל… אחותי נפגעה יותר.”
פתחתי את פי כדי לצעוק עליו אבל הוא קטע אותי עוד לפני שהתחלתי. “בבקשה, בלק. תן לי לפחות להסביר את עצמי.” הוא נשמע נואש, עיניו מתחננות. “לא הייתי מבקש את זה ממך אם לא הייתה לי אך ברירה אחרת – אבל אין לי ברירה, ואני ממש צריך את הטובה הזאת.”
החלטתי להקשיב לו אחרי הכל. נשענתי לאחור, משלב את ידי, ומנסה לשמור על חזות קרת-רוח כמה שרק יכולתי.
“רוזי הייתה ילדה עדינה ושברירית פעם,” סיג'יי פתח, קולו שקט. “היא לא הייתה מסוגלת לפגוע בזבוב, באמת. היא הייתה נשית נורא – אהבה להתאפר, לעצב לעצמה את השיער, לשחק בבובות, וכל השטויות האלו שבנות עושות. כל כך טהורה, רוזי הייתה.
“אבל התמימות נטשה אותה כשהיא הגיעה לגיל עשר. באותו היום, היום הנורא ביותר בחיי, לקחתי אותה ללונה-פארק. הייתי אז בן שבע-עשרה, בוגר מספיק בשביל לשמור עליה. או כך חשבתי. בכל אופן, הגענו ללונה-פארק, עלינו על כל המתקנים, ונשארנו שם עד שאחרוני המבקרים נאלצו לעזוב. אבל רוזי רצתה להשאר, ואני עשיתי הכל בשביל שהיא תהיה מאושרת, והצלחתי לגרום לשנינו להשאר אחרי הסגירה.”
סיג'יי לקח עוד נשימה עמוקה, וטמן את ראשו בידיו. “נותרו חמישה עובדים בסגירה. בנים. הם תפסו אותנו כשראו שנשארנו לאחר הסגירה, ורצו לעשות איתנו הסכם; הם יתנו ללכת בלי כל בעיה בתנאי שאני אתן להם לגעת ברוזי. כמובן שסרבתי, ועל כך חטפתי.
“הם הרביצו לי, פוצצו אותי במכות, גרמו לי לשכב שותת דם על הרצפה. כשאני הייתי על סף עלפון, הם התקרבו לרוזי, ואחותי הקטנה לא הספיקה אפילו לצרוח לפני שהם..” נחרדתי לראות דמעות על פניו של סיג'יי. “לא יכולתי לעצור אותם.” קולו היה חנוק. “לא יכולתי לעצור אותם מלקרוע את בגדיה, מלאנוס אותה, אחד אחרי השני. מלקחת לה את התמימות.”
הוא לא דיבר למשך כמה דקות, אבל ידעתי שזה לא הסוף. ניקיתי את ראשי ממחשבות אחרות והתרכזתי רק בסיג'יי. כשהוא פצה את פיו, מילים נוספות נזרמו החוצה. “מיותר לציין שרוזי השתנתה מאז. היא הסתגרה בתוך עצמה, לא הילדה החייכנית והשברירית שהייתה פעם, אלא ילדה קשת-לב עם עבר נורא. ההורים שלנו שלחו אותה לטיפולים, אבל אף אחד לא הצליח לפצח אותה.
“אבל בגיל שלוש-עשרה היא הכירה ילדה שהפכה להיות החברה הכי טובה שלה, ושומרת סודה. השתיים נהפכו לחברות הכי טובות, והורי ואני כבר קיווינו שהמצב שלה משתפר. אבל אז, בגיל חמש-עשרה, קרה עוד משהו.
“רוזי וחברתה הצליחו איכשהו להכנס לתוך מועדון של בני עשרים-ואחד ומעלה. שם… מה שקרה שם…” סיג'יי ניער את ראשו, כאבוד. “לא ידעתי שלמישהו יכול להיות מזל כל כך רע בחיים כל כך קצרים, אבל מסתבר שזה אפשרי.” קולו היה מר. “רוזי נאנסה שוב.”
לא יכולתי למנוע מליבי שלא לצאת אל הנערה שראיתי לפני כמה זמן. הנערה עם שיער הפלטינה והחיוך המרושע. הנערה שהלכה לצד אלאנה.
“היא והחברה הזאת שלה הפסיקו להיות חברות, והשפיות של רוזי, שתמיד הייתה על הסף, נעלמה כלא הייתה.” קולו של סיג'יי חדר דרך הזכרונות שלי. “היא התחילה לשכב עם בנים ללא הפסקה, חשבה שהורי ואני לא יודעים על זה, והתחילה להשתמש בכולם כמו בבובות על חוט. ועכשיו…” הוא הסתכל עלי בעיניים אדומות ונפוחות מבכי. “היא רוצה להיות איתך, בלק. היא רוצה שתהיה החבר שלה.”
הסתכלתי על סיג'יי, מנסה להבין מה לעזאזל הוא סיפר לי כרגע, מנסה לחשוב מה לענות, איך להגיב, אך לא ידעתי איך. תחושה רעה הזדחלה לבטני, וידעתי, פשוט ידעתי, שאיכשהו, כל הסיפור הזה קשור לאלאנה ולפרידה שלנו. הייתי בטוח בתשעים ותשע פסיק תשע אחוזים שאני צודק.
ועם זאת, איך יכולתי לומר לא אחרי סיפור שכזה?
במקום לענות לו על הבקשה, שאלתי, “למה אתה אומר לי את זה? למה היא לא באה ואומרת לי בעצמה?”
סיג'יי השפיל את מבטו. “זה חלק מהחוב שאני חב לה. היא החליטה לאסוף אותו עכשיו, בטענה שאני צריך לשדך ביניכם.”
“חוב?” שאלתי בהפתעה גלויה.
סיג'יי רעד מעט. “היא לא שכחה לי את רגע החולשה שלי בלונה-פארק, בלק. היא לעולם לא תשכח איך אחיה הגדולה, זה שאמור היה להגן עליה, שכב, כמעט מחוסר הכרה לגמרי, ולא עשה כלום כשהאנשים ההם עשו לה מה שעשו. זה החוב שלי כלפיה.”
הוא מלכד אותי, וידעתי שאין לי ברירה. ידעתי שאם לא אסכים לצאת עם רוזי רייקס, אני לא אוכל לחיות עם עצמי. ידעתי שאם אני לא אעזור לסיג'יי, אני ארגיש עוד כאב, ועוד סבל, ולא רציתי יותר.
ועל אף שלא הייתי מוכן למערכת יחסים נוספת, ורציתי לשקוע בתהום שלי, מצאתי את עצמי מבטיח לסיג'יי רייקס, פעם אויב ויריב, עכשיו רק בחור חלש וחסר אונים, שאני אצא עם אחותו הקטנה. סיג'יי הודה לי בעיניים דומעות, ואפילו חיבק אותי חיבוק מאוד לא גברי, אני חייב לציין. הוא הבטיח לי בתגובה שהוא יתנצל בפני מורין, ושהוא יפנה לי את הדרך בתעשייה, ולא יציק לי יותר שוב.
ואחרי שהוא עזב, תוכנית החלה להתגבש בראשי. כי מחר, בגלל קלייטון, אני הולך לתיכון, איפה שרוזי לומדת, ושם אמצא אותה, ואדבר איתה.
בתקווה שאצליח להתמודד עם לראות את אלאנה שוב.
]43[ אלאנה

יום לפני יום ההולדת שלי, מצאתי את עצמי הולכת לצד שתי חברותי הטובות לכיוון אולם ההרצאות ביחד עם כל שאר התלמידים בתיכון שלנו. ראיתי את אדי לפני כמה דקות הולכת וצוחקת עם חברותיה; שמחתי לראות שהיא מחייכת יותר. לא ידעתי עוד כמה אוכל לסבול לראות אותה בוכה.
רוזי, מארני ולולה הלכו כמה מטרים לפנינו, מפטפטות על הא ודא, ומאחורינו הלכו ג'ייק קלארק, האקס שלי, וכמה מחבריו – סם, האקס של כריסטי, ומייסון, האקס של האנה, ביניהם. האנה, כריסטי ואני החלפנו מבטים כששמנו לבל קבוצה הזאת מאחורינו, ושלושתינו חייכנו חיוכים זהים – שלי קצת יותר מעושה משלהן.
“אז על מה הרצאת-הפתע הזאת?” כריסטי פתחה בשיחה.
“קראתי בעיתון המקומי לפני כמה ימים שהתחילו בפרוייקט להעלאת מודעות הציבור לגבי אוכלוסיית המפורסמים בעיר,” האנה משכה בכתפיה. “אולי זה מפורסם כלשהו?”
הנהנתי באישור. “שמעתי את מיס דונובן מדברת עם מר ג'נסן על כמה שהיא מתרגשת לקראת הבחור שמגיע להרצות אצלנו.” אמרתי, בוחנת את ציפורני בחוסר עניין.
האנה הרימה גבה. “מיס דונובן לא מתרגשת משום דבר,” היא ציינה. “זה בטח אומר שהמפורסם ממש מפורסם.”
כריסטי צחקה. “אולי זה ג'ף?” היא אמרה בתקווה. “הוא הזכיר משהו על ללכת לתיכון כלשהו להרצות על חיי הזוהר… אולי הוא בא הנה ועושה לי הפתעה?”
“זה יכול להיות מאוד רומנטי,” צחקה האנה, בעוד היא מסלסלת את שיערה האדום על אחת מאצבעותיה. “ועם זאת, מאוד דביק.”
“בכל אופן, בקרוב נגלה,” אמרתי בחיוך קטן ומזויף.
הגענו לאולם ההרצאות ביחד עם שאר התלמידים ותפסנו לנו מקום טוב באמצע למעלה. כולם התלחששו בהתלהבות על מי בא להרצות לנו, ועל כמה זה מרגש שמתבטלות לנו שעתיים אחרונות בגלל ההרצאה הכביכול-חשובה הזאת. למעשה, רק רציתי לסיים עם ההרצאה הזאת כבר כדי שאני אוכל ללכת הביתה ולהתמרמר בשקט.
ניסיתי, באמת שניסיתי. כל יום אני מנסה להיראות שמחה ושהכל בסדר, אבל הכל לא בסדר. כשאני לא חושבת על… עליו, אז אני מרגישה ריקנות. וכשאני כן חושבת עליו, אני בוכה. זה מצב בו אני יוצאת מופסדת, איך שלא יהיה.
“לאנה?” קולה של האנה שלף אותי ממחשבותי. “את בסדר?” היא שאלה, עיניה דואגות. “יש לך הבעה מוזרה על הפנים.”
מצמצתי כמה פעמים, ושמתי לב שכולם השתתקו, ציפייה מורגשת באוויר. לקחתי נשימה עמוקה והנהנתי, מחייכת חיוך מעושה בשביל לספק אותה. האנה חייכה חזרה, והפנתה את ראשה לבמה, איפה שהמנהל שלנו, מר פרסטון, עמד זקוף-קומה, מיס דונובן, הסגנית שלו, עומדת לצידו חסרת נשימה עם סומק קל על לחייה.
“אני מבקש מכולם להיות בשקט,” מר פרסטון אמר לאחר כחכוח גרון מהיר. “אני לא מוכן לסבול פטפוטים במהלך ההרצאה, בטח לא לפני איש חשוב כמו הבחור שיעלה לכאן בעוד רגעים אחדים.”
דממת אלחוט השתררה באולם.
“יופי,” מר פרסטון הנהן באישור. “ההרצאה, כפי שנאמר לכם, היא על חיי הזוהר. הבחור שירצה לכם הינו מפורסם ביותר, ולפיכך ישנה הבטחה כבדה. כל מי שינסה לפגוע בו בדרך כזו או אחרת יוענש בחומרה.” מבטו הנוקב של המנהל עבר מאחד לאחד בקהל. “אני מצפה להתנהגות נאותה ומכבדת עד סוף ההרצאה. עונשים חמורים ינתנו לאלו שאפילו ינסו לעשות משהו לא בסדר.” הוא שלח מבט רב-משמעות לג'ייק, שידעתי שהיה מופרע לא-קטן. זה בא ביחד עם תדמית הילד-הרע, שובר-הלבבות-הבית-ספרי שלו. הוא לא נראה נבוך במיוחד, ואף הבזיק חיוכיםל עבר חבורת בנות שבהתה בו. הבנות צחקקו בשקט.
“ועכשיו,” מר פרסטון הכריז, “אני מתכבד להזמין לבמה את לא אחר מאשר וויל בלק!”
נדרכתי בבת אחת, עיניי נפערות לרווחה. זיעה קרה נגרה על מצחי כשראיתי שתי דמויות עולות על הבמה, האחת גבר בשלהי שנות השלושים לחייו, שזיהיתי קקלייטון, והשני… וויל.
וויל שלי.
לא, לא שלי יותר.
לחלוחית הצטברה בעיני לפני שהספקתי למנוע זאת. גופי רעד, שפתי רטטו, והרגשתי שאני רוצה לפרוץ בבכי כאן ועכשיו, מול כל התלמידים הדוממים.
עמדתי לעשות בדיוק את זה כששתי ידיים נתלפפו סביב ידי שלי, ולחצו. הסתכלתי לצדדים וראיתי את כריסטי והאנה אוחזות בידי בחוזקה, פניהן עדיין על הבמה, אך שתיהן מתוחות. לחצתי את ידיהן חזרה והשפלתי את ראשי, נוטעת את מבטי לרצפה.
התנשפויות הפתעה נשמעו בקול החדר. “זה וויל!”, “הבחור הכי סקסי ביקום!”, “הוא נראה אפילו יותר טוב במציאות – לא חשבתי שזה אפשרי!”, “הוא פשוט נוטף סקס!”, “הקעקוע שלו זה הדבר הכי מחרמן שראיתי מימי!”
אטמתי את אוזני ללחשושים, שהסתיימו גם ככה כשוויל כחכח בגרונות. הכרחתי את עצמי להרים את מבטי ולהסתכל עליו. הוא לא השתנה מהפעם האחרונה שראיתי אותו; שיער שחור פרוע, עיניים אפורות מחשמלות וסוערת; גוף שרירי, גבוה וסקסי מאי פעם; גון-עורו זהוב ומושלם למראה.
הוא נראה כל כך טוב, עד שהכאב בחזי היה בלתי נסבל. צד אחד בי לא יכול היה להאמין שנתתי למישהו אלוהי כמוהו ללכת, וצד אחר בי, הצד ההגיוני, ידע שעשיתי את הדבר הנכון. הדבר היחידי שיכולתי לעשות.
אבל למה לעזאזל זה צריך לכאוב כל כך?!
“תירגעי, אלאנה,” כריסטי לחשה לי. “תשאפי ותנשפי. אל תתני למראה שלו להשפיע עלייך.”
ניסיתי לעשות כדבריה, אך ללא הצלחה. לא יכולתי להתיק את מבטי ממנו, עכשו כשהסתכלתי עליו. הוא עמד זקוף, הבעתו אדישה, ואפילו משועממת, עיניו סורקות את הקהל לא בלחץ או בהתרגשות, אלא בסקרנות מעט… זועמת. הוא היה זועם, הבנתי פתאום. זעם שקט, זעם כאוב, זעם שראיתי בו פעם אחת – בפעם האחרונה בו התראינו, כשהוא נטש אותי על המרפסת.
צמרמורת חלפה בי, מלווה ברעד בלתי נשלט.
האנה לחצה את ידי.
“אחר-הצהריים טובים לכולם,” וויל אמר, מחייך לפתע את החיוך המהמם שלו – אך לא האמיתי, זה שזכיתי לראות מספר פעמים. זה היה חיוך הבמה שלו, חיוך שידע להפיל לכל כך הרבה בנות את התחתונים שזה כבר לא מצחיק. “אני וויל בלק, כפי שאתם בטח יודעים. ואני כאן בשביל לספר לכם על החיים שלי.”
בנות בכל האולם לא יכלו להתיק את מבטיהן ממנו, תשוקה בעיניהן, ואפילו רעב. כולן, ללא יוצאת מן הכלל, רצו לגעת בו, לחוש בו, שהוא יהיה שלהן. ידי לחצו את ידיהן של כריסטי והאנה לאור המחשבה.
חיוכו של וויל לא היה מהוסס אפילו לשנייה, אך עיניו… עיניו היו קודרות. אני בספק אם מישהו אחר שם לב לכך חוץ ממני… בעצם, קלייטון לכסן את מבטו לעבר וויל, ונראה מעט מרוגז. כן, הוא ידע על מצב הרוח הקודר, מסתבר, של וויל.
תהיתי אם אני זו הסיבה.
טיפשה, גערתי בעצמי. אל תחשבי שבגלל מישהי נחותה כמוך הוא מרגיש ככה. בטח הוא כבר עבר הלאה וזיין לפחות עוד איזה עשר בנות.
המחשבה הביה לדמעה קטנה ושקטה לגלוש החוצה מעיני.
“אני אתחיל מלספר לכם קצת עלי,” וויל לקח את המקרופון מהמחזיק. “אני בסך הכל בן-אדם כמוכם, בסופו של דבר. למדתי בבית-ספר פומבי, ועד גיל שמונה-עשרה הייתי אנונימי לחלוטין. באותו זמן, קרו לי אירועים משמעותיים בחיים ששינו אותי ואת שאיפותי.”
הוא התחיל להלך על הבמה, עיניו עדיין קרות משום-מה, אך חיוכו עדיין במקומו, ואפיללו נהפך למעין גיחוך שרמנטי שגרם לכמה בנות כמעט להתעלף. “לא חשבתי באותו הזמן שאהפוך להיות שחקן ודוגמן כמו שאני היום,” הוא אמר בקול ענייני לחלוטין, אך עם שמץ של פלרטטנות. הרגשתי כאילו סכין ננעצה בליבי, שהוא מפלרטט ככה באופן מודע, כשהוא יודע שאני כאן.
בעצם, הוא יודע שאני כאן? לא זכרתי אם סיפרתי לו איפה אני לומדת או לא.
אוי לא.
“למעשה, חשבתי שאני אהפוך להיות פסנתרן מצליח,” וויל משך בכתפיו. “אהבתי לנגן בפסנתר, ולשיר, ולנגן בעוד כל מיני כלים. אך כפי שאמרתי, דבר אחד הוביל לדבר אחר, ומצאתי את עצמי תחת חסותו של קלייטון רייסון, האמרגן שלי מאז ועד היום.” הוא החווה בידו לעבר קלייטון, שהרים את ידו להראות נוכחות. וויל חייך אליו חיוך מקפיא – ששוב רק אני, ככל הנראה, שמתי לב להיותו מקפיא – והחזיר את מבטו לקהל המצפה.
“אני לא הולך לספר לכם כמה חיי הזוהר שלי הם דבר נפלא, כי הם באמת נפלאים,” כולם צחקו כשהוא אמר את זה. כולם מלבדי, ולהפתעתי מלבד כריסטי גם כן. היא למעשה הסתכלה עליו בהבעת רצחנית, וידעתי גם למה: היא שנאה אותו על כך שהוא המשיך הלאה אחרי מהר ממני. לחצתי את ידה כדי לאותת לה שזה בסדר, שהיא לא צריכה לשנוא אותו בגלל זה, אבל היא לא התייחסה לכך. ליבי התכווץ.
“אני הולך לספר לכם על הצדדים הרעים של החיים שלי,” וויל אמר, וכולם התנשפו בהפתעה פעם נוספת. “אחרי הכל, כולכם בטח יודעים שאני עשיר, מצליח, מקום ראשון בהרבה רשימות של שחקנים ודוגמנים, וגם זכיתי לפני כמה חודשים בתואר 'הבחור הכי סקסי שקיים לשנת 2012'. לכן, לדעתי, זה נראה חסר טעם להסביר לכם על היתרונות שבלהיות אני.” הוא לא אמר את זה כדי להשתחצן, ידעתי, כמו כולם – הוא אמר את זה כי זו עובדה. וויל לא היה בחור שחצן. הוא היה הרבה דברים אחרים ,זה כן, אבל שחצן – לעולם לא.
“נתחיל מחיי העושר.” וויל חייך פעם נוספת. “אתם לא יודעים כמה זה קשה שיש הרבה כסף. ההתלבטויות שבאות בנוסף לכסף רב הן בלתי נסבלות. לדוגמא, מה עדיף לקנות; מכונית פרארי שחורה מהקולקציה החדשה או אלפא-רומאו אדומה? זו החלטה ממש קשה!” זה כמובן נועד להיות קומי, והתלמידים צחקו. וויל צחק גם כן, אבל יכולתי לשמוע שזה היה צחוק מעושה. שוב, כנראה שרק אני זיהיתי זאת. אני ואולי קלייטון, שירה לעברו מבט שהיה הורג אותו לא מבטים היו יכולים להרוג.
“ועכשיו ברצינות,” חיוכו של וויל דעך מעט. “אולי אין לי בעיה כספית, אך דברים אחרים קשים ביותר. למשל, ראיונות. מפני שאנחנו חיים בעיר הכי בטיחותית למפורסמים בעולם, אני נאלץ לנסוע לעיר השכנה בשביל ראיונות. וכשאני כבר שם, המראיינים לא עושים לי את החיים קלים.” וויל הרצין לחלוטין, וכולם הסתכלו עליו בציפייה וכמיהה לעוד, מרותקים לכל מילה שיוצאת לו מהפה. “הם שואלים שאלות אישיות, שאלות שחודרות פנימה, שאלות שקשה להשיב עליהן, שאלות שפולשות לי לפרטיות מבלי להתנצל. ואני מחוייב לענות עליהם הכי טוב שאני יכול, בדרך שגם תספק את הקוראים וגם את המראיין. לא בדרך שתספק אותי.”
הוא המשיך להתהלך על הבמה, ואני בלעתי את רוקי, מנסה לבלוע איתו את הגודש בגרון. זה כאב כל כך לשמוע אותו, לראות אותו כה אדיש, אבל הכרחתי את עצמי להתאסף. זה מובן מאליו שהוא עבר הלאה. אני צריכה לעשות אותו הדבר.
עוד דמעה שקטה מצאה את דרכה החוצה.
“הפלישה לפרטיות היא אחד הדברים היותר קשים שחוויתי בחיי,” וויל הודה בחיוך רפה. “לספר לעולם על מה שאני אוהב, מה שאני שונא, מה שאני מאמין בו, במי אני מתעניין, עם מי אני יוצא… ישנם דברים שקשה לומר, שקשה לספר אפילו לחברים הכי קרובים שלך. אז לספר אותם למראיין זר?” הוא השאיר את השאלה כשאלה רטורית והמשיך הלאה.
“ואחרי הראיונות, יש את הבנות.” נשמעו כמה שריקות, שהמנהל שלח מבט עוין לעבר הבנים ששרקו – ג'ייק וחבורתו, כמובן. וויל חייך לעברם את החיוך הקר שלו. תהיתי אם וויל מזהה את ג'ייק, מאותו יום בבית הקפה לורייל, שם נפגשנו בפעם השלישית והגורלית.
עכשיו, בדיעבד, הלוואי ולא היינו נפגשים שם. אחרת, לא היינו נמצאים בסיטואציה הזאת.
דמעה נוספת.
“כן, לחלקכם זה נשמע כאילו אני הולך להתלונן על חיים של עלי-באבא עכשיו,” וויל שלח מבט רב-משמעות לג'ייק. “כמו אתה, כחול. מה שמך?”
הו, כן. הוא זכר אותו. “ג'ייק,” ג'ייק ענה, פניו מאדימות מעט.
וויל הנהן. “ג'ייק, עם כמה בנות אתה יצאת?”
ג'ייק בלע את רוקו. “לא יותר מחמש, א-אדוני.”
“חמש,” וויל חזר אחריו והנהן שוב. “ועם כמה מהבנות באמת רצית להמשיך לצאת?”
ג'ייק לא ידע איפה לקבור את עצמו. “א-אחת.” הוא אמר, כמעט בלחישה, אך קולו הדהד ברחבי האולם הדומם. ג'ייק, שיש הרבה מלפני ובצד ימין של האולם, הסתכל סביבו בהיסוס, ואז מאחוריו, באופן אלגנטי, כך שזה לא יראה כי הוא מחפש מישהו ספציפי.
עיניו החומות-אדומות של ג'ייק נחתו עלי, שלחו לי מבט שלא ידעתי לפרק, וחזרו לוויל. וויל, שעקב אחרי ג'ייק על אף ניסיונתיו להיראות בסך הכל לא-נינוח, נתן למבטו לנדוד עד שהגיע אלי. ישירות אלי. “אני מבין,” הוא אמר, קולו לפתע קר, שולח צמרמורות בגופי.
עיני הכסופות של וויל משו ממני בבת אחת, ולרגע תהיתי אם דמיינתי את כל העניין, או שהוא באמת מצא אותי מבין כל התלמידים. הייתי בספק פעם נוספת. היו בעולם בנות מהממות כל כך, כמו האנה או רוזי, שבטח היו לוכדות את תשומת ליבו יותר.
“עכשיו תחשבו, שאני הייתי צריך לצאת להרבה דייטים, ולצאת עם אחת שלא רציתי באמת, הכל בשביל המדיה,” וויל אמר, קולו חזק יותר, ממשיך בהרצאה כרגיל. “אפילו בקטע האינטימי, של אהבה, לא נתנו לי לבחור בתחילת דרכי. הייתי צריך לצאת עם בנות מפורסמות כדי שאני אתפרסם, וכמובן שזה עבד – אך עם זאת, הרגשתי שחופש הרצון והבחירה נלקחו ממני באכזריות.”
הוא התהלך על הבמה עוד הפעם. “כמובן, בשלב מסויים ניתנה לי היד החופשית לבחור כרצוני. יצאתי חודשיים עם השחקנית הידועה סרנה ווינפילד, ועד לא מזמן, יצאתי עם בחורה אחרת, שתאמינו או לא, היא זו שסיימה את מערכת היחסים שלנו.” הוא נשמע מריר כשאמר זאת, ואני התכווצתי בכסאי, ליבי מתכווץ ביחד איתי, וחזי כואב.
“לבחורה האחרונה שיצאתי איתה,” וויל אמר ברצינות תהומית, שום זכר לחיוך על פניו היפות. “קוראים ליין.”
הייתי צריכה לאסוף את כל כוח הרצון שלי כדי לבלוע את היפחה שכמעט יצאה ממני. דמעות בודדות ושקטות זלגו על פני, ואני רעדתי. מעולם לא הרגשתי אובדן כל כך חזק – אפילו לא בשעות שאחרי הפרידה עצמה. אפילו אז, זה לא כאב ככה.
“ליין לא בחורה מפורסמת,” וויל המשיך, קולו מפלח את הדממה. כולם הסתכלו עליו בציפייה לרכילות טריה – אפילו המורות, ביניהן מיס דונובן, שהייתה פחות או יותר בגילו של וויל. בלעתי את רוקי. “ואת ליין פגשתי לא בתעשיית הפרסום. חוויתי איך זה לצאת עם מישהי לא מפורסמת לשם שינוי, ותאמינו או לא – זה היה מדהים.”
מבטו סרק את האולם. “אך בשלב כלשהו, היא איבדה בטחון במערכת היחסים שלנו. היא החלה לטעון שאנחנו יותר מידי שונים, מעולמות רחוקים מידי אחד מהשני, ואפילו שאני נראה טוב יותר ונשגב יותר ממנה. בסופו של דבר, כל זה הוביל לפרידה שלה ממני. לראשונה בחיי, הרגשתי איך זה להיות דחוי.” וויל משך בכתפיו, כאילו זה לא כזה עניין, וכשניסיתי לקרוא את הבעתו, גיליתי שהיא נסגרה. פניו היו פני-פוקר, חסרות הבעה, ואני הרגשתי איך כואב לי יותר ויותר.
“ובאותו הרגע הבנתי משהו,” הוא אמר, קולו מהדהד. “הבנתי, שלא משנה כמה החיים שלי כמפורסם טובים, לא תמיד יכולים לקבל מה שרוצים.”
באותו רגע מבטו נחת ישירות עלי, וידעתי שלא דמיינתי את זה קודם. עיניו לכדו את עיני בכישוף, ואני קפאתי כולי, דרוכה. למה, לא ידעתי.
ואז הוא אמר את הדבר היחידי שיכול היה לגרום לליבי ליפול, להסדק, ולהשבר, כלא היה.
“אז החלטתי שהיא לא שווה את המאמץ,” הפשטות שבקולו ריסקה אותי. “ועברתי הלאה.”
]44[ וויל

אני לא יודע איך שרדתי את ההרצאה. אני לא יודע איך הצלחתי לדבר על כל הדברים שאמרתי שקשה לי להביע בראיונות. אני פשוט לא יודע.
הדבר היחידי שידעתי, היה שלא יכולתי לסבול להסתכל על אלאנה, אל תוך העיניים הכהות האלו שלה, ולהשאר אדיש.
היא בכתה. ראיתי את הדמעות הקטנות מהבמה, והייתי צריך להלחם בעצמי שלא להראות כאילו איכפת לי. זו הייתה החלטה שלה להפרד ממני, אחרי הכל. זו הייתה החלטה שלה לא לענות לי. החלטה שלה לריב איתי.
היא עכשיו נושאת בתוצאות.
סיימתי את ההרצאה איכשהו, והיה זה זמן לשאלות. הכחול – ג'ייק – שאל אותי על חברות קודמות שלי, ואני נאלצתי לרסן את עצמי מלהתנפל עליו. ראיתי איך הילד הסתכל על אלאנה כשאמר שהוא רצה לצאת רק עם מישהי אחת באופן רציני. הוא עדיין היה דלוק עליה.
זכרתי אותו מבית הקפה, איפה שפגשתי את אלאנה בזמן שאני הייתי בדייט עם מה-שמה. זכרתי שהיא אמרה לי שהיא שברה לו את הלב. מסתבר שהלב שלו התאחה אם הוא רוצה אותה שוב.
או אולי, הם כבר ביחד?
המחשבה גרמה לי לרצות לזרוק את המקרופון על הנער, ואז לפוצץ אותו במכות.
בסופו של דבר, מצאתי את עצמי יורד מהבמה עם קלייטון. “היית מעולה,” הוא אמר לי, פניו זעופות. “אבל לא מקובל עלי המבטים שדפקת לי. אל תחשוב שלא ראיתי.”
הסתכלתי עליו בקור. “עשיתי מה שרצית, קלייטון. הרציתי. מרוצה?”
קלייטון לא ענה ופנה לדבר עם המנהל על התשלום להרצאה. בינתיים, אני תהיתי אם כדאי לי לגשת לאלאנה.
החלטתי שלא. אחרי הכל, היא עברה הלאה, ככל הנראה, עם הכחול הזה, ג'ק או איך שלא קוראים לו. וגם אני – או לפחות ככה הכרזתי. בתוכי נחרתי בבוז. כאילו שבאמת אני יכול לעבור הלאה אחרי מה שהיא עשתה.
החלטתי לעשות סיבוב בשביל לנקות את הראש. חיכיתי שהאולם יתפנה מתלמידים, ואז יצאתי ממנו גם כן, הולך לבדי במסדרון הנטוש. ידעתי שיש אבטחה עלי, ושבטוח אחד מהשומרים המאבטחים שראיתי לפני כן שם עלי עין, אך לא היה לי איכפת. רציתי רק לא לחשוב על אלאנה, או על כל דבר אחר.
אבל כמובן שקארמה הייתה החברה הכי טובה שלי, כי בדיוק באותו הרגע אלאנה הגיעה מהכיוון הנגדי, מולי. היא נעצרה במקומה כשראתה אותי, עיניה פעורות לרווחה, שפתיה מעט רוטטות. בבת אחת, התקשחתי – כמה שרציתי לגעת בה, לנשק אותה, שהיא תהיה שלי שוב…
תפסיק. הכרחתי את עצמי להישיר מבט קדימה, ומבלי לעצור אפילו פעם אחת, עקפתי אותה, מריח את ריח הרוזמרין שהרחתי לראשונה אצלה, כשפגשנו זה בזו לראשונה במסעדה. המשכתי לצעוד מבלי להסתכל לאחור, ידי נקמצות לאגרופים בצידי גופי.
הפעם אני זה שסינן אותה.
הגעתי לחצר של התיכון, איכשהו. שם התיישבתי על אחד הספסלים ובהיתי בדשא. רציתי פשוט לנוח, לתת לראשי להתרוקן ממחשבות, ולמות. כן, למות יכולה להיות הדרך הכי יעילה לעצור את כל הסיבוכים המרגיזים האלו בחיים שלי.
הרגשתי את הספסל חורק כשמישהו התיישב עליו, לידי. כחכוח גרון נשי גרם לי להסב את מבטי הצידה. וכשראיתי מי התיישבה לצידי, עיני הצטמצמו ברוגז.
רוזי רייקס.
נזכרתי בשיחה של עם סיג'יי לגבי רוזי.
“היא רוצה להיות איתך, בלק. היא רוצה שתהיה החבר שלה.”
אבל אני לא רוצה להיות חבר שלה. יש רק מישהי אחת שאני רוצה, והיא לא רוצה אותי חזרה. אבל ידעתי למה סיג'יי נואש כל כך שאני אהיה איתה. ידעתי גם למה לא יכולתי לומר לו לא.
“היא לא שכחה לי את רגע החולשה שלי בלונה-פארק, בלק. היא לעולם לא תשכח איך אחיה הגדולה, זה שאמור היה להגן עליה, שכב, כמעט מחוסר הכרה לגמרי, ולא עשה כלום כשהאנשים ההם עשו לה מה שעשו. זה החוב שלי כלפיה.”
לעזאזל עם זה, ידעתי איך זה מרגיש! ידעתי איך זה להרגיש שאתה חסר אונים, שאתה לא מסוגל לעזור לאחים הקטנים שלך כשהם הכי צריכים אותך, כשלוקחים אותם ממך מבלי שתהיה לך אפשרות לעשות דבר, שפוגעים בהם ואלוהים יודע איזה צלקות משאירים להם…
“היי,” קולה של רוזי קטע את רצף מחשבותי, וכשהסתכלתי עליה בבירור, ראיתי שהיא מתוחה. פניה היו סמוקות, שיער הפלטינה שלה אסוף ברישול, עיניה החומות-ירוקות מלאות בחשש, שיניה נעוצות בשפתה התחתונה בלחץ. היא הייתה דרוכה ומתוחה, וידעתי מה עתיד לבוא.
“היי,” אמרתי חזרה בלית ברירה.
היא סלסלה קווצת שיער סביב אצבעה. “אני…” היא מלמלה. “א-אני…” היא לא ידעה מה לומר בדיוק.
“את רוצה להיות איתי.” קטעתי לה את הסבל.
ראשה קפץ, עיניה נפערו בתדהמה. “מ-מה?” היא אמרה בהלם.
“סיג'יי קפץ לביקור,” הודעתי לה, מזעיף פנים. “אני אהיה חבר שלך, אם זה מה שאת רוצה, אבל בתנאי אחד; שסיג'יי כבר לא יהיה חייב לך. הוא עשה מה שאת רוצה, אז עכשיו הוא משוחרר.”
רוזי הסתכלה עלי כמה רגעים, מנסה לעכל את מה שאמרתי, ולאחר זמן שנדמה כמו נצח, היא הנהנה באיטיות, חיוך מרוצה מתפשט על שפתיה. “אני מסכימה,” היא אמרה, לא לחוצה יותר. “אז אנחנו ביחד. ואתה לוקח אותי לדייט היום בערב.”
דייט. כמובן. אני אצטרך לצאת עם ה… הנערה הזאת לדייטים.
יופי. נפלא. מקסים. מרגש.
רציתי להקיא. ואז למות.
כל דבר עדיף על פני זה.
*ֿ
מצאתי את עצמי מחכה באלפא-רומאו שלי לרוזי שתצא מהבית. השעה הייתה תשע בערב, ואני עמדתי לצאת איתה לדייט. עד כמה רע המצב שלי יכול להגיע?
מצאתי את עצמי מסתכל על השרשרת הכסופה עם תליון האינסוף שאלאנה נתנה לי לחג המולד. מהרגע בו היא ענדה לי אותה, לא הורדתי אותה. ישנתי איתה, התקלחתי איתה, בצילומים אפילו הייתי איתה. לא הייתי מוכן שיגעו בה.
היא הייתה איתי גם כששכבתי עם הבנות ההן.
ועכשיו היא גם נמצאת איתי כאן, לקראת הדייט עם רוזי.
זה הרגיש כאילו אלאנה הולכת איתי לכל מקום. לפני הפרידה, המחשבה הייתה מרגיעה אותי, גורמת לי להרגיש נינוח יותר מאי פעם. עכשיו, המחשבה גרמה לי לרצות לקרוע את השרשרת מצווארי.
כי לא רציתי שאלאנה תראה אותי שוכב עם הבנות ההן, ויוצא לדייט עם רוזי. כי אפילו שהיא פגעה בי כמו שמעולם לא פגעו בי, לא רציתי לפגוע בה.
כי אהבתי אותה. והיא לא אהבה אותי חזרה.
“סליחה על האיחור!” רוזי נכנסה לאלפא רומאו בבת אחת, בושם נשי מתקתק ודוחה מדגדג את אפי. היא השתדלה להיראות כמה שיותר טוב, יכולתי לראות, עם השמלה הקצרצרה שלה, והתחתונים הורודות שבצבצו מתחתיה. היא נסתה להיראות סקסית – והיא הייתה יכולה גם להצליח עם כל בחור אחר, אבל לא איתי. אני לא מצאתי את הסקסיות שבה.
אני מצאתי רק מישהי אחת שנראתה כמו מלאך בעיני.
לא עניתי לרוזי, והתנעתי את המכונית. רוזי בחנה אותי, ראיתי דרך המראה, והחמיצה פנים. “אז תספר לי על עצמך.” היא אמרה בטון עיקש, וידי כמעט ושברו את ההגה מרוב עצבים.
באותו רגע הבנתי שרוזי רייקס היא הבחורה הראשונה שאני פשוט לא מצליח לחבב. לשנוא – זה כבר משהו אחר.
“שם; וויל בלק,” עניתי בקול מלגלג וקר. “גיל; עשרים-וחמש וחצי. עבודה; דוגמן ושחקן.”
“התכוונתי שתספר לי עליך,” רוזי אמרה, כעוסה. “אני יודעת מי אתה והכל. אני לא סתומה.”
אה באמת? זה חידוש. “מה את רוצה בדיוק לדעת עלי?” שאלתי אותה באותו קול מלגלג. העובדה שהסכמתי לצאת איתה לא אומרת שאני הולך להיות נחמד כלפיה. נכון, זה נורא עצוב מה שעבר עליה בחיים הקצרים שלה, אבל עם כל הכבוד, איך אני יכול לחבב מישהי מניפולטיבית כמוה? היא צריכה עזרה פסיכיאטרית או משהו לגבי האונס וכל מה שקרה לה בעבר. לשכב עם אלפי בחורים ו"לרכוש" אותי בדרכים נלוזות זו לא דרך לריפוי נכון.
אבל היי, מי אני שאציע לה ללכת לפסיכיאטר?
“אוקי,” רוזי חשבה כמה רגעים לפני שאמרה, “אז אני רוצה לדעת מה הצבע האהוב עליך.”
כמובן שהיא תשאל שאלות בנאליות. למה ציפית ממישהי כמוה? “כחול.” עניתי בקול מקפיא.
רוזי, מסתבר, לא הייתה מרוצה מהתשובה. “כחול? מה אתה מוצא בצבע הדוחה הזה?” היא שאלה בזלזול.
גם אם היא הייתה מכוונת אקדח לרכתי לא הייתי אומר לה למה. “לא לכל דבר יש סיבה.” מצאתי את עצמי עונה לה בשיניים חשוקות.
היא שלבה ידיים בזעף ואני החניתי בחניית בית הקולנוע. יצאנו מהמכונית בדממה זעופה והלכנו זה לצד זו אל תוך הקולנוע. שם קניתי לנו כרטיסים לסרט רנדומלי, פופקורן ושתייה, ואז נכנסנו לאולם והתיישבנו במקומותינו.
“זה לא יעבוד אם אנחנו לא נדבר, וויל,” רוזי הודיעה לי כאילו היא חכמה-יודעת-כל.
לכסנתי מבט לעברה. “את רצית אותי, והנה אני. תסתדרי עם מה שקיבלת.” מרירות נטפה מכל מילה שהוצאתי מפי.
רוזי פתחה את פיה כדי לומר לי משהו, אך החלטתי שממש לא מתחשק לי לשמוע את הקול שלה. לכן, כנגד כל האינסטינקטים שלי שצרחו לי בהתנגדות למה שעמדתי לעשות, ובניגוד לכל מה שרציתי בעולם הזה, נישקתי אותה.
בחילה בעבעה בי כשהיא גנחה אל תוך פי ולפפה את ידיה סביב צווארי. הכרחתי את עצמי לנשק אותה כמו שאני יודע, אבל זה היה קשה. תמונתה של אלאנה היפה שלי עמדה לנגד עיני בכל פעם שטעמתי את רוזי. בכל פעם שהלשונות שלנו הוברשו זו כנגד זו, נזכרתי באלאנה, בדמעות השקטות שזלגו על לחייה בהרצאה. בכל פעם שנגעתי בשיערה של רוזי, הרגשתי את שיערה של אלאנה במקום, חלק יותר, משיי יותר, כהה יותר…
לא יכולתי לעשות את זה. פשוט לא הייתי מסוגל. ניתקתי את שפתי משל רוזי, מרגיש בחילה עזה ורצון לשחות מישהו. רוזי, לעומתי, חייכה חיוך מחליא ואמרה, “וואו. השמועות על הנשיקות שלך לא היו סתם הגזמה.”
רציתי לסטור לה – מעולם לא התחשק לי להכות בחורה. אהבתי בחורות, ורציתי ללטף אותן ולגעת בהן בחושניות, אם כבר, אבל לעולם לא להרביץ. שמעתי על בחורים שהרביצו לנשים שלהם, ואף פעם לא הבנתי למה, או איך הם מסוגלים לפגוע ביצור שברירי כל כך כמו האישה. שלא לדבר על בחורים שאונסים, ופוגעים בבחורה עוד יותר.
אם מישהי הצליחה להביא אותי למצב של אלימות, זה אומר שהיא עשתה משהו בהחלט לא נכון. כשחשבתי על רוזי, הרגשתי תחושה של אי-נכונות עמוק בפנים, במקום שלא ידעתי להגדיר או לזהות. כשהייתי עם אלאנה, הייתה תחושה של זה-אמור-להיות או משהו כזה. עם רוזי משהו היה… כבוי.
רציתי להתרחק ממנה כמה שאפשר, אבל לא יכולתי. כי אז רוזי תחזור לרדוף את סיג'יי, וסיג'יי יחזור לרדוף אותי ואת מורין, ואני לא יכול להסב לשלושה אנשים – מורין, סיג'יי ואני – עוד כאב ממה שיש כבר.
הסרט התחיל בסופו של דבר, ובמהלכו רוזי לא הפסיקה לגעת בי. תחילה זה היה בשיער, ואז בפנים, ואז בשפתיים, אותן היא נישקה. אחר כך ידיה נדדו מטה ומטה, אל איבר המין שלי. באמצע אולם הקולנוע, הזונה עשתה-לי-ביד. החלטתי שאני לא הולך לעצור אותה, אפילו שהרגשתי רע יותר ויותר עם כל רגע שעבר.
רציתי הביתה, הרחק מרוזי. רציתי להתחפר מתחת לשמיכה ולבכות כמו ילד בן שלוש. רציתי את ידיה של אלאנה עלי, ולא של רוזי.
רציתי את אלאנה. רק את אלאנה.
בשלב מסויים לא יכולתי לשאת בזה יותר והסרתי את ידיה של רוזי ממר בלק הצעיר. “תשמרי את הידיים שלך לעצמך,” אמרתי לה בקול שקט, נמוך, מזהיר ומאיים, שהיה מרחיק כל בת אחרת בבת אחת. מרחיק אפילו את אלאנה.
אבל רוזי, המטומטמת, חייכה חיוך רחב ומרושע. “אתה יודע, בשלב כלשהו אנחנו נצטרך להגיע לסקס.”
לא האמנתי שזה בא ממנה, נערה שנאנסה ובנים השתמשו בגוף שלה ככלי, ללא רצונה או עם רצונה, זה בכלל לא משנה. אבל כנראה שהיא פשוט נולדה זונה. ואפילו שהמצפון שלי הרגיש רע לקרוא לנאנסת זונה – היא ביקשה את זה! “עד הרגע הזה, אם תגעי בי עוד פעם, אני לא אהיה כל כך נחמד.” קור חלף בי.
רוזי צמצמה את עיניה והתרחקה ממני לשארית הערב, אבל ידעתי שזו רק ההתחלה. היא תנסה שוב ושוב, ובסופו של דבר אני אצטרך לתת לה את מה שהיא רוצה.
ובמחשבה נוספת, מה זה משנה? אלאנה לא שלי ממילא. זה לא משנה עם מי אני אצא או עם מי אני אשכב.
אחרי הכל, עם אלאנה אני כבר לא אהיה.
]45[ אלאנה

“יום הולדת תשע-עשרה שמח!”
פקחתי את עיני לאיטי, וראיתי, מבעד לטשטוש הבוקר, את שני האחים שלי רוכנים מעלי, חיוכים רחבים פרושים על פניהם. לקחו לי כמה שניות להתאפס לפני שקלטתי שהיום התאריך הוא העשרים-ושלושה לינואר. יום ההולדת שלי.
לא הצלחתי להרגיש שמחה, לעומת ימי הולדת אחרים שלי.
“אבא לקח את אמא לכל היום,” אמורי אמר בחיוך רחב כשראה שאני ערה. “ואדי ואני הכנו לך ארוחת בוקר!”
אדריאנה הנהנה בהתלהבות. “אני בטוחה שלא יצא לנו טוב כל כך כמו שהיה יוצא לך, אבל אנחנו מקווים שתהני מהארוחה בכל זאת!” היא צחקה.
כן שמחתי לשמוע את אדי צוחקת ולא בוכה, עם זאת, וחיוך קטן ואמיתי יותר משאר החיוכים שחלקתי בשבועות האחרונים התפשט על פני "תודה.” אמרתי להם מכל הלב.
כיוון שהיה זה יום שבת, האחים הקימו אותי בשעה עשר בבוקר, אחרי שהודיעו לי שאת כל שעות הבוקר הם העבירו בלהכין לי את הארוחה. הארוחה כללה פנקייקים, חביתה, דגני-בוקר שוקולודיים כמו שאני אוהבת, ומילקשייק בננה-מנגו שהם ידעו שאהבתי במיוחד.
אכלנו ושתינו, האחים שלי יותר שמחים ממני. קיוויתי שהם לא ישימו לב למצב רוחי העכור, אך לשווא. כשאדי שתפה כלים, אמורי לקח אותי לסלון, הבעתו רצינית, עיניו הכחולות מפלחות את עיני.
“אדי ואני דואגים לך, את יודעת,” אמורי אמר, עצב עיניו. “ההצגה של 'אני בסדר אז אל תדאגו לי' לא עובדת לך. אנחנו יודעים שמשהו רע עובר עלייך בזמן האחרון, אפילו אם את לא מספרת לנו את זה. אנחנו רואים.”
השפלתי את מבטי, לא יכולה להביט בעיניו. “אם,” נשכתי את שפתי התחתונה. “סליחה.”
“אל תתנצלי!” אמורי גער בי. “אני רוצה שבסך הכל תהיי שמחה, אלאנה. אני רוצה שתחייכי מהלב שוב. שתמשיכי להיות האחות עם רצון-הברזל שכרגע לא נמצאת פה. אנחנו רוצים שתהיי שמחה שוב.” קולו נשבר מעט.
חיבקתי אותו, והוא חיבק אותי מיידית בחזרה. “סליחה, אם.” אמרתי בשקט, על אף שהוא אמר לי שהוא לא רוצה שאתנצל. “אני אוהבת אותך ואת אדי כל כך. אני לא רוצה להדאיג אתכם.”
“אנחנו דואגים יותר אם את לא מספרת, לאנה,” אם מחץ אותי אליו. “אני מרגיש שאת מנסה להתרחק מאיתנו, או מהעולם באופן כללי. אני רוצה שלפחות תספרי לי מה קרה.” הוא התרחק ממני מעט כדי שיוכל לראות את פני.
לא יכולתי לספר להם על וויל ועל מה שקרה. כריסטי והאנה זה משהו אחד – האחים שלי זה משהו אחר. לא יכולתי להדאיג אותם יותר. “אני אהיה בסדר,” אמרתי עם חיוך מעט רועד, אך עיקש. “אני מבטיחה. אז אל תדאגו לי, ותעשו לי את היום הזה כיף.”
ראיתי שרווח לאמורי מעט – מי אמר שאני לא משחקת טוב? – והוא הנהן.
לאחר מכן, אדי הורתה לי להתארגן. כשהיינו מוכנים ליציאה, אמורי הסיע אותנו במריס – הוא הוציא רישיון לא מזמן ותקופת המלווה שלו כבר הסתיימה – והחנה בקניון הגדול של העיר. שם, הוא ואדי לקחו אותי למסע-קניות, שכל מה שהם יקנו לי יהוו כמתנת יום-הולדת. אנחנו תמיד מפנקים זה את זה בימי הולדת, וזה ריגש אותי שהפעם הם פינקו אותי במיוחד.
בחנות הראשונה אליה נכנסנו אדי הכריחה אותי למדוד מכנסי ג'ינס שלא נראו לי טוב, אך מדדתי למרות זאת כי זאת אדי, ואני לא יכולה לסרב לה. מכנסי הג'ינס, לחרדתי, היו כל כך צמודים, עד שהם גרמו לרגלי להיראות ארוכות ומקומרות יותר ממה שהן, ולישבני להיראות גדול יתר על המידה. “זה נקרא סקסי בימינו,” אדי גלגלה את עיניה כשהערתי על כך. “את נראית הורסת עם המכנסיים האלו!”
“מגפיים יתאימו לזה מצויין,” המוכרת התלהבה והראתה לנו זוג מגפיים שחורות עם עקב דק וגבוה, שנראו נהנתניים מידי לטעמי, אך עקב מבטה הנוקב של אדי, מדדתי אותם בלית ברירה. כמובן שהמוכרת גם התעקשה שישנה חולצה שתתאים בדיוק לג'ינס ולמגפיים, וכך מצאתי את עצמי עומדת במראה, לבושה בחולצה ארוכת-שרוולים שחורה, מכנסי ג'ינס צמודים מאין כמוהם, ומגפיים זנותיות. אדי הסתכלה עלי ביראת כבוד, כאילו לבשתי משהו יוצא מן הכלל.
“את נראית מדהים בזה, לאנה,” אמורי החמיא, מחייך בגאווה. “היית צריכה לראות את הבחורים שעמדו קודם מול חלון הראווה ובהו בך. והנה עוד שלושה בחורים שבוהים בך כרגע.”
לכסנתי מבט לחלון הראווה והסמקתי כשראיתי שלושה בחורים שנראו טוב למדי בוחנים אותי במבטיהם, כמעט ובולעים אותי. לא הייתי רגילה לקבל תשומת לב כזאת מבנים – בדרך כלל האנה הייתה זו שכולם לא היו יכולים להתיק את עיניהם ממנה. אני סתם נבלעת בקהל. הבגדים האלו, החלטתי, שווים קנייה אחרי הכל, אפילו אם הם לא אני בכל מובן שהוא.
אדי קנתה לי את הבגדים בחדווה, והמשכנו לחנות הבאה.
בסוף מסע הקניות, מצאתי את עצמי עם כמעט גלדרובה שלמה וחדשה. לאחר ששמנו את כל השקיות באוטו – היו יותר מידי בשביל להסחב איתם – הלכנו לאחד מבתי הקפה בתוך הקניון, שהיה בקומה השלישית, עם מרפסת ממנה אפשר היה לראות נוף מרהיב – וגם את הבניין הכי גבוה בעיר.
מהרגע שהתיישבנו לא יכולתי להתיק את מבטי מהבניין. שם, בקומה האחרונה, עם קירות הזכוכית ורצפת הפרקט, הפסנתר הנפלא שישנו שם, המרחב האווירי הזה, שם… שם וויל ואני חלקנו זכרונות.
כאב חד פקד את ליבי כמו כל פעם שחשבתי עליו. מחשבות עקבו מייד לאחר מכן; האם וויל נמצא שם עכשיו, מנגן לו בפסנתר? האם הוא חושב עלי עכשיו? האם הוא כבר הלאה? האם הוא –
“אלאנה, מה את רוצה לאכול?” קולו של אמורי קטע את זכרונותי, תודה לאל.
בחנתי את התפריט שלי, מנסה להסתיר את עיני, שהתמלאו דמעות. “אני רוצה ספגטי עם רוטב רוזה.”
אמורי הנהן בהבנה, וכשהמלצרית הגיעה – ובחנה אותו מכף רגל ועד ראש – הוא נתן לה את ההזמנה של שלושתינו. כשהיא הלכה, אדי ואני הרמנו גבה לעבר אמורי, שנראה אדיש לפתק עם מספר הטלפון שנפל מידה של המלצרית אל תוך צלחתו הריקה. “מה?” הוא שאל כשראה את מבטינו.
“אישה מהממת כרגע נתנה לך את הטלפון שלה,” אדי ציינה. “ואתה לא נראה נרגש מהעובדה הזאת.”
הוא משך בכתפיו. “לא שמתי לב שהייתה לנו מלצרית בכלל.”
מוזר. אפילו בשביל אמורי, שתמיד היה מעט ביישן בכל הנוגע לבנות. “הכל בסדר, אם?” שאלתי אותו.
הוא הנהן, מבולבל, ולפתע הטלפון שלו צלצל. “אני כבר חוזר,” הוא אמר, ולהפתעתי הוא התנשף. “זה טיילור.” טיילור היה אחיה הגדול של האנה, שהיה חבר טוב של אמורי ובחור שקט בסך הכל. התנשקתי איתו פעם עקב משחק של אמת-או-חובה אצל האנה בבית לפני שנה בערך, אבל משום מה הוא אף פעם לא היה ממש בקטע של נשיקות ודברים כאלה, והאנה תמיד נאלצה לדחוף אותו לשתף פעולה.
אמורי קם והתרחק מאיתנו, עונה לטלפו. אדי ואני החלפנו מבטים. “מה עובר עליו?” שאלתי אותה.
היא משכה בכתפיה.
לאחר כמה דקות של שיחה אמורי חזר לשולחן, פניו מעט סמוקות. לפני שאדי או אני הספקנו לשאול אותו שאלה, המלצרית חזרה עם המנות שלנו. היא שלחה לאמורי מבט רב משמעות, וכשאמורי הסתכל עליה חזרה, הוא נראה אדיש לחלוטין. היא נאנחה באכזבה והלכה.
ההתנהגות המוזרה של אמורי עברה לו עם ארוחת הצהריים, למרבה המזל. הוא פטפט איתנו בשמחה, בזמן שהלכנו ברחבי הקניון. אדי רצתה לקנות משהו, ואמורי ואני התלוונו אליה בחיפושים.
כשעברנו ליד מספרה בתוך הקניון, נעלמתי דור. מחוץ למספרה היה מעמד מלא במגזינים – או ליתר דיוק, בעשרות עותקים של אותו מגזין. זה היה המגזין הכי מפורסם של סלבז – זיהיתי את השם שלו בגלל שכריסטי והאנה אהבו לדבר עליו. במגזין הזה ראיתי גם לראשונה את התמונה של וויל.
ועכשיו התמונה של וויל הופיעה בו שוב, בעמוד הראשי, הולך ברחוב פופולארי בעיר לצד נערה בלונדינית שהכרתי טוב מאוד. זו הייתה תמונה באיכות יחסית נמוכה, וזה החשיד אותי. פפראצי לא אמורים להכנס לעיר – רמת האבטחה והפרטיות פה היא הכי גדולה בעולם – אבל מסתבר שצלם הצליח להשתחל פנימה.
לקחתי את המגזין בידי, נטועה במקומי, ובחנתי את הכותרת הגדולה. “המאהבת המיסתורית של וויל בלק!”
ידיי רעדו, מוחצות את העיתון. רוזי הייתה לצידו של וויל, יפה כתמיד, ווויל… לחלוחית עלתה לעיני אך הכרחית את עצמי לבלוע אותה פנימה. לא רציתי לבכות. לא רציתי עוד פעם להזיל דמעה עליו.
כי הוא עבר הלאה באופן מוחלט. זה לא נגמר בבית הספר, כשהוא הסתכל עלי והפנה לי את הגב. הוא עזב אותי לגמרי. בדיוק כמו שאני עזבתי אותו.
לא באמת קראתי את הכתבה. רק שורות בודדות רצו לנגד עיני שבני הזוג נראו מתנשקים, אוחזים ידיים, מתחבקים, רואים סרט ביחד.
ליבי כאילו נחצה לשניים.
“אלאנה, בואי,” אדי קראה. “מצאתי את החנות שחיפשתי!”
לא הייתי מסוגלת לענות. לכן פשוט הנחתי את המגזין חזרה בידיים רועדות, והתקדמתי לעבר אדי ואמורי, מרגישה חלולה מאי פעם.
לפחות רוזי קיבלה את מה שהיא רצתה, והחוב שלי שולם.
*
בחמש אחר הצהריים אמורי החזיר אותנו הבייתה. הוא החנה בחניית הבית שלנו, ועזר לי ולאדי לסחוב את כל השקיות.
כשנכנסנו הבייתה, לפתע היו קריאות של "הפתעה!” ומולי עמדו כריסטי, האנה, אנדרו וקאלי, עם חיוכים גדולים פרושים על פניהם.
הנחתי את השקיות על הרצפה ונתתי לחברים שלי למחוץ אותי אליהם בחיבוק קבוצתי אחד גדול. “יום הולדת שמח!” כריסטי קראה בשמחה בזמן שהאנה אמרה, “תשע-עשרה שמח!”
המומה, עמדתי ונתתי להם לחבק אותי ולנשק אותי. כשהתעשתי, מצאתי את עצמי יושבת על הספות, אחיי וחבריי ישובים סביבי. “אתם פה,” מצאתי את עצמי אומרת בהלם.
כריסטי והאנה, שישבו משני צדדי, חיבקו אותי. “כמובן שנהיה פה,” כריסטי אמרה בחיוך רחב וחם. “זה היום-הולדת שלך, אחרי הכל.”
“אמורי הזמין גם אותי ואת קאלי,” אנדרו אמר לי בחיוך רחב, הרסטות הבלונדיניות שלו מכתרות את ראשו כמו תמיד. “וכמובן שבאנו לחגוג איתך!”
“ואפילו יש עוגה,” קאלי קרצה. “השף טולוז הכין אחת במיוחד בשבילך.” היא הלכה עם אדי למטבח והשתיים חזרו עם עוגת שכבות ענקית, כמו של חתונות, עם פיגורה קטנה מפלסטיק בעלת שיער חום כהה ועיניים כחולות, שנראתה כמו דמות אנימה.
“אני מצאתי את זה אחרי חיפושים נרחבים,” האנה אמרה בגאווה. “זה דומה לך!”
יכולתי לחלוק על זה, אבל הייתי עסוקה בלחבק לנשק את כולם. לא האמנתי שהם עשו את זה בשבילי. נכון, זו הייתה מחווה קטנה יחסית, אבל זה אמר כל כך הרבה בשבילי.
לאחר שאכלנו עוגה הגיע שלב המתנות. אנדרו וקאלי קנו לי ביחד טלפון חדש – אייפון, לא פחות ולא יותר! – אליו הם העבירו את כל מספרי הטלפון שהיו לי בטלפון הקודם. לא יכולתי להודות להם יותר, אפילו שאני לא כל כך מתמצאת בטכנולוגיה, ולא מתחברת לנושא הזה באופן כללי. הם השקיעו בשבילי, וזה מה שהיה חשוב.
לאחר מכן האנה הביאה לי את המתנה שלה, שהייתה בתוך שקית של ויקטוריה-סיקרט. שלחתי לה מבט חושש לפני שפתחתי את האריזה, והוצאתי ממנה בייבי-דול בצבע ורוד פוקסיה, עם תחתוני סטן שחורים וחזיית תחרה תואמת בנוסף. “האנה!” נזפתי בה, מרגישה איך פני נהפכות אדומות.
חברתי האדמונית צחקה וקרצה לי. “ליתר ביטחון, את יודעת.” היא הוציאה לי לשון כשהתחמקה מהמכה שכמעט הצלחתי להנחית עליה.
לאחר ששמתי את המתנה בצד – ידעתי שאני לא אשתמש בה בעתיד הקרוב – כריסטי הביאה לי את המתנה שלה, שכללה עשרה לקים במגוון צבעים, וכמה זוגות עגילים. התלהבתי מהעגילים וענדתי זוג אחד של פפיונים בשביל לשמח את כריסטי. היא כמובן חיבקה אותי בתמורה.
לבסוף, כשהגיעה השעה עשר, חבריי התפזרו ונותרנו רק אמורי, אדי ואני בבית. ידענו שאמא ואבא יחזרו בקרוב, ולכן מיהרנו לסדר את הסלון, שהספיק להתבלגן, ולקפל את הבגדים החדשים שלי לתוך הארון. אדי צחקקה כשהיא קיפלה את הבייבי-דול והלבנים שקיבלתי מהאנה, ואני סטרתי לה קלות על הראש שתפסיק.
לבסוף, אמורי ואני רבצנו בחדרה של אדי וסתם דיברנו על הא ודא כמו שהרבה זמן לא עשינו. אדי ספרה לנו על חיי החברה הסוערים שלה – החל מחברותיה, שחלקן כבר בנות שש-עשרה ואבדו את בתוליהן, ועד אדי עצמה ושני בנים שהיא יצאה איתם, שעם אחד מהם הייתה לה את הנשיקה-הראשונה.
אמורי גם הוא סיפר לנו על עבודתו הכבר-לא חדשה, ועל כמה שהוא נהנה שם מהחברה ומהעבודה עצמה. שמחתי בשבילו, שהוא מצא את דרכו, איכשהו.
ולבסוף, כשהתפזרנו כל אחד לחדרו, מצאתי את עצמי סוגרת את דלת חדרי ונשענת עליה. דמעות עלו בבת אחת לעיני, עכשיו, כשאף אחד לא כאן לראות אותן. ברכי פרכסו ונפלתי על רצפת החדר, בוכה. טמנתי את פני בידי, כתפי רועדות, וקיפלתי את רגלי לחזי. הכאב בחזי התעצם, והתפשט לכל נים בגופי. כאב לי כל כך, עד שלא יכולתי לשאת זאת. לא היה לי אוויר. לא היה לי כלום.
“וויל…” פלטתי במלמול, ממררת בבכי.
אבל וויל לא היה כאן לעזור לי. הוא היה איפשהו, עם רוזי רייקס.
ואני הייתי בחדרי, לבד, ובוכה את נשמתי החוצה, כשיום הולדתי מגיע לקיצו.
]46[ וויל

“אני לא מבין,” מצאתי את עצמי ממלמל, בוהה במגזין האידיוטי ובתמונת השער. “פפארצי לא אמורים להכנס לתוך העיר.”
קלייטון הסתכל עלי במבט שנע בין מרוגז למאוכזב. “אני לא יודע איך הבן-אלף הצליח לחדור לעיר מבעד לכל המאבטחים,” הוא אמר. “אבל עכשיו שהוא כאן, ועוד לא תפסו אותו, אתה צריך להזהר.”
ידי נקמצו לאגרופים והשתדלתי שלא להשליך אותם על השולחן במשרדו של קלייטון. “איך בדיוק אני צריך להזהר?” שאלתי, כעס מתחיל להצטבר בתוכי. לא שזה חדש; בזמן האחרון אני עצבני רוב הזמן.
“להשתדל ללכת למקומות פחות ציבוריים,” קלייטון הזעיף פנים. “לנסות ולהתרועע כמה שפחות עם הנערה החדשה הזאת שלך, רוזט.”
“רוזי,” תקנתי ברוגז. “ואני לא הולך להתחבא רק בגלל שאיזה בן-כלב נמצא בעיר עכשיו ומנסה לדוג רכילות.”
קלייטון הסתכל עלי בעייפות. “אין לי זין להתעסק עם מצב-הרוח העכור שלך עכשיו, וויל,” הוא אמר ביאוש. “תעשה מה שנראה לך לנכון, ומה שאתה רוצה. אם בא לך שמחר כל העיתונים יהיו מלאים בתמונות שלך מסתובב בציבור עם חוטיני וגרביונים, אז שיבושם לך. אין לי כוח לנסות ולשכנע אותך מה טוב לך ולקריירה.”
“אתה יודע שאני שם קצוץ על זה,” השדתלתי שלא לצעוק. “אתה יודע למה אני מלכתחילה עובד בתעשייה הזאת!”
“לך, וויל,” קלייטון הסיט את מבטו ממני. “אתה לא רציונאלי כשאתה כועס – שזה כל הזמן האחרון. אני מקווה שתתאפס על עצמך כמה שיותר מהר, כי אני לא מוכן להתנהגות הזאת שלך להמשך.”
“קלייטון – “
“אתה משוחרר.”
בשיניים חשוקות יצאתי מהמשרד. טרקתי את הדלת אחרי והלכתי במסדרון המפואר של המבנה. עמדתי להכנס למעלית כשקול קרא, “וויל!”
הסתובבתי כדי לראות את רומיין רוס, ביתו של המפיק ג'ורדן, מתקדמת לעברי. היא הייתה נערה יפה כבת שש-עשר, שהייתה יותר מידי ישירה, לטעמי. יצא לי לדבר פעם או פעמיים מאז היום ההוא בו פגשתי אותה, כשאלאנה – תתעלם מהכאב, וויל – באה לביקור בסט.
“רומיין.” אמרתי בקול הנמוך והמאיים שאימצתי בתקופה האחרונה.
היא נכנסה איתי ביחד למעלית ולחצה על הכפתור של קומת הכניסה. “אתה נראה רע,” היא אמרה בבוטות מעט. “העיניים שלך שקועות ואתה קצת חיוור. אתה הולך הבייתה עכשיו?”
“כן,” אמרתי, מצמצם את עיניי. “ותודה על ההארה. פשוט לא שמתי לב שאני לא נראה הורס היום.”
היא גלגלה את עיניה. “אתה ממש דביל לפעמים, וויל.”
כאב אחז את ליבי בשבי, ושבריר של נוסטלגיה אפף את חושיי לפתע. “זה מה שהיא אומרת,” מלמלתי בשקט, שפתי מתעקלות לחיוך קטן ולא רצוני.
רומיין התנשפה בהפתעה. “אתה מחייך! אתה באמת מחייך! חשבתי שמנגנון החיוך שלך נמחק לחלוטין אחרי שנפרדת מ… אתה-יודע-מי.”
הרמתי גבה. “את יכולה להגיד את השם שלה, רומיין. שנינו יודעים שאת רוצה.”
היא גלגלה עיניים פעם נוספת. “אני לא חסרת-טאקט, וויל.”
יכולתי להתווכח איתה על זה, אבל המעלית כבר הגיעה ליעדה. רומיין הלכה לפני, נופפה לי לשלום ואמרה, “נתראה!” לפני שהיא רצה אל מחוץ לבניין. ממש הוריקאן, הנערה הזאת. באה בסערה, והולכת בסערה.
חזרתי הבייתה באופנוע, וכשנכנסתי לדירתי, האייפון שלי צלצל. “מה?” נהמתי אל תוך הטלפון.
“היום אנחנו יוצאים לארוחת ערב. תאסוף אותי בשמונה.” אמרה רוזי, ויכולתי לשמוע את החיוך המרוצה שבטח היה מרוח לה על הפרצוף עכשיו.
“יצאנו לדייט רק לפני שבוע ואת כבר רוצה עוד אחד?” התעצבנתי.
“שמונה. הערב.” היא התעלמה ממני ונתקה לי בפנים.ֿ
זרקתי את האייפון על הרצפה בזעם. לא יכולתי לסבול אותה! ועכשיו אני צריך לבלות איתה כמה שעות בארוחת ערב?! לעזאזל!
“וויל, אחי, אתה בסדר?” קסאבי הופיע פתאום, וכשראה את פני, קפא במקומו. “מה קרה?” הוא שאל, דאגה אמיתית בקולו.
לפעמים לא ידעתי אם הוא וג'ף מזייפים את החיבה שלהם כלפי. אבל אחרי כל מה שאני עובר בתקופה האחרונה, ידעתי שזה לא מזוייף. חברים לא אמיתיים לא היו נשארים איתי ברגעים הקשים, ומנסים לעזור לי, אפילו שהייתי מתפוצץ עליהם פעם אחר פעם.
“אני לא מסוגל יותר, קסאבי,” אמרתי בקול חנוק לפתע. התיישבתי על הרצפה, מבלי שום כוח לקום או לזוז או לעשות משהו. “אני לא יכול יותר להמשיך ככה.”
קסאבי התקרב אלי והתיישב מולי. “כל זה,” הוא אמר בשקט. “כל מה שאתה עושה בתקופה האחרונה, כל מצבי הרוח האלו שלך – זו אלאנה, נכון? בגלל שנפרדתם.”
לא יכולתי לענות לו, אז רק הנהנתי בשקט.
הוא נאנח. “התאהבת בה.” הוא נשמע מופתע ומיואש מההבנה.
הנהון נוסף. לא סמכתי על עצמי בשביל לדבר.
“איך אני יכול לעזור לך, וויל?” הוא שאל, אובד-עצות.
“אלאנה,” היה כל מה שאמרתי.
אנחה נוספת. “אני לא יכול להביא לך אותה,” הוא אמר בשקט. “אני גם לא יודע איך לייעץ לך, אם לומר את האמת.
“אז אל,” קמתי על רגלי, רגוע יותר עכשיו, שומר על הרגשות שלי מאחורי חומות ברזל פעם נוספת. “אני בחדר שלי אם אתה או ג'ף צריכה אותי.”
“וויל – “
לא עניתי לו. נכנסתי לחדרי וטרקתי את הדלת אחרי.
*
לא הצלחתי להירדם בלילה. הדייט עם רוזי היה טרי בראשי, ולא יכולתי להעיף את הנערה המגעילה ממחשבותי. היא נשקה אותי, נגעה בי שוב, וידעתי שאני לא יכול לעשות שום דבר לגבי זה, כי זה חלק מההסכם, מלהיות בן-הזוג שלה. שלא לדבר על כך שחששתי שבכל רגע יקפוץ לי איזה צלם פפארצי מהשיחים או משהו כזה.
שכבתי על מיטתי ולא יכולתי להפסיק לחשוב על אלאנה. ליין שלי. ליין שהייתה רק שלי, ועכשיו כבר לא.
לפנות בוקר, קמתי ממיטתי, ונגשתי למגירה שבשולחני. שלפתי ממנה מתנה קטנה ועטופה, שתכננתי לתת ליום הולדתה של אלאנה, שהיה לפני כשבוע. קניתי לה שרשרת תואמת לטבעת הכסופה עם אבן הספיר שהבאתי לה לחג המולד. תהיתי אם היא בכלל עוד עונדת אותה כמו שאני עונד את השרשרת שלה.
אני מניח שלא.
החזרתי את המתנה חזרה למגירה. לא רציתי לזרוק אותה – אולי אני עוד אשתמש בה בעתיד כמתנה למורין או משהו. חוץ מזה, היא עלתה לי הון תועפות.
יצאתי מחדרי לסלון ושם פתחתי טלוויזיה. ראיתי איזו תוכנית עד הבוקר, אך לא התרכזתי בה בכלל. הייתי עסוק בלרחם על עצמי יותר מידי.
היום המשיך כרגיל. הלכתי לעבודה, שחקתי לצד סרנה, שלא הפסיקה להיראות כמו קדושה מעונה אפילו כשהיא לא צריכה לשחק אחת, עם סיג'יי, שהודה לי עשרות פעמים על כל העניין עם רוזי "הכלבה" רייקס, ועם קלייטון, שהיה נתון תחת לחץ רב בעצמו.
כשחזרתי הבייתה באותו היום, ג'ף וכריסטי ישבו בסלון והתמזמזו. כשראו אותי נכנס, הם הפסיקו בבת אחת, וכריסטי הסמיקה קשות. “היי וויל,” אמר ג'ף עם חיוך מרוצה. “איך היה בעבודה?”
“נפלא,” השבתי ביובש.
כריסטי חייכה בביישנות. “אה… א-אנחנו נעבור ל-לחדר,” היא מלמלה, שולחת מבט לג'ף, שהנהן ולפת את ידה. השניים עלו לחדר של ג'ף, ואני הרגשתי איך הקנאה אוכלת אותי מבפנים.
ככה אלאנה ואני היינו צריכים להיות.
“אני בחדר שלי אם מישהו צריך אותי,” אמרתי לאף אחד, נכנסתי לחדרי וטרקתי את הדלת.
וכל הלילה הזה, לא נחתי אפילו פעם אחת. כי אלאנה רדפה אותי, גורמת לי להיאנק מרוב רצון לשחרור מיני. הייתי צריך אותה, אותה ואת הידיים שלה עלי, השפתיים שלה על שלי, אותי בתוכה…
ובבוקר, מצאתי את עצמי בוכה בפעם השנייה בתוך חודש.
לא יכולתי בלעדיה. התגעגעתי עד שכאב לי לזוז.
הייתי צריך אותה כמו אוויר לנשימה. והיא לא הייתה כאן בשביל לתת לי את החמצן.
]47[ אלאנה

הייתי במשמרת בעבודה כשדמות מוכרת נכנסה למסעדה. רומיין רוס, ביתו של ג'ורדן הבמאי, אותה פגשתי פעם אחת בלבד, נכנסה למסעדה לצד נער כבן גילה, שהיה חמוד למראה, עם שיער בלונדיני פרוע ועיניים תכולות. השניים צחקו כשהמארחת, ברנדה, הושיבה אותם באחד השולחנות בחלקה שלי.
כשבאתי לשרת אותם, רומיין הרימה את מבטה אלי ועיניה נפערו לרווחה בהפתעה. “אלאנה!” היא אמרה בחיוך. “לא ידעתי שאת עובדת פה!”
חייכתי אליה בנועם. “היי, רומיין,” אמרתי. “מה שלומך?”
היא צחקה. “הכל בסדר. קיגן, זאת אלאנה, חברה שלי. אלאנה – קיגן.” רומיין חייכה אליי.
ההפתעה שחשתי הייתה מיידית. לא ידעתי שהיא מחשיבה אותי כחברה שלי. המחשבה עוררה בי חמימות נעימה. “נעים להכיר, קיגן,” אמרתי בחיוך מעט יותר אמיתי.
קיגן הנהן וחייך חזרה.
“אה!” רומיין אמרה לפתע והוציאה מתיקה עט. היא לקחה מפית וכתבה עליה מספר. “זה הטלפון שלי,” היא הושיטה לי את המפית. “שנוכל לשמור על קשר.” היא חייכה אלי בחיבה.
לקחתי את המפית מידה. “בשמחה,” אמרתי חזרה. “ועכשיו, מה תרצו להזמין?”
לאחר שהשניים אמרו לי מה ברצונם לקחת, חזרתי למטבח ושם הכנסתי את המספר של רומיין לטלפון שלי. רומיין הייתה אחת הבנות הכי חברותיות שפגשתי אי פעם. לא כולם רוצים לשמור על קשר אחרי פעם או פעמיים שנפגשים. וחוץ מזה, היא כבר החשיבה אותי כחברה. לא יכולתי שלא לרצות להיות חברה שלה בחזרה.
לאחר שהבאתי לרומיין וקיגן את המנות שהזמינו, חזרתי למטבח ומצאתי את אנדרו מתנשק עם בחורה כלשהי. כשהם שמעו אותי נכנסת הם קפצו בבהלה ופנו להסתכל עלי. הבחורה הייתה יפה ביותר, עם שיער שחור חלק ועיניים ירוקות. היא הייתה רזה וגבוהה, ובסך הכל מהממת בכל מובן שהוא. “ל-לאנס,” אנדרו פלט בגמגום, מופתע.
חשתי בצורך להביך אותם כמו שפעם, לפני זמן שנדמה כמו עשורים, אנדרו וקאלי הביכו אותי כשהתמזמזתי עם וויל במטבח הזה – כאב חד פילח את חזי כשהמחשבה עלתה לזכרוני, ומייד הדחקתי אותו, עד כמה שיכולתי. “היי, אנדי,”אמרתי בהרמת גבה. “הגיע הזמן שתמצא מישהי, לא?”
אנדרו שלח לי מבט-מוות בזמן שהבחורה שאיתו צחקקה. “תקופת יובש ארוכה הייתה לך, הא, אנד?” היא גחכה בשעשוע.
“אני אהרוג אותך,” אנדרו סינן לעברי.
“אבל לפני כן תכיר לי את החברה החדשה שלך,” אמרתי והתקדמתי אל תוך החדר. “אני אלאנה.”
“טארה,” היא חייכה לעברי. “טארה ג'ונסי.”
“נעים להכיר,” אמרתי בכנות. “איך אתם מכירים?” הסתכלתי בינה לבין אנדרו, שעדיין לא התאושש מההפרעה שלי.
“למדנו יחד בשכבה,” טארה ענתה בשמו של אנדרו, מחייכה חיוך רחב. “יצאנו פעם, והחלטנו לנסות לצאת שוב.”
“בהצלחה,” חייכתי. “ועכשיו אני אלך כדי לא להפריע, אה, לכם.” קרצתי לאנדרו והוא הסמיק מעט. יצאתי מהמטבח ואיחלתי לשניים האלה בהצלחה.
*
כשהסתיים יום העבודה, כריסטי התקשרה אלי. “עד כמה ספונטנית את?” היא שאלה מייד כשעניתי.
“תלוי למה,” הגבתי חזרה בזמן שנכנסתי לגרוטאה וטרקתי את הדלת אחרי, סוגרת את הקור בחוץ ומדליקה את החימום.
“את יכולה להגיע בדקות הקרובות לבית הקפה שבשדרת החמניות?”
הסתכלתי בשעוני. השעה הייתה בסך הכל תשע, ולא היו לי שיעורים לעשות. בנוסף לכך, ידעתי שאני צריכה משהו שיעסיק אותי. לא יכולתי לחזור הבייתה ולא לעשות כלום – כי אז אני אחשוב על וויל, ואבכה. ולא רציתי לבכות.
“אני יכולה,” אמרתי לאחר מחשבה.
“יופי, נתראה שם.” כריסטי ניתקה, ואני התנעתי את מריס.
לאחר שהחניתי את המכונית נכנסתי לבית הקפה, שם מצאתי את כריסטי יושבת בשולחן, אך לא לבדה. היו איתה עוד שני אנשים שכבר פגשתי פעם אחת.
קסאבייר חוארז וג'פרי פייטון.
“היי,” מלמלתי כשהגעתי אליהם. שמתי לב שכל היושבים בבית הקפה בהו בג'פרי וקסאבייר, כמו בכל פעם שמפורסמים נמצאים במקום ציבורי.
כריסטי הורתה לי לשבת ליד קסאבייר, ועשיתי כדבריה. היא ישבה ליד ג'ף, ידיהן משולבות זו בזו באחיזת-אוהבים, האהבה ביניהם ברורה כקורח. “אני מניחה שאין צורך בהכרות,” אמרה כריסטי בחיוך רפה.
“למה… למה אתם צריכים אותי כאן?” שאלתי, מרגישה לא בנוח. הם היו החברים של וויל, אחרי הכל. הם לא היו חברים שלי.
“אנחנו כאן כדי לדבר על וויל,” ג'פרי אמר, קולו שקט ורציני להחריד.
זעתי באי נוחות במקומי. לא רציתי לדבר על וויל. לא רציתי לחשוב עליו. כי ברגע שאני אחשוב עליו… “למה?” הכרחתי את עצמי לשאול, נלחמת בכאב המתחזק בתוכי.
קסאבייר, ג'פרי וכריסטי החליפו מבטים, כאילו אני לא נמצאת שם ורואה אותם עושים כן. “וויל לא במצב טוב, אלאנה,” קסאבייר אמר, קולו מהול בדאגה. “מצבו מדרדר מרגע לרגע. הוא יותר אלים וזועם משאי פעם ראיתי אותו, והוא כל הזמן עצוב. אני לא חושב שראיתי אותו מחייך בכלל בכמה שבועות האחרונים.”
לא. הם לא הולכים לדבר איתי על זה עכשיו. יש גבול לכמה אני מסוגלת לספוג. “מה זה קשור אליי?” שאלתי בקול קטן, מבטי נטוע ברצפה.
“אל תשחקי-אותה טיפשה,” ג'פרי אמר בכעס לפתע. “את יודעת למה הוא מתנהג ככה! הוא במצב הזה מאשר שאת זרקת אותו לאלפי עזאזלים!”
התכווצתי במקומי. “אני…” לא ידעתי מה להגיד. הרגשתי איך המחנק בגרוני גובר, איך הגודש בגרון מביא לחלוחית לעיניי. לא רציתי לבכות. אסור היה לי לבכות. אנשים כבר דאגו לי גם ככה. אסור לי לתת להם עוד סיבה.
“ג'ף,” כריסטי לחשה. “תירגע, ואל תצעק, בבקשה.”
ג'פרי לקח נשימה עמוקה והנהן, מקשיב לחברה שלו. דממה מתוחה השתררה בשולחן אחרי זה.
“לאנה, מה שג'ף וקסאבי מנסים לומר לך זה שוויל צריך אותך,” כריסטי אמרה בשקט, שוברת את הדומייה. “אני ראיתי אותו לפני כמה ימים, והוא לא נראה טוב. את חייבת לדבר איתו.”
ידי נקמצו לאגרופים, וראשי הושפל כך ששיערי הסתיר את פני מהם כמו וילון. “את יודעת למה אני נפרדתי ממנו מלכתחילה, כריס,” אמרתי בשקט, מנסה להשתלט על קולי כך שלא ירעד. “את יודעת למה לא עניתי לו לשיחה. וחוץ מזה, יש לו את רוזי עכשיו.” רק לומר את המילים האלו גרמו לרעד בלתי נשלט בגופי, ולדמעה קטנה לצאת מעיני.
“אלאנה, הוא לא סובל את רוזי,” קסאבייר ציין. “הוא עם רוזי רק בגלל שהוא לא איתך, ואת יודעת את זה.”
"לא, אני לא יודעת את זה. הוא עם רוזי כי הוא עם רוזי. מה זה משנה הסיבה?” התחלתי להתרגז. “ואם הוא באמת היה צריך אותי, הוא לא היה ממשיך הלאה.”
“אבל הוא לא המשיך הלאה, אלאנה,” כריסטי אמרה, זועפת בעצמה. “הוא מתגעגע אלייך. זה ברור כשמש – “
“זה לא משנה!” התפוצצתי, מרימה את ראשי בכעס לעברם. “אנחנו כבר לא ביחד! אנחנו לא יכולים להיות ביחד! ישנן סיבות למה נפרדתי ממנו, ולא משנה כמה הוא מכחיש, הוא בסופו של דבר יבין שאני צודקת! עדיף לו להיות עם מישהי כמו רוזי מאשר איתי!”
“זה לא נכון!” ג'פרי התעצבן גם כן, שולח לי מבט מלא באש. “הוא לא מסוגל בלעדייך – “
“שטויות!” התפרצתי. “אני יודעת שהוא עובר הלאה, שהוא כבר עבר הלאה. ראיתי את התמונה במגזין, ג'פרי. ראיתי שהוא איתה. וזה בסדר! זה לגיטימי שהוא יעבור הלאה! אני לא מבינה מה אתם רוצים ממני!”
ֿ"כי הוא לא עבר הלאה!” קסאבייר זעם גם כן.
“הוא כן!” התעקשתי, ולפתע סכר הדמעות שלי נפרץ, אבל באותו הרגע, לא היה לי איכפת יותר. “אתם לא מבינים?! נפרדתי ממנו בשבילו! לטובתו! להיות עם מישהי נחותה כמוני, מישהי משעממת ורגילה לחלוטין כמוני, זה לא טוב בשבילו! הוא צריך מישהי ברמה שלו! אני לא אומרת שרוזי היא מספיק טובה, אבל היא יותר טובה ממני, זה בטוח!”
“מה לעזאזל?!” ג'פרי צעק.
“רוזי וסרנה היו רק תירוץ!” צעקתי חזרה. “הם היו תירוץ בשביל להפרד ממנו! רוזי אמרה לי שהחוב שאני חבה לה ישולם ברגע שאעשה זאת, וזה היה כל התמריץ שהייתי צריכה בשביל להפרד ממנו! אתם לא יכולים להבין שלא משנה כמה אני רוצה להיות איתו, כמה אני רוצה שנהיה ביחד, זה לעולם לא יצליח!”
“את רוצה אותו בחזרה?” קסאבייר נרגע לפתע. “אז למה לעזאזל נפרדת ממנו?”
“אתה לא מקשיב לי?! אנחנו. לא. יכולים. להיות. ביחד!”
“אז את פשוט נכנעת לקשיים במקום להתמודד איתם!” ג'פרי קם ממקומו בכעס, דופק את ידיו על השולחן. “את פשוט נכנעת לכמה מכשולים ומרימה ידיים כשאת רואה שאין לך כוח להתמודד איתם?” חוסר-אמון היה ניכר בקולו.
“זה לא מכשולים, זה מבוי-סתום! אי אפשר לקפוץ מעליהם כמו משוכות!” יאוש אחז בי לפתע, ואני רציתי פשוט לצאת מבית הקפה הזה. הויכוח הזה היה חסר טעם, והוא רק גרם לי להרגיש רע יותר ויותר עם כל רגע שעובר.
“הוא אוהב אותך, אלאנה!” ג'פרי כמעט וצרח, קולו מהדהד בכל רחבי בית הקפה שהיה דומם, כולם מקשיבים לויכוח שלנו.
לא האמנתי שהוא אמר את זה. לא יכולתי להאמין. הסתכלתי עליו, מודעת לדמעות שזולגות על לחיי, ונעמדתי גם אני. “הוא לא אוהב אותי, ג'פרי.” אמרתי לו בשקט, לא מסוגלת להשתלט הפעם על הרעד בקולי. “הוא לא.”
פניו של ג'פרי נהפכו עיקשות. “אל תגידי לי – “
“די!” חסמתי את אוזני, מעמעמת את קולו. “תפסיק! אני לא רוצה לשמוע את זה!”
“אבל – “
“אנחנו לא ביחד יותר, וזה לא משנה מה תגידו, כי דעתי לא תשתנה!” קולי נשבר. “הוא עם רוזי עכשיו, ואחרי רוזי, הוא יהיה עם זונה אחרת. זה בכלל לא משנה. הוא ואני לא הולכים להיות ביחד שוב! תפנימו את זה, ואם הוא אומר לכם שטויות, תגרמו לו להפנים גם כן!”
במילים אלו סובבתי להם את הגב ויצאתי מבית הקפה. נכנסתי אל מריס, ונסעתי הבייתה. כשהגעתי, נכנסתי לחדרי, נעלתי אותו, ופרצתי בבכי.
אני לא יודעת כמה זמן בכיתי, אבל בסופו של דבר, כשנרגעתי מעט, לקחתי את האייפון החדיש שלי וביצעתי שיחה. “היי, לאן, מה קורה?” האנה ענתה.
“ננה,” אמרתי בצרידות. “אני צריכה שתתני לי מספר טלפון.”
“בטח,” היא אמרה. “של מי?”
ידעתי שמה שאני הולכת לעשות עכשיו הולך לקבוע את הסיום הסופי של מערכת היחסים של וויל ושלי. אבל הייתי צריכה להמשיך הלאה, כמו וויל. כמו שהחברים שלו לא מבינים שאנחנו צריכים לעשות.
“ג'ייק.” לחשתי. “המספר של ג'ייק קלארק.”
]48[ וויל

מאז גיל חמש-עשרה לא עישנתי. לא אהבתי סיגריות אף פעם, אבל בגיל ארבע-עשרה, כשכל החברים שלי – ארצ'י ביניהם – התחילו לעשן, הלחץ החברתי דחף אותי לתחוב סיגריה אחר סיגריה לפי. אך לאחר שהורי נהרגו, המשמעות של החיים קיבלה כיוון אחר פתאום. הפסקתי לעשן את הסיגריות שגם ככה שנאתי, אפילו שכל חברי המשיכו לעשות זאת. החלטתי לשמר את החיים, כי בשניה הם יכלו להגמר, כמו שהם נגמרו להורים שלי.
ניסיתי להבין איך הגעתי למצב בו אני יושב על כסא הפסנתר, בקומה העליונה ביותר בבניין הגבוה ביותר בעיר, ומעשן סיגריה, אחרי שנשבעתי שלא אשאף עוד ניקוטין לראותיי לעולם. בזמן שהסיגריה הייתה לכודה בין שיני, אצבעותיי ריחפו על הפסנתר, חיים ומוות יחד נמצאים איתי.
הקלידים היו חלקים ורכים. אצבעותיי רקדו עליהן, יוצרות מנגינות מאולתרות, מנגינות שגרמו לאלאנה מגוריאן לבכות מרוב רגש. מנגינות שהסבו לי שקט מסויים. מנגינות שהרגיעו אותי והכאיבו לי בו זמנית.
לא האמנתי שהצלחתי לסמוך על אלאנה מספיק בשביל להביא אותה הנה, למקום המפלט שלי. לא יכולתי להבין מה גרם לי לעשות מעשה כה מטופש. אבל אחרי הכל, כשהבאתי אותה הנה, לא ידעתי מה באמת יקרה. לא ידעתי שבסופו של דבר, היא תדרוך עלי כאילו הייתי כלום.
המנגינה נהפכה קודרת, ואני שאפתי את הניקוטין. עם יד אחת מנגנת, הרמתי א ת ידי השנייה ולקחתי את הסיגריה מפי, כך שיכולתי להוציא את העשן המסריח. באמת שאני שונא סיגריות, אבל הרגשתי שהן נחוצות לי כרגע.
כל דבר עדיף מאשר להיות וויל הזועם, האנטיפת, זה שכולם מנסים לא לעצבן כדי שלא ירביץ להם.
לא רציתי להפוך להיות הבחור האלים הזה שאלאנה הפכה אותי אליו.
ליין.
למה, אפילו כשאני כועס עליה, שונא ואוהב אותה בו זמנית, היא לא יוצאת לי מהראש?
המנגינה שנתה סגנון שוב, ונהפכה מרירה מעט. החדרתי בה את כל הזעם שלי, מעשן תוך כדי, וכשסיימתי אותה בתו חד, שלפתי את הסיגריה מפי וכיביתי אותה במעפרה השחורה לצד הפסנתר. קרני השמש האחרונות של שעות אחר הצהריים בצבצו מבעד לקירות השקופים, וסינוורו אותי מעט. אך זה לא שינה הרבה.
התחלתי לנגן יצירה של רחמנינוב, שהייתה עצבנית ומאיימת. הבאתי לתוכה את כל העצבים שלי, כל הכעסים, כל הרגשות שרציתי להוציא ממני, ונתתי להם לזרום החוצה, הרחק ממני. לאחר כעשר דקות, סיימתי את היצירה, ושמתי לב שאני מתנשף ומזיע. קיפלתי את שרוולי חולצתי, והתחלתי לנגן יצירה אחרת. הלילה ירד בינתיים, ואורות העיר הודלקו. זה היה יכול להיות מראה מרגיע ויפהפה בכל זמן אחר, אבל עכשיו מצאתי את המראה הזה מדכא.
נשארתי בחדר עוד שעה, ואז החלטתי שהגיע הזמן ללכת. לקחתי את המעיל, והלכתי אל המעלית. הבניין היה חצי שומם, כך שרק אדם אחד ירד איתי במעלית. כשהגעתי ללובי, יצאתי ממנו, לקחתי את האופנוע שלי, ויצאתי לדרך.
במהלך הנסיעה קיבלתי מסרון מג'ף, שהודיע שנגמר לנו החלב והביצים בבית, ואם אני יכול לקנות בדרכי חזרה. כמובן שהסכמתי,ושיניתי כיוון לעבר המכולת הקרובה. שם, החניתי את האופנוע שלי ונכנסתי לחנות.
לאחר שלקחתי את המצרכים הדרושים הלכתי לקופה ושם ראיתי פרצוף מוכר. צמצמתי את עיניי, מנסה לזהות מאיפה אני מכיר אותו, עד שהבחור הסתובב, וירד לי האסימון. “אמורי?” שאלתי, לא בטוח. ראיתי את הבחור פעם אחת בלבד, לפני יובלות, בסטריפ-פוקר שהתקיים אצלי בדירה.
עיניו הכחולות נפערו לרווחה בהפתעה. “וויל.” הוא אמר, חיוך מתפרש על פניו. “לא ציפיתי שתזהה אותי.” הוא אמר בכנות.
מצאתי את עצמי מחייך חיוך קטן – החיוך היחיד שהייתי מסוגל לחייך בשבועות האחרונים. “גם אני לא,” הודיתי.
שנינו קנינו מצרכים ויצאנו מהמרכול ביחד. “אז מה קורה איתך?” הוא שאל אותי בחיוך קליל. הוא היה אחד הבחורים הבודדים שיצא לי להכיר שהיו לו פנים יפות, יחסית לגבר. העיניים שלו היו גדולות, שיערו היה חום-אדום, כמו ברונזה, מלא בתלתלים רכים. היו לו גומות חן אפילו כשלא חייך, והיה לו גוף מעט רזה בשביל גבר, ובגובה ממוצע.
מצאתי שאני לא מסוגל לשקר לו, החל מהרגע שהסתכלתי אל תוך עיניו. “לא מדהים, למען האמת,” אמרתי, נאנח.
"תקופה קשה?” הוא שאל, קולו מבין.
הנהנתי בשקט.
הוא חייך. “זה בסדר, לכולם יש תקופות כאלו,” הוא משך בכתפיו. “אם זה מעודד אותך, גם עליי עוברת תקופה דיי קשה.”
הרמתי גבה. “כנראה שזה פשוט לא זמן טוב בשביל אף אחד.”
אמורי צחק. “אתה צודק,” אמר, ושמתי לב שהגענו לאופנוע שלי. “אה…” הוא היסס מעט, מסתכל עלי בשאלה.
"מה?” שאלתי.
"אני… אני יכול לשאול אותך שאלה?” הוא שאל, עדיין מהוסס.
"בטח,” אמרתי, מכניס את החלב והביצים לתא המטען הקטן של האופנוע תוך כדי.
אמורי התיישב על הספסל ליד, ואני התיישבתי לצידו. הוא נטע את מבטו ברצפה, ועדיין נראה מהוסס. “האם אי פעם קרה לך שאתה לא יודע מה אתה מרגיש כלפי מישהו?” הוא פלט.
בהיתי בו לכמה רגעים. “מה זאת אומרת?”
"יש לי… חבר טוב,” הוא אמר, מסתכל לכל מקום רק לא עלי. “לאחרונה הוא התחיל להתנהג מוזר, וכששאלתי אותו מה קורה איתו, הוא כעס עליי ורבנו, בלי שום סיבה. אחר כך התברר לי ש…” הוא לכסן לעברי מבט מעט אשם.
"שמה?” דחקתי בו להוציא את זה.
"שהוא יצא מהארון,” אמורי מלמל. “שהוא גיי. ושהוא דלוק עליי כבר חודשים.”
הסתכלתי עליו, מנסה לברור את מחשבותיי. החלטתי להביע מחשבה ראשונה קודם כל. “למה אתה מספר לי את זה, אמורי?” שאלתי, מבולבל מעט.
הוא משך בכתפיו. “אני לא יודע.” הוא לחש, מסתכל עליי בחשש. “אולי כי אתה מפורסם, ונתקלת בכל מיני מצבים, וכי אולי… אין לי למי לספר את זה.” הוא השפיל את מבטו. “אני לא יודע מה אני מרגיש כלפיו. כלומר, הוא תמיד היה רק חבר שלי, לא יותר מזה. אבל אחרי שהוא אמר לי שהוא רוצה אותי באופן… כזה, התחלתי לחשוב כל מיני מחשבות מוזרות, שזה מוזר בשל עצמו, כי תמיד נמשכתי רק לבנות.”
יכולתי לראות את ההגיון בלמה לספר למישהו זר את זה – זה כמו עם אלאנה, שסיפרתי לה דברים כשעוד היינו בגדר זרים. אמורי גם דגל בשיטה זו, מסתבר. “למען האמת, אף פעם בנים לא אמרו לי שהם דלוקים עליי,” אמרתי בשקט. “ואני לא באמת יודע להגיד לך למה את חושב דברים כאלה. אני רק יכול לנסות ולהדריך אותך למצוא מה אתה באמת מרגיש.”
עיניו של אמורי ניאורו בתקווה. “בבקשה,” הוא אמרה בתחינה. “אני רוצה לדעת מה לעשות, ואני כבר ממש אבוד.”
לא האמנתי שאני עושה את זה, אבל שמתי לב שלעזור למישהו, אפילו רק המחשבה על לעזור, הרגיע בי את הזעם הקר שבער בי לאחרונה. לכן החלטתי להכניס את עצמי לזה בכל הכוח. “אוקיי,” אמרתי, מסתכל עליו ברצינות תהומית. “תחשוב על התקופה האחרונה, החל מהרגע שאתה נהיית מודע לעובדה שהוא רוצה אותך. תחשוב על כל מיני בנות שפגשת, ואם לאחרונה מצאת את עצמך רוצה לשכב עם כמה מהן.”
אמורי קמט את מצחו במחשבה. “לפני חודש בערך היה לאחותי יום-הולדת,” הוא אמר באיטיות. “לקחתי אותה ביחד עם אחותי הקטנה לקניון לחגוג. שם, כשהתיישבנו באחד מבתי הקפה, המלצרית ששרתה אותנו הייתה ממש יפה, אני מניח, אבל מצאתי את עצמי לא מעוניין. ובנוסף לכך, החבר שלי התקשר, וכל שיכולתי לחשוב היה על כמה שאני רוצה… לדבר איתו.” עיניו נפערו לווחה בהבנה. “אוי לא. אני גיי. אני נהייתי גיי.”
"לא בהכרח,” אמרתי בטון הכי מרגיע שיכולתי לגייס. “יכול להיות שאתה גם ביסקסואל, כלומר נמשך לשני המינים כאחד.”
"אבל…” אמורי נשך את שפתו התחתונה. “אני לא יכול לאהוב אותו! האחיות שלי לעולם לא יבינו!”
"אם הן אוהבות אותך, אני בטוח שהן יבינו,” ציינתי. “וחוץ מזה, יש לך את כל הזכות בעולם לאהוב את מי שאתה רוצה. זו מדינה חופשית.”
"אתה לא מבין!” הוא אמר בהיסטריה, לופת את ראשו בידיו. “אני לא יכול להיות גיי!”
"אמרתי שאתה יכול להיות גם בי – “
"זה לא משנה! אני לא יכול להמשך לגברים, וויל!” הוא טמן את ראשו בידיו. “ועכשיו, ככל שאני חושב על זה יותר, אני מגלה שלאחרונה בכלל לא שמתי לב לבנות. שכשאני מדבר איתו, אני רוצה להמשיך ולדבר איתו, ולראות אותו, ו…” עיניו נפערו פעם נוספת. “אני לא יכול להמשך אליו, וויל. זה יהרוס אותי.”
"אמורי!” לפתי את כתפיו בחוזקה, מסובב אותו אליי. הסתכלתי עליו בנחישות. “צא מזה! אתה סתם נכנס לפאניקת-שווא!”
הוא מצמץ כמה פעמים. “אבל – “
"יש גם עוד השערה לגבי זה, אז אל תקפוץ ישר למסקנות,” אמרתי לו, מנסה להרגיעו. “יכול להיות שאתה סתם מבחינה פסיכולוגית רוצה אותו, רק בגלל שאתה יודע שהוא רוצה אותך. יכול להיות שאלו רגשות-פאנטום. יכול להיות שאתה עדיין סטרייט. יש עוד כל כך הרבה אפשרויות, אז אל תמהר להסיק שהאחת שאתה כרגע נלחץ ממנה היא הנכונה.”
כתפיו של אמורי נרגעו תחת ידי. “אני…” הוא השפיל את מבטו. “אתה צודק.” הוא אמר לבסוף.
"רואה?” חיוך קטן נוסף נמרח על שפתי. “תחשוב על זה, תבחן את הרגשות שלך באמת. שלא תחשוב שעכשיו אתה יודע בבטחון שההשערה הזאת היא הנכונה. חכה עם התובנה, ותנסה לישון על זה כמה זמן.”
לאחר כמה רגעים של מחשבה, אמורי הנהן באיטיות. הסרתי את ידי ממנו והרגשתי משום מה רגוע, כאילו עצם העובדה שעשיתי משהו טוב גרם למשהו בי להתרכך.
אמורי הביט בי, עיניו חודרות. “תודה,” הוא אמר בשקט.
משכתי בכתפיי. “אין על מה.”
שתיקה השתררה בינינו, ואני בהיתי באופנוע שלי. לרגע תהיתי אם כדאי לי פשוט לומר שאני צריך ללכת, כי לא נראה לי שהוא רצה לדבר יותר. אך מסתבר שטעיתי, כי הוא אמר, “אתה יכול גם לספר לי מה מטריד אותך, וויל.”
לכסנתי לעברו מבט. “זה בסדר,” אמרתי, מעט מתגונן.
"היי,” הוא חייך חצי-חיוך. “אני כרגע פרקתי את ליבי בפניך, ונכנסתי להתקף היסטריה מולך. אני חושב שזה רק הוגן שגם אתה תספר לי משהו.”
דבריו גרמו לי לחייך מעט, אבל החיוך נמוג כשנזכרתי בסיבה לעזרה שנתתי לאמורי. “הייתה לי מישהי,” מצאתי את עצמי מספר. “מישהי שהייתה בשבילי…” לא ידעתי למצוא את המילה הנכונה, ולכן פשוט המשכתי. “היא לא מוכרת או משהו כזה, והיא הרגישה תחושת נחיתות כשהיא הייתה איתי – ככה היה אמרה. היא הרגישה שאני כל כך מושלם ולא בליגה שלה וכל מיני שטויות אחרות. בקיצור, היא נפרדה ממני, ועד אותו הרגע, לא ידעתי כמה אני בעצם אוהב אותה.” התכווצתי מעט כשאמרתי את המילים האחרונות. היה לי קשה מספיק להודות בזה בפני עצמי – אז לספר למישהו אחר על כך? לא מגניב.
בכלל, המחשבה על כך שהיא הרגישה נחותה לצידי גרמה לכאב חד לפלח את ליבי. למרות שנאלצתי להזכיר לעצמי שיכול להיות שזו לא הסיבה העיקרית, ושכנראה גם לרוזי רייקס יש חלק בפרידה הזאת.
אבל בסופו של דבר זה לא באמת משנה. התוצאה משנה. והתוצאה היא שאנחנו כבר לא ביחד.
פניו של אמורי התקרקמו בהבנה, בצער, אולי אפילו ברחמים. “אני מצטער לשמוע, וויל,” הוא אמר בשקט.
הנהנתי בתודה, לא סומך על עצמי לדבר.
"אתה יודע, אפילו שאנחנו מדברים כמו בחורות על רגשות ושטויות כאלו, זה נחמד,” הוא אמר לפתע, חיוך מתפרש על פניו. “ואני אשמח לשמור איתך על קשר – אתה אחלה גבר, וויל. כיף לדבר איתך.”
פלטתי נחרה. “אנחנו כאלה נשיים, הא?” אמרתי, ולהפתעתי חייכתי חיוך רחב ואמיתי הפעם – חיוך שלא חייכתי מאז הפרידה.
אמורי צחק. “אחרי הכל, יש לנו גם אסטרוגן, בנוסף לטסטוסטרון, כמובן.”
"אתה צודק,” שלחתי לו מבט משועשע מעט. “היי, גם אתה אחלה גבר, דרך אגב.”
לאחר מכן החלפנו מספרי טלפונים, ואז נפרדנו לשלום זה מזה. חזרתי הבייתה, מרגיש נינוח, פתאום, ופחות זעום.
אבל זה נמשך רק לשארית ההערב. כי בלילה, חלמתי שוב על אלאנה, ועל פניה הבוכיות והכועסות, ועל היופי שהיא עצמה לא הייתה מודעת אליו – או שלא העריכה מספיק. היינוך הך, זה לא משנה.
ובבוקר, הייתי זועם שוב.
]49[ אלאנה

שתיקה מביכה השתררה בין ג'ייק לביני. ישבנו זה לצד זו בפארק, לא יודעים מה להגיד אחד לשנייה. ליתר דיוק, אני לא ידעתי מה לומר לו, או איך להתחיל שיחה, והוא בסך הכל ציפה שאני אתחיל שיחה, כי אני זאת שיזמתי את הפגישה מלכתחילה.
לקחתי נשימה עמוקה, ונאנחתי. לא הייתי מסוגלת למצוא מילים בשביל לבטא את מה שרציתי לעשות. למעשה, לא הייתי בטוחה שאני רוצה לעשות את זה. פגעתי בו כבר פעם אחת – אבל להיות לבד הוכח כיותר קשה.
"הולך לרדת גשם בקרוב,” הוא אמר לפתע. “מזל שאנחנו יושבים מתחת לסככה.” הוא לכסן מבט לעברי, עיניו החומות-אדומות מחפשות את שלי.
ידעתי מה הוא עושה; הוא רצה להפר את הדממה .”ג'ייק, אני…” השפלתי את מבטי, מסרבת להסתכל בעיניו.
הוא נאנח. “למה הזמנת אותי לכאן, אלאנה?” הוא שאל, קולו מעט מיואש.
החלטתי שמילים לא יעשו את זה. הסתובבתי אליו, מרגישה נחישות פתאומית, ולפני שהוא הספיק להבין מה קורה, טמנתי את פניו בידי ונישקתי אותו ישירות על הפה.
ליבי התכווץ, בטני הרגישה כאילו מישהו השליך בה אגרוף. קול בראשי צרח שזה לא נכון, לא בסדר, שאני מתנשקת עם מישהו שהוא לא וויל בלק. אבל למרות הכל, עצמתי את עיניי חזק ונישקתי אותו כאילו חיי תלויים בנשיקה הזאת.
לג'ייק לקח כמה רגעים להגיב, ולשנייה חשבתי שאולי הוא ידחה אותי, אבל למזלי הוא כרך את זרועותיו השריריות סביב גופי הצנום ומחץ אותי אליו, מנשק אותי חזרה. הוא היה נלהב יותר ממני להתנשק, ואני ניסיתי להיות נלהבת גם כן. אך לשווא. כל שחשבתי עליו היה וויל, ועל השפתיים שלו, ועל הנשיקה הראשונה המדהימה שהייתה לנו לפני מילניומים רבים. ולפתע, דמיינתי שאני מנשקת את וויל, ולא את ג'ייק. זה גרם לי להתלהט ולנשק את ג'ייק ביותר התלהבות, ויותר רצון.
אך הוא הפסיק את הנשיקה והסתכל עליי בעיניים מצומצמות, שיערו הכחול מבולגן. “למה נישקת אותי, אלאנה?” הוא שאל, קולו רציני ואולי אפילו כעוס. “אני יודע שאת לא רוצה אותי. הבהרת את זה יפה מאוד בדייט שלנו לפני כמה חודשים.”
נשכתי את שפתי התחתונה באשמה. “אני… אני מצטערת. אני… רוצה אותך. והפעם אני לא משחקת משחקים.” שקר. אבל הייתי צריכה את זה יותר מידי. הייתי צריכה לעבור הלאה, כמו שוויל כבר עשה.
הוא קמט את מצחו בבלבול. “אני לא מבין,” הוא מלמל. “למה עכשיו? למה ככה? למה את פתאום רוצה אותי, משום מקום?”
ידעתי שג'ייק לא טיפש. אפילו עם כל ההשתובבויות של בבית הספר, הוא היה תלמיד טוב, חכם ביותר, וידעתי שיש לי רק דרך אחת לשכנע אותו שאני רוצה אותו, מבלי שהוא יריח את השקר. זזתי כך שישבתי על ברכיו, לפני שהוא הבין מה אני מנסה לעשות. הצמדתי את עצמי אליו, חזי מוברש כנגד חזהו, ונישקתי לו את הצוואר, את הלסת, את הקצה של הפה, תוך כדי שאני זזה מעט. זכרתי את האנה עושה את זה לאחד מהאקסים שלה, וזה גרם לו להשתגע. יכולתי רק לקוות שג'ייק ישתגע ממישהי רגילה-באופן-משעמם-כל-כך כמוני – הרמז היחיד שניתן לי שהוא עדיין מרגיש כלפי משהו היה בהרצאה שוויל עשה בבית הספר, כשהוא אמר שהוא רצה לצאת רק עם מישהי אחת באופן רציני ואז הסתכל עלי.
"אלאנה…” ג'ייק גנח, ולפתע את שיערי. “את… אני לא יכול…”
ניצוץ של סיפוק עלה בתוכי, ואיתו גם גועל. מתחתי, הוא היה נוקשה, איברו עומד דום לכבודי. אם היה לי ספק שהוא לא רוצה אותי, כרגע הוא נעלם. “מה אתה לא יכול?” שאלתי, לא מושפעת בכלל ממה שאנחנו עושים כמוהו.
"לחשוב…” הוא גנח כשנשכתי אותו קלות בצוואר. הוא הניח את ידיו על ישבני, וגנח פעם נוספת. “את… את מטריפה לי ת'שכל…” הוא נהם.
"אז אל תחשוב,” לחשתי בקול הכי מפתה שיכולתי לגייס, וניסיתי להדחיק את הגועל שאיים להתפשט עלי. רציתי להתרחק ממנו, רציתי שהוא יוריד את הידיים שלו מהעכוז שלי, רציתי שהוא יפסיק לגנוח, רציתי לא לעשות את זה.
אבל וויל לא הותיר לי ברירה.
ג'ייק החליט להקשיב לי, ולא חשב יותר מידי כשלקח את פני ביד אחת – ידו השנייה עדיין על אחורי – ונישק אותי בפראות. הוא התנשף, והתקשח אפילו יותר, שריריו בולטים, וזה פשוט לא עשה לי את זה. לא חשתי בדבר כשנגעתי בו, כשהתנשקתי איתו – רק דחייה וגועל.
אני לא יודעת כמה זמן עבר, אבל כשהתחיל לרדת גשם, כמו שג'ייק חזה, הספקנו את סשן המזמוזים שלנו והתרחקנו זה מזו מעט כדי להסתכל אחד על השנייה. השתדלתי לשמור על הבעה סגורה, שלא יפענח עד כמה לא נמשכתי אליו כמו שהוא נמשך אלי. כנראה שזה עבד, כי הוא חייך חיוך שאמור היה להיות מפתה, ואמר, “וואו, אלאנה מגוריאן. לא ידעתי שאת יכולה לנשק ככה.” הוא נשמע מופתע מעצם הגילוי.
הכרחתי את עצמי לחייך חיוך מפתה בחזרה. “שמחה שאתה מאשר.” אמרתי, משתדלת לא לתת למרירות להשתלט על קולי.
הבעתו הרצינה. “אז את באמת רוצה אותי?” הוא שאל, עיניו סורקות אותי כמו עיני נץ.
הנהנתי פעם אחת בלבד.
הוא חייך. “אז מתי לאסוף אותך בשישי בערב?”
*
"אני לא מאמינה שעשית את זה.”
ישבתי עם כריסטי במאפייה שלנו, כמו שנהגנו לעשות לפני שהדברים הסתבכו כל כך. אני אכלתי את המאפין האהוב עלי, והיא נשנשה כמה עוגיות. היא בחנה אותי בעיניה הכהות, הבעת חוסר-אמון מרוחה על פניה.
השפלתי את ראשי, לוחצת את המאפין לחזי. “אני לא יכולה להתקע בעבר בזמן שהוא המשיך הלאה, כריסטי,” אמרתי לה בשקט. “את יודעת בעצמך שהוא עכשיו יוצא עם רוזי.”
"אבל זה קרה רק בגללך, לא כי הייתה לו ברירה,” היא ציינה בקול מיואש. “וחוץ מזה, את לא הקשבת בכלל כשנפגשנו עם ג'ף וקסאבי. הם אמרו לך שהוא מתגעגע אלייך, שהוא לא יכול להמשיך הלאה, לא משנה כמה הוא אומר אחרת. את היית עסוקה מידי בלרחם על עצמך ובלהתכווח איתם מאשר בבאמת להקשיב.”
ידי נקמצה לאגרוף בזמן שידי השנייה הובילה את המאפין אל פי. “זה לא משנה,” אמרתי, כאב מתגנב לקולי. “כך או כך, אנחנו לא יכולים להיות ביחד. עם רוזי, או בלעדיה. אפילו אם היינו מאוהבים. אנחנו מעולמות שונים מידי – “
"להזכירך, גם ג'ף ואני לא בדיוק מאותו 'עולם',” היא קטעה אותי בקול מזלזל, הבעתה נהפכת כעוסה. “ואני בכל זאת מסתדרת איתו נפלא! בהתחלה היו את הקשיים שגם לך ולוויל היה – מרווח גילאים, כל אחד במקום אחר בחיים וכו' – אבל בסופו של דבר, הגענו לעמק השווה! לי לא איכפת שהוא מפורסם, ולו לא איכפת שאני לא נראית הכי טוב, או צעירה ממנו בכמה שני טובות. הוא גורם לי להרגיש שווה אליו, לא נחותה ממנו, ואני עושה הכל בשביל שלא יצטער שבחר בי מבין כולן. ככה פותרים בעיות, אלאנה!”
"אצלכם זה שונה,” לחשתי. “אתם טיפוסים יותר קלי-דעת מאשר וויל ואני – “
"אלו סתם תירוצים, אלאנה!” היא שלחה לי מבט רושף. “ואת יודעת את זה, גם אם את לא מוכנה להכיר בזה! אני חושבת שכל הסיבות שלך ללהפרד ממנו הם בסך הכל בשביל להסוות את האמת – את מפחדת.”
עיני נפערו לרווחה בתדהמה. לא האמנתי שהיא כרגע קראה לי פחדנית. “אני לא מפח – “
"אל תקשקשי סתם, אלאנה! את מפחדת ממשהו במערכת היחסים הזאת שלך ושל וויל, ואני לא בדיוק יודעת מה זה בדיוק. אינטימיות? התקלות בקשיים?” היא צמצמה את עיניה, ואני התכווצתי במקומי. “את סתם הרמת ידיים כשהופיעו קשיים. את פחדת להתייצב מולם. זו הסיבה, נכון? את מפחדת מהקשיים האלו. למה?” היא תבעה לדעת. “למה את לא מוכנה להתייצב מול קשיים? לכל הזוגות יש קשיים במערכת היחסים! אין דבר כזה זוג ללא קשיים או ריבים – אחרת זה לא יהיה זוג! אפילו ג'ף ואני רבים פה ושם, אפילו שאנחנו מטורפים אחד על השנייה!”
לא עניתי. לא ידעתי מה לחשוב אפילו. רק ידעתי שהיא צודקת – אבל המודע שלי עוד לא היה מוכן לקבל את זה. כי זו לא הייתי אני אם היה לי פחד שכזה.
איך יכול להיות לי פחד מקשיים כשכל יום אני מתמודדת עם אמא כמו שלי, ועם מה שהיא עושה למשפחה שלי? איך יכול להיות פחד מקשיים כשאני מתייצבת בפניהם כל יום, ומנסה למצוא דרך להתגבר עליהם?
או שאולי… ההפך הוא הנכון? אולי, בגלל הקשיים הרבים שיש לי בחיים, אני לא מוכנה להתייצב עם עוד קושי – ואם מישהו שאני אוה – רוצה. מישהו שאני רוצה.
לא יכולתי לחשוב על זה כרגע. לכן הכרחתי את עצמי לומר, “אני עכשיו עם ג'ייק ממילא, והוא עם רוזי. כך שבין כה וכה, זה כבר לא משנה.”
כריסטי גלגלה את עיניה. “הכל בר-שינוי ואת יודעת את זה. הוא לא יהיה עם רוזי לנצח, ובטח שאת לא תהיי עם ג'ייק לנצח.”
כמובן שהיא צדקה – ואיך לא?
ובכל זאת, העדפתי פשוט לא לחשוב.
*
ביום שישי בערב, הייתי מוכנה לתזוזה. ג'ייק הגיע, לבוש בבגדים חדשים, ונראה טוב כמו תמיד. לא הצלחתי למצוא בעצמי מקום לחבב אותו, אפילו שהוא נראה מעולה, ומתנהג כמו שצריך להתנהג לבחורה.
את כל הדרך למסעדה אליה הוא לקח אותי העברנו בשתיקה. על פניו היה מרוח חיוך-ניצחון, כאילו השתיקה נועמת לו, ואני בהיתי מעבר לחלון, מחכה שהדייט כבר יגיע לקיצו – אפילו שרק התחיל. לא יכולתי לסבול להיות באותה מכונית כמוהו. לא יכולתי להיות קרובה אליו כל כך. הוא לא היה מי שרציתי קרוב אלי.
כשהגענו למסעדה הוא לקח את ידי כמו ג'נטלמן אמיתי, ואמר למארחת את שמו. היא לקחה אותנו לשולחן פנוי, שם התיישבנו, עדיין שותקים. אחרי כמה זמן שבהינו בתפריט, עדיין בדממה, החלטתי שנמאס לי. “אז ג'ייק,” אמרתי בחיוך מזויף. “אני חייבת לציין שאתה נראה ממש טוב הערב.” לא בהכרח שקר.
ג'ייק חייך חזרה חיוך אמיתי. “תודה לך,” הוא אמר, מנסה להקניט אך לשווא. “את גם נראית מקסים.”
מקסים? ברצינות? הוא כרגע אמר שאני נראית מקסים? לא ידעתי מה לחשוב. לכן לא חשבתי, והכרחתי את עצמי להחליט מה אני רוצה להזמין.
כשהמלצר הגיע אלינו, ג'ייק הזמין בשבילו מעין אורז פלצני בחלב קוקוס או משהו בסגנון, ואני הזמנתי לי סלט חצילים. לא מתתי על המנה הזאת, אך יתר המנות נשמעו פחות מפתות.
כשהמלצר הלך, ג'ייק לקח את ידי בידו לפתע, והסתכל לי בעיניים. “אני חייב לומר לך שכשנישקת אותי לפני כמה ימים הרגשתי כאילו חלומי התגשם,” הוא אמר ברצינות. “תודה שנתת לי הזדמנות שנייה. אני מבטיח לא לאכזב אותך.”
בלעתי את המועקה בגרוני. למעשה, אני הייתי צריכה להודות לו. אני זאת שהתנהגתי נורא בדייט ההוא. אבל לא הודיתי, כי לא באמת רציתי אותו. ובתוך תוכי ידעתי שאני אפגע בו פעם נוספת.
אני לא בן-אדם אנוכי. אבל הפעם ידעתי שאם לא אעשה זאת, אני אתחרפן. כי זה לא הגיוני שוויל המשיך הלאה ואני לא. וחוץ מזה, תמיד יש את האפשרות שאולי, רק אולי, אני אמצא אהבה עם ג'ייק.
שקרנית, קול מצפוני לחשש בראשי, שדמה באופן מחשיד לקולה של כריסטי.
“א-אין על מה,” מצאתי את עצמי אומרת בשקט.
ג'ייק התקרב לעברי ונתן לי נשיקה קטנה על השפתיים, בזמן שאני התאפקתי לא להקיא.
הדייט עצמו היה משעמם למדי. ג'ייק שוב דיבר על עצמו ללא הפסקה, על מה הוא אוהב ומה הוא שונא, כאילו הוא לא למד מהדייט הראשון שלנו. מצאתי את עצמי מתחילה לחלום בהקיץ באמצע דבריו. אלמלא האוכל, כבר הייתי נרדמת.
ובסוף הדייט, לאחר שהוא שילם על שנינו – לפחות את זה הוא ידע לעשות – יצאנו החוצה ובאמצע הרחוב מלא הזוגות הוא נישק אותי נשיקה צרפתית מלאה. הייתי צריכה לעצום את עיניי חזק, ולנסות ולדמיין שזה וויל מנשק אותי. אחרת הייתי מקיאה לו אל תוך הפה.
כל אותו זמן לא יכולתי שלא לרצות שוויל יהיה פה במקום ה… הכחול הזה. ג'ייק נחמד והכל, אבל הוא לא בשבילי. ועשיתי טעות – אחת מיני הטעויות הרבות שעשיתי לאחרונה – כשאמרתי לו שאשמח להפגש איתו שוב ביום שני לדייט נוסף.
הוא החזיר אותי הבייתה בסופו של דבר, ולפני שיצאתי מהמכונית הוא אמר, “אני מאוד נהניתי איתך היום, אלאנה.”
ֿהייתי בחצי הדרך החוצה מן האוטו, ולכן רק סובבתי חצי-ראש אליו, הנהנתי, חייכתי את החיוך המזוייף הכי טוב שהיה לי במלאי ושקרתי, “אני שמחה.”
לאחר שסגרתי את דלת המכונית ג'ייק נסע, מותיר אותי לבד מול ביתי. לקחתי נשימה עמוקה ורועדת, מוחה את הלחלוחית מעיניי, ופתחתי את דלת הכניסה.
שם, שעונה על הקיר, חכתה לי אמא.
]50[ וויל

בשישי בלילה התייצבתי בסט הצילומים. זו הייתה קריאת הפתעה לכל צוות ההפקה של הסדרה, על מנת לצלם סצנה מיוחדת שדרשה מקום מיוחד שהיה פנוי לצילומים רק בשעה הזאת בשישי.
סרנה, סיג'יי ואני נלקחנו מייד להתארגנות. איזבל הייתה המלבישה ומהאפרת שלי להערב, וכמו תמיד היא הסמיקה כשסדרה אותי וארגנה אותי, בזמן שפטרישיה עצבה את שיערי כמו שהיה צריך. בינתיים, ג'ורדן, הבמאי והמפיק של הסדרה, נכנסה לחדר ההלבשה ביחד עם ביתו, רומיין. רומיין נראתה עייפה מאוד ועצבנית, ושלחה מבטים כעוסים לאביה. הרמתי גבה לעברה, בזמן שג'ורדן דיבר עם איזבל ופטרישיה, וזו התיישבה לצידי ועקמה את אפיה.
“אבא קטע לי את הדייט עם החבר החדש שלי, קיגן, בטענה שהוא 'צריך אותי בדחיפות'.” היא אמרה במרירות. “ועכשיו קיגן לא מרוצה, ואני לא יודעת מה לעשות.” היא נאנחה.
שוב פעם הישירות של הנערה הזאת הפתיעה אותי – אני מניח שכבר הייתי צריך להתרגל, אחרי מספר פעמים שחוויתי זאת. אבל היה קשה להתרגל למישהו ישיר כל כך. “אם החבר שלך לא מרוצה, זה אומר שהוא לא באמת מבין אותך, ושלא מגיע לו אותך.” אמרתי לה בכנות. אי אפשר היה לשקר למישהי כמוהה.
איזבל לקחה את פני הרחק מרומיין בשביל למרוח לי חומר-בלתי-מזוהה על המצח, ולכן רק שמעתי את קולה של רומיין כשאמרה, “הלוואי והיה לי מישהו כמו הבחור כחול-השיער שאלאנה התמזמזה איתו. הוא גם חתיך, וגם אפשר לראות שאיכפת לו ממנה.”
קפאתי בבת אחת, גופי מתקשח עד לכדי אבן. “אלאנה?” קולי היה צרוד לפתע.
“כן,” היא נאנחה. “היא הייתה עם הבחור הזה באותה מסעדה שקיגן לקח אותי אליה. לא רציתי להפריע להם, אז לא אמרתי שלום.”
כחול-שיער. מסעדה. התמזמזות. אלאנה.
ידי נקמצו לאגרופים, וזעם חלף בי, גורם לגופי לרעוד. המחשבה על אלאנה עם הכחול, עם ג'ייק… גרמה לי לראות אדום. רציתי לקחת את הצוואר של החלאה בידיי, לחנוק אותו, ולהעיף אותו לאלפי עזאזלים.
איך הוא בכלל מעז לגעת בבחורה שלי?! איך הוא מעז לגעת באלאנה?!
“וויל?” איזבל הסתכלה עלי בעניים פעורות לרווחה באימה. “יש לך הבעה מוזרה על הפנים…”
ידעתי מה היא בטח רואה – רצח משתקף בעיניי. רומיין התנשפה בהפתעה, וידה נגעה בידי לפתע. “אוי לא,” היא לחשה. “סליחה. שכחתי שנפרדתם והכל. לעזאזל עם הפה הגדול שלי – “
קמתי ממקומי בבת אחת, גורם לאיזבל, רומיין ופטרישיה להתנשף. ג'ורדן עצר את ברבוריו ופנה להסכל עלי. “וויל, מה קרה?” הוא שאל, מקמט את מצחו באי הבנה. “משהו באיפור לא בסדר? או בתסרוקת – “
“איזו סצנה אני צריך לשחק היום?” קטעתי אותו, קולי נמוך ומאיים.
ג'ורדן הושיט לי את התסריט ואני בחנתי את הקטעים שלי. מעולה. בדיוק מה שאני צריך בשביל להוציא את העצבים עכשיו.
החזרתי לג'ורדן את הדפים והתיישבתי חזרה בכסאי באיטיות. בידיים רועדות, איזבל ופטרישיה המשיכו לעבוד עלי, בזמן שרומיין הסתכלה עלי בחרטה ומעט אשמה.
כשהייתי מוכן, נכנסתי לסט – אולם הנשפים הגדול של העיר, כאן בכל סוף שנה נערך הנשף של התיכונים מכל רחבי העיר, כל תיכון בזמן אחר. בסט חיכו לנו סרנה, שהייתה לבושה בשמלה חגיגית וירוקה, וסיג'יי שהיה לבוש בטוקסידו שחור, לעומת הטוקסידו הלבן שלי. היו עוד עשרות ניצבים, שהיו מוכנים לרקוד ברקע.
כולם התכוננו לקראת צילום, ומזווית עיני ראיתי את קלייטון בוחן אותי במבטו. הבעת חוסר שביעות רצון התפשטה על פניו, ואני תהיתי אם הוא רואה את הזעם שלי. אם כן, אז הוא יכול לקפוץ לי.
לא התכוונתי להירגע בזמן הקרוב.
“שלוש… שתיים… אחת…”
לפני שג'ורדן הספיק לומר "אקשן" כבר התחלתי את הסצנה באמירה, “את משקרת כל פעם מחדש. כל פעם. ופשוט לא נמאס לך.”
הפתעה קלה חלפה בעיניה הכחולות של סרנה, אך היא התעשתה במהרה. הניצבים בינתיים החלו לרקד ברחבי האולם, והצלמים צלמו את כל הסצנות בנחישות. “אני מבטיחה שלא שקרתי,” סרנה אמרה את השורה שלה. “אני מבטיחה שלא ידעתי שהוא יהיה כאן – “
“ל'הוא' יש שם,” סיג'יי אמר בקור, שולח לי מבט קפוא, שהפעם ראיתי דרכו. צער היה ניכר מבעד למשחק, וידעתי גם למה. הוא ריחם עלי.
זה רק גרם למשחק שלי להיות משכנע הרבה יותר.
“נמאס לי ממשחקים, שיילו,” אמרתי, לופת את מפת השולחן שלצידי. סרנה פתחה את פיה כדי לומר את המשפט הבא, אבל אני לא יכולתי לשלוט יותר בעצמי. בתנועה חדה הנפתי את המפה, עם כל כלי הזכוכית עליה, והאוכל, וזרקתי אותה על הרצפה. התנשפויות מופתעות נשמעו מרחבי החדר. זה לא היה בתסריט.
“קאט!” ג'ורדן קרא, שולח לי מבט מופתע וזועף בו זמנית. “מה זה היה, וויל?!”
התעלמתי ממנו. במקום זאת השלחתי אגרוף אל השולחן, מוציא את העצבים שלי על העץ המסכן.
“זו אשמתי, אבא,” שמעתי את רומיין ממלמלת. “אני אמרתי לו משהו שגרם לו להתעצבן. לא התכוונתי!”
ֿ"מה הפעם אמרת, מייני?” ג'ורדן נבח.
רומיין התכווצה. “שה-האקסית שלו ה-התנשקה עם מ-מישהו א-אחר…” היא גמגמה, קולה מבוהל.
קלייטון קילל, ולפתע ידו הייתה על כתפי. “וויל, אתה חייב להירגע,” הוא אמר בקול שקט ומזהיר. “אחרת אני שולח אותך לקורס בשליטה בכעסים – ותאמין לי שאתה לא רוצה להיות שם.”
“תעזוב אותי.” קולי היה מחוספס וכל כך נמוך ומפחיד, עד שאפילו אני התכווצתי מעט.
דממת אלחוט השתררה באולם. “וויל – “קלייטון התחיל, קולו מרוגז.
“תן לי לצאת מכאן.” אמרתי, חש לפתע בעייפות. טמנתי את ראשי בידי, שעוד כאבה מהאגרוף. “אני צריך אוויר.”
קלייטון שחרר את כתפי ואני לא היססתי ללכת משם, הרחק מהסט, החוצה מן האולם. כשאוויר הלילה הקר של פברואר היכה בי, נתתי לעצמי ליפול על הרצפה, נשען על קיר המבנה, ובוהה.
איך היא הספיקה לעבור הלאה כל כך מהר?
דמעה מצאה את דרכה החוצה, וכעסי התעצם. אני לא יכול לבכות. כבר בכיתי פעם אחת. לא יכולתי להותיר לעצמי לבכות שוב.
היא צריכה להתנשק איתי. היא צריכה להיות שלי. היא צריכה להתחבק איתי. לצאת לדייטים איתי. להתאהב בי. להיות שלי. לעשות אהבה איתי.
אבל היא לא. כי היא ויתרה עלי.
זה לא היה זמן טוב בשביל הטלפון שלי לצלצל. שלפתי את המכשיר הארור מכיסי וכשראיתי מי מתקשרת, רציתי לזרוק אותו, שישבר ולא יתוקן. אבל הכרחתי את עצמי לענות. “מה את רוצה, רוזי?” שאלתי בחוסר סבלנות.
“יום שני אנחנו יוצאים לדייט.” היא הודיעה לי, לא מוטרדת בכלל ממצב רוחי.
“למה דווקא יום שני?” אמרתי בשיניים חשוקות.
“כי ככה החלטתי. ואני גם אחליט את המקום. דרך אגב, אני מתכננת לעשות איתך סקס ביום שני. תתכונן.” היא נתקה.
רציתי לצרוח.
*
כשחזרתי הבייתה באותו היום, ג'ף ישב במטבח עם כריסטי המצחקקת, והשניים אכלו יחד ארוחת-לילה, כמו שהם קראו לזה. קסאבי ישב בסלון וצפה בטלוויזיה באטימות, וראיתי בעיניו שמשהו אצלו לא פחות רע מאשר אצלי.
לאחר שאמרתי שלום חפוז לג'ף ואשתו-לעתיד (הם עוד לא הגיעו לשלב הזה, אבל ידעתי שהשניים האלו יהיו ביחד עם סוף ימי חייהם) התיישבתי לצד קסאבי. אני בעצמי הייתי עוד זעום מרוזי, ומרומיין, שספרה לי מה שספרה.
הקנאה אכלה אותי יותר ויותר עם כל רגע שעבר. והתרופה – או המשתיק – היחידי שהיה לי לכך, היה לנסות ולעזור למישהו אחר, להכנס לחייו של מישהו אחר. זה עבד יופי עם אמורי.
"אז,” פתחתי בשיחה, מלכסן לעבר קסאבי מבט. “מה הגורם למצב החרא שלך הלילה?”
הוא משך בכתפיו והביט ברצפה. “אתה מתכוון למי.”
הרמתי גבה. “מי?”
"האנה.” המילה נאמרה בכל כך הרבה רגשות מפיו כך שידעתי שהאנה יורק היא מושא ליבו של קסאבי. לא הרבה אנשים הצליחו להוציא ממנו תגובה שכזו.
"מה היא עשתה?” שאלתי, קובר את זעמי שלי תחת הקרקע.
נחרה נפלטה מפיו. “מה היא לא עשתה?” הוא שאל במרירות. “מענטזת עם התחת העסיסי הזה שלה, לבושה בשמלה אדומה שגרמה לחזה שלה להיראות כמו זחה של כוכבת פורנו, השיער שלה כמו אש על גבה – ואני לא פואטי או משהו כזה, תאמין לי. והעיניים שלה…” הוא גנח, ראשו נופל לאחור. “אני לא מסוגל יותר. בחיים לא רציתי לדפוק מישהי יותר מאשר שרציתי לדפוק את האנה יורק הלילה.”
רציתי לציין שאולי הוא רוצה בהאנה משהו מעבר לסקס, אבל הנחתי שזה עוד לא הזמן. קסאבי יצטרך להבין זאת בעצמו. “אז ראית אותה במועדון?” שאלתי במקום.
קסאבי הנהן ובלע את רוקו. “היא רקדה עם איזה מישהו, ואני חטפתי אותה ממנו. רקדנו את אחד הריקודים הכי אירוטיים שרקדתי בחיי. היא נראתה כמו ג'סיקה ראביט, וויל. ורקדה כמו חטא בהתגלמותו. זין!” הוא האדים לפתע. “עומד לי רק מלחשוב עליה! זה אף פעם לא קרה לי, וויל, קיבינימט!”
הבלעתי חיוך, מרגיש לפתע טוב יותר שמישהו אחר סובל. תקראו לי מרושע – לי לא איכפת. פעם ראשונה מזה הרבה זמן שאני מרגיש משהו אחר מאשר יגון, כאב, זעם, וכל המעגל הזה מההתחלה. “היי, אם זה יעזור, גם לי זה קרה – עם אלאנה.” הו כן, זה קרה. ויותר מפעם אחת או פעמיים.
קסאבי נאנח ביאוש. “חשבתי שעברנו כבר את השלב של להיות-הורמונאליים.”
"על מי אתה עובד? אנחנו תמיד נשלטים על-ידי ההורמנים. אבל היי, גם בנות.” חייכתי חיוך קטן.
קסאבי הבזיק לעברי מבט וחייך חיוך גדול לפתע. “טוב לשמוע את וויל הישן והאהוב שוב,” הוא אמר, ולפתע לפתע את צווארי בזרועו החזקה ובלגן את שיערי, כאילו אני ילד קטן.
"היי!” התלהמתי, מאגרף אותו בבטן.
הוא התכווץ ושחרר אותי בבת אחת. “אאוץ' וויל,” הוא אמר בחצי-חיוך כאוב. “זה כואב!”
"מגיע לך,” אמרתי, ונאבקתי בדחף להוציא לו לשון כמו ילד בגן.
הוא חייך חיוך רחב עוד יותר, ותוך רגעים ספורים שנינו היינו על הרצפה, מתאבקים וצוחקים בו זמנית.
הרגשתי משוחרר, לראשונה מזה שבועות. הרגשתי אפילו שביב שמחה.
ולמרות הכל, למרות השחרור והאושר, באותו הלילה חלמתי על מי שרציתי, ולא יכולתי לקבל. וכשקמתי למחרת בבוקר, הייתי שוב אותו אדם עצבני, מעורער ועצוב, ממנו ניסיתי לברוח.
]51[ אלאנה

אמא הביטה בי, כמביטה בוואפל, הכלב של אמורי. הגועל שעל פניה היה כמעט קשה מנשוא. היא לבשה את הכתונת השחורה שלה, נעלה נעלי בית שחורות גם כן, שיערה החום-אדום היה מפוזר על גבה בתלתלים רבים, עיניה הכחולות קפואות ומלאות ברגשות סותרים, משוגעים כמוה.
סגרתי את דלת הכניסה אחרי באיטיות, לא מזיזה את עיני ממנה. “היי,” אמרתי בשקט, יודעת ולא יודעת מה הולך להגיע.
היא שלבה את ידיה והתקרבה אליי בצעדים איטיים, כמו של טורפת המנסה לצוד את ארוחת הערב שלה. “למה את חוזרת בשעה כזאת, אלאנה?” היא שאלה, קולה מוזר.
"אני…” היא מעולם לא התעניינה מתי אני חוזרת, או לאן הלכתי. מה השתנה עכשיו? השעה הייתה בסך הכל שתים-עשרה. היו מקרים שחזרתי בשש בבוקר אחרי לילה של בילויים.
"את הטעות הכי גדולה של החיים שלי,” היא אמרה לפתע, הבעתה נהפכת זועמת, כמו האמא שהכרתי. “רק את. את אמורי רציתי להביא לעולם. אפילו את אדריאנה. אבל את?” חיוך רע התפשט על פניה פתאום. “את הילדה הממזרה שמעולם לא רציתי. רציתי שני ילדים. רציתי את אמורי ואדריאנה. את התוספת שצריכה להיעלם מן העולם הזה.”
ליבי דפק במהרה. ידיי רעדו. הרגשתי כאילו נחבטתי עשרות פעמים, והכאב פשוט לא נפסק. מעולם היא לא אמרה דבר שכזה. מעולם היא לא אמרה לי דבר שכזה. המכה המילולית הייתה קשה, כל כך קשה, עד שרגלי החלו לפרכס, ופחדתי שאני הולכת להשבר מולה.
"אלמלא את, לא הייתי צריכה להגיע למצב הזה,” היא חשפה שיניים, ונעמדה ממש מולי, מטה את ראשה מעט למעלה בשביל להגיע אל עיני. “אלמלא את, היינו יכולים להיות משפחה כמו שצריך. אלמלא את, לא הייתי מרגישה כאילו כל העולם הזה הוא מקום שלא שווה לחיות בו!” היא צרחה את המילים האחרונות, ואני מצאתי את עצמי מתהדקת לדלת, מסתכלת עליה באימה, ורוצה להיעלם, בדיוק כמו שהיא רצתה.
"אמא, אני – “
"אל תקראי לי אמא!” היא צעקה. “את לא הבת שלי!”
ואז היא עשתה משהו שמעולם היא לא עשתה.
היא סטרה לי.
הסטירה צלצלה ברחבי הבית, ולקחו לי כמה רגעים לצאת מההלם ולהבין שראשי סטה הצידה בעקבות הסטירה, ושלחי פעמה מכאב.
ידי עלתה ללחי ברעד, ונגעה במקום הכואב. הרגשתי איך הלחי שלי חמה, וידעתי שישאר לי סימן אדום. הסטירה הייתה חזקה. יותר חזקה משחשבתי שהיא מסוגלת אליה.
"אלואיז!”
אבא לפתע הופיע, והסתכל על אמא באותו מבט של כלב אבוד. הוא לפת את ידיה בידיו, נועלה אותה במקומה, והיא התחילה מייד לנסות ולהשתחרר, צורחת וצורחת על כמה שאני הבת הכי נוראית בעולם, על כך שאני צריכה למות, על כך שהיא שונאת אותי.
אדריאנה ואמורי ירדו במדרגות בעקבות הצעקות, והסתכלו באימה על המחזה. בזמן שאבא לקח את אמא הרחק ממני, אל תוך חדר השינה, שם הוא נעל את הדלת. אבל הצעקות נשמעו למרות הכל, חודרות לתוכי כמו שמעולם לא חדרו, נוטעות סכינים מלובבנות בליבי, ומסובבות אותן.
אדריאנה ואמורי ניגשו אליי ותבעו לדעת מה קרה. לא יכולתי לענות. רק הבטתי ברצפת הפרקט, בזמן שדמעות עלו לעיני. וכשהם חיבקו אותי ואמרו שהכל יהיה בסדר, אפילו שלא ידעו בדיוק מה קרה – כמוני, למען האמת – הרגשתי חלולה יותר מאי פעם. וכשאמורי לקח אותי בזרועותיו והניח את ראשי על כתפו, או שאדריאנה לטפה את שיערי על מנת להרגיע, רציתי שמישהו אחר יעשה כל זה במקומם. שמישהו אחר יחבק אותי אליו, ינשק למצחי, ויאמר לי שהכל בסדר, ושהוא שם בשבילי.
רציתי שוויל יהיה כאן בשבילי. אבל הוא לא היה, ואני נותרתי לבד.
*
"היא לא בסדר, קאלי. המצב שלה רק הולך ומחמיר.”
"שלא לדבר על כך שהיא מנסה להראות שהכל בסדר, כשזה ברור כשמש שהיא לא בסדר.”
"והחיוכים שלה? היא באמת חושבת שהיא מצליחה לעבוד עלינו איתם.”
"אני לא יודע אם לרחם עליה או לשחק-אותה מאמין.”
התכווצתי. איך יכולתי שלא? כריסטי, האנה, אנדרו וקאלי דיברו עלי במטבח של המסעדה, בזמן שאני הייתי אמורה לעבוד. לא ראיתי את כריסטי והאנה נכנסות למסעדה בכלל, ולא חשבתי שזה חשוד שקאלי ואנדרו יצאו להפסקה באותו הזמן.
עכשיו הבנתי למה. הם תכננו להפגש ולרכל עלי.
ידי נקמצו לאגרופים, והכרחתי את עצמי לחזור לעבודה. אבל לא יכולתי להתרכז. אחרי ששירתתי כמה אנשים, חזרתי למקום המחבוא שלי, והקשבתי שוב לשיחה שלהם עלי.
"אני מפחדת עליה,” קאלי אמרה בשקט. “היא לא נראית טוב. ראיתם כמה היא חיוורת היום? והלחי שלה אדומה.”
"נראה לכם שהיא חותכת?” אנדרו שאל לפתע.
"סייג'!” האנה התלהמה. “אלאנה לא כזאת! היא לעולם לא תוכל לפגוע בעצמה!”
"אולי לא פיזית, אבל נפשית, היא פוגעת בעצמה יופי,” כריסטי מלמלה.
"הכל בגלל הפרידה הזאת מוויל?” אנדרו נשמע ספקן. “זה לא הגיוני שמישהי תגיע לכזאת קיצוניות רק בגלל פרידה מחבר.”
"אתה כזה ילדותי, דרו,” קאלי ציינה. “זה ברור שמה שהיה ביניהם היה יותר מסתם 'חברים'.”
"נראה לכם שהם היו מאוהבים?” האנה נשמעה חסרת-אמון כמו אנדרו.
"מן הסתם,” כריסטי נשמעה מופתעת. “אני יודעת שהוא עדיין אוהב אותה – אתם צריכים לראות אותו בשביל להבין. אתמול ישנתי אצל ג'ף, והיום בבוקר הוא נראה כל כך עצוב וכועס שהרגשתי צער בשבילו.”
"ואלאנה?” אנדרו שאל, עדיין ספקן. “היא אוהבת אותו?”
שתיקה השתררה במטבח, ואז מישהו נאנח. “אני חושבת שכן,” קאלי אמרה בשקט.
זה עשה את זה. לא יכולתי להקשיב להם יותר – ולא רציתי להראות להם שהקשבתי. חזרתי לעבודה, בולעת את הדמעות שאיימו לצאת, והתעלמתי לחלוטין מאנדרו וקאלי, שחזרו בסופו של דבר לעבודה.
רגשות כה רבים סערו בתוכי, עד שבסוף המשמרת ידעתי שאני חייבת לעשות משהו עם עצמי, אחרת אתפוצץ. נשימותי היו קטועות כשנסעתי לפארק, ושם, לאחר שהחניתי את מריס, הלכתי למקום בו וויל ואני נפגשנו בפעם השנייה, על יד הנהר, עם העץ וענפיו הגבוהים והמצלים.
שם, התיישבתי על סף הנהר, ופרצתי בבכי.
לא ידעתי יותר שום דבר. לא ידעתי אם אני אוהבת אותו. לא ידעתי אם אני יכולה לעבור הלאה. לא ידעתי אם ג'ייק יכול להיות זה שיעזור לי. לא ידעתי אם אני אפילו שונאת את רוזי. לא ידעתי יותר שום דבר.
רציתי שכל הכאב הזה יעלם, שכל התקופה המגעילה הזאת תמחק, שהכל יחזור להיות טוב.
ויותר מכל – הלוואי ווויל לא היה נכנס מעולם למסעדה ביום ההוא בו ראינו זה את זו לראשונה.
*
יום שני הגיע איכשהו, ואני חזרתי ללימודים. כריסטי והאנה התנהגו כרגיל במהלך בית הספר, כאילו השיחה שהייתה להן במסעדה עם אנדרו וקאלי מעולם לא אירעה. הן צחקו איתי, פטפטו ללא הרף, והאנה אפילו ספרה שהיא רקדה ריקוד צמוד-צמוד עם קסאבייר חוארז בשישי בלילה, ושהיא לא יכלה להפסיק לחשוב עליו.
בקפיטריה, בהפסקת הצהריים, ג'ייק לקח אותי להתיישב איתו והחברים שלו – כולל רוזי, מארני ולולה. האנה וכריסטי לא נטשו אותי לבד בשטח האויב, והתיישבו איתנו, בזמן שג'ייק גיפף אותי לעיני כל. רוזי, שלא כמו בפעם הקודמת שג'ייק הביע בי עניין, חייכה חיוך מסופק, כאילו הכל הסתדר איך שהיא רצתה.
לאחר ארוחת הצהריים, כריסטי שאלה אותי איך יכולתי להרשות לו להביע עלי "בעלות" כזאת מול כולם. אני רק חייכתי בריפיון ואמרתי לה שאנחנו זוג עכשיו, ושלהתנשק בפומבי זה חלק מהעניין.
היא סרבה לדבר איתי לשארית היום.
כשהערב הגיע, התארגנתי לדייט הנוסף שלי עם ג'ייק. אף אחד לא היה בבית כשיצאתי, ואני נעלתי את הדלת אחרי. ג'ייק חיכה לי במכונית, לבוש טוב כמו תמיד, וחייך לעברי חיוך רחב.
"היי, לאני,” הוא אמר בחיוך "מפתה" וליפף את זרועותיו כמו תמנון סביבי. או עלוקה מוצצת דם. אחר כך הוא הדביק לי נשיקה, ידיו נודדות מטה ומתמקמו על ישבני. רציתי להעיף אותו ממני, אך כמובן שלא עשיתי זאת. היינו ביחד, וחלק מהעניין זה גם ידיים-על-התחת.
כמה חבל שאלו היו הידיים הלא נכונות שגרמו לי לחלחלה. איכס.
"לאני?” שאלתי, נלחמת בפני שרצו להתקרקם בגועל. איזה מן שם חיבה זה?
הוא המהם. “אוהבת?”
"בטח.” שקר, אבל מה חדש? חצי ממערכת היחסים הזאת היה שקר.
,את יכולה לקרוא לי ג'יי אם את רוצה,” הוא מלמל.
לא הגבתי, ולאחר עוד כמה דקות של התמזמזות, נכנסנו למכונית שלו והוא הסיע אותנו לבית-קפה.
כשהגענו, נכנסנו לבית הקפה וראיתי שג'ייק שכר לנו תא מבודד, שם הוא ישב לידי ומזמז אותי כל הערב. התפללתי שהדייט רק יגמר, ושאוכל לחזור כבר הבייתה, אבל הזמן החליט להאט, ולהמשך ללא הרף.
כשכל יושבי בית הקפה התנשפו לפתע כשדלת הכניסה נפתחה, פניתי להסתכל גם כן על מי שנכנס. בטח מפורסם, על פי התגובה.
אבל לא סתם מפורסם.
קפאתי במיידית, רעד עובר בי, ומשיכה בלתי רצונית גורמת לי לרצות להתרחק מג'ייק ולזרוק אותי על מי שנכנס. ליבי התכווץ, כשהבנתי שאני לא יכולה לעשות זאת, והכאב היה עוד יותר עצום מפעמים קודמות.
וויל שילב ידיים עם רוזי, פניו נטולות מהבעה, ורוזי מחייכת בשטניות. היא לכסנה מבט לעברי ולעבר ג'ייק, וחיוכה התרחב. הרגשתי את מבטו של ג'ייק עלי, אבל לא היה לי איכפת. כל שעניין אותי היה וויל. ורוזי.
ואז, אל מול כולם, רוזי לקחה את ראשו של וויל בהפתעה, והדביקה לו נשיקה על הפה.
משהו בתוכי מת, נעלם, התנדף.
משהו בתוכי נשבר עוד הפעם.
משהו בתוכי שרט אותי, רצה לצאת החוצה, ולהרוג את רוזי.
משהו בתוכי, שיכולתי רק לקרוא בשם אחת.
מפלצת.
"אלאנה?” דאגה נכרה בקולו של ג'ייק, אך התעלמתי ממנה. במקום זאת, הסרתי את מבטי מהזוג המתנשק אליו, מחייכת חיוך שרטט ונכבה מייד.
"קח אותי הבייתה, ג'ייק,” לחשתי, קולי לא מסוגל להתגבר. “אני רוצה הביתה.”
]52[ וויל

לא ידעתי מה גרם לרוזי לחייך בזחיחות שכזאת. כל הערב, בבית הקפה, היא לא הפסיקה לפטפט בהתלהבות ובשמחה, החיוך המסופק הדוחה הזה מרוח על שפתיה כל הזמן.
אני, בינתיים, הזמנתי בירה אחר בירה. ידעתי שהיא מתכננת לעשות איתי סקס הלילה, וידעתי שאני הולך לעשות איתה סקס בחזרה. לא הייתה לי ברירה. הייתה כמו שבוי בשבי של רוזי רייקס. וידעתי שאני לא אוכל לגעת בה אלא אם אהיה שיכור.
בסוף הערב, רוזי התעקשה שאקח אותה לדירתי בשביל לעשות שם את העניינים. אז הסעתי אותנו הביתה, ושם, כשהיינו בחדר שלי, היא לפפה את זרועותיה סביב צווארי.
מוחי היה מושפע מהאלכוהול שהזרמתי לדמי כל הערב, ולכן מצאתי בעצמי כוחות לנשק אותה. היא גנחה לתוך פי ונשקה אותי חזרה בהתלהבות. איכשהו הגענו למיטה, כשאני שוכב מעליה, ורגליה, כמו ידיה, מלופפות סביב מותני. היא גנחה שוב ושוב, ציפורניה ננעצות בחולצתי ובעורי מרוב עונג, ואני גיליתי שאני מרגיש כלום. פשוט כלום. חלל ריק התמקם איפה שהיה אמור להיות הלב.
היא הפשיטה עצמה מחולצתה, וראיתי שהיא לא לובשת חזייה – אך המראה של החזה השופע שלה לא עשה לי כלום. “תגע בי,” היא פקדה, ואני, כמו חייל צייתן, עשיתי מה שהיא אמרה.
בגדינו הופשטו אחד אחרי השני, ותוך דקות ספורות הייתי עמוק בתוכה. מעולם לא הרגשתי כל כך רע לעשות סקס. ההרגשה הייתה זרה ומנוכרת, ובחילה בעבעה בי כל אותו זמן שרוזי עצמה את עיניה, פערה את פיה, ולחשה לי כמה שהיא נהנית, ואוהבת את מה שאני עושה.
אחרי זמן שנדמה כמו נצח – זה קורה הרבה עם רוזי, שהזמן מאט – היא כמעט וצרחה מהאורגזמה. אני, לעומת זאת, לא גמרתי. למעשה, לא הייתי כל כך קשיח כמו שהייתי צריך להיות מלכתחילה. כאילו הזין שלי עשה לי טובה שהוא בכלל נעמד.
ובסופו של דבר, היא נרדמה במיטתי, מרוצה ומסופקת. לא יכולתי להסתכל עליה, ויצאתי מהחדר עם מכנסי ג'ינס בלבד, ונשכבתי על הספה, מכסה את עצמי בשמיכת כרבולית. הספה הייתה לא נוחה, וידעתי שבבוקר, כשאקום, שרירי יהיו תפוסים, אך לא מצאתי בי תא שאיכפת לו.
זה היה עדיף פי מיליון על פני לישון עם רוזי. סקס זה משהו אחד. לישון זו פעולה אינטימית שהייתי מסכים לעשות רק עם מישהי שאני אוהב.
עם אלאנה.
*
למחרת בבוקר, רוזי עזבה את הדירה לאחר שנשקה לי כאילו חייה תלויים בזה. לאחר מכן, הלכתי לשירותים להקיא.
כל אותו היום הרגשתי נורא ואיום. הגוף שלי מחה כנגד מה שעשיתי, הראש שלי התפוצץ מרוב האנגאובר, וכל נים בנימי רצה את אלאנה. ניסיתי אפילו לדמיין אותה כשעשיתי את מה שעשיתי עם רוזי, אך הכרחתי את עצמי שלא.
כי לא רציתי שהסקס הנוראי עם רוזי יהווה איזשהו איזכור לאלאנה.
קלייטון התקשר מתישהו בצהריים וכשעניתי לו, הוא אמר, “אתה לא בא היום לעבודה. אתה נשאר בבית לנוח, מובן?”
"תודה, קליי,” מלמלתי, קולי צרוד ודואב עוד מההקאה.
לאחר מכן, הלכתי לחדרי והחלפתי את המצעים – לא רציתי שום איזכור לכך שרוזי הייתה פה. אחר כך בישמתי את החדר באמצעות מטהר אוויר, כך שלא אצטרך להריח את הבושם המחליא של רוזי, ורק לאחר שהתקלחתי חמש פעמים, הרשיתי לעצמי להכנס למיטה.
לא הצלחתי להירדם כל אחר הצהריים. מחשבות לא רצוניות נכנסו לראשי, והבחילה השתלטה עלי לחלוטין. הקאתי עוד כמה פעמים – וידעתי שזה לא מאלכוהול. תהיתי אם נהפכתי לפסיכוסומטי.
כשירד הערב וקסאבי וג'ף חזרו הבייתה מיום העבודה, הם מצאו אותי מרוח על הספה בסלון, צופה בטלוויזיה בתוכנית "אבודים" בפעם החמש-מאות, עם ג'ריקן של קפה. “מה עובר עליך?” שאל ג'ף, מרים גבה. “או ליתר דיוק, מה עובר עליך הפעם?”
"וירוס, נראה לי,” מלמלתי, קולי צרוד מחוסר שימוש.
קסאבי התיישב על הכורסא מולי. “אתה צריך להתחיל לסדר את הבלגן שלך, וויל. כי אתה בבלגן.”
"כאילו שלא שמתי לב,” עצמתי את עיניי.
"לפחות וויל 'השור הזועם' בלק נעלם,” שמעתי את ג'ף מתיישב גם כן על אחת הכורסאות. “בא לך לספר מה קרה שאתה במצב חרא?”
"רוזי.” המילה היחידה הסבירה הכל.
"הילדה הזנותית הזאת צריכה למות,” קסאבי התרגז. “היא פשוט לא מועילה לאף אחד – והיא פוגעת באנשים סתם!”
"יש לה סיבה טובה,” אמרתי, אבל אפילו אני לא הצלחתי להאמין לעצמי.
"גם אם היא נאנסה מאה ועשר פעמים, זה לא נותן לה הצדקה להרוס לכולם את החיים,” ג'ף התעצבן גם כן.
"כן, הא…” השתעלתי פתאום, ועיני נפתחו. הסתכלתי בעמימות על חבריי, והם נראו מודאגים וכועסים בו זמנית.
"אני חושב שהגיע הזמן שתפרד ממנה, וויל,” קסאבי שלח לי מבט מלא משמעות. “אני מבין את כל מה שקרה שהוביל לקשר האידיוטי הזה עם רוזי, אבל אתה לא יכול להמשיך ככה. לצאת עם רוזי הופך אותך למכונת הרס-עצמי, ואני לא מוכן לתת לך להרוס את עצמך כל עוד אני חי!”
"אני לא יכול עדיין,” מלמלתי בשקט. “וחוץ מזה, סיג'יי יקרקף אותי אם אני אפגע בה.”
"לא איכפת לנו מסיג'יי, וויל!” ג'ף התפרץ. “איכפת לנו ממך, וגם לך צריך להיות איכפת ממך! אם רוזי גורמת לך להרגיש פשוט חרא, אז אתה לא יכול להמשיך עם זה!”
"היא הורסת אותך, וויל,” קסאבי אמר ביאוש. “אני לא יודע כמה פעמים נצטרך לומר לך את זה עד שתפנים.”
"הלוואי וזה היה כל כך פשוט, קסאב,” צחקתי צחוק קלוש, פתאום כל הסיטואציה נראית בעיני משעשעת באופן מתיש. “אתם יודעים, לפני כמה חודשים לא ידעתי שנגיע למצב כזה. אנחנו בנים, ואנחנו לא אמורים לדבר על שטויות כאלה כמו בנות. הכל צריך להיות פשוט – בנות הן המתוסבכות, לא אנחנו.”
"זה לא מצחיק, וויל,” קסאבי התעצבן. “ואל תנסה לשנות את הנושא.”
נאנחתי והתיישבתי באיטיות, סחרחורת קלה ובחילה משתלטים עלי מייד, אך התעלמתי מכך. “אני לא מנסה לשנות נושא,” אמרתי באיטיות. “אני בסך הכל רוצה לא לחשוב יותר מידי.”
"וויל – “
קמתי ממקומי והלכתי לחדרי, סוגר אחרי את הדלת. לא היה לי חשק להתמודד עם כל זה עכשיו. במקום זאת, לקחתי את המחברת השחורה שלי, “הספר השחור", ופתחתי אותה בעמוד האחרון. כתבתי שם את פרטיה של רוזי, ואת העובדה שהיא הייתה הסקס הכי נורא בחיי.
ולאחר מכן נשכבתי על מיטתי ותחבתי אוזניות לתוך אוזני. לא רציתי לחשוב. לא רציתי לזכור כלום. והדרך הטובה ביותר לעשות כן הייתה לשמוע מוזיקה. שמתי את המוזיקה של ה"פינק פלויד" על הכי חזק, שומע את "Wish You Were Here” ומהמהם עם המנגינה.
הרבה זמן חלף עד שנרדמתי עם המוזיקה מפמפמת באוזני. וכשנרדמתי, חלמתי שוב. אבל הפעם החלום לא היה חלום אירוטי על אלאנה, כמו כל הלילות מאז הפרידה, אלא חלום אחר. חלום… טוב ורע בו ביחד.
אלאנה הייתה לבושה בשמלה לבנה כמו של קדושה. היא הייתה יחפה, שיערה הכהה אסוף לגובה, עיניה כחולות לחלוטין, ללא שום שמץ של שחור. הטבעת עם אבן הספיר שקניתי לה לחג המולד הייתה על אצבעה, והיא מחייכת חיוך מלאכי ומתוק, מלא בתמימות וישע. היא צחקה צחוק משוחרר, רוקדת לה במקום הזה שהייתה בו, זוג כנפיים לבנות וגדולות נפרשות מגבה. היא התעופפה לה לשמיים, וצעקה בחדווה, “תפוס אותי!”
ואני ראיתי את ידי מושטת לעברה, אבל אור מסנוור אפף אותה פתאום, ואני הסתנוורתי. לא יכולתי להגיע אליה. היא רק צחקקה והמשיכה להתעופף לה. אני רדפתי אחריה, מנסה לתפוס אותה שוב ושוב, אך היא מתחמקת כל פעם בדרך שונה.
וכשאני סוף סוף מצליח לגעת בה, לתפוס את ידה, היא השתנקה, עיניה נהפכות שחורות בבת אחת, כנפיה מתנפצות לרסיסים קטנטנים, הבעת אימה על פניה, ובבת אחת, שמלתה התמלאה בדם.
"לא,” שמעתי את קולי במעומעם. “לא, אלאנה… לא!”
אלאנה הסתכלה עלי במבט כאוב, חיוך מלא צער נמרח על שפתיה. “סליחה, אמברוז,” היא לחשה, ולפתע זו לא הייתה יותר אלאנה.
זו הייתה אמא שלי, פאולין. שיערה החום הבהיר והארוך פרוע ומלא בדם. עיניה האפורות כמו שלי חסרות חיים. דם מושפרץ על פניה. ידי עזבה את ידה בבת אחת, ולפתע אבי הופיע – נֵרוֹ. שיערו השחור היה פרוע, עיניו הירוקות מלאות בדם בעצמן, והוא אחז באימי, מקרב אותה אליו, ובוכה.
"אמא… אבא…” קולי רעד, וכשהם החלו לימוג, פאניקה השתלטה עלי. “לא… אלאנה… אמא… אבא… אל תלכו!”
בצעקה הזאת התעוררתי, מודע לעובדה שאני מזיע ומתנשף. זה היה רק חלום. חלום רע וטוב. חלום מאושר ועצוב.
חלום שהזכיר לי מנטרה חשובה שכבר שכחתי.
אני לא יכול לאבד עוד אנשים שאני אוהב.
]53[ אלאנה

פברואר עבר, ומרץ הגיע. מזג האוויר החל להתחמם מעט, אך עדיין הימים היו גשומים וחשוכים, וכמוהם ם מערכת היחסים הקלוקלת שלי עם ג'ייק.
כל החודש-וחצי האחרונים הוא השתדל להיות "החבר המושלם". הוא קנה לי פרחים, הביא לי הפתעה כל יום – פעם תכשיט, פעם סתם פתק שאמר "חושב עלייך" – ושטף אותי במחמאות על כמה שאני נראית טוב, וכמה שאני עושה-לו-את-זה, ועל כמו הוא בר-מזל שבחרתי בו מבין כל הבנים, ועוד כל כך הרבה דברים אחרים קיטשיים להחריד.
כל זה היה יכול לשמח כל בת אחרת. אותי, זה רק העציב. כי לא יכולתי להחזיר לו את אותן הרגשות. לא יכולתי לומר שאני בת-מזל שהוא איתי. לא יכולתי, כי לא רציתי אותו באמת. לא נמשכתי אליו – לא לאופי, ולא ליופי, והוא היה יפה ונחמד, באמת – וידעתי שעם כל יום שעובר אני רק פוגעת בו יותר ויותר.
כריסטי והאנה כעסו עלי. הן אמרו שאני סתם פוגעת בעצמי ובוויל כשאני יוצאת עם ג'ייק, שאני עושה שטות אחר שטות, שאני צריכה להפסיק לנסות ולהרוס את עצמי. ואני לא יכולתי לומר להן שהמטרה שלי היא לא להרוס את עצמי, אלא להמשיך הלאה.
כי וויל המשיך הלאה, ואני עוד לא.
אמורי עצמו נעלם מהבית לשעות ארוכות, וכשחזר, תמיד היה במצב רוח עכור, ועם זאת שמח מעט, שזה היה מאוד מבלבל ומדאיג. אדריאנה המשיכה לישון אצל חברות במקום לישון בבית, ולכן נוצר מצב שאני הייתי היחידה שבאמת ישנה בבית. אבא לקח את אמא איתו לעבודה כמו הורה שצריך להשגיח על הילד שלו, ולא יצא לי לראות אותו או אותה בכלל – לא שהתלוננתי. לראות את שניהם רק הביא לי מצב-רוח רע.
אנדרו וקאלי ניסו כמה שיותר לעודד אותי בעבודה. אנדרו אפילו סיפר לי שהעניינים איתו ועם טארה מתקדמים ממש טוב, וקאלי בעצמה התחילה לצאת עם מישהו חמוד. שמחתי בשבילם מאוד, אבל הרגשתי בעצמי שחסר לי הדבר הזה שנקרא אהבה. עם ג'ייק הכל מבחינתי היה סטוץ, לא אמיתי מהצד שלי לפחות.
ערב אחד, באמצע מרץ, ג'ייק לקח אותי לסרט. כמו תמיד, הוא הסיע אותנו לקולנוע, ולקח אותי יד-ביד לקופות, שם הוא קנה לנו כרטיסים, ואז למזנון, שם הוא קנה לנו פופקורן ושתייה. נכנסנו לאולם והתיישבנו, עדיין אוחזים ידיים, ושתיקה השתררה בינינו בזמן שהפרסומות החלו לרוץ על המסך.
כמו תמיד כשהשתררה בינינו דממה, ג'ייק היה הראשון לשבור את השתיקה. “איך עבר עלייך היום בבית הספר?” הוא שאל, חיוך רחב על פניו.
“בסדר,” עניתי קצרות. “לך?”
“גם.” דממה מביכה השתררה מייד אחרי זה פעם נוספת.
ניסיתי לשחרר את ידי מידו, וכשג'ייק שם לב לכך, פניו הקדירו והוא שחרר אותה, מסתכל הרחק ממני. ידעתי שהוא מרוגז מהעובדה שאני לא אוהבת לנפנף במערכת-היחסים שלנו בציבור, אבל אני מעדיפה שזה יהיה יותר אינטימי – אם כבר מערכת יחסים והכל. לא אהבתי שכל העולם ואחותו יודע שהוא ואני ביחד. זה הרגיש לא בסדר.
כשהסרט התחיל, השתיקה בינינו עדיין הייתה מורגשת. זוגות סביבנו התמזמזו, ואני השפלתי את מבטי, לא מסתכלת על הסרט, או ג'ייק, או אף אחד. לא רציתי להתמזמז איתו. לא נהניתי אף פעם להתנשק איתו – ועכשיו, אם הוא ירצה לעשות משהו שכזה… לא ידעתי אם אני אהיה מסוגלת לא להקיא תוך כדי.
“אלאנה.”
קפצתי במקומי כששמעתי אותו קורא לי, והרמתי את מבטי אליו. “מ-מה?” גמגמתי, משפילה את מבטי שוב, לא מסוגלת להסתכל לו בעיניים.
הוא נאנח אנחה מעט עצבנית. “כלום.” הוא אמר ברוגז. “כלום.”
החלטתי שאני לא רוצה להכנס לשיחה הזאת כרגע, ושמרתי על פי סתום. הסרט המשיך, ואני מצאתי את עצמי בוהה במסך בחלוליות. בשלב מסויים אפילו נמנמתי, והתעוררתי כשנשמעו יריות והגיבור הראשי – נראה לי? – מת.
הסרט הגיע לקיצו דקות ספורות לאחר מכן, והאורו נדלקו באולם. ג'ייק קם, שלח לי מבט חד, ויצאנו מהאולם, לא אוחזים ידיים יותר, תודה לאל. בחוץ, התקדמנו לכיוון המכונית שלו, וכשנכנסנו, הוא טרק את הדלת אחריו, כשאני סגרתי את שלי בעדינות המיועדת לבם-ווה שלו. הוא לא התניע את המכונית, ורק ישב שם מבלי להביט בי.
“קרה משהו?” שאלתי בלחש, יודעת שמצב רוחו העכור זו אשמתי.
הוא לא הסתכל עלי כששאל, “את בכלל רוצה אותי, אלאנה?”
נדרכתי במקומי, ונטעתי את מבטי ברצפת המכונית. “למה אתה מתכוון?” שאלתי, אבל שנינו ידענו שאני יודעת בדיוק למה הוא מתכוון.
“אל תשחקי-אותה תמימה,” הוא אמר בכעס ופנה להסתכל עלי, עיניו החומות-אדומות סוערות. “אני בסך הכל רוצה שתהיי כנה איתי. את אי פעם בכלל רצית אותי? כי נדמה לי שכל פעם שאני מנשק אותך את נפגעת – מסיבה שזה מעבר ליכולות שלי לדעת. כל פעם שאני נוגע בך, את נרתעת, וזה נראה כאילו את מכריחה את עצמך להיות איתי.” הוא הסתכל עלי במבט חודר וכעוס. “אז אני לא יכול שלא לתהות מה את עושה איתי בכלל כשזה ברור כקורח שאת היית מעדיפה להיות בכל מקום אחר, רק לא איתי!”
“ג'ייק…” לא ידעתי מה לומר. הוא תמצת את מצבי מצוין.
“אני רוצה שתגידי לי עכשיו מה המטרות שלך בלצאת איתי.” הוא אמר, משלב את ידיו בהפגנתיות. “אני לא מוכן יותר להעמיד פנים שאני לא שם לב לסבל שלך. מה, אני עד כדי כך חבר נורא?” הוא התכווץ מעט כששאל זאת, וידעתי שמה שאני הולכת להגיד לו יפגע בו באופן בלתי הפיך.
כי זה לא כמו בפעם הקודמת כשהוא רק חיבב אותי. הייתה לי תחושה רעה שהוא כבר עבר שלב מלחבב ל… אל תחשבי על זה!
“אני מצטערת,” לחשתי, לא מסוגלת למצוא בעצמי את המילים הנכונות. “זו לא אשמתך…”
“אל תתחילי לי עם ה'זה לא אתה זו אני'!” הוא צעק, מכה את ההגה בעצבים. “אני מצפה להסברים ממישהי שאני אוהב!”
עיני נפערו לרווחה בהפתעה ובאימה. “א…אתה…” הוא לא אמר את זה עכשיו. הוא לא באמת אמר את זה עכשיו. נכון?
“כן, אני אוהב אותך, אלאנה!” הבעה כאובה חלפה בפניו, ואני התכווצתי. “מה כל כך קשה לך להאמין?!”
“סליחה,” לא היו לי מילים להצטער על כמה ששגיתי, שהולכתי אותו שולל. אילו רק הייתי יודעת… אילו רק הייתי מבינה שהוא באמת מרגיש רגשות כאלו כלפי, לא הייתי מנצלת אותו ככה.
הוא התניע את המכונית. “תחסכי את זה ממני,” הוא ירק. “את לא באמת מתכוונת לזה. אפילו אם היית יודעת שאני אוהב אותך עדיין היית מנסה בכל הכוח להיות איתי, אפילו שאת לא מרגישה כלפי אפילו קמצוץ ממה שאני מרגיש כלפייך.”
“אתה בחור טוב מידי, ג'ייק,” אמרתי בשקט. “טוב מידי בשבילי.”
הוא נחר בבוז. “פשוט תפרדי ממני וזהו. לא איכפת לי אפילו מה היו הסיבות שלך לצאת איתי. פשוט תגמרי את הסיוט הזה.”
התכווצתי עוד יותר. סיוט. הוא קרא לי סיוט. ידי נקמצו לאגרופים וחשתי בבושה נוראית. מעולם לא הרגשתי שכל כך מגיע לי שאף אחד לא יאהב אותי. המחשבה גרמה לכאב לגרום לחזי לדאוב, ולשם אחד לחלוף בראשי.
וויל.
טיפשה, גערתי בעצמי. את פשוט טיפשה. זה מה שאת, אלאנה נואל מגוריאן.
“סליחה,” לחשתי שוב, מרגישה דחייה-עצמית כה עזה עד שהיה לי קשה לנשום. “א-אני נ-נפרדת ממך.”
“יופי.” הוא אמר, וקולו נשבר. ידעתי שניפצתי לו את הלב, וההבנה הזאת גרמה לי להרגיש אפילו יותר רע עם עצמי.
עד כמה שנאה עצמית יכולה להיות לבן אדם?
שארית הדרך עברה בשתיקה, וכשהגענו לבית שלי, הוא עצר. “סליחה,” ניצלתי את ההזדמנות להתנצל שוב. “אני באמת ובתמים מצטערת, ג'ייק – “
“לכי,” הוא קטע אותי בחדות. “לכי, מגוריאן.”
ידעתי שהדבר האחרון שהוא רצה זה להיות איתי עכשיו, לכן עשיתי כדבריו, ולקחתי את עצמי משם, שומעת אותו נוסע הרחק. עצמתי את עיני וניסיתי לעסות את ראשי הכואב. קיוויתי שכל התקופה הזאת זה רק חלום רע, ושמחר בבוקר אתעורר, והכל יהיה טוב יותר.
*
הכל לא היה טוב יותר כשהתעוררתי לבוקר יום שבת. הכל, למעשה, רק העכיר. כי בלילה חלמתי על וויל – מה חדש? – וכל הרגשות הנוראיים שלי הכו בי במלוא העוצמה בבוקר.
אשמה. בושה. יגון. צער. כאב. געגוע.
מועקה אחזה בגרוני כמו בגלגל הצלה כשהכרחתי את עצמי לצאת מהמיטה, אפילו שהדבר היחיד שהתחשק לי לעשות היה להתחפר מתחת לשמיכת הפוך ולא לצאת ממנה לעולמי עולמים. פקדתי על עצמי לפשוט את פיג'מתי וללבוש סוודר כחול ומכנסי ג'ינס עם סניקרס. לאחר שאספתי את שיערי לקוקו גבוה ומרוסן והרכבתי את משקפי השחורות, יצאתי מהבית ונסעתי לרחוב הראשי של העיר. שם החניתי את מריס, ויצאתי במסע חיפושים אחר חנות קעקועים כלשהי. ידעתי שישנן כמה כאן – אצל אחת מהחנויות האלו עשיתי תא כל החורים שיש לי באוזניים – ולכן החלטתי לנסות ולמצוא חנות כמה שיותר זולה.
בעודי מסתובבת, הבדידות החלה לתפוס מקום בתוכי. תחבתי את ידי בכיסי מכנסי, וניסיתי לחמם את עצמי, אך לשווא. היעדרו של וויל נהפכה פתאום מורגשת הרבה יותר, כשהסתובבתי ברחוב ואנשים הסתובבו בקבוצות סביבי – לווא דווקא זוגות. וויל היה יותר מסתם בן-זוג שלי. הוא היה חבר שהקשיב ופתח אלי את ליבו גם כן.
עצרתי מול דוכן גלידות, זכרון מכה בי במלוא העוצמה. בגלידריה הזאת יצאתי עם וויל באחד מהדייטים שלנו. אני לא אשכח איך הוא לקק את הגלידה מאפי, ואיך האדמתי מרוב בושה והסתכלתי לצדדים, לבדוק שאף אחד לא מסתכל. וכשלוויל היה שפם-גלידה, נישקתי אותו, לוקחת את הטעם המתוק לפי.
הזכרון העביר בי צמרמורת טובה ורעה כאחד. התגעגעתי אליו. התגעגעתי לוויל יותר משהתגעגעתי לכל אחד אחר בחיים.
ההכרה העמוקה הזאת הכתה בי במלוא הכוח, עד שלא שמתי לב שמישהו נגע בכתפי. קפצתי מעט וראשי כמעט וננקע כשפניתי בחדות להסתכל על מי שנגע בי.
רומיין רוס חייכה לעברי. נרגעתי בבת אחת, והחזרתי לה חיוך מהוסס. “היי, רומיין.” מלמלתי.
היא צחקה. “את נראת מבוהלת, אלאנה. סליחה.”
משכתי בכתפיי. “זה בסדר.” אמרתי לה חזרה.
“מה את עושה כאן?” היא שאלה, מורידה את ידה מכתפי ומחייכת את החיוך המתוק הזה שלה. היא הזכירה לי מלאכית – טהורה ותמימה.
“מחפשת חנות קעקועים,” אמרתי בכנות, כי לילדה כמו רומיין אי אפשר לשקר – אפילו אם רציתי. “את מכירה אחת?” הייתי בספק שילדה כמוה מתעניינת בחנויות לקעקועים.
“למען האמת כן,” היא חייכה חיוך קטן וממתיק סוד. “אני בדיוק בדרך לשם, אבל חשבתי לקפוץ בגלידריה כדי לקנות גלידה.” היא הצביעה על דוכן הגלידה מאחורי.
הרמתי גבה, חסרת-אמון. “את הולכת עכשיו לחנות קעקועים.” ניסיתי לברר ששמעתי נכון.
היא הנהנה בשמחה. “האח החורג שלי מנהל את החנות – בנוסף לעוד אלפי דברים שהוא עושה, אני חייבת לציין.”
“אה,” מלמלתי. “לא ידעתי שיש לך אח חורג.” הודיתי.
“למעשה, יש לי ארבעה,” היא צחקה שוב. “ועוד שלושה חצי-אחים. ועכשיו, בואי נקנה גלידה!”
מצאתי את עצמי קונה ביחד עם רומיין גלידה, כשהיא קונה שני גביעים – גלידת אגוזים בשבילה, וגלידת שוקולד מריר לאחיה – ואני קונה את גלידת התות המועדפת עלי. לאחר מכן הלכנו לחנות הקעקועים, כשהיא מובילה את הדרך.
הגענו לחנות קטנה באמצע הרחוב הראשי שנקראה "היילנד – קעקועים ברמה". שם מאוד מקורי. רומיין פתחה את דלת החנות ואני נכנסתי אחריה. לא היה אף אחד בכניסה, ורומיין, שאחזה בשני גביעיה, איבדה מעט את סבלנותה. “ארצ'י!” היא צעקה. “זאת אני, ולא רק שיש לי גלידה, הבאתי לך גם לקוחה!”
תוך רגעים ספורים בחור חתיך מארץ החתיכים, יפה תואר כמעט כמו וויל, הופיע. היה לו שיער חום-זהוב ופרוע, עיניים שחורות ואפלות, וגופו היה גבוה ושרירי, גון עורו מעט זהוב. היו לו פה ושם קעקועים ועגיל אחד באוזן הימנית, ובסך הכל, המראה שלו צרח "מסוכן", "רע" ו"סקסי” באותה מידה.
“מייני,” ארצ'י, כך מסתבר, אמר בתוספת חצי-חיוך והושיט את ידיו אל עבר רומיין. זו, להפתעתי הגמורה, הסמיקה לחלוטין כשנכנסה לבין זרועותיו וחיבקה אותו חיבוק מוחץ. הוא צחק צחוק נמוך וחטף מידה את גלידת השוקולד. “תודה על זה.” הוא פנה להסתכל עלי.
“ה-היי,” מלמלתי, מנסה לעכל את מה שכרגע ראיתי. רומיין, שעדיין הייתה בין זרועותיו של ארצ'י, הסתכלה על ארצ'י בהבעה שהכרתי טוב מאוד – כי זו הבעה שראיתי על כריסטי, כשהיא דיברה על "ג'פי שלה".
רומיין הייתה דלוקה על אחיה החורג? לזה לא ציפיתי.
“ארץ' תכיר, זאת אלאנה מגוריאן,” רומיין אמרה בחיוך מעט מבויש והתנתקה ממנו, מסתכלת עלי במקום זאת. “אלאנה, זה ארצ'יבלד היילנד, והוא המקעקען הכי טוב בסביבה.”
“נעים להכיר,” ארצ'יבלד אמר, מושיט לי את ידו ללחיצה. לקחתי אותה, מתפאלת מהרשמיות. “אני מניח שאת כאן בשביל לעשות קעקוע?”
הנהנתי. “רומיין אמרה לי שאתה הכי טוב בסביבה.”
הוא לכסן מבט לעבר הנערה הסמוקה. “לא ידעתי שאת מייחצנת אותי, רומי,” הוא אמר בשקט. “שלא תצפי ממני להתחיל לשלם לך.”
היא עקמה את אפיה בזעף, אבל ידעתי שזה סתם משחק. “פשוט תגיד תודה ותסתום.”
“תודה ותסתום.” הוא אמר בנימה מלגלגת.
היא בתגובה הוציעה לו לשון ולקקה את הגלידה שלה.
“אז איזה מן קעקוע את רוצה?” הוא פנה בחזרה אלי.
משכתי בכתפי. “משהו עם משמעות.”
“אם כך, באת למקום הנכון.” הוא חייך.
רומיין ואני הלכנו אחריו אל תוך חדר הקעקועים, שם הוא הושיט לי ספר קטלוגים עם כל הקעקועים האפשריים שהוא יכול לעשות. דפדפתי בספר, רומיין מסתכל מעבר לכתפי ומייעצת לי מה כדאי לי ומה סתם יראה מטומטם. ארצ'י ציין שאני זאת שעושה את הקעקוע, ולא רומיין, ומשום-מה זה גרם לנערה לשתוק. תהיתי מה הולך בין השניים האלו, כי המתח היה מורגש.
ועם זאת, זה היה קצת מוזר, כי ארצ'י נראה פחות או יותר בגילו של וויל, ורומיין הייתה בת שש-עשרה, כך שהיה ביניהם מרווח של לפחות עשר שנים. אבל כפי שכבר למדתי, לאהבה אין גיל. ואף על פי כן, זה לא היה בדיוק אהבה…
אחת הדוגמאות לכדה את עיני. זה היה סימן האינסוף, השמונה השוכב. זה הזכיר לי את הקעקוע של וויל, הקעקוע בצבע הירוק הכהה שהיה מחובר מסימני אינסוף קטנים. “אני רוצה את זה,” הצבעתי על הדוגמא.
רומיין הסתכלה עלי בהפתעה. “אבל זה הקעקוע הכי נפוץ וקיטשי שיש!” היא התלהמה.
משכתי בכתפי. “לא איכפת לי. אני רוצה את זה.”
היא פתחה את פיה כדי לומר עוד משהו, אך ארצ'י קטע אותה, “תני ללקוחה לבחור, מייני.”
היא הסתכלה עליו בזעף והשפילה את מבטה. הו כן, משהו בהחלט הלך בין השניים האלו… למרות שארצ'י היה מעט יותר קשה לפענוח מאשר רומיין. זה היה ברור שהיא דלוקה עליו, אבל ארצ'י לא נראה מודע למתח ששרר ביניהם. לא שזה ענייני או משהו כזה.
“אני רוצה שתעשה לי אותו פה,” הצבעתי על העורף שלי.
“את בטוחה?” הוא שאל. “בכל זאת, תאלצי להשאר איתו עד לסוף חייך.”
הנהנתי. “אני בטוחה. ודרך אגב, אני רוצה אותו בצבע ירוק כהה.”
זה גרם לגבותיו של ארצ'י להתרומם בהפתעה. “צבע לא שגרתי,” הוא ציין.
“פשוט תעשה את זה.” פקדתי עליו.
הוא הנהן, וניגש למלאכה. וכעבור חצי שעה של כאב, היה לי קעקוע קטן, בצבע ירוק כהה, בסימן של אינסוף.
]54[ וויל

"אני רוצה להפרד, וויל.”
לא האמנתי שאני שומע את מה שאני באמת שומע. רוזי בחנה את ציפורניה המצועצעות, נראית משועממת למדי מהסיטואציה. ישבנו אצלי בדירה, ובדיוק סיימנו לראות סרט בטלוויזיה. “מה?” שאלתי, לא מאמין למשמע אוזני. כי זה לא הגיוני שרוזי רייקס, זאת שעשתה הכל בשביל להשיג אותי, נפרדת ממני. זה כמו החלום הכי רטוב שלי.
היא נאנחה. “אני יודעת שאתה מטורף עלי, וויל,” היא גלגלה את עיניה. “מי לא? אבל זה לא ילך. אנחנו שונים מידי, ואפילו שהסקס איתך היה מדהים, אתה נפלת ברשתי מהר מידי. ציפיתי שתחזיק מעמד יותר זמן, אבל אני פשוט בלתי ניתנת לסירוב.”
מצמצתי כמה פעמים. היא חשבה שאני אוהב אותה? מה לעזאזל?
"אני יודעת, אני יודעת,” היא נאנחה, כביכול מותשת. “אתה בטח לא מבין מאיפה זה נפל עליך, ובטח נשבר לך הלב. אבל רק שתדע שיצאתי איתך רק כדי לסמן 'וי' ברשימת ה'חייבת לעשות לפני גיל שמונה-עשרה'.” היא צחקקה. “ועכשיו, כשעשיתי אותך – תרתי משמע – אני רוצה להפרד.”
עדיין לא האמנתי שכל זה לא בהכרח חלום. “את רצינית?” שאלתי, מקווה שקולי לא מסגיר את התקווה והרצון והשמחה ששטפו אותי בבת אחת.
היא קמה ממקומה, אספה את תיקה ונאנחה שוב. “כן, אני רצינית.” היא שלחה לי מבט מתנשא. “היה נחמד כל עוד זה נמשך. ביי, וויל.”
ותוך רגעים ספורים, רק ריח הבושם המחליא שלה נותר בדירה. ישבתי קפוא בסלון, מנסה לעכל מה שקרה הרגע, אך לשווא.
לא יכולתי להאמין שרוזי רייקס נפרדה ממנה.
לא יכולתי להאמין שאנחנו לא ביחד יותר.
לא יכולתי להאמין שאני חופשי.
"וויל? מה קרה?” ג'ף נכנס לסלון. “אתה נראה מוזר.”
"היא נפרדה ממני,” קולי היה מלא בפליאה. “היא נפרדה ממני, ג'ף.” ההבנה נחתה עלי, וקפצתי ממקומי, מחבק את ג'ף חיבוק מאוד לא גברי. “היא נפרדה ממני!”
"היי, אחי, תרגיע,” ג'ף נחנק. “מי נפרד ממי? מה קרה?”
"רוזי רייקס נפרדה ממני!” הרפיתי ממנו, מסתכל עליו באושר כמותו לא חשתי כבר מזמן. “היא החליטה שהיא לא רוצה אותי יותר! מסתבר שהיא נצלה אותי רק בשביל סקס! אלוהים, אם רק הייתי יודע על התוכניות שלה מוקדם יותר, הייתי עושה אותה כבר מזמן!”
ג'ף נראה מופתע כמעט כמוני. “אתה רציני, אחי? זהו? זה נגמר? היא לא תחזור הנה?”
חיוך רחב נפרש על פני. “אני חופשי!”
קסאבי בדיוק נכנס לסלון באותו הרגע. “חופשי ממה?” הוא שאל, מבטו נודד ממני לג'ף ובחזרה.
"רוזי רייקס נפרדה ממני, קסאב! היא לא איתי כבר!” הכרזתי באושר, וליפפתי יד אחת סביבו וסביב ג'ף. “אני אומר, זאת סיבה למסיבה!”
השניים החליפו מבטים מלאי פלא כמו שלי. “אני לא מאמין,” קסאבי מלמל. “זה באמת קרה?”
"מסתבר,” ג'ף הנהן, חיוך שובבי נמתח על פניו. “אני מניח שזה אכן זמן למסיבה!”
בתוך שעה בסך הכל, שלושתינו היינו מוכנים ליציאה. ג'ף הודיע לכריסטי על המאורע המשמח, והבטיח לה שהוא ישמור על עצמו בבר אליו אנחנו הולכים. האמון שהיו לשניים זה בזה היה מעורר קנאה, אבל לא הרשיתי לעצמי ליפול לבור הזה שוב. כרגע מה שהיה חשוב זה שרוזי ואני כבר לא ביחד, תודה לאל!
נסענו לבר באלפא-רומאו שלי, שרים כמו שיכורים עוד לפני שהגענו בכלל. וכשהגענו, נכנסנו ללא סלקציה, כרגיל, והתיישבנו בבר, מרימים כוסית וודקה.
"לחיי וויל!” קסאבי וג'ף צעקו בשוט החמישי. “לחיי רוזי, שנפרדה מוויל!”
"לחיי ג'יפה וכריסטי!” צעקתי גם אני. “וקסאבי-ארנבי וננה-בננה!”
"היי!” קסאבי מחה. “לא קוראים לי קסאבי-ארנבי!”
"עכשיו כן,” גחכתי. “ובת הזוג שלך היא לא אחרת מאשר נני-בנני!”
"היי, חשבתי שזו ננה-בננה!” ג'ף התלהם.
"מה זה משנה!” צחקתי צחוק מתגלגל, שוטה להנאתי עוד שוט, ועוד אחד, ועוד אחד.
בשלב מסוים, החלו לגשת אלינו בנות. ג'ף דחה את כולן בנימוס, ואפילו קסאבי לא נראה נלהב לשכב עם מישהי מהן – אפילו שהיה שיכור לפחות כמוני. לי, לעומת זאת, לא היה איכפת, ולא התנגדתי כשהובלתי לחדר צדדי בבר, שם חיכו לי כמה וכמה בנות יפהפיות.
שתיתי ושתיתי. עם כל שוט, דפקתי בחורה אחרת. לא היה לי איכפת. רציתי רק להנות, עכשיו שאני חופשי מהסיוט ששמו רוזי "הזונה" רייקס. כבר לא היה לי איכפת מה אני עושה, או את מי אני עושה, כל שרציתי היה לשכוח שרוזי הייתה קיימת בכלל.
אני לא יודע כמה בחורות דפקתי. אני לא יודע כמה שוטים שתיתי. אני רק יודע, שלמרות כל השמחה וכל ההתלהבות והחגיגה, תחושת החלילות שבי רק התעצמה. ובאמצע הדפיקה של הבחורה המיליון בערך לאותו הלילה, נזכרתי בשם.
אלאנה.
ליין שלי.
ולפתע, כל האושר שחשתי התנדף בבת אחת. הרגשתי כמו סירה שיצאו לה כל המפרשים, או בלון שהתפוצץ. הייתי פכח פתאום, כל שמץ של שכרון נעלם. העפתי את הבחורה הרגעית ממני, מרגיש כאב מזדחל לו לקרבי. השבתי את מכנסי למקומם, וגם את חולצתי, מעילי, נעלי וצעיפי. יצאתי מחדר הבושת חזרה אל הבר, שם מצאתי את עצמי כלוא בין קהל הרוקדים. אבוד, חיפשתי דרך מוצא, את קסאבייר וג'פרי, מישהו, רק לא להיות לבד.
תמונתה של אלאנה עלתה לזכרוני, והרגשתי איך היסטריה משתלטת עלי. הייתי צריך להגיע הבייתה. ומהר.
אני לא יודע איך מצאתי את דרכי החוצה, אבל פתאום קסאבי וג'ף היו מולי, אוחזים בידי. לא הצלחתי לשמוע כלום, וראיתי רק בטשטוש את שפתיהם זזות, שואלות מה קורה לי, אם אני בסדר. ניסיתי לצעוק להם שאני צריך שהם יחזירו אותי הבייתה, אך שום קול לא בקע מפי. עם זאת, הם הבינו, איכשהו, שאני במצוקה.
עברו דקות, או אולי שעות, ופתאום הייתי בבית. סחרחורת עזה תקפה אותי, ומצאתי את עצמי שרוע על הספה בסלון, ממרר בבכי. “תשתלט על עצמך!” שמעתי את קסאבי צועק, בזמן שג'ף ניער אותי.
אבל אני המשכתי לבכות, נופל על הרצפה, מתקפל לכדור. “אני צריך אותה,” היה כל שהצלחתי לומר. “אני צריך את אלאנה. תביאו לי את אלאנה. אני צריך אותה.”
הם המשיכו לנער אותי, ניסו לסחוב אותי לחדר, אך הייתי כבד מידי, וחסר שליטה. בעטתי, נתתי להם אגרופים, וצעקתי עליהם שיביאו לי את אלאנה. כל אותו זמן בכיתי, לא מסוגל לשהתלט על שום דבר בעצמי.
לבסוף לא הייתה להם ברירה אלא לשחרר אותי, ובמקום ליפול ולבכות כמו תינוק כמו שהם בטח ציפו שאעשה, מצאתי את דרכי לחדרי, קסאבי וג'ף עוקבים אחרי, לא מותירים לי להיות לבד. בעמעום מצאתי את הספר השחור שלי, ובאקט של זעם ויאוש, קרעתי את הדפים ממנו, דמי בוער, צעקתי מילים לא ברורות, ואת כל החתיכות של המחברת בערתי באש הכיריים של המטבח, בזמן שכל אותו הזמן קסאבי וג'ף מנסים להרגיע אותי. אבל הם מעולם לא ראו אותי מתנהג כל כך חסר שליטה כמו באותו רגע.
לעזאזל עם זה – גם אני מעולם לא ראיתי את עצמי מתנהג בחוסר שליטה שכזה.
ובסופו של דבר, לאחר שפיסות המחברת היו לא יותר מאפר, ג'ף וקסאבי הצליחו להביא אותי למיטה בכוחות משותפים, ושם, בכיתי עד ששינה אפפה אותי.
*
בבוקר שלמחרת, היה לי את ההאנגאובר הכי גרוע שהיה לי מימי. כאב הראש היה כמו מגרנה מתמשכת מהולה בסינוזיטיס; הבחילה הייתה כל כך נוראית, עד שהרגשתי את הקיא מדגדג את גרוני; עיני מיענו מלהפתח, רוצות להסגר לעד.
בהיתי בתקרה בחוסר מעש וחוסר אונים. זיעה קרה נגרה על מצחי, ואני התכווצתי רק מהמחשבה על הבושות שעשיתי לעצמי. קסאבי וג'ף בטח כועסים עלי – שלא לדבר על העובדה שבאמת ובתמים בכיתי בפניהם. מעולם לא התפרקתי ככה בפני מישהו – טוב, לא מעולם. עשר שנים עברו מאז הפעם הראשונה (ואז הייתי בטוח שגם האחרונה) שהתפרקתי באמת, וזה היה בפני ארצ'י בלבד, שהיה החבר הכי קרוב שהיה לי אי פעם. אומנם קסאבי וג'ף היו איתי באש ובמים גם כן, אבל הם לא הכירו את העבר שלי, כמו שארצ'י הכיר.
אבל זה לא שינה הרבה, אחרי הכל. העיקר הוא שהתנהגתי כמו דביל מוחלט בפניהם.
לא התחשק לי לקום מהמיטה, אבל ידעתי שאין ברירה. התיישבתי באיטיות, משתדל לא לזוז יותר מידי, ושמתי לב שעל שידת הלילה שלי היה כוס מים וכדור – אספירין. לא יכולתי שלא לחייך. הם באמת ידעו איך לדאוג לי, החברים האלה. לקחתי את הכדור בידי ובלעתי אותו בעזרת המים הקרים. חיכיתי רבע שעה לאחר מכן, וכשהרגשתי שהכדור מתחיל להשפיע – באיטיות אומנם, אבל משפיע בהחלט – קמתי מהמיטה ונכנסתי למקלחת הפרטית שלי, בה אני בקושי משתמש.
לאחר שהיית נקי ורענן, יצאתי מהמאורה, והלכתי להכין לעצמי קפה שחור חזק שיעורר אותי. לאחר שהקפה היה מוכן, החלטתי שאני צריך להודות לקסאבי ולג'ף שהיו איתי, והחלטתי לשלוף קלף מהספר של אלאנה ולהכין להם ארוחת בוקר – זה מה שהיא עשתה כשהייתי חולה, אחרי הכל. לעולם לא אשכח מחווה כה נעימה, כה חמה, שהסבה לי כזו תחושת נינוחות שלא חשתי מעולם.
כמה שרציתי שאלאנה תהיה איתי.
הכאב עבר מראשי לחזי, ואפילו שהכאב היה מוכר, הוא אף פעם לא נחלש, ואף פעם לא יכולתי להתרגל אליו. הוא כאב כל פעם מחדש.
הדחקתי את מחשבותיי מאלאנה והתרכזתי רק על להכין את ארוחת הבוקר. הכנתי סנדוויצ'ים עם גבינה צהובה וקטשופ, ושמתי בטוסטר. אחר כך פניתי להכין חביתה, שנשרפה מעט, ולבסוף הכנתי לשניים את הקפה האהוב עליהם. הטוסטים יצאו טעימים, נראה לי, והחביתה, למרות הכל, יצאה חביבה למדי.
בדיוק כשסיימתי לערוך את השולחן, קסאבי יצא מחדרו. הוא קפא במקומו כשראה אותי, והרים גבה, כלא מאמין. “זה לא סוף העולם, פעם אחרונה שבדקתי,” הוא ציין.
משכתי בכתפיי. “מותר לי להכין לכם ארוחת בוקר פעם אחת, לא?”
הוא צמצם את עיניו בחשדנות והתקרב לשולחן. “ובמה זכינו לכבוד?” הוא שאל בנימה מלגלגת מעט.
גלגלתי את עיניי. “אני בסך הכל מנסה להגיד תודה – וסליחה. וארוחת בוקר זו הדרך הכי טובה.”
הוא שלח לי מבט ספקן. “מי אתה ומה עשית בוויל בלק?”
גחכתי מעט ולפתע גם ג'ף יצא ממחבואו, מפהק ומתמתח. “אני מריח טוסטים, או שאני סתם הוזה?” הוא ראה את השולחן הערוך וחייך. “הו כן. טוסטים וחביתה. יאמי!”
"וויל בישל,” קסאבי אמר, ולפתע פרץ בצחוק. “צמד המילים הזה פשוט לא מסתדר לי ביחד.”
ג'ף בהה בי בהפתעה. “אתה בישלת? למה?”
משכתי בכתפיי. “התנהגתי כמו אידיוט גמור אתמול בערב. זו הדרך שלי להתנצל ולהודות לכם.”
ג'ף וקסאבי החליפו מבטים והתיישבו על יד השולחן. אני התיישבתי גם כן, וצפיתי בהם בזמן שהם ניהלהו את השיחה-הטלפטית הזאת שלהם. “מה?” לא יכולתי לשאת בשקט.
"אתה לא צריך להתנצל או להודות על כלום, וויל,” ג'ף הביט בי בהבעה מוזרה.
קסאבי הנהן בהסכמה. “עד אתמול לא ידענו מה באמת עובר עליך, וויל. ומה שראינו? זה היה בחור שבור ומרוסק. אתה לא צריך להתנצל על מה שאתה מרגיש.”
"אבל התנהגתי כמו מפגר מוחלט במועדון, ואז כאן…” מלמלתי.
"אם זה יגרום לך להרגיש טוב יותר אז אנחנו סולחים,” ג'ף אמר בחיוך רפה.
השפלתי את מבטי. “אני מרגיש חרא.” הודיתי.
"אנחנו יודעים,” קסאבי אמר בשקט. “אמרת את זה בלילה, אחרי שאמרת שאתה צריך את אלאנה.”
"ואתם יודעים מה הכי גרוע?” קולי לא גבר על לחישה, הכאב בי מתעצם. “אפילו עכשיו, כשאני לא שיכור, אני עדיין צריך אותה. ואני חושש שהכאב לא יעזוב אותי עד שהיא תהיה שלי.”
]55[ אלאנה

"זהו זה. נמאס לי. אנחנו יוצאות היום ואנחנו הולכות להנות.”
כריסטי ואני פנינו להסתכל על האנה, שישבה מולנו בפנים נחושות, ידיה משולבות בהפגנתיות, שיערה כמו אש על כתפיה. היינו בביתה של כריסטי ובדיוק שמתי לעצמי לק בצבע כסוף-ירקרק כשהאנה שחררה את ההכרזה הדרמטית הזאת לעולם.
"אני לא יכולה לסבול לראות אותך מדוכאת מהתחת – “ היא הצביעה עלי באצבע מאשימה " – ואותך מדוכדכת שהחבר שלך יצא לבר עם חברים שלו!” היא הצביעה על כריסטי, שאכן הייתה מדוכדכת מאז שקבלה שיחת טלפון מג'פרי שלה שהודיע לה שהוא יוצא לבר עם "כמה חברים" בשביל "לחגוג". כריסטי לא פרטה בדיוק עם מי ועל מה החגיגה, אבל שלחה לי מבט שהיה אמור לגרום לי להבין, אך מן הסתם לא קלטתי.
"לכן, אנחנו יוצאות הלילה למועדון, ויהי מה!” היא הסתכלה עלינו במבט ירוק ורושף שאמר רק-תעזו-לומר-אחרת.
"אני לא בטוחה שזה רעיון טוב כל כך,” כריסטי מלמלה. “ג'ף דיי קנאי בקטעים האלה, ואם הוא ידע שיצאתי למועדון בלי ליידע אותו – “
"אל תבלבלי ת'שכל, כריס!” האנה גערה בה. “אתם לא נשואים! ומי הוא בכלל שיגיד לך לאן לצאת ואיך? אז שלא ידע! ואת?” היא פנתה להסתכל עלי. “לך יש התנגדות, מיס אני-כל-כך-שבורת-לב-עד-שהדמעות-שאני-בוכה-יכולות-למלא-אוקיינוס-שלם?”
האנה הייתה באחד מההתקפי-פחד שלה, כמו שקראתי לזה, שהיא נהפכת לכל כך נחושה עד שהיא נהפכה למרתיעה ממש. “ל-לא,” מלמלתי, משפילה את מבטי.
"יופי, אז תזיזו את ישבנכן הענוג ונתחיל להתארגן, כי הלילה אנחנו הולכות לקרוע את העיר!”
לאחר שהלק שלי התייבש, האנה הלבישה אותי בחצאית קצרה עם גרביונים שחורים שהלוויתי מכריסטי, וגרמה לי לי לנעול מגפיים שהיא הביאה איתה. האנה עצמה התלבשה בשמלה שרק בנות עם גוף מקומר וסקסי כמו שלה יכולות ללבוש, עם מחשוף נכבד וצבע שחור מהול באדום. כריסטי עצמה נראתה מהמם בחולצה לבנה ומעט מתחסדת ומכנסי ג'ינס ארוכים. כי למרות הכל, היא לא רצתה ללכת למועדון הזה בשביל למצוא מישהו, אלא בשביל להיות איתנו. היה לה כבר את ג'פרי פייטון, אחרי הכל.
כשהיינו מוכנות ליציאה, נסענו במריס שלי למועדון פופולארי במרכז העיר. שם, במקום לחכות בתור, האנה קרצה לנו והלכה לסלקטור, שהיה במזל גבר, ופלרטטה איתו ללא בושה. הסלקטור לא יכול היה להתיק את עיניה מהאלה שלפניו, וכשהאנה חייכה לעברו את החיוך הכי מפתה שלה במלאי – הכרתי כבר את כולם – הוא הותיר לנו להכנס מבלי לחכות בתור הארוך.
בתוך המועדון, האנה ואני, שהיינו כבר חוקיות, הזמנו אלכוהול לכריסטי ולנו, והתיישבנו ושתינו להנאתנו. למען האמת, יכולתי להבין את ההיגיון בלהגיע למועדון הזה; אחרי הפרידה המזעזעת מוויל, כל התקופה הנוראית שיצאתי עם ג'ייק ואז הפרידה הנוראית ממנו, הגיע הזמן להשתחרר קצת. התקופה המגעילה הזאת צריכה להגיע לקיצה כבר.
כשמוחי התחיל להסתחרר מעט מן האלכוהול, האנה לחשה לי, “בחור בשעה שש בוהה בך. תיכף והוא יתחיל לרייר, אז כדאי שתלכי אליו לפני שזה יקרה.”
הסתכלתי לאן שהיא הורתה, וראיתי, להפתעתי הגמורה, את סיג'יי רייקס בוהה בי. רק שלא הוא זה ש"רייר" עלי, אלא חברו, שזיהיתי כמישהו מתעשיית הפרסום גם כן, אך לא זכרתי את שמו. “אני כבר חוזרת,” מלמלתי להאנה וכריסטי והלכתי לעברם.
"אלאנה מגוריאן,” סיג'יי הנהן לעברי בהכרה, בזמן שחברו בחן אותי מלמעלה למטה אינספור פעמים, וחייך חיוך רחב.
"סיג'יי רייקס,” הנחתי את ידי על מותני. “מה שלום אחותך?” השתדלתי שקולי לא ישמע מריר מידי.
"ירדה מוויל בלק הזה סוף סוף, תודה לאל,” הוא אמר בישירות שלא ציפיתי לה .”קיבלה שכל ונפרדה ממנו.”
קפאתי. בבת אחת משהו בי התכווץ, השתחרר, ושוב התכווץ. וויל ורוזי לא ביחד יותר? ממתי? איך? למה? אבל רוזי עבדה כל כך קשה בשביל להשיג אותו! היא אפילו גרמה לי לשלם את החוב הכל כך חשוב שלה בשביל להשיג אותו!
הייתי צריכה להניח מההתחלה שאת המוח של רוזי אי אפשר לפענח. ועם זאת, אפילו שוויל ורוזי לא ביחד יותר, זה לא משנה כלום.
כי וויל ואני עדיין לא יכולים להיות ביחד.
והמחשבה קרעה אותי מבפנים.
"למה אתה מספר לי את זה?” שאלתי אותו, אפילו המוח השיכור שלי מבין שמשהו כאן מסריח.
ולפתע זרועותיו של סיג'יי היו סביבי, דוחף את החבר המרייר שלו אחורה. “לא יודע,” הוא משך בכתפיו. “אני סתם שתוי. בא לך להתמזמז?”
או שאולי שום דבר לא מסריח והוא סתם שיכור. השכרון תפס פיקוד, ואני מצאתי את עצמי עומדת על קצות האצבעות ומנשקת את סיג'יי רייקס. הוא כמובן לא התנגד, ולאחר כמה דקות של התנשקות אפלטונית, התנתקנו זה מזו, עומדים זה מול זו ובחנים זה את זו.
"טוב, אז זה לא היה מחשמל כל כך כמו שציפיתי,” סיג'יי הודה.
"לא. זה לא היה מחשמל בכלל.” התכווצתי מעט, ליבי פועם בשביל מישהו אחר.
הוא נאנח. “אפשר לראות עלייך שאת תפוסה, מגוריאן.” הוא הודיע לי. “ולא נראה לי שתשתחררי אי פעם בזמן הקרוב.”
הסתכלתי עליו בבלבול בזמן שהוא התרחק ממני עם חברו, שכבר הפסיק לרייר עליי ושלח לו מבט זועף, ואני נותרתי עומדת בוהה בגבו המתרחק. ניסיתי להבין מה הוא אמר, אבל זה היה יותר מידי בשבילי באותו הרגע.
במקום זאת, חזרתי להאנה וכריסטי, והזרמתי לתוכי עוד כמה שוטים עד שהתחלתי לקבל את הסחרחורת המבוקשת. עיני נעצמו, והתמכרתי לתחושה של השכרון. שתיתי עוד ועוד, עד שאיבדתי את זה לחלוטין, והתחלתי להקיא.
האנה וכריסטי נאלצו לסחוב אותי הבייתה. האנה הייתה צריכה לנהוג במריס שלי, ואני נאלצתי להגיע הבייתה שפוכה וגמורה.כריסטי והאנה היו צריכות לגרור אותי במעלה המדרגות לחדרי, ושם להניח אותי על המיטה. אני לא זוכרת הרבה, למען האמת, רק שבזמן שכריסטי והאנה דאגו לי, בכיתי להן על וויל, ועל כמה שאני מתגעגעת אליו. ואחרי שהן הלכו, המשכתי לבכות על וויל ועל כמה שאני מתגעגעת אליו.
וכשקמתי בבוקר, ללא חמרמורת למרבה הפלא, המשכתי לבכות, והמשכתי לרצות שוויל יהיה שלי.
בשלב כלשהו אדי נכנסה לחדרי ומצאה אותי בוכה. “מה קרה?” היא שאלה בלחץ, מתיישבת ליד על המיטה ומלטפת את ראשי. “אלאנה, בבקשה תגידי לי מה קרה!”
ואני לא יכולתי לענות ורק בכיתי. כי רציתי את וויל, ואפילו עכשיו שהוא היה פנוי מרוזי, לא יכולתי לקבל אותו חזרה. הוא לא ירצה אותי גם אילו יכולתי. הוא כבר עבר הלאה. הוא חייב לעבור הלאה. הוא לא יכול להתקע על מישהי כמוני.
"אמורי!” אדי צעקה. “בוא! בבקשה!”
אמורי נכנס לחדר בסערה, מתיישב גם כן לידי, ושני אחיי ניסו להרגיעני, אבל לא משנה מה אמרו, לא משנה עד כמה ניסו להביא לי נוחות, לא יכולתי להפסיק לבכות. לא יכולתי להפסיק לומר כמה שאני רוצה שהוא יחזור. לא יכולתי להקל את הכאב.
כי עכשיו שהוא כבר לא תפוס, זה כאב יותר. כי הוא ייתפס. וכשהוא ייתפס פעם נוספת, ידעתי שאני לא אוכל לשאת זאת עוד.
]56[ וויל

עכשיו, כשרוזי כבר לא הייתה איתי, הרצון לאלאנה גבר על כל מחשבה או תחושה אחרת שהייתה לי. כשאכלתי, חשבתי על אלאנה. כשישנתי, חלמתי על אלאנה. כשעבדתי, מחשבותיי היו על אלאנה.
אלאנה. אלאנה. אלאנה. לא יכולתי להוציא את השם הזה מהראש, לא משנה מה עשיתי. כל שרציתי היה אותה, ורק אותה. אף בת אחרת לא גרמה לי להרגיש ככה. אף בת, אפילו לא היפה שבהן, גרמה לי לחוש כמיהה שכזאת.
והתחושות האלו גרמו לי להשתגע.
בקושי יכולתי להתרכז בעבודה. בקושי יכולתי להתרכז בפגישות עם כל מיני אנשי יחסי-ציבור שקלייטון הכריח אותי להפגש איתם. לא יכולתי לעשות שום דבר, פחות או יותר.
וקלייטון החליט שנמאס לו. “היום אנחנו נוסעים לראיון,” הוא אמר לי ביום אחד בסוף מרץ. “ואתה הולך, לראשונה, לענות תשובות שאתה רוצה, מבלי שיערכו אותן.”
זה היה חידוש. “באמת?” שאלתי אותו, ספק מתגנב לקולי.
הוא הנהן. “סידרתי את זה אפילו עם העורכים של העיתון. פשוט תענה תשובות שאתה רוצה.” הוא חייך לעברי. “שלא תגיד שאני לא משקיע בך, וויל.”
הייתי חייב להגיב על זה. “זה רק כי אני מביא לך הכי הרבה כסף מבין השאר.”
הוא צחק – מקרה נדיר וראוי לציון. “אתה בחור כלבבי, וויליאם.”
הגענו למקום הראיונות הקבוע, והפעם המראיין שלי היה בחור שדווקא דיי חיבבתי, ושמו קונרד מונטוריי. הוא היה בשלהי שנות השלושים לחייו, אלמן, עם ילדה בת שתים-עשרה ששמה דיאנה. הוא היה אחד המראיינים הטובים ביותר, עם ניסיון חיים של חתול רחוב, וחוכמה שלא הייתה מבישה אפילו את ביל גייטס.
כשלחצתי את ידו, הוא חייך לעברי את החיוך האבהי הזה שלו. “טוב לראות אותך, וויל.” הוא אמר בידידותיות.
"גם אותך, קונרד.” השבתי חזרה.
לאחר שהתיישבנו על הקורסאות, שמתי לב שזה לא הולך להיות ראיון רגיל. היה שם גם צלם, ואני תהיתי למה קלייטון לא אמר לי על זה דבר. אולי הוא בעצמו לא ידע על כך. החלטתי להניח לזה לעת עתה.
"אז וויל,” קונרד התחיל בראיון. “ספר לי מה עובר עליך בתקופה האחרונה. הקולגות שלך מספרות כי דעתך אינה רגועה.”
"לא, היא אכן לא רגועה, קונרד,” מרתי ברצינות תהומית. עכשיו, כשיש לי את ההזדמנות סוף כל סוף להתראיין ולהיות אני, התכוונתי לתת בזה את כל כולי. “עוברת עליי תקופה לא קלה כרגע.”
"מדוע?” קונרד נשמע בהחלט מסוקרן.
חייכתי חיוך מעט כאוב. “לפני כחודשיים וחצי יצאתי ממערכת יחסים עם מישהי שאני עד עכשיו לא מסוגל לשכוח ממנה, ורוצה אותה יותר משאי פעם רציתי משהו בחיים.”
עיניו של קונרד נפערו לרווחה, ויכולתי לראות שהוא המום. “ומה שמה של הבחורה, אם מותר לשאול?”
"היא לא מתעשיית הפרסום,” אמרתי בחיוך מתנצל. “ואני בטוח שהיא תרצה להשאר אנונימית. לכן אני רק אקרא לה ליין.”
"ואיך בדיוק הכרת אותה, אם ככה?”
גוללתי באוזניו את כל הסיפור ללא היסוס, תוך כדי כך נזכר בעצמי. החל מהרגע ההוא במסעדה, שהיא האדימה מבדיחת הסקס שלי, ושקלטתי שאני לא הולך לקבל את הטלפון שלה, כמו כל הבנות האחרות. מהרגע בפארק, ועד הפתיחות הפתאומית, ובבית הקפה, עם הדייט שלה עם הכחול ושלי עם מה-שמה, ואיך מאז פשוט לא הפסקנו לדבר.
וקונרד בלע כל מילה שלי, שבוי בסיפור. “ומתי התחלתם לצאת?”
חיוך נוסטלגי התפרש על פני. “הייתי צריך לנשק אותה בשביל לשכנע אותה שאנחנו יוצרים משהו מדהים ביחד.” הרמתי את עיני למצלמה, מעבר לקונרד. “ומאותו הרגע ששפתי נגעו בשלה, ידעתי שאני אבוד, שבוי, מכושף לעולמים.”
דמעה קטנה זלגה במורד לחיו של קונרד, להפתעתי. “אתה באמת ובתמים אוהב אותה.” הוא קבע עובדה בשקט.
"כן,” הודיתי ללא היסוס. “אני באמת ובתמים אוהב אותה.”
*
יום למחרת הראיון, רציתי לדבר עם מישהו, וידעתי גם עם מי. נסעתי באופנוע אל הרחוב הראשי של העיר ושם החניתי ליד "היילנד – קעקועים ברמה". נכנסתי לחנות, ושם מצאתי את ארצ'י מקעקע איזו בחורה יפה. הם צחקו על משהו כשנכנסתי, וכשהם שמעו אותי, הם הרימו את מבטיהם לעברי. “בלקווד,” ארצ'י אמר בהפתעה.
חייכתי לעברו. “היי,” מלמלתי, מלכסן מבט לאישה. “אני מפריע?”
"בכלל לא,” ארצ'י קם ממושבו. “בדיוק סיימתי כאן.”
האישה קמה, לבושה בחזייה ומכנסיים, וכשראתה אותי, התנשפה והאדימה. “אלוהים אדירים,” היא מלמלה. “וויל בלק.”
"ביי, גרטה,” ארצ'י אמר בהדגשה.
היא שלחה לו מבט מרוגז. “זה הכל? 'ביי'? מה עם נשיקה? עם חיבוק?”
ארצ'י הסתכל עליה במבט מעט מזלזל. “את יודעת שאני לא עושה נשיקות וחיבוקים, גרטה.”
היא שלחה לו מבט מלא בחוסר-אמון, לקחה את חולצתה ברוגז ויצאה מהחנות בטריקת דלת. הסתכלתי על ארצ'י בהרמת גבה. “ממתי אתה נהיית סטוציונר?” שאלתי, מתיישב מולו.
הוא משך בכתפיו. “מאז שגיליתי שילדה בת שש-עשרה דלוקה עלי.” הוא אמר בהבעה מוזרה.
הנחתי שיש עוד מרבד לסיפור, אבל ארצ'י נראה מעוניין יותר לדעת מה אני עושה שם מאשר לדבר על עצמו. “יום השנה היה לפני עוד מעט חצי שנה,” הוא העיר, השאלה בקולו מודגשת.
"רציתי לדבר עם מישהו,” אמרתי בפשטות. “אתה היחיד שקפץ לי לראש.”
ארצ'י נדרך בבת אחת, מסיט את מבטו. “אנחנו כבר לא מה שהיינו פעם, אמברוז.” הוא אמר בשקט. "ואתה יודע את זה.”
"אני יודע,” הודיתי. “אבל אתה היחיד שמכיר אותי הכי טוב בעולם הזה, ארצ'יבלד.”
הוא צחק את צחוקו הנמוך. “בדיוק כמו שאתה מכיר אותי.”
"כן,” חייכתי חצי-חיוך, שנמוג מייד.
ארצ'י חד ההבחנה שם לב לכך. “דבר אליי, אמבי-מן.”
כמעט וגחכתי לשמע הכינוי הישן, אבל כל שמץ של שעשוע התנדף כשחשבתי עליה. “אי פעם קרה לך שרצית מישהי עד שלא יכולת להפסיק את הכאב הזה מההבנה שהיא לעולם לא תהיה שלך?”
הוא הסתכל עלי בהבעה שלא ידעתי לפרשה. “תגדיר 'לעולם לא תהיה שלך'.”
משכתי בכתפי. “מהרבה סיבות, היא פשוט לא תהיה שלך יותר.”
קמט הופיע במצחו והוא הסתכל אל מחוץ לחלון הראווה. “מה שאתה מגדיר פה בעצם זה סוג מסויים של אהבה,” הוא אמר בשקט. “אני חוויתי זאת בעצמי יחסית מזמן, עם אחת בשם סרפינה. היא הייתה טובת לב, תאמין לי, והרגשתי שאני כל כך לא מתאים לה, עם עבר כמו שלי, עד שנתתי לה ללכת. זה היה אחד הדברים הכי קשים שעשיתי מעולם.” הוא השפיל את מבטו.
"כן,” הסכמתי איתו. “אני יודע שאני אוהב אותה. זה לא חדש.”
"ולמה אתה לא יכול להיות איתה?” הוא שאל, בוחן אותי במבטו השחור כפחם.
"כי היא המשיכה הלאה,” אמרתי בשקט. “והיא גם זאת שנפרדה ממני – ולא משנה מה הסיבה בכלל. היא אמרה לי שגרמתי לה להרגיש נחותה, שהיא לא מספיק טובה בשבילי, שאני כל כך מושלם והיא כל כך לא.” כאב לי רק מלחשוב על זה. “זה כנראה הרס אותה. אז אם להיות בלעדי עושה אותה מאושרת… אז עדיף שאני אסבול, והיא תרגיש שוב טוב עם עצמה.”
ארצ'י שרק. “נשמע מסובך לגמרי, אמבי.”
"תספר לי על זה.” מלמלתי.
"אני יכול לומר לך רק דבר אחד, עם כל זה,” הוא שלח לי מבט רב משמעות. “לפעמים בחיים, אתה צריך להיות אנוכי.”
הסתכלתי עליו בחשדנות. “למה אתה מתכוון?”
"אם אתה רוצה אותה באמת, מרגיש שהיא האחת בשבילך, תרדוף אחריה, תקח אותה,” ארצ'י יעץ. “תראה לה שהיא תהיה אפילו יותר מאושרת איתך. תנסה לגרום לה כמה שפחות נחיתות. תגרום לה להרגיש מלכה – כל בת צריכה להרגיש ככה עם בן הזוג שלה. תנשק אותה עד שלא יהיה לה אוויר. תעשה איתה אהבה עד שהיא לא תוכל לזוז. תראה לה כמה אתה אוהב אותה, כמה אתה תשמור עליה כשתהיה איתה. תראה לה שמגיע לה אותך בדיוק כמו שלך מגיע אותה.”
מצמצתי מספר פעמים, מתקשה להאמין שכרגע שמעתי את ארצ'יבלד צ'ארלס היילנד אומר לי דברים פואטיים שכאלה על אהבה. “סרפינה באמת שגעה לך את המוח, הא?” מצאתי את עצמי ממלמל.
"לא, אחי,” הוא הסתכל עלי ברצינות. “היא גרמה לי להבין כמה החיים קצרים מכדי לא לנצל אותם. לך אחרי הבחורה שלך, וויל. זאת העצה שלי אליך.”
"זה לא כזה קל,” הודעתי לו.
הוא בתגובה חייך חצי-חיוך. “מי אמר שהחיים קלים, אמברוז? ועם זאת, זה מה שהופך אותם למעניינים יותר. תקשיב לי, ולך אחריה. בחורות שגורמות לך להרגיש ככה לא באות יותר מפעם אחת בחיים.”
]57[ אלאנה

רומיין ואני נפגשנו באמצע השבוע, בתחילת אפריל. היא זאת שיזמה את הפגישה והתקשרה אליי, בטענה שאנחנו "צריכות להיות חברות הכי טובות!” היא הייתה כל כך נלהבת עד שלא יכולתי לומר לה לא – לא שרציתי לסרב, כי חיבבתי את הילדה הזאת עד מאוד.
לכן מצאתי את עצמי ביום השני לאפריל, שבוע לפני חופשת הפסחא המיוחלת, יושבת עם רומיין רוס בבית קפה. שתינו שוקו, ופטפטנו על כל מיני נושאים עד שהיא אמרה לפתע משהו שגרם לי להיעצר. “…וארצ'י היה ממש בעד הרעיון שאני אתחיל לשיר באופן מקצועי, ואז אחרי שהתקבלתי לאיזו סדרה על זמרים צעירים, הוא פתאום התנגד ויצר מהומה גדולה והפחיד את אבא שלי – האמיתי, כן? – שאם הוא יתן לי להשתתף הוא יחשיב אותו כלא מספיק טוב בשביל 'לחנך' אותי או משהו.” היא הזעיפה פנים. “כאילו, זה ממש שימח אותי שארצ'י דואג והכל, אבל 'לחנך' אותי? מה נראה לו? אני לא הבת שלו, תודה לאל, ואפילו לו אחותו בקשר דם אז מה הבעיות שלו?”
בהיתי ברומיין כמה רגעים, לפני ששאלתי, “אבא אמיתי?”
היא משכה בכתפיה. “ג'ורדן הוא אבי הביולוגי, איתו אני חייה. צ'ארלס הוא אבי החורג – אבא של ארצ'י שנשוי לאמא שלי.”
"ממש מסובך,” הערתי.
היא משכה בכתפיה. “שלא לדבר שגם אמא שלי וגם אבא שלי גרושים עם ילדים מן העבר. יש לי חציי-אחים וחציי-אחיינים ללא הפסקה.” היא גלגלה את עיניה.
"ועוד דבר, רומיין…” היססתי, תוהה אם כדאי לפתוח את הנושא הזה עכשיו.
היא הסתכלה עלי במבט תמה. “מה?” שאלה, מבקשת ממני באופן עקיף לספר לה.
נשכתי את שפתי התחתונה ולגמתי מהשוקו שלי. “את מחבבת אותו, נכון?”
ניצוץ של בהלה הופיע בעיניה, והיא השפילה את מבטה, וחייכה חיוך קטן ורפה. “זה עד כדי כך ברור, נכון?” שוב הישירות הזאת שלה. לא משנה עד כמה נושא השיחה יכול להיות מביך בשבילה, היא תשאר ישירה.
"כן,” אמרתי בשקט. “ראיתי איך הסתכלת אליו כשהלכתי לעשות אצלו את הקעקוע. ואני דיי בטוחה שהוא שם לב לכך, גם כן.”
היא הסתכלה עלי בעיניים פעורות לרווחה בפאניקה. “הוא שם לב?” היא שאלה, בהלה ברורה בקולה. “הוא לא יכול לשים לב! אסור שהוא ישים לב!”
"למה?” שאלתי, למרות ששהנחתי בגלל שזה מביך, אבל רציתי לשמוע ממנה את התשובה.
"כי כשארצ'י שם לב שבנות מחבבות אותו הוא שם חוצץ ביניהן ומתרחק מהן כמה שהוא יכול,” הייתה התשובה הבלתי צפוייה. עיניה הכחולות-סגולות ננטעו בקפה. “ראיתי את זה קורה לו עם האקסית הזאת שלא, סרפינה. ראיתי את זה קורה לו עם עוד תריסר בנות אחרות. אני לא רוצה שהוא יתרחק ממני, מסיבה כלשהי.” היא נשכה את שפתה התחתונה.
באותו הרגע היא נראתה כל כך צעירה, כל כך תמימה, עד שתהיתי איך היא יכלה להמשך למישהו שנראה מסוכן כל כך כמו ארצ'י. כמובן, הוא היה סקסי ברובד שעוד לא יצא לי להתקל, ותדמית ה"ילד-רע" שנדפה ממנו אכן הייתה שובה, אבל רומיין עדיין הייתה צעירה, כל כך צעירה, רק בת שש-עשרה. היא הייתה צריכה להמשך לבנים כמו הקיגן ההוא שהיא יצאה איתו.
מה שהזכיר לי. “מה עם קיגן?” שאלתי.
רומיין החמיצה פנים. “מה איתו?”
"אתם עדיין ביחד?”
היא הנהנה. “כן. הוא יודע שאני לא מחבבת אותו, אבל הוא מתעקש שנמשיך לצאת, ושאני אראה שאני אפול ברשתו במוקדם או במאוחר.” היא גלגלה את עיניה.
"זה ממש מתנשא מצדו,” הערתי.
היא משכה בכתפיה. “איזה בן לא מתנשא מעל החברה שלו?”
"וויל,” פלטתי מבלי לחשוב.
הפעם רומיין הייתה זו שהסתכלה עלי בדאגה ברורה, לפני שחיוך שובבי נפרש על פניה. “הו כן, כמובן שתגידי שוויל.” היא הנידה בראשה כלא מאמינה. “אתם פשוט כאלה חסרי תקנה.”
נחרתי נחרה מאוד לא נשית. “אין כלום איתנו יותר.” כאב לי שום רק מלחשוב על זה. תעבירי נושא, תעבירי נושא, זימרתי בראשי.
לחרדתי רומיין חשבה אחרת, וגחכה. “תמשיכי לומר את זה לעצמך אם זה גורם לך להרגיש טוב יותר,” חיוכה נמחק. “את מודעת לעניין שאת סתם פוגעת בו ובך לשווא, נכון?”
"אני עושה מה שנכון,” ידיי נקמצו לאגרופים.
"את עושה לעצמך אוול,” היא שלבה את ידיה בנחישות. “הוא שבור, אלאנה. אני ראיתי אותו אתמול והיום על הסט. הוא פשוט לא מרוכז, ולא מצליח לעשות שום דבר מרוב שהוא שקוע במחשבות. וכמובן שכולם יודעים על מי המחשבות שלו, גם אם הוא לא מודע לכך שכולם רואים: עלייך, אלאנה. הוא חושב עלייך.”
לא עניתי. ידעתי שהוא עבר הלאה. לא משנה מה רומיין או אחרים ראו, ידעתי את האמת. הוא היה עם רוזי. לא ידעתי עם מי הוא עכשיו, כי בחורים כמוהו לא נשארים לבד הרבה זמן. וידעתי שהוא כבר שכח ממני, לפחות קצת.
"אני יודעת מה את חושבת,” עיניה של רומיין סרקו את פני. “וזה לא עובד לך. הוא רוצה אותך, כמו שאת רוצה אותו, ואת יודעת את זה.”
החלטתי שלהתווכח איתה לא יעבוד, כי היא הייתה נחושה להאמין בשקר הזה מאשר באמת שלי. אבל זה בסדר, לא לקחתי את זה ללב.
וחוץ מזה, משהו בתוכי קיווה שאולי, רק אולי, היא צודקת.
*
מאוחר יותר, רומיין התעקשה לבוא אלי הביתה, ומפני שידעתי שההורים לא יהיו בבית, אז הסכמתי. הסעתי אותנו לביתי, וכשהגענו, הופתעתי לגלות מכוניות חונות בחנייה. “מה האנה עושה פה?” שאלתי בהפתעה. “וג'פרי?” כבר זיהיתי את המכונית הצהובה הצעקנית של ג'פרי פייטון, מאחר וראיתי אותה חונה כל כך הרבה פעמים לצד ביתה של כריסטי.
רומיין משכה בכתפי, מבולבלת בדיוק כמוני.
נכנסנו לבית עצמו, ושם הלכנו לסלון, איפה שהאנה, כריסטי, ג'פרי וקסאבייר ישבו וצפו בטלוויזיה במשהו. רומיין ואני פשוט בהינו בהם, מנסים להבין מה הולך.
"מה אתם עושים פה?” שאלתי, וארבעה פרצופים הסתובבו לעברי, בזמן שקסאבייר לחץ על "עצור" בשלט הטלוויזיה.
"אדריאנה פתחה לנו,” כריסטי אמרה, מסתכלת עלי בהבעה מוזרה. “היא ואמורי הלכו לאנשהו, והודיעו לנו לא לשבור את הבית בזמן שאנחנו מחכים לך.”
"למה?” שאלתי, מסתכלת על ג'פרי וקסאבייר.
"כי יש לנו משהו להראות לך,” ג'פרי אמר, ופנה להסתכל על רומיין, שהייתה מופתעת בדיוק כמוני. “היי, בת-של-ג'ורדי, את יכולה להשאר גם לראות.”
"מה זה?” רומיין אמרה בשחדנות.
קסאבייר חייך חיוך מעט ציני. “בקרוב תראו.”
התיישבנו על הספה, רומיין מצידי האחד, והאנה מצידי האחר. ג'פרי ישב עם כריסטי על ברכיו בספה, וקסאבייר ישב לצד רומיין, שולח מבט רב משמעות להאנה, משום מה, שסרבה להביט בו חזרה. בינתיים הוא לחץ על "הפעל", ואני פניתי לצפות בטלוויזיה.
קפאתי כמעט מייד כשה"סרט" התחיל. וויל ישב שם, מול מראיין כלשהו. “מה זה?” שאלתי, קולי רועד.
אף אחד לא ענה לי, והסרטון החל.
"אז וויל,” המראיין פתח בקול ענייני. “ספר לי מה עובר עליך בתקופה האחרונה. הקולגות שלך מספרות כי דעתך אינה רגועה.”
"לא, היא אכן לא רגועה, קונרד,” וויל ענה, פניו רציניות, עיניו כסופות ומעט קפואות, אך מלאות באש. הנחתי שהוא ממש ציפה לראיון הזה. “עוברת עליי תקופה לא קלה כרגע.”
"מדוע?”המראיין שאל, סקרנות אמיתית בקולו.
וויל חייך חיוך שנראה כאילו קרע מעט את פניו. “לפני כחודשיים וחצי יצאתי ממערכת יחסים עם מישהי שאני עד עכשיו לא מסוגל לשכוח ממנה, ורוצה אותה יותר משאי פעם רציתי משהו בחיים.”
הרגשתי שאני קופאת פעם נוספת, ידיי נקמצות לאגרופים.
המראיין נשמע המום כשאמר, “ומה שמה של הבחורה, אם מותר לשאול?”
"היא לא מתעשיית הפרסום,” וויל חייך חיוך נוסף, מעט מתנצל. “ואני בטוח שהיא תרצה להשאר אנונימית. לכן אני רק אקרא לה ליין.”
"ואיך בדיוק הכרת אותה, אם ככה?” המראיין עדיין לא קלט.
וויל החל לספר את הסיפור שלנו. איך הכרנו, מתי החלפנו מספרים, איך התחלנו לדבר,. כל אותו זמן, הרגשתי שדמעות עולות לעיניי, מנסה להבין למה החברים שלי עושים לי את זה. טמנתי את פני בידי, עושה חריצים בין האצבעות כדי שאוכל לראות, למרות הכל. אני כזאת מזוכיסטית.
המראיין נראה מוקסם מהסיפור. “ומתי התחלתם לצאת?”
חיוך נוסטלגי מעט התפשט על פניו של וויל. “הייתי צריך לנשק אותה בשביל לשכנע אותה שאנחנו יוצרים משהו מדהים ביחד.” הוא הרים לפתע את עיניו, מסתכל ישירות למצלמה, ישירות אלי. “ומאותו הרגע ששפתי נגעו בשלה, ידעתי שאני אבוד, שבוי, מכושף לעולמים.”
יפחת הפתעה נפלטה ממני, ושמתי לב שאני כבר בוכה, כתפי רועדות, גופי משקשק, דמעות על פני. “אתה באמת ובתמים אוהב אותה.”המראיין ציין בשקט, קולו עדיין מעט המום.
ואז וויל אמר, ללא התעקבות בכלל, "כן. אני באמת ובתמים אוהב אותה.”
הסרטון נעצר שם, ואני הרגשתי שהעולם שלי כרגע קיבל אגרוף. לא יכולתי לחשוב. יכולתי רק לבכות, ולהשבר מבפנים.
הוא לא אמר שהוא אוהב אותי. הוא לא. אבל הוא כן, הסרטון לא שיקר. אבל… הוא עבר הלאה. הוא חייב לעבור הלאה. וגם אני צריכה לעבור הלאה. אבל הוא לא עבר הלאה, כי הוא אמר בלשון הווה שהוא אוהב אותי…
"למה?” מצאתי בי איכשהו כוחות להוציא את מילת השאלה הזאת מפי.
הרגשתי יד על כתפי, בזמן שפני היו בידי, מוסתרות. “הם רצו להראות לך מה שניסיתי להסביר לך קודם,” רומיין אמרה בקול רך. “הוא אוהב אותך, אלאנה.”
"רוס צודקת,” ג'ף אמר בשקט. “הוא לא יכול בלעדייך – וכריס אמרה שגם את מרוסקת בלעדיו. אז תפסיקו עם השטויות ותחזרו כבר!” קולו התגבר לקראת סוף דבריו.
"כל הסיבות לפרידה המטומטמת שלכם לא משנות יותר, לאן,” האנה אמרה. “את לא רואה שהוא אוהב אותך?”
לא הסתכלתי על אף אחד מהם, ובמקום זאת אמרתי בקול חנוק, “יכול להיות שאמרו לו לומר את כל זה לפני כן. הוא לא באמת אוהב אותי, אני ידעת, כי הוא המשיך כבר הלאה.”
אנחות מיואשות נשמעו ברחבי הסלון. “אלאנה – “ כריסטי החלה.
"די!” צעקתי, הדמעות מתחזקות תוך כדי. “פשוט… מספיק.” קולי רעד, וכעסתי על עצמי על חוסר שליטתי ברגשות האלו.
שמעתי רחש, ואז לפתע רומיין אמרה, קולה מעט תקיף, “תעזבו אותה. להתווכח איתה כרגע לא יעזור. תנו לי.”
"תשמעי ילדה, אנחנו חברות שלה,” האנה אמרה בקול הכי מגעיל שלה. “אם כבר תני לנו – “
"אל תהיי ילדה קטנה, האנה,” כריסטי התעצבנה. “תני לרומיין להשאר, ובואו נלך.”
"רק עוד דבר אחד,” קסאבייר אמר. “אלאנה – ביום שישי הקרוב יש אצלנו בדירה מסיבה. וויל יהיה שם. את מוזמנת.”
"תחשבי על זה,” ג'ף הוסיף, ואחרי זה, הארבעה יצאו, מותירים אותי בוכה עם רומיין לצידי. היא חיבקה אותי אליה, ואני נתתי לה להרגיע אותי. היא הייתה גבוהה ממני, כך שהרגשתי מעט כמו ילדה קטנה בין זרועותיה. היא המהמה מנגינה נעימה לאוזן, ואני בכיתי בינתיים, מוציאה הכל החוצה.
ואחרי שרומיין הלכה, ראיתי שוב ושוב את הסרטון של וויל אומר שהוא אוהב אותי, מנסה להבין, לקלוט, לפענח מה לעשות.
]58[ וויל

הצילומים לסדרה נגמרו ביום חמישי, תודה לאל. עכשיו לא הייתי צריך לראות יותר את סרנה או סיג'יי, שאת שניהם לא יכולתי יותר לסבול. אומנם סיג'יי ואני היינו במעין משא ומותן, אך עדיין נוכחותו הרגיזה אותי, וסרנה הייתה פשוט סרנה, וזה היה מספיק בשביל לגרום לי להתעצבן.
יצאנו לחגוג בערב במסעדה מפורסמת. רומיין התיישבה לצידי, בזמן שג'ורדן ישב לצידה, והיא בהתה בצלחתה, שקועה במחשבות. משום מה, המראה היה מעט עצוב, כי רומיין לא הייתה ילדה ששותקת. “קרה משהו?” שאלתי אותה, משתדל שלא להסגיר דאגה בקולי. יש גבול לכל דבר.
היא משכה בכתפיה, חיוך לפתע מופיע על פניה. “אתה יודע, כבר יצא שישבתי לידך פעם במסעדה,” היא הבזיקה לעברי מבט. “לפני כמה חודשים. אתה באת באיחור אופנתי עם סרנה והתיישבת לצידי, והמלצרית ממש התלהבה ממך.”
זכרתי משהו בעמעום. “לא ידעתי שזאת היית את,” הודיתי.
היא משכה בכתפיה. “נגררתי אז על-ידי אבא, והייתי במצב-רח תוקפני, אז העדפתי לסתום. וחוץ מזה, עכשיו אנחנו חברים.”
הרמתי גבה. “חברים?” לא ציפיתי לזה ממנה.
רומיין צחקה. “אני מחשיבה כל אחד שמדבר איתי כחבר, וויל,” היא אמרה לי בחיוך כל כך מתוק ותמים שהרגשתי שאני מחייך בעצמי. “ואתה נחשב חבר.”
חיוכי דעך מעט, כשאלאנה הופיעה בראשי. התחלנו גם כידידים, כשרק הכרנו, ותראו לאן זה הביא אותנו.
"מה עובר לך בראש עכשיו?” קולה של רומיין קטע את מחשבותיי. “זאת אלאנה, נכון?”
השתדלתי שלא להראות לה כמה השם שלה בקול רם גורם לי להתכווץ. “גם יושר וגם סריקה,” מלמלתי. “שילוב קטלני.”
היא גלגלה את עיניה. “אתה לא הראשון שאומר לי את זה, ואל תשנה נושא. אתה לא יכול להפסיק לחשוב עליה, נכון?” עיניה הסגולות-כחולות פלחו את שלי.
לקחתי את כוס היין האדום בידי, לוגם לגימה קטנה, והסרתי את עיני ממנה. פניתי להסתכל על הסועדים סביב השולחן; קלייטון שדיבר עם ג'ורדן, סרנה וסיג'יי מתלחששים אחד ליד השני, ניצוצות עפים ביניהם, איזבל ופטרישיה מרכלות, כמו תמיד, ובוחנות את הכוכבים האחרים בהבעות חולמניות. אבל לא הצלחתי להתחמק ממבטה של רומיין, שהרגשתי אותו יוצר חור בראשי. “מאז שרוזי נפרדה ממני,” מצאתי את עצמי מספר לה. “התקווה והזעם בי התנגשו, וגרמו לכך שבמקום לכעוס על כל העולם בגלל שאלאנה נפרדה ממני והתקווה הקלושה שאולי אני כן אהיה איתה בסוף גרמו לי לא להפסיק לחשוב עליה. לא משנה מה אני עושה, היא נמצאת לי בראש.” הרגשתי איך לחיי מאדימות מעט. לא בכל יום התוודיתי על זה – היה לי קשה להודות על כך בפני עצמי, אז לפני מישהו אחר? יכולתי רק להתפלל שהיא לא שמה לב לסומק הקל על פני. “אלוהים, זה מביך.” מלמלתי.
"אני חושבת שזה מקסים,” רומיין אמרה בקול רך. “אפשר לשמוע שאתה אוהב אותה.”
הפעם לא יכולתי לעצור את עצמי מהתכווצות. “למה הכל חייב להיות כל כך מסובך באהבה?” שאלתי את אף אחד, טומן את ראשי בידי ולוגם עוד מהיין. “למה גבר לא יכול לאהוב אישה, ופשוט להיות איתה? למה האישה צריכה להרגיש שהיא לא שווה לגבר ושהיא חייבת להפרד ממנו בגלל חוסר הבטחון המשווע הזה שלה?”
"אתה כרגע מבקש להבין את הסודות הכי עמוקים של אהבה, וויל,” רומיין אמרה בשקט. “אפילו זוגות שנשואים כבר עשורים לא יודעים.”
לכסנתי לעברה מבט. “משפט כבד למישהי צעירה כל כך כמוך.” הערתי.
היא משכה בכתפיה. “תמיד אמרו לי שאני בוגרת לגילי.” היא נשמעה מתגוננת.
"את בת שש-עשרה.”
"יש בנות שנהיות בוגרות בגיל שלוש-עשרה.”
"אבל לדעת דברים שכאלה מצריך ניסיון חיים,” צמצמתי את עיני בזעף. “לך אין עדיין ניסיון.”
היא שלבה את ידיה בהפגנתיות. “עצם העובדה שאני עדיין קטנה לא אומרת שלא התאהבתי!” היא ירתה.
גלגלתי עיניים. “אני לא מדבר כאן על התאהבות באיזה כוכב רוק או משהו.”
סומק עלה על לחייה פתאום, והיא שחררה את ידיה. “אני יודעת שאני התאהבתי,” היא התעקשה. “אני יודעת.”
הנחתי שהיא בכל זאת צעירה מידי בשביל להבין באמת מה אני מנסה לומר. “אני לא מפקפק ברגשות שלך, רומיין.” אמרתי בהתנצלות.
היא התרככה מעט. “יופי.” מלמלה.
חייכתי חיוך קטן, ובהיתי בעוף שעל צלחתי. התחלתי לשקוע במחשבות על אלאנה, על המסיבה ביום שלמחרת, שנאלצתי לבקש ממורין אלכוהול בשבילה ולשכור גם ברמן, ואז שוב על אלאנה, ועל השפתיים שלה, הגוף שלה, השיער, העיניים, האף, הכל…
והיא לא שלך, קול מרושע לחשש בראשי, והכאב בחזי חזר, כמו תמיד שאני חושב על אלאנה.
תהיתי אם זה אי פעם יגמר, ולאחר מחשבה ארוכה על כך, ידעתי את התשובה, שכבר חשבתי עליה לא פעם ולא פעמיים.
עד שאלאנה לא תהיה שלי, לא, זה לא יגמר.
*
למחרת ניתן לקסאבי, לג'ף ולי יום חופש מן העבודה. למעשה, זה היה סוף-שבוע חופשי לאחר העבודה הקשה שלנו בחודשים האחרונים – אחת הסיבות למסיבה שערכנו בערב. ובשביל לחגוג את החופש הנדיר הזה, שכרנו מבשל שיכין לנו ארוחת בראנץ' מלכותית בבית. רבצנו בסלון עם מזון הגורמה שהוכן במיוחד בשבילנו, והרגשנו לראשונה איך לזה להיות חופשי, בלי המצוקות של העבודה על הראש.
"אני עוד אמות מאושר אם כל ביס יהיה טעים כמו זה,” ג'ף גנח בעונג בזמן שטעם את קציפת הלימון.
"לפעמים שווה להיות עשיר,” הודיע לנו קסאבי.
"רק לפעמים?” הזרמתי את מילקשייק שוקולד הפצפוצים המיוחד במינו שהמבשל הכין.
"כל הזמן,” ג'ף אישר, לוקח חופן בוטנים קלויים ברוטב טריאקי. “אלוהים, הייתי צריך להגיד לכריסטי לבוא היום.”
קסאבי ואני החלפנו מבטים ומייד גלגלנו עיניים בהתאמה. “אתם כאלה דביקי,” מלמלתי.
ג'ף נחר בבוז. “יחי האירוניה. אני לא זה שילל על כך שאהובת ליבי כבר לא איתי.”
בתגובה זרקתי עליו כרית. “זה לא מצחיק.” הודעתי לו.
"למען ההגינות, המצב של שניכם משעשע ביותר,” קסאבי גחך. “אני היחיד כאן שבאמת חופשי.”
"לא לאורך זמן,” ג'ף חייך חיוך זדוני. “ראיתי איך הסתכלת על מיס יורק ביום ההוא.”
קסאבי כבר לא גחך ושלח לו מבט זעוף. “לפי מה שאני זוכר, היא הסתכלה עלי קודם!”
ג'ף פלא נחרת צחוק. “אתה כזה תינוק, חוארז.”
"ג'יפה, סתום, אתה זה שהתנהגת כאילו הצעצוע שלך אבד כשכריסטי ספרה לך בבושת פנים על כך שיצאה למועדון מבלי לידע אותך,” ציינתי.
"גם אותך זה היה מעצבן אילו אלאנה הייתה יוצאת מבלי ידיעתך למועדון, וויל,” הוא ירה חזרה, ודממה מעיקה השתררה לפתע. הזעפתי פנים, מרגיש לפתע בזעם הקר, אליו לא התגעגעתי בכלל, מזדחל לתוכי.
"אנחנו כבר לא ביחד, ג'ף,” אמרתי בקול קפוא.
"אוי לא,” קסאבי שלח מבט מרוגז לג'ף. “רואה מה עשית? עכשיו הוא שוב אלים!”
"אני לא אלים!” צעקתי, כעסי מתפרץ לפתע.
"כן, ממש,” קסאבי עמד על שלו.
לפני שהספיק לצרוח עליו שיסתום, ג'ף לחש לפתע, “היא לא עברה הלאה, וויל.”
דממה נוספת השתררה, בזמן שכל הרוח יצאה לי מהמפרשים. הסתכלתי עליו, וראיתי שראשו מושפל, אך עיניו הזהובות נטועות בי. “ראינו אותה לפני כמה זמן,” הוא המשיך בקול שקט. “יצא לנו לדבר קצת. היא עדיין רוצה אותך. היא לא שכחה ממך – ממש לא.”
"זה לא משנה,” מצאתי את קולי, והוא היה נטול רגש. “היא נפרדה ממני. אם היא רוצה אותי, היא תצטרך לבוא אלי. אני לא הולך לכפות את עצמי על מישהי ששולחת לי אותות שליליים.” התכוונתי לזה. היא זאת שנפרדה ממני – היא רוצה אותי חזרה? שתגיד לי. אני לא יכול להסיק מדברי אחרים את זה.
המחשבה גרמה לתקווה לפרוח בליבי, אבל הכרחתי את הרגש לשקוט. לא יכולתי להרשות לעצמי לקוות בנושא הזה, כי אם הם טועים, ואם היא כן בסופו של דבר כבר עברה הלאה… אני לא אוכל להתמודד עם השברון הפעם.
לא שהתמודדתי עם זה נפלא בכלל.
קסאבי, שחש במתח באוויר, אמר בקול מעודד, “היי, הלילה אנחנו נשתה ונהנה. אז בואו לא נחשוב על בנות עכשיו!”
ג'ף ואני הנהנו בשתיקה, ושארית ארוחת הבראנץ' עברה בדממה מהולה במתח וציפייה.
]59[ אלאנה

בשישי אחר הצהריים, כריסטי והאנה באו אלי הביתה. אמא ואבא יצאו לסוף-שבוע בצפון המדינה – תודה לאל, פחות דרמות – אדריאנה הלכה למסיבת פיג'מות עם חברותיה, ואמורי יצא עם טיילור ואנדרו, והיה עתיד להשאר בביתו של טיילור ללילה.
בינתיים, אני הייתי בביתי עם האנה וכריסטי, לא יודעת מה לעשות.
"לכי,” כריסטי אמרה, מסתכלת עלי בעיניים מותשות. “זו התשובה היחידה שיש לי לחששות שלך. וגם האנה מסכימה איתי.”
האנה הנהנה להראות שהיא אכן מסכימה. “ולמען האמת, כבר נמאס לנו לומר לך את זה. נכון, כריס?” היא פנתה להסתכל על כריסטי, שנאנחה באישור.
"אז תסבירו לי איך להפסיק לחשוב על התוצאות שעלולות לבוא בעקבות מה שיקרה אם אני אחליט ללכת למסיבה,” אמרתי. “אני מעולם לא פחדתי ככה.”
"את לא צריכה לפחד, לאנה,” כריסטי הסתכלה עלי ביאוש. “בבקשה, פשוט תלכי למסיבה וזהו. אני לא מבינה למה את חושבת יותר מידי. תעשי פעם אחת משהו בלי מחשבה לוגית מאחוריו. וכבר דיברנו על זה שאת צריכה להפסיק לחשוש מהקשיים וההתקליות – זה תמיד יהיה, לא משנה עם מי תצאי. אז למה שלא יהיה לך אותם עם מישהו שאת רוצה עד שאת לא מסוגלת להיות שפויה?”
יריתי לעברה מבט מרוגז. “אל תבטלי את החששות שלי סתם ככה!” התלהמתי.
"אבל החששות שלך מטופשים, אלאנה,” האנה הודיעה לי בטון ענייני. “קחי את ג'ף וכריסטי לדוגמא. גם לכריסטי היו מעט חששות, והיא בכל זאת הדביקה נשיקה לג'ף על הפה מבלי להתבייש. ועכשיו תראי כמה שהם חמודים ביחד – ואת חושבת שאין להם קשיים? בטח יש להם. אבל הם מתגברים עליהם. זה מה שזוגות אמורים לעשות. זה מה שאת היית צריכה לעשות עם וויל.”
לא אהבתי שאנשים מטיפים לי מוסר – ובטח כשזה בא מחברות שלי. “אבל הקשיים האלו גרמו לי להרגיש רע, נחותה, לא שווה,” התעצבנתי. “ואני לא רוצה להרגיש ככה.”
"אבל את רואה שלא להיות איתו גורם להרגיש אפילו יותר חרא – ותראי מה יצא לך מזה, ובייחוד איך שפגעת בקלארק עקב כך,” כריסטי העלתה נקודה, יורה לעברי מבט רב משמעות.
"אבל – “
"לא עוד תירוצים, אלאנה מגוריאן,” האנה הזהירה. “את הולכת למסיבה הזאת הלילה, ואת יודעת מה? אני חושבת שחופש הדעה שלך כרגע נחסם. את באה למסיבה ויהי מה – גם אם נצטרך לגרור אותך.”
"היי, זו מדינה דמוקרטית, מותר לי להחליט גם לא ללכת!” ציינתי בכעס.
"אבל מותר לאנשים להחליט בשבילך החלטות אפילו כנגד רצונך במידה וזה במצב של סכנה,” כריסטי הודיעה לי. “ולא ללכת למסיבה הלילה ולעמוד מול וויל בלק יגרום לך להיות שקועה עוד יותר בדכאון, ובכך יסכן אותך!”
צמצמתי את עיניי בזעם. “הוא לא משפיע עלי עד כדי כך!” צעקתי, אבל אפילו אני שמעתי את האירוניה שבקולי. זה היה שקר גס והן ואני ידעו את זה.
"אם הוא לא משפיע עלייך כל כך אז תעשי את זה,” האנה שלבה את ידיה והרימה גבה מתגרה. “תבואי למסיבה. תתייצבי מולו ואל מול מה שהלילה הזה עתיד להביא. אל תהיי פחדנית, ועשי זאת. הרי הוא לא משפיע עלייך, נכון?” הציניות והלגלוג נטף מקולה.
הסטתי את מבטי, לא מסוגלת להגיב לכך. “וחוץ מזה, את שמעת אותו בעצמך. הוא אמר שהוא אוהב אותך!”
"אבל יכול להיות שהמראיין אמר לו לומר לשם הראיון – “
"הוא לא ידע בכלל למה מצלמים אותו, אלאנה,” כריסטי איבדה את שלוותה, קולה כעוס. “ג'ף וקסאבי ביקשו מקלייטון שיתבע מעורכי המגזין אליו וויל התראיין שלא יערכו את תשובותיו, ושהוא יענה תשובות אמיתיות ולא ערוכות, תשובות מהלב. ג'ף שכר צלם שיצלם את הראיון, וביקש מקלייטון שלא יסביר לוויל על המצלמה ולמה היא שם, שיחשוב מה שיחשוב. והם תכננו להראות לך את הראיון – וכך עשו. הוא לא שיקר, אלאנה!”
מצמצתי כמה פעמים, מנסה להפנים מה ששמעתי כרגע. להאמין או לא להאמין? אמת או שקר? לא ידעתי מה לחשוב. “אבל אין סיכוי שהוא אוהב אותי,” לחשתי, כל הכוח עוזב אותי פתאום. “כי אם הוא היה אוהב אותי, הוא היה נלחם עלי למרות הכל. כי אם הוא היה אוהב אותי, הוא היה מנסה לחזור אלי כבר מזמן.”
"אל תשכחי שאת נפרדת ממנו, אלאנה,” כריסטי התעקשה. “את זאת שנתקת לו כשהוא התקשר. את זאת שהתחלת איתו ריב. הוא הבין את הרמז, והיה בטוח שאת לא רוצה אותו או משהו כזה. לכן הוא הניח לך ללכת – לא כי הוא רצה, אלא כי לא הותרת לו ברירה!”
"וחוץ מזה,” האנה הוסיפה. “באהבה אין חוקים. כל אחד אוהב בדרך אחרת. הוא אוהב אותך בצורה הכי מדהימה בעיני – הוא חשב שאת מאושרת בלעדיו, והחליט להקריב את האושר שלו בשביל שאת תהיי שמחה.”
"אחרי הכל את גם אמרת לו שלהיות איתו זה הורס אותך וגורם לך להרגיש נחותה, ושלא מגיע לך אותו, ועוד כל מיני שטויות,” עיניה של כריסטי חדרו לתוכי. “הוא חשב שאם הוא לא ילחם, ושיתן לך ללכת, את תרגישי טוב יותר.”
"איך אתן נהייתן פתאום מבינות כל כך?” רשפתי, מנסה להתגונן, אך לשווא. מילותיהן הדהדו בראשי, גרמו לתקוות חדשות לפרוח בתוכי. פתאום, כל העולם נראה כמוחזק בידי, ולי היכולת לשלוט בו. האם רציתי לשלוט בו? האם רציתי להחליט את הגורל שלי לעצמי? הם אני מסוגלת להעז וללכת למסיבה?
ובאותו הרגע, הבנה נחתה עלי. אני לעולם, לעולם לא אהיה מאושרת בלעדי וויל בלק. ניסיתי לצאת עם ג'ייק. ניסיתי לעבור הלאה. ניסיתי לא לחשוב עליו. ניסיתי לתת לו ללכת. אבל זה לא עבד. זה רק העציב אותי יותר. זה גרם לי לכאוב.
התגעגעתי לשפתיים של וויל על שלי, לחום גופו מבעיר את שלי, לתחושה הזאת של להיות איתו. וידעתי ששיקרתי לעצמי, ושהפחדים שלי היו תירוץ. וידעתי שההחלטה נעשתה כבר ממזמן, ושרק הדחקתי אותה. לא יכולתי להמשיך להיות בלעדיו. וגם אם לא אצא מזה כלום בסופו של דבר, וגם אם מערכת היחסים שבינינו לא תצליח, לפחות אני אדע שנתתי לה את הצ'אנס שמגיע לה. וזה עדיף, מאשר לחיות בלי לדעת מה היה יכול לקרות.
"אני הולכת למסיבה.” אמרתי בקול שקט, ידי נקמצות לאגרופים, ונחישות, ציפייה, התרגשות ומתח מתפשטים בגופי, וגורמים לי לרצות שהערב יגיע כבר.
*
בעקבות ההכרזה הדרמטית, מצאתי את עצמי יושבת על מיטתי ובוהה בהאנה, כריסטי, רומיין – שכריסטי התקשרה אליה בשביל שתבוא – ואיזבל, המלבישה והמאפרת שיצא לי לפגוש פעם אחת, ושג'ף הזמין במיוחד בשבילי, לאחר שכריסטי הודיעה לו שאני באה.
האנה חיטטה לי בארון אחר בגדים, בזמן שכריסטי מרחה לי לק חדש בצבע סגול כהה ורומיין התייעצה עם איזבל לגבי איך אני אמורה להיראות. “המראה הסקסי יהיה מושלם,” היא אמרה לה. “וויל לא ידע מה נחת עליו.”
"ועדשות זה חובה,” איזבל הצביעה על המשקפיים שלי. “צריך להפתר מהדבר הגדול הזה. זה מסתיר לך את כל הפנים – ויש לך פנים, מתוקה. פנים אפילו יפות מאוד.”
וכך מצאתי את עצמי מתקלחת לפי הוראות מדוייקות מפי איזבל, מולבשת על-ידי האנה, שבחרה לחרדתי את מכנסי הג'ינס הסופר-צמודים שאדריאנה קנתה לי ליום הולדת, וגם את החולצה השחורה וארוכת-השרוולים והמגפיים השחורות עם העקב הדק, שנראו כמו מגפיים של חשפנית בסרט שראיתי פעם.
כשהייתי מולבשת, האנה ציינה שהיא לא ידעה שיש לי גוף שווה עד אותו הרגע. ולפני שהספקתי להסמיק, איזבל כבר התחילה לעבוד לי על השיער. היא ביקשה מרומיין לעזור לה, וכך, במשך כמה דקות, התסרוקת שלי הייתה מוכנה. הן פיזרו את שיערי על גבי, וכולנו התפלאנו כשהוא הגיע לי עד לאגן. “הוא יפה משחשבתי,” אמרה רומיין, והסתכלה עלי בפנים חמוצות. “לא ידעתי שיש לך נתונים שכאלה. את באמת צריכה להתחיל לעבוד על טיפוח-עצמי.”
"הצבע של השיער שלך הוא גם אחד היפים שראיתי,” איזבל ציינה בזמן שסרקה אותו שוב ושוב. “חום-כהה כזה, כמו שוקולד מריר. שלא לדבר על המרק החלק שלו… הלוואי עלי.” היא נאנחה.
"ועכשיו – עדשות!” כריסטי חייכה חיוך רחב.
איזבל הסירה את משקפי והושיטה לי עדשות חדשות לחלוטין עם המספר שמונה הגדול שלי. “איך את יודעת שזה המספר שלי?” שאלתי אותה בהפתעה.
"כריסטי אמרה לג'ף שאמר לי,” איזבל חייכה. “יש לך חברות טובות, אלאנה.”
לא יכולתי שלא להסכים.
לאחר חצי שעה של ניסיונות לשים את העדשות כמו שצריך, לבסוף הצלחתי לשים אותן, ולהפתעתי זה לא היה כל כך נורא. למעשה, זה הרגיש מעט משחרר להיות ללא משקפיים, ועדיין לראות.
כשאפיזודת העדשות נגמרה, איזבל עבר לאיפור. בינתיים, כריסטי והאנה החלו להתארגן בעצמן לקראת המסיבה – הן הלכו איתי, מן הסתם – ורומיין עזרה לאיזבל עם הפנים שלי. איזבל לא הפסקה להתלהב מהריסים המעובות שלי, והגבות המסודרות, וכשמרחה לי שפתון אדום, לפי מה שראיתי, היא טענה שיש לי שפתיים של ג'וליה רוברטס. “זאת אומרת שפתיים נפוחות,” הערתי.
רומיין גלגלה את עיניה לעברי בזמן שאיזבל מרחה לי פודרה. “תלמדי לקבל מחמאות, אלאנה.”
וכשאיזבל סיימה, הארבע הסתכלו עליי בהבעות פליאה. “וואו,” כריסטי מלמלה. “את נראית… וואו.”
"בואי,” רומיין לקחה את ידי והובילה אותה למראה. כשהסתכלתי על השתקפותי, ראיתי בחורה אחרת לחלוטין. העיניים שלי היו כמו אבני ספיר כהות, מעושנות בעזרת הצללית והמסקרה והכל; שפתי נראו חושניות פתאום; שיערי קטיפתי ומשיי; בגדי הוסיפו לגופי קימורים שיכולתי להשבע שלא היו קודם לכן…
לראשונה בחיי, יכולתי להגיד בלב שלם שאני נראית טוב. יותר מטוב. אני נראיתי מדהים.
"תודה,” אמרתי לבנות, מחבקת כל אחת מהן. “תודה רבה!”
כריסטי צחקה כשחיבקתי אותה. “שלא תחשבי יותר שאת נראית משעממת ליד וויל. את נראית פצצה, ואתם תהיו הזוג הכי מושלם ביקום.”
צחקתי צחוק מעט רועד.
"רק אל תבכי,” איזבל איימה. “עבדתי קשה על האיפור.”
"אני לא אבכה,” הבטחתי. “ועכשיו, אתן יכולות לתת לי דקה?”
הבנות יצאו מחדרי ואני הלכתי למגירה שבשידת הלילה שלי. שלפתי את הטבעת שוויל הביא לי לחג המולד, הטבעת הכסופה עם אבן הספיר, ושמתי על אצבעי. עכשיו הייתי מוכנה באמת.
בשעה עשר יצאנו מביתי, ולפני שאיזבל ורומיין הלכו לדרכן, רומיין אחלה לי בהצלחה. “אני מצפה לראות אתכם כשתהיו זוג שוב,” היא קרצה לי.
חייכתי חיוך מעט רועד וחיבקתי אותה. “תודה.” לחשתי לה.
צחוקה היה כמו נעימה של מלאכים. “אין על מה.”
"ותהיי יותר בטוחה בעצמך,” איזבל העירה, מחבקת אותי גם כן. “את מהממת. ותאמיני לי, וויל לא יוכל לעמוד בפנייך.”
הנהנתי, ואיזבל ורומיין נכנסו למכוניתה של איזבל ונסעו הרחק משם. הסתובבתי להסתכל על האנה, שהתלבשה באופן פחות מנכר עיניים בטענה שהיא רוצה שהפוקוס יהיה עלי, וכריסטי, שנראתה זוהרת כמו כל הזמן מאז שהיא התחילה לצאת עם ג'ף, וחייכתי לעברן, מרגישה יותר בטחון כשהן שם איתי. “שנזוז?” האנה שאלה, מסתכלת על מריס, הגרוטאה שלי.
הנהנתי, ונכנסנו לתוך המכונית, מצפות בכליון עיניים ללילה הבלתי נשכח לפנינו.
]60[ וויל

"לא.”
"מורין, אני לא מבין מה הבעיה – “
"אני לא יכולה להמשיך להביא לך אלכוהול מבלי לשתות אותו בעצמי.”
"את מודעת לעובדה שאת אחותי, ושאני זה שמשלם את השכר של הבר שלך, שלא לדבר על הדירה שמעליו – “
"אבל נמאס לי שאתה מבקש ממני אלכוהול בחינם!”
"אני מכיר אותך, מורין. את סתם כועסת עלי על משהו. תגידי.”
"אני לא – “
"לא עשו אותי אתמול, מורין.”
"אוף איתך, אמברוז!”
"אני מחכה.”
דממה מהצד השני. “תקבל את האלכוהול שלך בשש.” היא אמרה בקול מקפיא ונתקה לי בפנים.
נאנחתי והחזרתי את האייפון שלי לכיסי. תהיתי איזה סרט עובר עליה עכשיו, אבל הסקתי שעדיף לי לא להכנס לזה. “הכל טוב, אחי?” קסאבי שאל אותי, חיוך מרוצה משום מה על פניו.
"כן,” מלמלתי וצמצמתי את עיני. “למה אתה זחוח?”
"אני לא זחוח. ג'ף זחוח,” הוא גחך. “אני סתם מרוצה.”
"אני לא אוהב אותך כשאתה מרוצה.”
"אז באסה לך.”
השתדלתי שלא להתרגז ונכנסתי לחדרי להתכונן. השעה הייתה כבר חמש, והדירה הייתה מוכנה למסיבה. עכשיו הגיע הזמן שלנו להתארגן – אחרי הכל, אנחנו המארחים.
לבשתי את מכנסי הג'ינס השחורים והחדשים שלי. בנוסף אליה לבשתי חולצה שחורה וארוכת-שרוולים שישבה עלי מעט ברישול, אבל באופן "סקסי" כמו שהמוכרת אמרה. טבלתי את שיערי בשמן פשתן, לפי הוראות הספר שלי, כך שהוא נראה שחור בוהק ופרוע יותר. קיצרתי אותו לא מזמן, כך שעכשיו הוא רק עבר לי מעט את האוזניים, ואיזבל טענה שהוא נראה הרבה יותר טוב ככה. סמכתי עליה בזה.
תהיתי אם להתגלח או לא, ולבסוף החלטתי שכן. כשסיימתי עם זה, בדקתי את עצמי במראה על מנת לוודא ששרשרת הכסף שלי, עם תליון האינסוף, מונחת כמו שצריך על צווארי, ושהפירסינגים שבאוזניי נראים בסדר.
לאחר שבישמתי את עצמי בבושם המוכר והאהוב של ראלף לורן, יצאתי מחדרי. בדיוק באותו הרגע צלצל פעמון הדלת, והשליח של מורין מהבר הביא את האלכוהול. ג'ף, שהיה מוכן גם כן, עזר לי לארגן את המשקאות על הבר שהכנו, וכעבור שעה ,כשקסאבי היה מוכן, הברמן ששכרנו הגיע.
בשעה תשע אנשים כבר התחילו להגיע. כל מיני מפורסמים למיניהם, חברים שלנו מהתעשייה, וגם חברים שלווא דווקא מוכרים. קסאבי, ג'ף ואני דיברנו עם כולם, משתדלים להתנהג כמו שמארחים צריכים להתנהג, ובשלב כלשהו התיישבנו ליד הבר. שם הזמנו בירה גרמנית ייחודית ושתינו לקריאת "לחיים!” נלהבת.
“אני מת על חופשים,” ג'ף אמר בחיוך אווילי. “ובמיוחד כשלשלושתינו יש חופש בו זמנית!”
“כן, זה אירוע של פעם בשנתיים,” קסאבי גחך. כמה בחורות בחנו אותו, אך הוא התעלם מהן, להפתעתי. ג'ף גם כן התעלם מהן – אבל מסיבות ברורות יותר משל קסאבי. אני בכלל לא התייחסתי לבנות שריירו עלי.
כשהסתכלתי על חברי, יכולתי לראות שהם מחכים למשהו בציפייה. למה, לא ידעתי, אבל זה גרם גם לי לחכות. שוחחנו על כל מיני שטויות, ולא שמתי לב ששכבר עבר כמה זמן, כשלפתע קסאבי הפסיק לדבר. עיניו החומות-כחולות נפערו לרווחה בהפתעה, דבר שנדיר אצל קסאבי, והוא מלמל, “וואו.”
“מה קרה?” שאלתי, בזמן שג'ף הסתכל גם כן לאיפה שקסאבי נטע את עיניו. גם הוא נראה המום, ואפילו בלע את רוקו. הפניתי את ראשי לעבר איפה שהשניים הסתכלו, ונדרכתי כמוכה ברק.
האנה יורק וכריסטי ג'ונס נכנסו לדירה בליווי בת שלישית, שעמדה בין שתיהן, והייתה הבחורה הכי יפה שראיתי מימי. עיניה היו גדולות וכחולות כהות, שיערה בצבע מהוגני כהה שנראה כל כך רך ונעים למגע, וגון עורה כמו קרם מדהים. היא הייתה לבושה בבגדים שהחמיאו לה עד כדי כך שלא הותירו מקום לדמיון; מכנסי ג'ינס כל כך צמודות עד שלטפו כל קימור וקימור שברגליה, חולצה עם מחשוף נדיב לחזה המושלם שלה, שגרמה למותניה להיראות כמו בצורה של הגיטרה הכי נשית שראיתי אי פעם, ומגפיים שחורות עם עקב גבוה שצרחו דפוק-אותי-כאן-ועכשיו, בנוסף לג'ינס, כמובן.
אבל אפילו שסרקתי אותה מלמעלה למטה כמה פעמים, לא יכולתי להסיט את מבטי מעיניה, מרוב היופי והעומק שבהן. הייתי מהופנט מהאישה הזאת, שנראתה כמו אפרודיטה מותאמת-אישית בשבילי. פי היה פעור מעט, והרגשתי איך מר בלק הצעיר נמתח במכנסי, עומד זקוף ומוכן לפעולה. אילו לא היו כל כך הרבה אנשים בדירה – רק באותו הרגע שמתי שכולם בוהים בה, מכושפים בדיוק כמוני, ולא יכולתי שלא להרגיש מעוצבן כשהבנים כמעט והיו מוכנים לחטוף אותה בשביל עצמם – הייתי מפשיט אותה באופן פיזי, כמו שעיני מפשיטות אותה.
ולא יאומן כי יסופר, אך הבחורה הזאת התקרבה אלי. הרגשתי כאילו הזמן עומד מלכת כשנעמדה מולי. באותו הרגע שמתי לב שגם אני נעמדתי, וגם קסאבי וג'ף. היא הסתכלה עלי בעיניים האלו שלה, ואני הרגשתי שחם לי כל כך עד שרציתי פשוט לקחת אותה אלי לחדר ולדפוק אותה עד שלא ישאר לה אוויר לנשימה.
“וויל.”
מילה אחת בודדה יצאה מפיה החושניות, שדמיינתי שעושות לא כל מיני דברים סוטים לחלוטין, וכששמעתי את קולה, הרגשתי כאילו פוצצו לי את הבועה. פתאום המוזיקה חזרה לפמפם באוזני, קולות האנשים המפטפטים והרוקדים חדרו לתודעתי, ופתאום שמתי לב שג'ף, קסאבי, האנה וכריסטי מסתכלים עלינו, כמצפים למשהו שיקרה.
ובאותו הרגע, הבנתי שהבחורה שמולי היא לא אחרת מאשר אלאנה מגוריאן. וזה גרם לי למערבולת רגשות מאין כמוה להסתחרר בתוכי. כעס, מהול בתשוקה, רעב, תקווה, עצב, כאב, זעם, ושוב רעב.
לכסון מבט אחד לסובבים אותנו וראיתי כמה מהבנים מפשיטים את אלאנה בדיוק כמו שאני עשיתי. למעשה, איך אפשר היה שלא? היא נראתה כל כך מדהים, כל כך מהמם, עד שהיה לי קשה להסיר את מבטי מעיניה. חוץ מזה, היא לא נראתה כמו עצמה. כל פעם שחשבתי על אלאנה מגוריאן, הייתי חושב על בחורה נמוכת-קומה עם שיער אסוף לקוקו גבוה ומרושל לרוב וזוג עיניים כחולות כל כך כהות, עד שנדמו שחורות, מכוסות במשקפיים בעלות מסגרת עבה ושחורה.
האלאנה שהייתה לפני הייתה הבחורה הכי יפה שיש. ועם זאת, היא לא הייתה היא. האלאנה בה התאהבתי הייתה יותר פשוטה, יותר רגילה. יפה כן, אבל פחות מעכשיו.
ומפני שידעתי שיש לנו קהל, ושבנים רבים היו רוצים שהיא אפילו תשתין לכיוון שלהם, אם זה אומר לקבל שת תשומת ליבה, ידעתי שאני לא יכול לדבר איתה כאן. ורציתי לדבר איתה. עכשיו, שהיא הייתה מולי, זו הייתה הזמנה ברורה. והתכוונתי לקחת אותה עם כל מה שיש בי.
בפרצוף נטול הבעה כמה שאפשר, לפתי את פרק ידה, מרגיש מייד בניצוצות העולים מהמגע. היא התנשפה בהפתעה, מרגישה גם כן את המשיכה ההיסטרית שבינינו, ולחשה, “וויל?”
לא עניתי. במקום זאת גררתי אותה הרחק מהרוקדים והבחורים בפרט, ונכנסתי איתה לחדרי, נועל את הדלת אחרי. אלאנה הביטה בי בעיני עגל גדולות וכחולות, ופתחה את פיה לומר משהו, אך התחרטה, והשפילה את מבטה.
לא. אני לא אתן לה להתחמק מזה הפעם.
התקרבתי אליה בצעדים איטיים, גורם לה לסגת לאחור, ולהצמד לקיר. אלאנה-משודרגת וצמודה לקיר היה אחד המראות הכי אירוטיים שראיתי בחיי. התקרבתי אליה עוד, חודר דרך המרחב האישי שלה, ושמתי יד אחת על הקיר מאחוריה, כולא אותה. היא התנשפה.
“מה את עושה פה?” שאלתי, קולי נמוך, צרוד ומחוספס מרוב תשוקה לבחורה הזאת שמולי. תשוקה שקברתי לאחר מה שקרה לפני יובלות, ועכשיו הציפה אותי עד שלא יכולתי לחשוב מרוב רצון לקרוע את הבגדים מגופה ולזיין אותה. הזקפה שבמכנסי הסכימה איתי, ואפילו התקשחה עוד סנטימטר להראות את התלהבותה.
“א-אני…” היא גמגמה, מסיטה את מבטה ממני, נושכת את שפתה התחתונה בלחץ, כך הנחתי. קנאה עברה בתוכי. אני רציתי לנשוך את השפה המדהימה הזאת שלה. “אני… לא יודעת.” היא הודתה פתאום, והרימה את מבטה חזרה אליי, עיניה כל כך כחולות, כמו ים עמוק, מבעד לריסיה העבים והסקסיים האלו שלה.
איך לא שמתי לב לעובדה שהעיניים שלה מלאות בכל כך הרבה הבעה, ושהן כל כך גדולות ומהממות? “את לא יודעת?” שאלתי, קולי כמעט ובלתי ניתן להבנה מרוב הרעב שחשתי. רעב שהתמקד אך ורק על אלאנה מגוריאן, החל מהרגע שפגשתי אותה.
“אני…” היא נדמתה חסרת מילים, וכשנסתה להשפיל את מבטה, הרמתי את ידי השניה וחפנתי את פניה בין אצבעותי, ידי על סנטרה, מרים את ראשה כך שהיא הייתה חייבת להביט בי.
“את מה, אלאנה?”
היא השתתקה לפתע, הבעתה נהפכת חולמנית לפתע. היא בהתה בעיני, ואז עיניה נדדו לשפתי, והיא התנשפה פעם נוספת. הזקפה שלי התמתחה עוד קצת, ונאלצתי לנעול את שרירי כדי לא לתקוף אותה או משהו. אפילו הלסת שלי כאבה מהריסון העצמי שהבעתי. “אתה… אני…” היא נשמעה אבודה, ולפתע לשונה הבזיקה וליקקה את שפתה התחתונה – סימן לכך שלא רק אני הרגשתי את הכימיה הזאת בינינו, את הזיקוקים שבערו בינינו, החשמל הזה באוויר. נשימותיה היו כבדות כמו שלי, ויכולתי לראות שגם שרירה נעולים, רגליה צמודות זו לזו, כאילו היא חייבת להשתין, אבל ידעתי היטב שזה לא היה המצב.
ובאותו הרגע, ידעתי שאני חייב להתרחק ממנה, או שאאנוס אותה או משהו. ולא יכולתי לסכן את זה. הסרתי את ידי מן הקיר, התרחקתי ממנה כמה צעדים וסובבתי לה את הגב. “כדאי שתצאי מכאן,” נהמתי, לא מסוגל לשלוט בכמיהה הזאת אפילו לגעת בה רק קצת.
“וויל…” השם שלי בקולה היה כמו הליטוף הכי עדין שיש, וגרם לי כמעט ולרעוד מרוב עונג. היא רק הייתה צריכה להגיד את שמי עוד פעם אחת והייתי גומר.
“וויל, אני…” היא התחילה שוב, והרגשתי איך הריסון שלי מתחיל לרדת. ידעתי שהיא צריכה לצאת מהחדר. ועכשיו.
“אלאנה, לכי,” אמרתי בשיניים חשוקות, לסתי קשיחה כל כך עד שלא יכולתי להזיז אותה אפילו מילימטר.
ולפתע שמעתי אותה גונחת ביאוש, ופתאום זוג זרועותיה התלפפו סביב מותניי מאחור, וראשה הוצמד לגבי. “לא!” היא צעקה. “אני לא אוותר עוד פעם!”
זה כבר לא היה מצחיק. המגע שלה חדר אפילו דרך הבגדים העבים שלי – ולא יכולתי יותר לשאת את הרצון הזה לקחת אותה בכל דרך שהיא. “אלאנה – “ ניסיתי שוב, אבל היא לא נתנה לי הזדמנות לומר לה שוב ללכת, כי היא קטעה אותי באמירה שגרמה לי להיות משותק מכל בחינה שהיא.
“אני אוהבת אותך!”
]61[ אלאנה

קפאתי במקומי. לא האמנתי שכרגע אמרתי לו שאני אוהבת אותו. לא באמת אמרתי לו את זה. איך יכולתי? אני אוהבת אותו? אני לא יודעת!
גם הוא התקשח תחת ידי, וזה גרם לי להרגיש מעין סיפוק קטן, לדעת שיש לי סוג של כוח עליו. רציתי להצמד אליו עוד יותר, וכך עשיתי, מברישה את חזי כנגד גבו הסקסי, לוחצת את ידי עוד יותר על חזהו הקשיח. “אני אוהבת אותך,” אמרתי שוב, קולי נשבר לפתע, ודמעות עולות לעיניי. “אני לא מסוגלת יותר, וויל..”
הוא לא הגיב, לא זז, אפילו לא נשם.
כוחי לפתע אזל, וברכי פרכסו. נפלתי לרצפה על ברכי, מושכת אותו איתי, גורמת להיות על ברכיו גם כן. הצמדתי את פני, שהחלו להאדים מרוב מבוכה, לגבו, והתפללתי שכולם באמת צדקו, ושהוא יסכים לחזור אלי, שהוא רוצה אותי בדיוק כמו שאני רוצה אותו.
“אני אוהבת אותך,” אמרתי בפעם השלישית, מתחילה להאמין שזוהי האמת. “אני לא יכולה בלעדיך. ולא איכפת ל-לי שאני נשמעת כ-כמו בחורה נ-נואשת! אני לא מ-מסוגלת לשאת בכ-כאב הזה י-יותר!”
הוא עדיין לא ענה, אבל לא התייאשתי. הבטחתי שהפעם לא אתייאש. “אני לא מסוגלת להפסיק לחשוב עליך,” לחשתי, דמעות זולגות לפתע על לחיי. “אני לא מסוגלת לחיות בלעדיך. אין יום בו אני לא מתחרטת על מה שעשיתי, על הדרך בה גמרתי את הדברים בינינו, על כך שנפרדתי ממך. אני רוצה אותך עד שאני נהיית כל כך רטובה רק מלחשוב עליך מחייך.” האדמתי אפילו יותר. מעולם לא אמרתי או הודיתי בדברים האלה בפני מישהו, אפילו לא בפני עצמי – ובטח שלא בפני וויל. “אני לא מסוגלת למצוא נחמה באף אחד, כי אף אחד לא משתווה אליך! אני צריכה אותך יותר משאני צריכה כל אחד אחר בעולם הזה, וויל! בבקשה!”
עדיין דממה ממנו, אבל לפתע הוא הסתובב בין זרועותי, בזמן שהן עדיין לחוצות סביבו. ידיו עלו לפני, חופנות אותן בשלו, שריריו מתוחים תחת חולצתו, והוא נראה כל כך טוב עד שלא יכולתי שוב להתיק את עיני ממנו. העיניים הכסופות שלו, אליהן התגעגעתי כל כך, עם הירוק המתוק בעין הימנית שלו. אפיו המעט שבור. השפתיים המדהימות האלו שלו. השלמות שלו. שיערו השחור, שלא יכולתי לחכות כבר למולל בין אצבעותי.
“את באמת מתכוונת לזה?” הוא שאל לפתע, קולו מחוספס בדרך שגרמה לצמרמורת מהסוג הטוב ביותר, צמרמורת אליה התגעגעתי כל כך הרבה זמן, לעבור בגופי. “את באמת אוהבת אותי ורוצה אותי?”
הסרתי את ידי מסביב למותניו וחפנתי את פניו בידי גם כן, עיני לא משות משלו כמו ששלו לא מתנתקות משלי. “אני אוהבת אותך עד כדי כאב,” לחשתי, ולא היה לי איכפת אפילו שאני נשמעת נואשת, או רגשנית, או כל דבר אחר. באותו הרגע, כל הדברים שגרמו לי להטיל ספק במערכת היחסים שלנו בעבר התנדפו כלא היו. מה שהיה חשוב היה לשכנע את וויל בלק שהוא היחיד בעולם הזה שאני רוצה.
הוא הסתכל עלי לעוד כמה רגעים, עיניו חודרות לשלי, פניו רציניות להחריד. “יופי.” הוא אמר בטון מעט עיקש, ולפתע, שפתיו היו על שלי. ובאותו הרגע, לא הצלחתי להבין איך אי פעם שרדתי בלעדיהן.
הוא ליפף יד אחת סביב מותני, מהדק אותי אליו, בזמן שידו השנייה עדיין חפנה את פני. אני כלאתי את צווארו בידי, מוחצת אותו אלי, שפתי נמעכות בשלו. הנשיקה הייתה הנשיקה הכי סוערת שהייתה לנו אי פעם. הוא נשך את שפתי התחתונה, מצץ את העליונה, ואז גרם לי לפתוח את פי כך שהחדיר את לשונו פנימה, שלו מתנגשת בשלי בריקוד שגרם לאלפי פרפרים להתעופף בבטני, ולליבי לדהור כמו במירוץ סוסים.
ולפתע הוא עצר, מסיר את שפתיו משלי, חסרונו מורגש פתאום. “אני אוהב אותך,” הוא אמר, עיניו מלאות בערפילים. “ועכשיו כשאת שלי שוב, גם אם תתחנני, אני לא מתכוון לתת לך ללכת. את שלי.”
לא היו לי שום כוונות ללכת. ממש, ממש לא. “שלך,” מלמלתי. “ועכשיו תחזיר לי את השפתיים שלך לפני שאני אתחרפן.”
הוא לא היה צריך עידוד נוסף, והדביק את שפתיו המדהימות לשלי בעוד נשיקה מערפת חושים. אני לא יודעת איך ומתי זה קרה, אבל מצאתי את עצמי בגבי על מיטתו, רגלי מלופפות סביב מותניו בזמן שהוא ביניהן, מצמיד את גופי למיטה בעזרת גופו הגדול, ידיו עוטפות אותי מכל הכיוונים. הוא משך בשיערי כך שראשי נפל לאחור וגבי התקשת בבת אחת כששפתיו נדדו ללסתי, ואז לצווארי, שם הן נשכו אותי באופן הכי סקסי שיש. נשכתי את שפתי, בולעת גניחה שרצתה לצאת החוצה. לחיי האדימו עוד, אך לא רק ממבוכה הפעם, אלא גם מתשוקה. רציתי אותו בתוכי, בכל דרך שהיא. והדרך היחידה לעשות זאת הייתה לקיים איתו יחסי מין – והמחשבה גרמה לי לרצות לקרוע את בגדיו ממנו. לא היה דבר שרציתי יותר מאשר לאבד את הבתולים שלי איתו כאן ועכשיו. הוא גנח והנחם לתוך פי, כקורא את מחשבותיי, והרגשתי לפתע משהו קשה כנגד הכניסה שלי, המכוסה במכנסיי. הפעם אני זאת שגנחתי, מנסה באמצעות רגליי לגרום לו לזוז, לתת לי את הסיפוק בו חשקתי כל כך.
אבל לפני שהספקתי להביע את רצונותיי, או להיות מסופקת בדרך הכי מתוקה שיש, שפתיו הוסרו מצווארי, והוא קם מהמיטה בתנועה חדה, הולך לקיר חדרו ודופק את ראשו בו. הסתכלתי עליו בהפתעה, מתנשפת ומתנשמת מהנשיקה הזאת, גונחת באכזבה וחוסר-סיפוק משווע. “וויל,” מלמלתי, קולי מתלונן. “למה הפסקת?”
“עוד קצת ואני לא אוכל לשלוט בעצמי,” הוא אמר בשיניים חשוקות. “ואני לא רוצה לעשות איתך אהבה כאן.”
“מה?” מצמצתי כמה פעמים, מרגישה את האכזבה מכרסמת בקרבי. “למה?”
הוא סובב את ראשו לעברי, וחייך חיוך כאוב. “כי אני רוצה לעשות איתך סקס במקום בו לא דפקתי עשרות בנות אחרות.” הוא הביט במיטה במשמעות.
הסמקתי מעט והכרחתי את עצמי לקום מהמיטה. “אבל מה הבעיה אם להתנשק?” שאלתי, מרגישה שאני חייבת את שפתיו עלי כמה שיותר מוקדם, אחרת לא אוכל לשרוד.
“כשהזין שלי עומד להתפצלח? אני לא חושב,” הוא נאנח והלך לעבר חדר האמבטיה הצמוד לחדרו. “אני הולך להתקלח. תחכי פה,” הוא הוסיף בטון מזהיר, וסגר את דלת המקלחת אחריו, מותיר אותי עם ראש מסוחרר, מוח שלא יכול היה לחשוב מעבר לתשוקה ורעב, ורצון עז לצרוח בתסכול. מעולם לא חשתי מתוסכלת-מינית. זו הייתה הפעם הראשונה, ועל אף הכאב שהיה בזה, לא יכולתי לחכות שזה יקרה שוב. כי הכאב היה כה מתוק, וידעתי שבבוא העת, הסיפוק יהיה אדיר.
חיכיתי לו ישובה על המיטה עד שיצא מהמלקחת, וכשיצא לאחר כמה דקות, הוא היה לבוש אך ורק במכנסי הג'ינס השחורים שלו, שהפכו אותו מסקסי להורס בקנה מידה אחר. לא יכולתי להתיק את עיני מחזהו, שבנוסף לכל היה שרירי כל כך, ורטוב עוד מהמקלחת, ומלא בקוביות. פי התמלא ריר, וקיוויתי שאני לא מריירת באופן פיזי. רצון עז ללקק את הקעקוע שלי חלף בי, אך מיהרתי לדחוק אותו.
על פי הגיחוך שעל פניו של וויל, הוא ידע על מה אני חושבת. הוא ניגש לארונו ושלף משם חולצה לבנה, אותה הוא זרק אלי. “קחי,” הוא אמר בחיוך קטן וממזרי. “תתקלחי. אני לא מוכן שתשארי בבגדים האלה.” הוא שלח מבט זועף לבגדי.
זה גרם לי לגחך, כי לפי איך שראיתי אותו בוחן אותי כשנכנסתי, ידעתי שהוא אהב אותם. “מה, הם לא יפים?” שאלתי בתמימות, מטיילת עם ידי לאורך הירך שלי בתנועה חושנית שתמיד החשבתי למביכה, ועכשיו נראתה לי הכי טבעית.
הבעת כאב התפשטה על פניו. “בבקשה תעשי לי טובה ולכי להתקלח.”
משכתי בכתפי וקמתי ממקומי. “הפסד שלך,” לחשתי לו ונכנסתי למקלחת, סוגרת את הדלת אחרי. עכשיו, כשהוא לא הסתכל, הרשיתי לעצמי להסמיק שוב.
נכנסתי מתחת למקלחת, ממתנת את המים כך שיהיו יותר קרים כנגד עורי הבוער. הייתי צריכה מקלחת קרה אחרי מה שקרה עכשיו. עדיין התקשיתי להאמין שנישקתי את וויל שוב, ושאמרתי לו שאני אוהבת אותו, ושהוא אמר לי שהוא אוהב אותי בחזרה, ושהוא לא יתן לי ללכת פעם נוספת.
זה היה פי מיליון יותר מרטיט מאשר הסרטון ההוא שהוא אמר שהוא אוהב אותי, כי עכשיו זה היה על אמת. והתחושה הזאת הייתה משכרת…
כשסיימתי להתקלח, לבשתי חזרה את החזיה והתחתונים שלי, כי לא היו לי להחלפה, ולבשתי את החולצה הלבנה שלו, שכסתה אותי עד קצת לפני הברכיים והייתה מעט שקופה. הנחתי שהוא לא מתכנן שנצא מהחדר בזמן הקרוב – לא שהיה לי איכפת במיוחד.
לאחר שכפתרתי את החולצה הסתכלתי על עצמי במראה. האיפור שלי נמרח לחלוטין, ולכן נאלצתי להסיר אותו. כשסיימתי עם זה, קלעתי את שיערי לצמה ארוכה, כיוון שהיה עדיין רטוב.לאחר מכן הורדתי את העדשות מעיניי על צלחת זכוכית קטנטנה שהייתה בכיור, והרכבתי את המשקפיים שלי. נכון, אולי כבר לא נראיתי הורסת כמו מקודם, אבל קיוויתי שעדיין נראיתי טובבעיניו, איכשהו.
אחרי זה אזרתי אומץ ויצאתי מהחדר, לבושה בפיסת הבד שהוא השאיל לי. הוא ישב על המיטה, נשען על הקיר בגבו, נראה כמו אל יווני ומלאך נופל בו זמנית. עיניו לכדו את עיני, ואז נדדו לגופי. במקום לסגור את דלת המקלחת כמו שעמדתי לעשות, נשענתי על המשקוף, נותנת לו לבלוע אותי במבטו. “אוהב את מה שאתה רואה?” שאלתי בקול מעט נמוך מהרגיל.
עיניו חזרו לעיני. “בואי הנה,” הוא אמר באותו קול מחוספס ונמוך שליטף אותי במקומות הנכונים.
חייכתי חיוך קטן וסגרתי את דלת המקלחת אחרי. התקרבתי למידה בצעדים חושניים, ואז עליתי עליה עם ברכי, זוחלתי לעברו, ונעצרתי כששפתי כסנטימטר משלו. ידיו נתלפפו סביבי באופן אוטומטי, כך נדמה, ובתנועה חדה הוא היה מעלי, מנשק אותי ללא הרף. בדיוק עמדתי ללפף את רגלי סביבו כשהוא ניתק את שפתיו ממני. “צריך להיות איסור על בנות להיראות סקסיות כל כך,” הוא מלמל כנגד שפתי, נשימתו מדגדגת את עורי באופן שגרים לי לעור ברווז. “לא התכוונת לנשק אותך, דרך אגב.”
הרמתי גבה. “אז מה אתה מתכנן לעשות איתי כל הלילה?” הקנטתי בחיוך קטן ומרוצה.
להפתעתי, הוא הרצין. “אני מתכנן לקבל תשובות והסברים, אלאנה.” הוא אמר בשקט.
התכווצתי מעט. “זה לא יכול לחכות?” הפעם לפפתי את רגלי סביבו כמתוכנן, ואת ידי סביב צווארו.
הוא התקשח בבת אחת. “לא. זה לא יכול לחכות.” הוא אמר, למרות שקולו טען אחרת.
נאנחתי והסרתי את עצמי ממנו. “אוקיי. אז נדבר.”
הוא הרים גבה. “משתכנעת כל כך בקלות?” הוא נשמע מעט מאוכזב.
משכתי בכתפיי. “אנחנו נצטרך לעשות את השיחה הזאת מתישהו,” ציינתי. “עדיף עכשיו, כדי שאחר כך נוכל לעשות… דברים.”
“אני אוהב את הגישה שלך,” הוא חייך לפתע, גורם לי להנמס. אז הוא ירד ממני ונשכב לצידי, גורר אותי לעברו ומחבק אותי. “ועכשיו, אני מחכה להסבר.”
נאנחתי, יודעת שאני חייבת לעשות את זה. בשביל להיות עם וויל שוב. בשביל לנשק אותו שוב. בשביל לקבל את הרשות לגעת בו מתי שבא לי, איך שבא לי, ואיפה שבא לי, שלא לדבר על מול מי שבא לי. זה היה כל המוטיבציה שהייתי צריכה בשביל לספר לו.
נתתי לו לשים את רגלו בין רגלי ולידיו לעטוף אותי, מצחו נח על שלי, עיניו מצפות. לקחתי נשימה עמוקה, והתחלתי את סיפורי. “בשביל להבין את הכל, אני צריכה להסביר לך איך הכל התחיל.
"רוזי ואני הכרנו עוד ביסודי. היא הייתה הילדה המתבודדת של הכיתה, ואני הייתי הילדה הפופולארית, זאת שיש לה מלא חברות שאף אחת מהן לא באמת קרובה אליה, או זאת שכולן החשיבו כ'מלכת הכיתה'. רוזי הייתה הילדה הזאת שכולם רצו להקניט ולהעליב, ואני זאת שהגנתי עליה פעם אחר פעם.
"כשהגענו לחטיבה, החלטתי שנמאס לי מההצקות לרוזי. יום אחד, פשוט התיישבתי לידה והתחלתי לדבר איתה. בהתחלה היא הייתה מהוססת, ובתור ילדה קטנה לא ידעתי למה היא דוחה את ההזדמנות היחידה שיש לה לחברה. אבל עיניה הירוקות-חומות היו מלאות בכל כך הרבה כאב, בסודות כל כך עמוקים וכאובים, שרק בדיעבד, כיום, אני מבינה מה הן היו, עכשיו שאני יודעת את כל הסיפור.” אשמה החלה להתגנב לבטני, ולפתע כל הסיבות שבגינן נפרדתי מוויל חזרו לראשי. ניסיתי להסיט את מבטי אך וויל הניח יד על פני, גורם לי להרים את עיני אליו.
"אל תסתכלי על שום דבר אחר מלבד עיניי,” הוא אמר בקולו הנמוך. “אני רוצה שתסתכלי רק בעיניים שלי.”
נלחמתי בדחף להשפיל את מבטי ועשיתי כדברו. “בכל אופן, ערב אחד כשבאתי אליה הבייתה לישון, היא סיפרה לי שהיא נאנסה אונס קבוצתי, לא פחות ולא יותר, ושאחיה, סיג'יי, פשוט שכב שם ונתן למנוולים ההם לעשות מה שעשו.” רעד חלף בי כשנזכרתי בלילה האפלולי ההוא, שעד היום עוד לא יצא לי מהראש. “אני לא ידעתי ממש מה זה אונס בזמנו, וכשחזרתי הבייתה ובדקתי, לא יכולתי להאמין שמשהו שכזה קרה לה. ובכל זאת, הייתי שם בשבילה, נותנת לה לפרוק כמה שהיא רק רוצה.”
לקחתי נשימה עמוקה ורועד, קולי הופך ללחישה. “המשכנו להיות חברות הכי טובות, והייתי שם בשבילה ברגעים הכי קשים. כשהיא בכתה את נשמתה החוצה, כשהיא פחדה שבנים אפילו יגעו בה עם קצה ציפורניהם, כשהיא רצתה להתאבד. הייתי שם, ומנעתי ממנה לעשות לעצמה עוד נזק. אבל בכיתה ט', רוזי השתנתה. היא התחילה להביע את דעותיה יותר, ולרצות לצאת לפאבים ולכל מיני מקומות של מבוגרים. וכך מצאתי את עצמי נגררת אחריה למועדון המיועד לבני שמונה-עשרה ומעלה במרכז העיר.”
התכווצתי, מודעת למה קורה, דמעות לפתע ממלאות את עיניי. “אני לא זוכרת איך הצלחנו להכנס, אני רק זוכרת שכשבר היינו בפנים, ידעתי שמשהו רע יקרה,” לחשתי, קולי רועד. וויל הצמיד אותי אליו עוד יותר, מסתכל עלי בריכוז. “אמרתי לה שעדיף שנלך, שנמצא מקום אחר לבלות בו, אבל רוזי תמיד הייתה עקשנית, אפילו כשהייתה שבורה. וכך מצאתי את עצמי נשארת איתה שם. היום אני יודעת שהייתי צריכה להתעקש יותר.
"בשלב כלשהו רוזי נעלמה עם מישהו אחד. אני אפילו לא זוכרת איך הוא נראה, רק שהוא היה גבוה מאיתנו בהרבה. חיפשתי אותה ברחבי המועדון, עד שמצאתי אותה באחד מהחדרים האלו שיש במועדונים, בשביל זוגות שרוצים אינטימיות.” דמעה קטנה זלגה מעיני. “אני צפיתי בו אונס אותה, וויל. אני אולי לא ראיתי מי זה היה, אבל ראיתי אותו לוקח את פיסת התמימות האחרונה שנותרה לרוזי רייקס. מאותו לילה היא כבר לא הייתה אותו הדבר.” נאחזתי בצווארו של וויל לתמיכה, כי על אף ששכבתי, הרגשתי כאילו אני נופלת, שוקעת בזכרונות הנוראיים ההם. “אני ראיתי את האונס קורה ולא עשיתי כלום, וויל. אני פשוט צפיתי, וראיתי אותה מתסכלת עלי, עיניה קוראות לי לעזרה, מתחננות שאעשה משהו. אבל אני נותרתי נטועה במקום, בוהה כמו מטומטמת במחזה האיימים, לא מסוגלת לעשות דבר.”
עיניו התמלאו באמפתיה. “אלאנה…”
"זה החוב שלי אליה,” לחשתי. “היא לקחה אותי לשיחה ביום ההוא. היא הודיעה לי שבשביל למלא את החוב שלי, אני אצטרך לתת לך ללכת. אחרי זה, היא תניח לי לנפשי, ולא תזכיר לי יותר עד כמה חסרת אונים הייתי, ועד כמה פגעתי בה ובאמון שלה בעצמה ובעולם כשלא זעקתי לעזרה בשבילה.” רציתי כל כך לעצום עיניים, שהוא לא יראה את האשמה והמבוכה בעיניי. רציתי להתחבא ממבטו החודר. אבל נשארתי נאמנה לדברו, והשארתי את עיניי עליו.
"אלאנה,” הוא אמר בשקט, ידו מלטפת את פני ומסיטה את שיערה לאחור. “זו לא הייתה אשמתך. את לא יכולת לעשות דבר – את היית בדיוק חסרת אונים כמוה. היית בסך הכל בת ארבע-עשרה או חמש-עשרה. לא ידעתי מה באמת קורה. היית בהלם, ולא פלא שלא הצלחת ללכת ולקרוא למישהו.”פניו התקרקמו בצער. “ואני מצטער בשביל רוזי, באמת. אבל למרות הכל… זאת הסיבה היחידה שבגללה נפרדת ממני?”
הנדתי בראשי לשלילה, מתכווצת במקומי. “זו הייתה הדחיפה בשבילי להפרד ממך, אחת הסיבות,” אמרתי בשקט, נותנת לדמעות שקטות לזלוג על פני, לזכר רוזי של פעם. “כריסטי ואני דיברנו לפני כמה זמן על כל זה, והיא האירה את הבנתי כשאמרה שאני פחדתי מהקשיים במערכת היחסים שלנו. כל הקשיים של המרחק בינינו באורח החיים, שכל אחד במקום אחר בחיים, שאתה מפורסם ואני לא… באמת פחדתי מלנסות ולהתמודד איתם. במקום זאת, החלטתי לותר.” נאנחתי, נשימתי רועדת, נצמדת אליו אפילו יותר. הוא מחץ אותי אליו, נותן לי את הרוגע הזה לו חיכיתי כל כך הרבה זמן. “יש לי טראומה מקשיים בחיים שלי, וויל. יש לי מספיק קשיים גם בלי הקשיים האלו, ולא יכולתי להתמודד עם עוד קשיים. אבל לא להיות איתך זה הרבה יותר קשה, מסתבר, מכל דבר אחר. ולכן, עכשיו, אני מוכנה להתמודד על כל קושי וקושי בבוא הזמן.” חייכתי חיוך קטן ורועד.
"אני מבין,” הוא אמר להפתעתי, מחייך את החיוך האמיתי הזה שלו, זה שתמיד גרם לי להנמס, ועכשיו לא רק שנמסתי, אלא הייתי שלו באופן מוחלט. “ואני שמח שהחלטת שאני שווה את המאמץ, ליין.”
לשמוע את שם החיבה שלי שוב, אחרי כל כך הרבה זמן, גרם לדמעות נוספות לעלות לעיניי, והפעם הותרתי לעצמי לבכות. הוא הצמיד את ראשי לחזהו וליטף את ראשי, מעודד אותי להוציא הכל. אז בכיתי, ובכיתי ובכיתי, והוא לחש מילים מרגיעות לאוזניי, נישק את מצחי, הרגיע אותי בדרך הכי טובה שיש. וכל הזמן הזה שהוא היה חסר לי התמלא פתאום, כשהוא עכשיו כאן איתי, נותן לי את תחושת הנוחיות הזאת אליה השתוקקתי זמן שנדמה כמו נצח.
כשנרגעתי בסופו של דבר, הוא נשק למצחי פעם נוספת. “בואי נלך לישון,” הוא אמר בשקט, מחייך חיוך קטן. “את תרגישי טוב יותר בבוקר.”
הסמקתי מעט מהמחשבה על לישון איתו – אף פעם לא יצא לנו לישון ביחד. “א-אוקיי.” הסכמתי בחיוך קטן.
"תסתובבי,” הוא הורה לי להפתעתי, ואני עשיתי זאת, מסובבת את גבי אליו. ידו השרירית נחה תחת צווארי, משמשת לי ככרית, וידו השני התלפפה סביב מותני, מוחצת את גבי אל חזהו השרירי, בתנוחת הכפיות, כשאני הכפית הפנימית, כמו שתמיד רציתי להיות. גופו עטף אותי מכל כיוון, ראשי על שלי, השמיכה מכסה אותנו באופן נעים כל כך. “לילה טוב, ליין שלי,” הוא נישק את אוזני, גורם לצמרמורת לחלוף בגופי. “נתראה בבוקר.”
"חלומות פז,” לחשתי חזרה, נצמדת אליו אפילו יותר, ועוצמת את עיניי. לראשונה, מזה כמה חודשים, הרגשתי רגועה לחלוטין, שהחלל שבתוכי מלא, שהכל פתאום בהיר יותר, אפילו שהיה לילה וחשוך. הכל היה פתאום במקומו, כל החלקים החסרים הושלמו, ולא יכולתי שלא להרגיש שטוב לי.
רק עם וויל יכול היה להיות לי טוב. הייתי צריכה להבין זאת כבר מזמן.
]62[ וויל

לראשונה מזה כמה חודשים ישנתי כמו בן-אדם. שינתי הייתה רציפה, ללא חלומות מטרידים או אירוטיים, וזה היה כמו גן עדן. סוף כל סוף הרגשתי שאני מקבל מנוחה כמו שהייתי צריך.
כשהתעוררתי בבוקר יום שבת, הייתי מודע לגופה של ליין מוצמד לשלי, רגלי בין רגליה, ידי עוטפות אותה, והיא בטוחה אצלי. היא הייתה מוצמדת אליי עם גבה, ושיערה, שעדיין היה קלוע לצמה, זז הצידה, כך שיכולתי לראות את העורף שלה. לתדהמתי, ראיתי שם קעקוע שלא היה שם לפני הפרידה. זה היה קעקוע של סימן האינסוף, השמונה השוכב, בצבע ירוק כהה, כמו הקעקוע שלי. משום מה, לראות את הקעקוע הזה גרם לליבי להתחמם בדרך שלא הכרתי, ולמשהו בי להפתח, להתפרק.
מבלי יכולת להתאפק, הצמדתי את שפתי לקעקוע, מנשק אותו ואת עורה הרח, והרגשתי בצמרמורת חולפת בה. “הממ…” היא המהמה, זעה במקומה. הסרתי את שפתי ממנה והיא הסתובב, פניה אליי, עיניה עדיין עצומות. חיוך נמתח על פני כשראיתי אותה, רגועה וישנה במיטתי, ונשקתי לאפיה הקטן. היא קמטה את מצחה, כמנסה להמשיך לישון, ואני גחכתי ונישקתי את הקמט הזה במצחה. עיניה נפקחו בבת אחת, ומבטה הכחול חדר לתוכי. הסתכלנו זה על זו כמה זמן, עדיין גופינו מעורבבים זה בזה, ואז החיוך הכי יפה שראיתי אצלה נפרש על פניה, והיא מחצה אותי אליה בידיה.
"בוקר טוב,” חייכתי, מקווה שהיא לא מרגישה את הבליטה המביכה במכנסיי, איפה שאיברי החליט להתעורר גם כן.
היא נאנחה אנחה רגועה כל כך, עד שהרגשתי שאני רוצה להשאר איתה במיטה לכל היום. לכל החיים. “בוקר טוב מאוד,” היא אמרה לי, ולפתע הדביקה נשיקה קטנה על פי, שגרמה לניצוצות לבצבץ באוויר. “ישנתי נפלא.” היא מלמלה כנגד שפתיי.
"גם אני,” מלמלתי, מנשק אותה, לא מסוגל לעצור בעצמי. ידיי לישבנה, ושם הנחתי אותן, ממשמש את אותו מעבר לחולצה שלה. היא הייתה כל כך סקסית עם החולצה הזאת שלי, ועצם העובדה שהיא לבשה פריט-לבוש שהיה שייך לי, גרמה לי להרגיש סיפוק פרימיטיבי-רכושני. היא גנחה מעט, והרימה את ידיה לשיערי, ממשמשת אותו כמו שאני עשיתי לאחוריה.
"זו דרך נעימה להתעורר…” היא מלמלה.
צחקתי צחוק נמוך. “ואני מתכנן לעשות זאת לעיתים קרובות,” הודעתי לה, נותן עוד לחיצה.
חיוך נפרש על פניה. “לא ידעתי שיש לך חיבה לתחת שלי.” היא ציינה.
משכתי בכתפי. “זה תחת עגול ויפה. כמובן שתהיה לי חיבה עזה אליו.”
היא גחכה. “מישהו פה חרמן.”
נשכתי את פשתה התחתונה בתור עונש. “את לא מבינה עד כמה .אני מרגיש כמו נער מתבגר בגללך.”
"יופי,” היא נשכה את שפתי בחזרה.
"ועכשיו כדאי שנקום לפני שאני אחליט שאני לא רוצה להיות נחמד יותר,” אמרתי והסרתי את עצמי ממנה באי-חשק עז. קמתי מהמיטה והיא נשארה שכובה עליה בעצלות. גלגלתי את עיניי ואמרתי, “קומי, ליין. אני רוצה קפה, ואני בטוח שגם את רוצה…” באותו הרגע שמתי לב לטבעת מנצנצת על אצבעה שלא שמתי לב אליה אתמול מפני שהייתי עסוק בלמזמז אותה. “זו הטבעת.” ציינתי בשקט.
אלאנה קמה מהמיטה והתקרבה אליי בצעדים נחושים, רגליה נראות ארוכות בלי שום מכנס עליהן. “ברור שזאת הטבעת,” היא אמרה, כורכת את ידיה סביב צווארי. “היא התכשיט הכי אהוב עלי. וחוץ מזה, קיוויתי שהיא תעזור לי להשיג אותך חזרה.”
"תאמיני לי, את לא היית צריכה לעבוד קשה מידי בשביל זה,” ליפפתי את זרועותי סביבה גם כן. “הייתי חוזר אלייך בסופו של דבר בין אם היית באה אתמול או לא.”
היא צחקה, ואז הסתכלה על צווארי, חיוך אמיתי נפרש על פניה, לראשונה מאז אתמול בערב. “אתה עונד את השרשרת שקניתי לך גם כן.” היא ציינה בלחש.
"לא הורדתי אותה מהרגע שנתת לי אותה,” אמרתי בשקט גם כן.
"באמת?” היא עלתה על קצות אצבעותיה, מקרבת את פניה אלי.
"כן,” אישרתי, מניח את מצחי על מצחה.
היא עצמה את עיניה וחייכה. “אני אוהבת אותך.” היא אמרה שוב, וכמו בפעם הראשונה, הרגשתי איך אני נהפך לשלה באופן מוחלט כל כך, עד שלא הייתי מסוגל לחשוב כמו שצריך.
"אני אוהב אותך,” החזרתי את המשפט, עוצם את עיני, ומנשק אותה, כמו שרציתי. היא פתחה את פיה בבת אחת, לא מוכנה לחכות, ואני לא הייתי צריך עוד הזמנה פנימה. לשונותינו התנגשו אוטומטית, ואני הרגשתי איך מכנסי לוחצות עלי עוד יותר. לא הייתה בחורה שעוררה אותי יותר מאשר אלאנה בעולם הזה.
לאחר כמה רגעים של התנשקות מדהימה עם המלאכית שלי, הסרתי את שפתיי משלה, נזכר במשהו. “יש לי הפתעה בשבילך,” הודעתי לה בחיוך קטן.
עיניה ניאורו. “איזו הפתעה?”
בצער רב התנתקתי ממנה והלכתי למגירה שבשולחני. הוצאתי משם את המתנה הקטנה, וחזרה אליה, אומר לה לעצום את עיניה. היא עשתה כן, והושיט את ידיה קדימה. שמתי בידיה את הקופסא הקטנה והעטופה, והוריתי לה לפתוח את עיניה. היא התנשפה בהפתעה, ופתחה את המתנה בבת אחת. בתוכה חכתה לה קופסה קטנה. בידיים רועדות היא פתחה אותה, והתנשפה פעם נוספת. “זה יפהפה…” היא לחשה, מוציאה מן הקופסה את טבעת הכסף עם אבן הטופז. “ויקר.” היא מלמלה.
"תענדי אותה,” הוריתי לה בשקט, והיא שמה את הטבעת מעל הטבעת הקודמת שקניתי לה.
"למה?” היא שאלה, מסתכלת עלי בהבעה מלאה ברגש שגרמה לי לרצות לנשק אותה שוב.
"זו הייתה אמורה להיות מתנת יום ההולדת שלך,” הודעתי לה בשקט, כורך את זרועותיי סביבה שוב. “אבל נפרדת ממני בערך שבועיים לפני כן, אז לא הספקתי לתת לך אותה.”
דמעות בצבצו בעיניה. “אני כל כך סתומה,” היא מלמלה, יותר לעצמה מאשר לי. “אני לא הייתי צריכה להפרד ממך.”
חיבקתי אותה, מצמיד את ראשה לחזי. “אנחנו בני אדם, ליין,” אמרתי בשקט. “אנחנו עושים טעויות. אז אל תדאגי, טוב?”
היא הנהנה, ולאחר עוד כמה דקות שעמדנו מחובקים, התנתקתי ממנה ואמרתי, “בואי נלך לשתות ולאכול משהו.”
"אוקיי,” היא אמרה, והפעם חיוך אמיתי נוסף נמרח על שפתיה.
יצאנו מהחדר לדירה הריקה. השעה הייתה שתים-עשרה בצהריים, והדירה כבר הייתה מסודרת ונקייה – הנחתי שקסאבי הזמין את שירות הניקיון מוקדם יותר. הלכנו למטבח, שם ליין התייצבה מאחורי, ידיה מלופפות סביב מותני, והדביקה נשיקות לגבי החשוף בזמן שאני הכנתי לנו קפה. “את יודעת,” נזכרתי. “ראיתי את הקעקוע שלך על העורף.”
היא לא הפסיקה לנשק אותי וגרמה לי לרעוד מעט. “אתה אוהב?” היא מלמלה כנגד עורי. “עשיתי אותו לאחר שנפרדתי מג'ייק. הרגשתי שאני צריכה לקעקע אותך איפשהו על גופי, וזה היה הקעקוע הכי מתאים. אני לא יכולה לתאר אותך בלעדיו, אחרי הכל.”
חייכתי בזמן שחיממתי את המים. “אני אספר לך בהזדמנות למה עשיתי אותו,” אמרתי לה בשקט. הסיפור לא היה סיפור שמח ולא רציתי להעכיר את האווירה הקלילה והנעימה ששררה בינינו.
אלאנה הבינה זאת, ואמרה, “אני אשמח.”
נשארנו בשקט נעים ונינוח בזמן שמזגתי מים לתוך ספלי הקפה, עד ששמעתי מישהו יורד במדרגות. ליין ואני סובבנו את ראשנו בבת אחת לעבר הנכנס, וראינו את קסאבי בוהה בנו בהבעת פליאה. “וואו,” הוא אמר בקול איטי. “זה היה מהיר. אז אתם ביחד עכשיו, שוב?”
לכסנתי מבט לליין, שלכסנה גם כן מבט לעברי. שנינו חייכנו חיוכים קטנים, ובתזמון מושלם, הוצאנו לו לשון.
הוא החמיץ פנים וגלגל את עיניו. “לא פלא שאתם מתאימים כל כך,” הוא מלמל, לוקח מהמקרר מיץ תפוחים. “ואם לא איכפת לכם, אני הולך לחזור לחדרי, איפה שבחורה סקסית מחכה לי שאחזור.” הוא הבזיק לעברנו חיוך. “שזאת האנה, דרך אגב.”
ליין ואני חייכנו ביחד. “תהנו,” היא אמרה לו.
"אנחנו נהנה,” הוא קרץ ועלה חזרה לחדרו.
אני סיימתי את הקפה בינתיים והושתתי לאלאנה את הכוס שלה. היא חייכה חיוך מרוצה ואמרה, “אני מקווה שילך להם ביחד.”
"גם אני,” גחכתי. “שניהם סטוציונרים, עם זאת, כך שזה הולך להיות קצת קשה לצאת מההרגלים הישנים.”
היא צחקה. “מה שנכון נכון,” היא סובבה אלי את גבה ושיא הטבעיות נשענה עלי, שאני נשענתי על השיש. היא הייתה בין רגלי, ולא רציתי שהיא תהיה בשום מקום אחר.
לאחר שסיימנו את הקפה, אלאנה התנדבה להכין ארוחת בוקר – אחרי הכל, היא הייתה טובה יותר ממני בבישולים, זה בטוח – והיא הכינה לנו עוגה זריזה בחצי שעה, שהייתה עוגת שוקולד פשוטה לחלוטין. התיישבנו על הספה בסלון, היא ישובה בין רגלי שוב ונשענת על חזי החשוף, והאכלנו זה את זו בעוגה, שעל אף פשטותה, הייתה יותר טעימה מכל עוגת שוקולד אחרת שטעמתי בחיי. אולי בגלל שאלאנה הכינה אותה.
אחרי כל ביס מהעוגה, התנשקנו, לטעום את העוגה דרך האחר. הרגשתי שזה הבוקר האולטימטיבי, זה שרציתי שתמיד יהיה לי עם מי שאני אוהב. ואת אלאנה אהבתי. הו, כמה אהבתי אותה. “אני רוצה לאכול,” מלמלתי, מדביק את שפתי לנקודה בה צווארה התחבר עם כתפיה. “ואני לא מדבר על עוגה.”
רעד חלף בה. “א-אתה מוזמן,” היא לחשה, צורך ניכר בקולה, והיא הניחה את הצלחתה הריקה מעוגה על השולחן. “רק תזזהר שלא ל-לאכול יותר מידי.”
צחקתי בשקט נגד עורה, ואז נשכתי אותה, כמו ערפד. היא השתנקה, אבל יכולתי להרגיש שהיא אוהבת את זה. ראשה נפל לאחור, ידה באה אל מאחורי ראשי, מצמידה אותי לגופה אפילו יותר, והיא גנחה, עוצמת את עיניה בעונג. באותו הרגע לא יכולתי לחכות ולראות איך היא תראה אחרי שנעשה סקס. ואנחנו נעשה, במוקדם או במאוחר.
"וויל…” היא לחשה, גונחת תוך כדי. ליקקתי את הסימן שהשארתי לה, מרוצה מהאופן הפרימיטיבי בו סימנתי אותה כשלי. “וויל…” היא לחשה שוב, כלא יודעת מה לומר.
לא רציתי שהיא תאמר, ולכן סובבתי את ראשה ונישקתי אותה. בבת אחת הזזתי אותה כך שהיא ישבה על ברכי, ידיה כרוכה סביב צווארי בבת אחת. אבל אלאנה, מסתבר, לא רצתה את התנוחה הזאת, ובמקום זאת התיישבה אל מולי על ברכי, ברכיה משני צידי גופי. היא לפתה את כתפי ונישקה אותי, פלג גופה התחתון נוגע איפה שאדון בלק כבר עמד זקוף ומוכן לפעולה. נהמתי מרוב העונג שבאקט, והיא גנחה לפי, מראה שהיא אוהבת את זה. היא אפילו הזיז את עצמה כך שנדמה היה שהיא רוכבת מעלי, ואני הרגשתי שאני על הסף.
"ליין, כדאי שתפסיקי לזוז,” מלמלתי. “אחרת אני לא אהיה מסוגל שלא להתנפל עלייך.”
היא גנחה, ממשיכה לזוז תוך כדי. “אתה חייב,” היא לחשה, שפתיה נודדות ללסתי, ואז לצווארי, איפה שהיא לקקה אותי וגרמה לעורי לסמור. “תתאפק.” היא נשכה אותי הפעם.
"מכשפה,” גנחתי בהתלוננות. “את פשוט מכשפה.”
היא צחקקה, ולפתע עשתה תנועה שגרמה לעיני להתגלגל לאחור. ידיי מששו את ישבנה שוב, ולפני ששמתי לב מה אני עושה, הרמתי אותה מעט, ואז הושבתי בבת אחת. היא גנחה ספק צרחה מעונג, ואני נהמתי עמוק בחזי. עשיתי זאת שוב. ושוב. ושוב. התחלתי להגביר את הקצב, והרגשתי איך ליבי פועם כל כך מהר, איך בטני מתקשחת, שרירי נלכדים, והאורגזמה מנסה למצוא דרך החוצה, אך לשווא, כי עדיין לא.
הג'ינס שלי הרגיש כמו שמיכת פוך על עורי, ואפילו התחתונים של אלאנה היו כמו קיר בטון שמפריד בינה לביני. אבל זה היה הכי רחוק שיכולתי ללכת איתה כרגע, כי היא הייתה בתולה – או לפחות ככה חשבתי, בתקווה שהיא והכחול לא עשו שום דבר – ורציתי שהפעם הראשונה שלה תהיה מיוחדת, כמו שמגיע לה.
היא לפתע התנשפה, עיניה נפערות לרווחה בהפתעה, וצרחה קטנה נפלטה מפי. הרגשתי כמה היא רטובה דרך הבד הדקיק של תחתוניה, ולפתע כל כוחה נטש אותה והיא נפלה עליי, ראשה מונח על כתפי, מתנשפת ומתנשמת בכבדות, מזיעה. “אלוהים…” היא מלמלה, שלהוב בקולה. “א-אני…”
המשכתי בעצמי להניע אותה, לא מסוגל לדבר מרוב שלסתי הייתה נעולה, כל גופי נעול, הסיפוק ממען להגיע. אבל לפתע היא נשכה אותי שוב, באותה נקודה, מוצאת בעצמה כוחות אפילו אחרי שהיא קבלה אורגזמה – דבר הראוי לציון, לדעתי – ובבת אחת, העונג שהציף אותי היה מדהים, והאורגזמה הייתה כל כך חזקה, שזה היה כאילו ועשינו סקס באמת.
הושבתי אותה חזרה, מרגיש באושר מציף אותי, וחיבקתי אותה אליי, היא נענית ברצון לכך. “זה היה…” לא יכולתי למצוא מילים, מוחי שבק-חיים בגמירה.
"מדהים,” היא השלימה אותי בקול מתנשף. “אני לא מאמינה שבאמת גרמת לי ל-לגמור.” הרגשתי איך פניה מתלהטות כשאמרה את המילה האחרונה. תמימה, היא הייתה כל כך תמימה, אבל לא הייתי טיפש. ידעתי שהיא רוצה את זה, והייתי צריך להפסיק להיות היפוקריטי.
"זה היה הסקס היבש הכי סקסי שהיה לי אי פעם,” יידעתי אותה. “ומעולם לא עשיתי סקס יבש.” תמיד הייתי מגיע ישר-ולעניין לסקס מלא.
צחוק מעט בהול נמלט ממנה. “גם אני לא.” היא לחשה.
"זה היה מדהים,” ציינתי.
"כן…” היא מלמלה. “ואני רוצה לעשות את זה שוב.”
למען האמת, גם אני רציתי. ידעתי שזה נדיר שגומרים מסקס יבש – זה רק הדגיש כמה המשיכה של אלאנה ושלי הייתה חזקה, שהיינו מתאימים אחד לשני בדרך שלא התאמנו לאף אחד אחר, שרק איתה אוכל להרגיש כזה עונג, ושרק איתי היא תוכל לקבל אורגזמות לא מהעולם הזה – לא התנשאות, אלא בסך הכל ציון עובדה.
נשארנו ישובים על הספה לעוד הרבה זמן, שנינו לא רוצים לזוז. היה לנו כל כך טוב בשקט הזה, בביחד הזה, וכך נותרנו, שותקים ומסופקים, לא יכולים לחכות למה שהעתיד טומן לנו.
אילו רק ידעתי באותו היום מה עתיד לקרות בעוד חודשיים מאז…
]63[ אלאנה

יותר מאוחר באותו יום, נאלצתי לחזור הביתה. האנה וכריסטי, שגם הן נשארו לישון – או לפי מה שהבנתי, הן לא ממש ישנו כל הלילה – חזרו איתי. לכולנו היה קשה להפרד מהבנים, אבל לא הייתה לנו ממש ברירה, כיוון שההורים התחילו לדאוג (במקרה של כריסטי והאנה).
וויל ליווה אותנו עד למכונית, ונישק אותי בפראות לפני שהניח לי ללכת באי-חשק בולט. גם אני רציתי להשאר איתו ולעשות איתו… סקס יבש שוב. רק המחשבה על כך גרמה לחשמל לזרום בדמי ולרצון עז לחלוף בי. כשעשינו מה שעשינו, הוא היה כל כך קשה תחתי, כל כך רוצה גם כן… אבל הוא רצה רצה לעשות איתי אהבה בזמן מסוים ובמקום מסוים, לא איפה שהוא דפק את כל הזונות האחרות שלו. הערכתי את זה יותר משהוא ידע, ולרגע תהיתי אם אני אכתב בספר השחור הזה שלו אחרי שנעשה את מה שנעשה…
מאוחר יותר, כשחזרתי הבייתה, הבית היה שומם, מלבד אדריאנה, שהייתה בחדרה עם דלת נעולה. אני בינתיים הלכתי למטבח להכין לנו ארוחת ערב, וכשסיימתי, קראתי לה, אך היא לא הגיבה. משכתי בכתפיי והלכתי לשידה שליד הספה בסלון, שם תמיד היו דפים קטנים בשביל תזכורות. רציתי תזכורת אחת כזאת בשביל לתלות על המקרר. אבל כשפתחתי את המגירה בשידה, מה שמצאתי לא היה קרוב לתזכורות, או לדפים.
היה שם אקדח. אומנם קטן ושחור, אבל עדיין אקדח. קפאתי בבת אחת, ותהיתי ממתי לעזאזל יש שם אקדח. לא העזתי לקחת אותו בידי ולבחון אותי, אם יש בו כדורים או משהו כזה. מוחי החל לרוץ, מנסה להבין למה יש לנו אקדח בבית, אך לפני שהספקתי לבחון מה עליי לעשות, שמעתי את אדריאנה אומרת לפתע, “אלאנה?”
סגרתי את המגירה בבת אחת, והסתובבתי לראות אותה, דמעות זולגות על לחייה. כל מחשבה אחרת נעלמה מראשי ברגע שראיתי את עיניה האדומות והנפוחות. “מה קרה?” שאלתי בבת אחת, מתקרבת לעברה, ולוקחתי אותה בזרועותי. היא חיבקה אותי חזרה בבת אחת.
"צ'אד נפרד ממני,” היא בכתה. צ'אד היה החבר שלה, כך ידעתי, זה שהיא יצאה איתו הרבה לאחרונה.
"אוי, מתוקה שלי,” חיבקתי אותה חזק. “איך זה קרה?”
התיישבנו על יד שולחן האוכל, ועודדתי לאכול תוך כדי שסיפרה לי את כל הסיפור על כך שהוא אמר שהיא לא מספיק יפה בשבילו, ושהוא רוצה מישהי עם יותר ציצי ותחת. ניסיתי להסביר לה שהיא מהממת – והיא באמת הייתה – ושאם הוא חשב עליה כאלה דברים מפגרים, אז לא היה מגיע לו אותה מלכתחילה. אך כמובן, אדריאנה חסרת הבטחון לא השתכנעה, וטענה שהיא מכוערת ודוחה ושאף בן לעולם לא ירצה אותה.
אמורי הגיע בדיוק בזמן, וכששאל אותי מה קרה שאדי בוכה שוב, ואם זה קשור לאמא או משהו כזה, אז הודעתי לו על הבשורה הרעה, והוא גם כן נכנס לפעולה, מנסה לעודד את אחותינו הקטנה. ובינתיים, כשאמורי דיבר אליה, אני נתתי לעיניי לנדוד לשידה, ולאקדח שידעתי שנמצא בתוכה.
תהיתי אם עלי לספר למישהו על האקדח הזה, אך לבסוף החלטתי נגד זה. זה בטח כלום גם ככה – אחרי הכל, לכל אחד מותר שיהיה רישיון לנשק, במדינה הזאת. הנחתי שאולי תמיד היה לנו אקדח בבית, ושאבא או אמא שינו את מיקומו, אך בכל זאת, משהו כאן לא הסתדר.
ועם זאת, החלטתי שלא להדאיג אף אחד, ולשמור את המידע הזה לעצמי.
*
ביום ראשון וויל ואני תכננו ללכת לסרט, אך לפני שהספקתי לצאת בשביל לפגוש אותו, כריסטי התקשרה. “ג'ף ואני רבנו.” היא אמרה בבכי.
תהיתי מה קורה שכל הזוגות נפרדים או רבים עכשיו? “מה קרה?” שאלתי מייד.
"א-אני לא יודעת,” היא גמגמה. “הוא פשוט ה-התעצבן על משהו מהמ-מסיבה, על איזה ב-בחור שהתחיל איתי מ-מולו, ואני אמרתי ל-לו לעזוב אותו ב-במנוחה, אז הוא ח-חושב שאני לא א-אוהבת אותו י-יותר!”
כמובן שזה הצריך פגישה מיידית של האנה, כריסטי ושלי בשביל לעזור לכריסטי, אז ביטלתי את הדייט עם וויל, בצער רב, והוא הודיע לי שהוא ינסה לדבר עם ג'ף על הריב המגוחך הזה גם כן.
נסעתי לאסוף את האנה ואז הסעתי את שתינו לביתה של כריסטי. כשהגענו, כריסטי לקחה אותנו לחדרה ונעלה את הדלת אחריה.
"אני לא מבינה מה עשיתי לא בסדר!” היא בכתה. “זה לא כאילו אמרתי לו לא להכות איזה אויב שלו!”
"כל אחד שמאיים על הבחורה שלו הוא אויב מבחינתו,” האנה אמרה בעדינות.
"אבל לא רציתי שהוא י-יפגע!” כריסטי טמנה את פניה בידיה. “לא רציתי שי-יקרה לו משהו אם הוא י-ילך מכות עם הב-בחור!”
"עשית כמו שצריך,” אמרתי לה. “אבל אני לא מבינה, את בכל זאת נשארת לישון אחרי זה.”
"היינו שיכורים,” היא מלמלה. “וסקס תמיד טוב בין אם שיכורים או לא.”
לא הבנתי את ההגיון בזה, אך עזבתי את זה. האנה בינתיים אמרה, “את לא יכולה להשלים איתו?”
היא השפילה את מבטה. “אני רוצה, אבל הוא לא עונה לי לטלפונים. הוא מתנהג כמו אינפנטיל!” היא רגזה.
הטלפון שלי צלצל, וראיתי שקיבלתי שיחה מה"דביל". “וויל מתקשר אלי,” אמרתי להן. “אולי יש לו חדשות מג'ף.”
הלכתי כמה צעדים מהן ועניתי, מודעת למבטים שלהן עלי. האנה שלחה לי מבט שובבי, בזמן שכריסטי שלחה לי חיוך מעט רועד. הן היו שמחות בשבילי, כך ידעתי, למרות שאני הייתי יותר שמחה בשבילי מהן. “יש חדש?” שאלתי כשעניתי.
"ג'ף עצבני,” וויל הודיע בקול מעט מריר. “הוא כמעט בעט בי. מה שלום כריסטי?”
"בוכה,” אמרתי בנימה עניינית. “צריך להפגיש ביניהם.”
וויל נחר ברוגז. “תספרי לי על זה. הוא מתנהג כמו אידיוט גמור.”
לאחר שסיימתי את השיחה איתו, חזרתי להאנה ולכריסטי, שהתחילה סבב בכי מחודש. עברו כמה שעות טובות עד שהיא נרגעה לחלוטין, ואז האנה ואני תכננו תוכנית פעולה. אמרתי לוויל מה נעשה, והוא הסכים במיידית.
לקחנו את כריסטי לקולנוע בשביל לראות סרט, ושם וויל, קסאבייר וג'ף חיכו לנו. כשכריסטי ראתה את ג'ף, היא נדרכה, וראיתי גם את ג'ף עושה אותו הדבר. דממה מעיקה השתררה ביניהם בזמן שוויל, קסאבייר, האנה ואני החלפנו מבטים. שמתי לב גם למתח המורגש בין האנה לקסאבייר, ותהיתי מה באמת הולך בין השניים, כי האנה, שלא כמו עצמה, לא דברה על כך.
לבסוף, נכנסנו כולם לקולנוע, והתיישבנו כך שכריסטי הייתה ביני לבין ג'ף, ג'ף ליד קסאבייר, שהיה ליד האנה, ואני ליד וויל. לוויל לא לקח הרבה זמן בשביל להושיב אותי על ברכיו ולמזמז אותי כאילו אין מחר, אל מול כל האנשים – לא שהתלוננתי – וקסאבייר והאנה נראו שקועים בשיחה עמוקה להפליא, ואפילו החזיקו ידיים מפעם לפעם.
כריסטי וג'ף היו עסוקים בלהתלחשש בזעם, ואני חייכתי כנגד שפתיו של וויל. הוא שם לב לכך ושאל, “למה את משועשעת?”
"כי הם משעשעים אותי,” צחקקתי, מלכסנת מבט לשניים. “הם רוצים אחד את השני, אבל שניהם רוצים גם להיות צודקים. זה משעשע.”
וויל חייך חיוך מגחך. “את יודעת, אם מישהו היה מתחיל איתך, גם אני הייתי רוצה לפוצץ אותו במכות.”
הנחתי אצבע על סנטרו, מסתכלת עליו בנחישות. “אני לא מרשה לך.” הודעתי לו.
הוא הרים גבה. “ומי את, גברת מגוריאן, שתאסרי עלי?”
"אני שלך,” אמרתי בפשטות. “ואתה שלי. זה רק הוגן שאני אאסור עליך דברים מסויימים – אני לא ארשה לגבר שלי ללכת מכות ואולי אפילו להפגע.”
אש נצתה בעיניו הכסופות לפתע, וחיוך נפרש על שפתיו. “תגידי את זה שוב.”
הסתכלתי עליו בבלבול. “להגיד מה שוב?”
"שאני הגבר שלך.” קולו היה לפתע נמוך ומחוספס, והבנה נצתה בי.
חייכתי חיוך ממזרי. “זה מחרמן אותך, הא?” גחכתי והשכתי לו את האף. “אתה הגבר שלי וויל,” לחשתי, מזיזה את שפתיי לאוזנו. “רק שלי. שלי, שלי ושלי.” ואז נשכתי לו את התנוך.
"תזהרי,” הוא סינן, נוהם מעט. “אנחנו במקום ציבורי.”
בעבר הייתי מתביישת לעשות דברים כאלה במקום ציבורי – ובטח באולם קולנוע בו כל אחד יכול לראות אותנו. אבל לא היה לי איכפת הפעם. “זה מזיז לי את הדגדגן,” מצאתי את עצמי ממלמלת, והסמקתי בבת אחת. אוקיי, אז עדיין הייתי מובכת מלומר דברים כאלה.
"באמת?” וויל הרים גבה, חיוך מגחך על פניו. “תראי לי.”
סטרתי לכתפו קלות. “דביל.” השפלתי את מבטי במבוכה, מקווה שהוא לא רואה עד כמה אני אדומה בחושך של האולם.
"ליין.” הוא לחש, לוקח את שפתיי בשלו.
"דביל.” לחשתי גם כן, ובאותו הרגע שמתי לב כמה התגעגעתי לחילופי הכינויים הזה, שבעבר היה כל כך טבעי, ועכשיו נהפך שום פעם לחלק מאיתנו.
בתום הסרט, גם כריסטי וג'ף היו מלופפים זה סביב זה, אך הפעם, קסאבי והאנה נראו הרציניים שבחבורה. הם לא התנשקו בכלל כל הסרט – שיא בשביל האנה, כך ידעתי – והיו שקטים כשיצאנו מאולם הקולנוע. נפרדתי מוויל בנשיקה ממושכת, וגם כריסטי נישקה את ג'ף לשלום – השניים השלימו, תודה לאל – ורק האנה נתנה נשיקה קטנה לקסאבי על הלחי.
כשהיינו בתוך מריס, שלחתי מבט שואל להאנה. היא נאנחה ואמרה, “זה לא ככה בין קסאבי לביני.”
"קסאבי,” ציינתי בהרמת גבה. היא קראה לו בשם החיבה.
לתדהמתי, האנה הסמיקה והסיטה את מבטה ממני. “פשוט תסעי, אלאנה.” היא לחשה.
כריסטי ואני החלפנו מבטים דרך המראה, ואני התנעתי את מריס ועשיתי כדבריה, תוהה מה לעזאזל הולך בין קסאבייר חוארז להאנה יורק.
]64[ וויל

קסאבי היה שקט ביום שלמחרת הסרט. ג'ף היה שמח ומאושר שוב, עכשיו שהוא השלים עם כריסטי שלו, וקסאבי היה מהורהר, לא מרוכז, עד שאפילו הסוכן שלו התקשר אליי ושאל אותי אם קרה לו משהו. לא ידעתי להגיד לו, למרות שהיו לי חשדות. חשדות בשם האנה יורק.
בכל אופן, היום היה היום האחרון של הבנות בבית הספר לפני חופשת הפסחא. אני החלטתי להפתיע את ליין שלי וללכת לקחת אותה מבית הספר. נסעתי באלפא-רומיאו וכשהגעתי והחניתי את המכונית, ראיתי את כל התלמידים מתבוננים במכונית מנקרת העיניים בהבעות מעריצות. וכשיצאתי ממנה, כולם בכלל התנשפו בהפתעה. הלכתי לשער בית הספר, ושם חיכיתי, בזמן שכל התלמידות התבוננו בי כאילו אני אל או משהו.
שמעתי מהן כמה מתלחששות על כמה שאני הורס, וחתיך, ושאני נראה אפילו יותר טוב מקרוב – כשבאתי לכאן להרצאה ההיא, לא באמת יצא להם לראות אותי כל כך מקרוב. ולפתע, ראיתי את אלאנה וחברותיה מגיחות, צוחקות אחת עם השנייה. כשהן ראו אותי, שלושתן נעצרו והסתכלו עלי בהפתעה. אלאנה חייכה, עם זאת והתקרבה אלי עד שעמדה מילימטרים ספורים ממני. בינתיים, ראיתי מזוית העין, שכולם נעצרו לראות מה קורה.
"מה אתה עושה כאן?” היא שאלה, החיוך עדיין על פניה.
"באתי לאסוף אותך, ליין,” חייכתי חיוך מגחך כששמעתי את כולם מתנשפים בהפתעה. הם זיהו את השם עוד מההרצאה ומהראיון שבטח כבר פורסם.
היא הסמיקה קשות. “דביל,” היא מלמלה, ואז כרכה את ידיה סביב צווארי. מבלי לחשוב יותר מידי נישקתי אותה, אל מול הקהל שהקיף אותנו. היא הצמידה את עצמה אלי אפילו יותר, ואני לא התנגדתי בכלל.
"זה כל כך מביך,” היא לחשה כשהתנתקנו זה מזו, מצחקקת. “בטח כולם כבר קראו את הראיון ההוא שלך בו אמרת כמה אתה אוהב אותי, ועשו אחד ועוד אחד.”
עיני נפערו לרווחה בהפתעה. “לא ידעתי שקראת את הראיון.”
היא שלחה לי מבט חם ואוהב. “כמה ימים לפני המסיבה החברים שלך הראו לי סרטון בו אתה מתראיין ואומר כמה אתה אוהב אותי,” היא אמרה בשקט, חיוך אמיתי וכן מתפרש על פניה. “זו אחת הסיבות למה הסכמתי לבוא למסיבה מלכתחילה.”
חייכתי חיוך רחב. “אז זו הייתה הסיבה למה הייתה שם מצלמה,” מלמלתי. “קלייטון סידר אותי.”
היא צחקה שוב אבל לפתע שמענו איזו מישהי מתלחששת ואומרת, “מה הוא מוצא בה?”
זה גרם לי לשלוח לנערה מבט זועם. “אלאנה מגוריאן היא הבחורה הכי יפה בעיר הזאת, ילדה,” אמרתי לה בקור, מחבק את אלאנה אלי. “שלא תעזי להמרות את פיך עליה.”
הנערה התכווצה, מסמיקה ממבוכה, ומיהרה החוצה מבית הספר. “וויל…” אלאנה מלמלה, פליאה בקולה.
"ההצגה נגמרה?” כריסטי שאלה בחצי חיוך. “כי אם כן, אני אשמח להגיד שלום לחברה שלי.”
צחקתי ונתתי לאלאנה להפרד מחברותיה. משום מה, האנה גם כן נראתה מעט מהורהרת, ולפתע עיניה הירוקות נחתו עלי. ניא נראתה כאילו היא מנסה לשלוח לי מסר, עיניה נואשות ואבודות, אבל לא הצלחתי להבין מה היא מנסה לשדר לי. כשאלאנה חזרה אלי, ניתקתי את מבטי ממנה, והחלטתי להניח לזה. אולי סתם דמיינתי את כל העניין.
*
מאוחר יותר, כשחזרתי הבייתה, קיבלתי שיחת טלפון ממספר לא מזוהה. “הלו?” עניתי, קולי מעט מבולבל. לא הרבה אנשים ידעו את המספר שלי – מחקתי את המספרים שכל מיני בנות הזינו לתוך טלפוני בעבר, והשארתי רק את המספרים החשובים.
"וויל?” שמעתי קול מוכר אומר, היסוס ניכר בקולו.
"האנה?” ההפתעה שבקולי הייתה ברורה לחלוטין.
"וויל, אני…” קולה רעד. “אנחנו צריכים לספר להם. אני יודעת שלא דיברנו על זה בכלל, אבל אני יודעת שאתה יודע.”
"יודעת שאני יודע מה?” נדרכתי, לפתע חושש ממה שאני עתיד לשמוע ממנה.
היא נשפה בחרדה. “אתה לא זוכר.” היא לחשה. “אתה לא זוכר, או שאתה לא זיהית אותי. אוי לא. אוי לא. אוי לא.”
"האנה, בבקשה תגידי לי מה אני לא זוכר,” אמרתי, דאגה מעט בקולי. לא הייתי ידיד קרוב שלה או משהו כזה, אבל כן חיבבתי אותה – בתור חברה של אלאנה ואולי מאהבת פוטנציאלית של קסאבי, כמובן.
"וויל…” היא התייפחה, וקפאתי. האנה בוכה? זה לא מתאים לתדמית שלה. “וויל… לפני כמה ח-חודשים, היינו בבר. ה-היינו שיכורים ו…ועשינו-את-זה.”
לא. זה לא יתכן. היא משקרת. “מה לעזאזל?” מלמלתי, לא מאמין למשמע אוזני.
"אני מצטערת,” היא יבבה. “לא רצית לעשות כלום איתי, אבל אני איכשהו הצלחתי לגרום לך לשכב איתי בשירותים. אני כל כך מצטערת!” החרטה בקולה הייתה כל כך עמוקה עד שכאב לי לשמוע את זה. “אילו הייתי יודעת אז שהיית עם אלאנה או משהו כזה לא הייתי עושה את זה לעולם, אפילו שאנחנו היינו בריב אז ורוב הסיכויים שאתם כבר לא הייתם ביחד גם כן. סליחה!”
לא יכולתי לדבר. לא יכולתי לזוז. לא הייתי מסוגל אפילו לחשוב מעבר למשפטים קצרים. האנה ואני. סקס. קסאבי והאנה. אני ואלאנה. “למה את מספרת לי את זה דווקא עכשיו?” תבעתי לדעת, מתיישב על מיטתי באיטיות, מנסה לעכל מה שכרגע היא ספרה לי.
"כי זה אוכל אותי מבפנים,” היא צייצה. “קסאבי רוצה להיות איתי, ואני רוצה להיות איתו כל כך, אבל אמרתי לו שאני לא מסוגלת, כי קרה משהו. אני לא יכולה להיות איתו מבלי שהוא ידע שהייתי… איתך.” היא שיהקה. “ואני רוצה גם לספר לאלאנה. חייבים לספר לה. היא תכעס, אני יודעת שהיא תכעס, היא תשנא אותי לעד, ואולי אפילו לא תדבר איתך לכמה זמן, אבל אנחנו חייבים. בבקשה, וויל. תעזור לי.”
עיסיתי את מצחי, נאבק בכאב הראש שתקף אותי. “אני לא מבין,” מלמלתי. “אני בקושי זוכר – “ אבל עכשיו, כשחשבתי על זה, כן זכרתי. שהלכתי לבר במקום להרביץ למישהו בבית. ששכבתי עם מישהי שלא ידעתי את שמה, ושנתתי לה אפס בכל הקטגוריות. את הניצוץ הירוק שראיתי בעיניה, בחושך.
אוי לא. באמת שכבתי עם האנה.
"חרא,” התחלתי להתעצבן – עליה, על עצמי, על הכל. “זין. פאק. אני לא יכול עכשיו לומר את זה לאלאנה כשרק התחלנו שוב לצאת – היא תפרד ממני! שוב! ועם זאת…” למה הכל חייב להיות מסובך כל כך? למה, עד שאלאנה ואני כבר ביחד שוב, עכשיו יש עוד קושי, כשהיא גם ככה פוחדת מהקשיים הנוכחים, שעוד לא יצא לנו לעבור?
"צריך לומר להם, וויל.” האנה אמרה בשקט, ויכולתי לשמוע אותה בוכה.
ידעתי שאין ברירה. עכשיו, שגם אני יודע, ידעתי שאין דרך להתחמק מזה, לא משנה מה. “אנחנו נאמר להם,” אמרתי בשיניים חשוקות. “עוד היום, אפילו.”
היא צייצה שוב, הפעם בפחד.
"אני אתקשר לאלאנה, אגיד לה לבוא בעוד כשעה. תהי פה גם כן עוד שעה, ואני אארגן את זה שקסאבי יהיה נוכח.”
ובאמת, כעבור שעה, מצאתי את עצמי יושב ליד אלאנה, מול קסאבי והאנה, שתיקה משתררת בינינו. ליין, שחשה במתח באוויר, שאלה, “מה קרה?” והסתכלה עלי בשאלה.
החלפתי מבטים עם האנה, ושנינו הסטנו את מבטינו. איך מספרים דבר כזה? ועם זאת, אין דרך אחרת אלא פשוט לומר את האמת. “אחרי שנפרדנו,” פתחתי בשקט, מפנה את דברי לליין אך מתכוון לכולם. “הייתי במצב רע. רע מאוד, אפילו. הייתי כל כך זועם, כל כך אלים, עד שרציתי להרביץ לקסאבי וג'ף. במקום לעשות זאת, הכרחתי את עצמי לצאת מהבית והלכתי לבר כלשהו. שם… שתיתי, והשתכרתי.”
עצרתי, לא בטוח אם כדאי להמשיך. מבטה הקרוע של האנה גרם לי לקחת נשימה עמוקה, ולהמשיך בכל זאת. “מישהי התחילה איתי בבר, אבל לא רציתי אף אחת, כי התגעגעתי אלייך יותר מידי,” נטעתי את מבטי ברצפה. “היה חשוך, והייתי שיכור, ולא ראיתי מי זו הייתה, והחלטתי לווסת את האלימות כך שבמקום לרצות לקרוע מישהו לגזרים, אני אזיין מישהי. ואז זיינתי את זאת שהתחילה איתי, מדמיין שהיא… את.” התכווצתי מעט, רואה את האנה עושה זאת גם כן מזוית עיני.
"הבחורה… מסתבר…” לקחתי נשימה עמוקה נוספת. “לא ידעתי שזאת האנה, אלאנה. אפילו לא זכרתי איך היא נראתה, או שאני לא בטוח שראיתי איך היא נראתה מלכתחילה.”
דממה מפחידה השתררה כשסיימתי לומר, ושמעתי, לחרדתי, את האנה מתייפחת. “סליחה,” היא לחשה, קוטעת את הדממה. “ה-היינו בריב באותה ת-תקופה, אלאנה. ואני פ-פיתיתי את וויל לשכב איתי, כשהוא היה ב-במצב רע כל כך. לא י-ידעתי עד היום שהוא לא ידע שז-זאת הייתה א-אני. הוא לא א-אשם, זו א-אשמתי בלבד. סליחה.” היא טמנה את פניה בידיה. “א-אילו רק הייתי יודע שה-הוא שלך, ל-לא הייתי עושה איתו ש-שום ד-דבר.”
לא העזתי להסתכל על אלאנה או קסאבייר, אבל הרגשתי את הכעס באוויר, בכל נים בגופי. שמעתי לפתע את אלאנה לוקחת נשימה עמוקה, והעזתי להסתכל עליה, אך הצטערתי על כך ברגע שעשיתי זאת.
הבעה רצחנית הייתה על פניה, עיניה מלאות בדמעות, והיא יורה מבט מאשים להאנה. ובאותו הרגע, ידעתי שהולך להתפתח כאן ריב מארץ הריבים.
]65[ אלאנה

לא האמנתי שזה קורה. לא יכולתי להאמין שזה קורה. וויל והאנה. ביחד. שוכבים. מכירים זה את גופה של זו. יודעים זה את זו באופן אינטימי. החברה והחבר שלי.
לא ידעתי מה לעשות. לא ידעתי מה אני מרגישה. רק ידעתי שאני רוצה להרביץ להאנה ולחנוק את וויל. הרגשתי נבגדת, לא רצויה, ושוב נבגדת. בעיקר נבגדת. האמון שלי בהאנה התמוגג. האמון שלי בוויל, שרק התחיל שוב לטפס, התעמעם.
קסאבייר, כמוני, נראה המום, שבור וזועם. הוא בהה ברצפה, ואני בהיתי בהאנה. זו בכתה – מעולם לא ראיתי את האנה בוכה – ונראתה כל כך אשמה, עד שלרגע רחמים הופיעו בתוכי. אבל לא רציתי לרחם עליה. רציתי להרוג אותה. איך היא העזה לגעת בוויל שלי?!
"חשבתי שאת חברה שלי, האנה,” קולי היה זועם יותר משאי פעם שמעתי אותו, וראיתי את וויל מביט בי באימה. תהיתי איזו מן הבעה הייתה לי על הפנים. “חשבתי שאת חברה שלי.”
היא צייצה בפחד, והרימה את פניה אלי בבת אחת. “ל-לא התכוונתי, אלאנה! באמת שלא – “
"את רצית אותו מההתחלה!” התפרצתי, מפתיעה את כולם ובעיקר את עצמי. “מהרגע שהראית לי את המגזין המטופש ההוא בו הוא הופיע, את אמרת שאחת המטרות שלך היא להוסיף אותו לרשימת הזיונים שלך, ולא משנה באיזה מחיר!”
"אני לא התכוונתי שזה יהיה על מחיר החברות שלנו, אלאנה!” היא התחננה, מסתכלת עלי במבט קרוע ואשם. “לא ידעתי שהוא היה איתך, או בלעדייך, או שייך לך באיזשהו מובן – “
"זה לא משנה!” קסאבייר צעק לפתע, נעמד. “עצם העובדה שעכשיו שניכם יודעים אחד את השני באופן… כזה, או שראיתם אחד את השני עירומים, זה מה שמשנה! איך אלאנה או אני נוכל עכשיו להיות איתכם?” הוא נשמע כועס.
וויל לא דיבר. הוא אטם את מבטו, כמו שידעתי כשהוא עושה במצבים שכאלה, והאנה המשיכה לייבב ואפילו העזה לשאול, “אתם הולכים פשוט לעזוב אותנו בגלל שטות שקרתה עוד לפני שאתה, קסאבייר נכנסת לתמונה, או שאת, אלאנה, כבר היית מחוצה לה?”
זה עשה את זה. התקרבתי אליה בצעדים נחושים, רוצה להרביץ לה בכל מעודי, והיא התכווצה ברגע שבו ידיים מוכרות ריסנו אותי. “אלאנה,” וויל אמר בשקט, קולו מתון. “בבקשה תחשיבי באופן רציונלי. בבקשה תנסי להבין אותנו.”
"תעזוב אותי!” צעקתי, מנסה להשתחרר ממנו. “זה ביני לבינה! זה לא קשור אליך בכלל!” שלחתי מבט יורה לעבר האנה. “את תמיד נתת לי את הבנים שגמרת איתם! ג'ייק, לדוגמא! את תמיד היית זאת שיכלה להשיג כל גבר שרק רצית! את זאת שתמיד היית הכי יפה, תמיד במרכז העניינים, תמיד זאת שכולם רוצים ונותנת לכולם! אני תמיד הגנתי עלייך, תמיד תמכתי בך! אבל כשזה הגיע למישהו שאני רוצה, מישהו שלי, את פתאום דורכת עלי!”
"אבל לא ידעתי – “ היא התחילה שוב אבל באותו הרגע הזעם תקף אותי באופן מוחלט.
"זה לא משנה! התוצאה משנה! את שכבת עם וויל!” צרחתי, לא חושבת בכלל.
"אלאנה!” וויל ניסה להרגיע, קולו אבוד. “אלאנה, בבקשה תנסי לחשוב!”
לפתע כל הסיטואציה הזכירה לי סיטואציה אחרת. סיטואציה שקרתה אלפי פעמים בעבר. אבא מרסן את אמא הזועמת שלא לצדק. אמא רוצה להכות אותי, או את אדריאנה, או את אמורי. אמא אומרת שהיא שונאת אותי. אמא סוטרת לי, לפני שאבא מגיע ומרסן אותה כמו תמיד. אבא מדבר בקול אבוד, עיניו אבודות גם כן. אמא לא שפויה. אדריאנה בוכה. אמורי זועם. ואני מנסה לעשות שהכל יהיה בסדר.
באותו הרגע, לראשונה בחיי, הבנתי משהו חשוב. אני הבת של אמא שלי. אני משוגעת כמוה. אני חסרת שליטה כמוה. אני אהפוך להיות היא כשאהיה גדולה. אני אתנהג לילדים שלי כמוה.
אסור היה לי להגיע למצב הזה. אסור היה לי להתנהג כמו אמא. זה נגד את כל החוקים על פיהם גדלתי. אסור לי לאבד שליטה ככה עוד הפעם. אסור לי להשבר. אסור לי להשבר. ועם כל זה, כבר נשברתי. עכשיו נשברתי.
ומי יוכל לתקן אותי?
וויל הרגיש בשינוי המיידי שחל בי. קפאתי במקומי, מרסנת את עצמי בכל הכוח, מחשקת שיניים, נועלת את לסתי ביחד עם יתר שרירי, מפילה את ראשי. וויל המשיך להחזיק בי, אבל כבר לא נלחמתי בו. הייתי צריכה את הריסון הזה. הייתי צריכה את זה, בשביל לא להפוך להיות אמא שלי.
אסור היה לי להפוך להיות אלואיז מגוריאן.
"אלאנה?” וויל, האנה וקסאבייר שאלו ביחד, קולם מהול בדאגה, חשש ופחד.
הם פחדו ממני. כמו שאדי פחדה מאמא.
המחשבה גרמה לי להתפרק לחלוטין. גרמה לגופי לאבד את כוחו וליפול ארצה באופן שהפתיע את וויל ומנע ממנו לעצור בעדי בזמן. השפלתי את ראשי, שיערי פרוע סביבי. דמעות נצתו בעיניי, האשמה והבושה כל כך חזקים עד שגרמו לגופי לרעוד.
ידעתי שחשבתי באי-רציונליות משווע. האנה ואני היינו בריב כשקרה מה שקרה, ווויל עשה זאת בשביל לא לעשות משהו שיפגע בחבריו. סמכתי עליהם תמיד, על שניהם. ידעתי שהם לא היו בוגדים בי סתם. הם לא כאלה – ואפילו שהאנה מופקרת ומכורה לסקס, היא לא הייתה פוגעת בי בשביל להשיג זיון עם וויל בלק.
"סליחה,” פלטתי בלחישה, טומנת את פניי בידיי. “סליחה…”
סליחה על כך שנהפכתי לאמא שלי.
"אלאנה, אנחנו אמורים להצטער,” וויל אמר בשקט, קולו נמוך מהרגיל, ודאגה ניכרת בו.
"ואנחנו מצטערים, באמת,” האנה הוסיפה.
הנהנתי, לא סומכת על עצמי להרים את ראשי. אני הבת של אמא שלי. תמיד הייתי, ותמיד אהיה.
אבל אני לא רוצה להיות כמוה. אני לא.
"אלאנה,” ידו של וויל נחה על כתפי. “אני מצטער. אני באמת ובתמים מצטער על כל בת שדפקתי בהמלך הפרידה שלנו, ובייחוד על… זה. גם לך קסאבי, אני חייב התנצלות.”
רעדתי מעט בזמן שקסאבי אמר בשקט, “אני אצטרך לחשוב על זה קצת, וויל, האנה.”
"אני מבינה,” האנה לחשה.
לאחר מכן אני לא יודעת מה קרה, כי עדיין הייתי על הרצפה עם פני בידי. אבל וויל נשאר איתי, ידו המחממת עדיין על כתפי, וכשנרגעתי לאט-לאט, הוא לקח אותי בזרועותיו, מרים אותי בידיו השריריות. טמנתי את ראשי בחזהו, לא רוצה שיראה עד כמה אני מלאה בחרפה. “האנה הלכה,” הוא הודיע לי בשקט. “וקסאבי גם כן.”
לא עניתי. לא סמכתי על עצמי לדבר.
הוא התיישב על הספה, מושיב אותי עליו, ומלטף את שיערי, מניח את סנטרו על ראשי. “אני מצטער כל כך, אלאנה,” הוא לחש.
"זה בסדר,” פלטתי בשקט. “גם אני.”
הוא הידק את חיבוקו סביבי. “אני לא רוצה להפרד.” הוא לחש.
"גם אני לא,” לחשתי חזרה.
"אבל את לא תוכלי לסלוח לי על זה לעולם,” הוא העיר.
"אני כבר סולחת,” מלמלתי, מתכווצת מעט. “וגם להאנה, אני סולחת. אני מבינה. זו לא אשמתכם. באמת שלא. ואני מבינה את זה. אבל,” הרמתי את מבטי, מסתכלת לו בעיניים. “אני לא יודעת איך נצליח להתגבר על כל הקשיים האחרים.”
הוא נאנח. “כל דבר בשעתו, ליין,” הוא נשק למצחי, והרגשתי איך גופו נרגע בבת אחת, עכשיו כשהגרוע מכל מאחוריו.
הנדתי בראשי. “אני רוצה שנדבר על זה. עכשיו.”
"ליין – “
"יש לי כל כך הרבה קשיים בחיים, וויל,” התעקשתי לדבר על זה למרות זאת, לופתת את צווארו חולצתו תוך כדי. “אני לא רוצה עוד קשיים, ובטח שלא איתך.”
נחישות נצתה בעיניו. “את לנחותה ממני, אלאנה,” הוא אמר בשקט. “את לא פחות טובה ממני. אני לא מושלם כמו שאת חושבת, ואני יודע שגם את לא. זה מה שהופך אותנו לאנושיים. אני לא איזה אל מגלקסיה אחרת, ואת לא איזו קדושה מהמזרח הרחוק. אני אולי מפורסם ואת לא, אבל זה בסדר. ישנם מפורסמים רבים שמנהלים מערכות יחסים עם אנשים לא מוכרים, וזה לגיטימי ובסדר גמור. אני רוצה שתביני את זה.” הוא חפן את פני בידיו, מחפש את עיניי.
"אתה באמת חושב ככה?” שאלתי בשקט.
הוא הנהן. “מאז שהכרתי אותך חשבתי ככה, אבל עכשיו אני נחוש בדעתי להמשיך ולחשוב ככה. כי את איתי, וזה כל מה שחשוב. את חושבת שאת מסוגלת להבין את זה? לקבל את זה?”
נשכתי את שפתי התחתונה, ובאמת חשבתי על זה. חשבתי עליו כוויל בלק, בחור אנושי רגיל, ולא המפורסם, דוגמן-העל, השחקן העילי שהוא. כי הוא גם אנושי. הוא בן-אדם. הוא כמוני. והוא שלי.
"ומה עם בנות אחרות?” הכרחתי את עצמי לשאול. “מה עם בנות שירצו אותך?”
"שימשיכו לרצות,” הוא משך בכתפיו. “אני שלך, בדיוק כמו שאת שלי. פשוטו כמשמעו. ואל תגידי שאני לעולם לא אוכל להיות שלך, כמו שאמרתי בריב ההוא. כי אני שלך, שפוט שלך מהרגע הראשון שהחלטת שאני שווה את המאמץ, שאני שווה ניסיון.”
דמעות חדשות עלו לעיניי. “איך יכולתי לחשוב אחרת כשאתה כל מה שאי פעם רציתי?” הודיתי בלחישה.
הוא נישק אותי בבת אחת, שפתיו מועכות את שלי, ידיו מוחצות אותי אליו. “אני אוהב אותך כמו שלא אהבתי אף אחד אחר מעולם,” הוא אמר בפראות. “אני אוהב אותך עד שכואב לי הלב מרוב אהבה.”
"גם אני אוהבת אותך, וויל,” נישקתי אותו בחוזקה. “לא משנה מה, אני אוהבת אותך.”
"וכך זה ישאר.” הוא נישק אותי שוב, והפעם, לא דיברנו לעוד הרבה מאוד זמן.
אחרי אותו ערב, הרגשתי יותר פתוחה איתו משאי פעם הרגשתי עם מישהו. באותו הערב, מחצנו את החומה האחרונה שנחצצה בינינו. וידעתי שבקרוב, לא ידעתי מתי, אבל בקרוב אספר לו על המצב בבית, וידעתי שגם הוא יספר לי על העבר שלו.
והפעם, לא פחדתי מתחושת הפתיחות הזאת. כי כל עוד זה עם וויל, אז התחושה היא הנפלאה שבתחושות.
]66[ וויל

חשתי בדז'ה-וו כשישבתי במשרדו של קלייטון ובהיתי בתמונת השער של המגזין הכי נחשב בעולם למפורסמים וראיתי תמונה שלי ושל אלאנה מתנשקים בפתח התיכון שלה. “הפפראצי עדיין כאן?” שאלתי בחוסר אמון.
קלייטון נאנח. “כן, לצערי. משום מה לא מצליחים לתפוס אותו – הוא תפס עוד תמונות שלך, דרך אגב. אחרי הכל, אתה המפורסם הכי נערץ בעולם, וכולם רוצים לדעת מה קורה איתך. הוא מספק להם את הסחורה.”
"זין,” קיללתי. “אני לא רוצה שאלאנה תכנס לכל זה. לא מגיע לה.”
להפתעתי, קלייטון חייך. “למען האמת, אני קצת מאוכזב ממך, וויל. חשבתי שתאמר לי על כך שחזרת לאלאנה, ושאני לא אצטרך לגלות זאת דרך העיתון.” הוא נשמע רציני, אבל החיוך שלו היה כל שהייתי צריך בשביל להבין שהוא משתעשע איתי, הסוכן האידיוט שלי.
גלגלתי את עיניי. “זה קרה רק לפני שבוע, קליי. וחוץ מזה, אנחנו עדיין… מתארגנים על עצמנו.” חייכתי.
הוא גחך. “אז אהבת חייך ואתה ביחד שוב. טוב לדעת.”
הרגשתי שלחיי מאדימות מעט. “היא לא אהבת חיי,” מלמלתי. “אל תגזים.”
"אבל אתה עדיין אוהב אותה,” הוא ציין.
משכתי בכתפיי. “אני יודע. אבל עדיין…” לא רציתי לומר לו שהמחשבה שאלאנה היא אהבת חיי היא מחשבה כל כך טובה, מחממת ומלאה בתקווה, עד שלא העזתי להעלות אותה אפילו במחשבותיי הפרועות ביותר. כרגע אנחנו ביחד, מאוהבים, וכל עוד טוב לנו, אז הכל בסדר.
"דרך אגב,” קלייטון שינה נושא, לוקח ממני את המגזין. “הפפראצי תפס גם את סיג'יי וסרנה מתנשקים. מסתבר שהם ביחד.”
"שיהיה להם בהצלחה,” אמרתי במשיכת כתפיים, ובאמת התכוונתי לזה. “מגיע לשניהם אהבה.”
"אני לא יודע אם זאת אהבה, אבל זה בהחלט נראה שמשהו טוב מתפתח שם,” קלייטון הצית סיגריה. “לפחות הכל מסתדר לטובה, איכשהו.”
חייכתי. “כן. עכשיו אני רק צריך לקוות שאלאנה לא תלחץ מהפפראצי המטומטם הזה. חתיכת שרץ.” ירקתי. לא ידעתי עד כמה פפראצי יכולים להיות חטטנים עד עכשיו. אף פעם לא היו פפראצי בעיר בגלל הבטחון הכבד, ועכשיו שהיו – זה היה מעט מלחיץ.
"דרך אגב, וויל,” קלייטון שלח לי מבט. “אתה משוחרר השבוע מעבודה. נצל את הזמן לעשות כיף עם החברה שלך.” הוא חייך חיוך תחמני.
גבותיי נורו למעלה. “אין לי עבודה? זה חידוש.”
הוא משך בכתפיו. “אל תתלהב כל כך. אתה חוזר לעניינים כשהשבוע הזה נגמר, אז תתכונן.”
הנהנתי נמרצות, ולאחר עוד כמה חילופי מילים, יצאתי לחופשי ממשרדו, מרגיש לפתע שכל מיני הזדמנויות פתוחות בפני.
כשחזרתי הביתה, מצאתי להפתעתי את האנה וקסאבי ישובים בסלון, קרובים זה לזו, ומדברים. הם קפצו כששמעו אותי נכנס, ואני סגרתי את הדלת אחרי. קסאבי כבר סלח לי על כל העניין הזה עם האנה, אבל לא ידעתי שהוא סלח גם לה…
"סליחה על ההפרעה,” אמרתי, מבליע חיוך.
השניים, לתדהמתי הסמיקו מעט. “ז-זה בסדר,” קסאבי מלמל, מעביר את ידו בשיערו – אקט של מבוכה.
"אני בטוח,” מלמלתי, הפעם לא מסוגל שלא לגחך.
האנה הזעיפה פניה. “אנחנו באמצע פה, אז עוף.” היא פקדה.
הרמתי גבה, וחיקיתי ציפור, מניע את ידיי כאילו אני עף. השניים גלגלו עיניים, עדיין נבוכים, ואני צחקתי, סוגר את דלת חדרי מאחורי. העיקר שהם השלימו – זה מה שחשוב. כי אומנם אלאנה סלחה להאנה וקסאבי סלח לי, אבל השניים כל השבוע נמנעו מלדבר זה עם זו.
מאוחר יותר באותו היום, אלאנה ואני יצאנו לנו לשדרת הקרניות, השדרה היחידה בעיר שהייתה מלאה בסוג אחד של עץ – עצי מורן לבנים וורודים בכל מקום. זה היה ה-מקום בשביל זוגות, ולא יכולתי לחכות ללכת לשם עם ליין שלי.
נסעתי באופנוע שלי לאסוף אותה, והיא הייתה כבר מוכנה בחוץ, לבושה במנסי ג'ינס ארוכים ושחורים, חולצה קצרה וכחולה – אחרי הכל, כבר היינו בסוף האביב – ומגפיים שחורות עם עקב קטן. את שיערה היא פיזרה, אך משקפיה עדיין היו במקומם. היא חייכה כשראתה אותי, שיניה הלבנות מסנוורות אותי כל פעם מחדש, אור הדמדומים מעיר את פניה היפות. ירדתי מהאופנוע שלי ונתתי לה חיבוק ונשיקה, כמו בכל פעם שנפגשנו.
"התגעגעתי אליך,” היא אמרה לי.
"גם אני,” אמרתי, וזה היה קצת אירוני, כי נפגשנו רק אתמול.
התיישבתי על האופנוע, והיא התיישבה מאחורי, כורכת את זרועותיה סביבי, גורמת לי לעור ברווז ולמיני-זקפה, כמו בכל פעם שאני איתה. “לאן אתה לוקח אותי היום?” היא שאלה כשהתנעתי.
סובבתי את ראשי כדי להבזיק לעברה חיוך. “את כבר תראי.”
הסעתי אותנו לשדרת הקרניות, ושם החניתי את האופנוע. עיניה נפערו לרווחה כשראתה איפה אנחנו, והיא צחקה צחוק קצר ומעט מבוהל. “אנחנו בשדרת הזוגות!” היא אמרה, מופלאת.
גחכתי. “שדרת הזוגות? קוראים לשדרה הזאת שדרת הקרניות.”
היא הסמיקה קלות. “האנה אמרה לי שזו שדרה שמיועדת לזוגות, ולכן קוראים לה ככה.”
היה בזה מן ההגיון אז החלטתי לא להקניט אותה יותר מידי. לכן לקחתי את ידה בשלי, משלב את אצבעותינו, והתחלתי ללכת איתה בין הזוגות הרבים שסביבנו. היא חייכה חיוך קטן ומבוייש, ואני חשתי בצורך לעצור, לקחת את פניה בידי הפנוי ולנשק אותה לעיני כל – מצידי שאיש הפפראצי יצלם, לי לא היה איכפת. העיקר שהיא תדע שהיא שלי, ושאני שלה, ושאין לה ממה לחשוש יותר.
"אני אוהבת אותך,” היא לחשה לי. “סתם שתדע.”
"גם אני אותך,” גחכתי. “סתם שתדעי.”
המשכנו ללכת עד שהגענו לבית הקפה אליו ייעדתי אותנו. זה היה בית קפה שניצב באמצע הרחוב, במעין גבעה קטנה ממנה יש ירידה משמעותית, ושממנו אפשר לראות את הים מרחוק. המקום המושלם בשביל דייט.
נכנסנו לבית הקפה ושם התיישבנו בשולחן ליד החלון, כך שנוכל להיות אל מול הנוף. ישבנו על כסא-ספה אחד ליד השנייה, ואני הנחתי את ידי סביבה, כך שהיא הייתה דבוקה לצידי, איפה שרציתי אותה. המלצרית שהגיעה בשביל לשרת אותנו זיהתה אותי, כמובן, ושלחה מבט מקנא לאלאנה. אבל החברה שלי לא נכנעה לה, החזיקה את מבטה בזמן שהדביקה לי נשיקה על הלחי, כמסמנת טריטוריה. אני הבלעתי חיוך פרימיטיבי שרצה להשתלט על פני.
"מה תרצו להזמין?” המלצרית שאלה, עצבנות קלה בקולה.
אלאנה ואני החלפנו מבטים, ואני אמרתי, לא מתיק את עיניי מליין, “קפה שחור ושוקו חם. אם אפשר גם ופל בלגי עם גלידת תות ופקאן זה יכול להיות מעולה.”
"בטח,” המלצרית אמרה בקול קר שלא עשה דבר מלבד לגרום לליין ולי לחייך. אחרי שהיא הלכה, רכנתי לנשק את אפיה של ליין.
"היא מקנאת בי,” היא לחשה לי.
"שתקנא,” הנחתי את מצחי על שלה. “אני שלך, ממילא. ואני יודע עד כמה את רכושנית.” גחכתי.
היא נחרה. “מי שמדבר!” היא צחקה, והדביקה לי נשיקה קטנה על הפה. כמה שאני מת על הבחורה הזאת שלי.
המלצרית חזרה עם המשקאות שלנו לאחר זמן קצר, ואני לגמתי מהקפה השחור שלי, בזמן שליין לגמה מהשוקו. “שלא תעז לנשק אותי עם הטעם של הקפה הדוחה הזה בפה שלך,” היא הזהירה.
קמטתי את אפי בחוסר שביעות רצון. “אבל אני רוצה לטעום את השוקו שלך!” התלוננתי.
"תשרוד,” היא שלחה לי מבט מעט מתנשא, אבל ידעתי שהכל משחק. היא לגמה מהשוקו שלה, וכשהניחה את הספל על השולחן לא בזבזתי דקה ולקחתי את שפתיה לנשיקה ארוכה.
"אמרתי לך לא לנשק אותי עם הטעם הזה,” היא החמיצה פנים. “עכשיו יש לי טעם מריר.”
נשכתי את שפתה התחתונה כעונש, והיא פלטה צחקוק קצר.
הופל הבלגי הגיע גם כן, ואנחנו אכלנו אותו בלהיטות, מתנשקים מפעם לפעם כדי לטעום את טעמו של האחר. וכשסיימנו עם הופל, פשוט ישבנו שם, מחובקים, ובהינו בנוף שבחוץ – החושך שירד על העיר, על האורות היפים שנדלקו לאורך כל השדרה, על הים שבהק עקב אור המגדלור הרחוק.
לאחר מכן, חזרנו אלי הביתה – כי לא רצינו להפרד עדיין – ושם התמזמזנו בחדרי, עד שפעמון הדלת צלצל. מפני שקסאבי וג'ף היו עדיין בעבודה, נאלצתי לקטוע את סשן ההתמזמזות שלי עם ליין, וללכת לפתוח את הדלת. “כבר חוזר,” נתתי לליין נשיקה אחרונה ויצאתי מהחדר, הולך לדלת הכניסה, ומסתכל בעינית.
קפאתי במקומי כשראיתי מי מחכה בחוץ. לאט-לאט ובחשש מסויים, פתחתי את הדלת, מסתכל על העומדים בפתח הדלת עם מזוודות בידיהם.
מורין ולוקאס, אחיי הקטנים, הסתכלו עלי ברצינות תהומית. “היי, אמבי,” מורין אמרה, מחייכת חיוך קטן ומעט מתוח. “אני מקווה שאנחנו לא מפריעים.”
]67[ אלאנה

שמעתי קולות מחוץ לחדרו של וויל, והנחתי שאולי יש אורחים או משהו כזה. בין כה וכה יצאתי מהחדר, מקווה שאני לא נראית כאילו כרגע מוזמזתי, וראיתי את וויל יושב על הספה בסלון, מולו יושבים בחורה יפהפייה וגבר חתיך ביותר, שנראה באופן מחשיד למדיי כמו וויל.
הבחורה הייתה הראשונה ששמה לב שנכנסתי לסלון. “מי זאת, וויל?” היא שאלה.
וויל הסתובב להביט בי, מבטו בלתי ניתן לפירוש. התיישבתי לצידו, מעט חוששת, אבל הוא לקח אותי בזרועותיו והצמיד אותי אליו. “ליין,” הוא אמר בשקט. “תכירי את האחים שלי, מורין ולוקאס. מורין, לוקאס, זאת אלאנה. היא החברה שלי.”
לוקאס בחן אותי מלטה למעלה, ונאנח. “כמו תמיד, אתה לוכד את היפות.” הוא נשמע משועמם. בחנתי אותו עכשיו יותר לעומק, כשהבנתי שהוא אחיו הצעיר של וויל. הוא נראה בערך בגיל שלי, עם שיער שחור כמו של וויל, אך קצר והרבה יותר חלק ומסודר משל וויל. עיניו היו ירוקות כהות ויפות, ובסך הכל הוא היה גבר מושך בהחלט – כמו אחיו הגדול, רק שהוא היה פחות בוגר, ופניו עדיין היו מעט ילדותיות. היה לו גוף כמו של וויל, עם זאת, והוא כמעט היה גבוה כמוהו, עם רגליים ארוכות, שרירים וגון עורו זהוב.
מורין, האחות של וויל, נראתה בערך בגילה של קאלי, שהייתה בת עשרים ושתיים. היה לה שיער חום בהיר, כמו בצבע של חול, אפילו, ועיניה היו כסופות כמו של וויל, אך לה לא היה מעט ירוק בעין הימנית כמו לאחיה הגדול. נוסף על כך, היה לה גוף רזה וארוך כמו של דוגמנית, וגון עורה, כמו של שני אחיה, היה זהוב.
אחים יפים אחד-אחד. תהיתי איך ההורים שלהם נראו כשעוד היו בחיים אם הם יצאו כאלה כליל השלמות.
"נעים להכיר,” אמרה מורין בחיוך זהיר.
"מורין ולוקאס, מסתבר, יעברו לגור כאן לזמן הקרוב,” וויל נאנח, והחל לעסות את רכותיו, כמו שהוא תמיד עשה כשכאב לו הראש או שהסיטואציה נהפכה למורכבת מידי בשבילו. “אני רק לא מבין דבר אחד; למה סגרו לך את הבר?” הוא שלח את השאלה למורין.
היא הסמיקה קלות והשפילה את מבטה. “אחד העובדים נדלק על איזו ילדה בת חמש-עשרה שהתגנבה לבר, ומכר לה אלכוהול. המשטרה גלתה ולכן סגרה לנו את הבר ולקחה מאיתנו את כל הדירה והבר עד להודעה חדשה.” היא החמיצה פנים. “לא נראה לי שאקבל את הבר הזה חזרה.” היא מלמלה.
"בהתחשב בעובדה שאני ממנתי אותו מלכתחילה, אני גם אדאג שלא תקבלי אותו חזרה,” וויל נשמע לפתע נורא אבהי – רק אבא מעוצבן שדואג לילדיו, לא כמו האבא שלי, שלא שם זין על האחים שלי ועלי. “אין בעיה שתשארו פה – יש פה שני חדרי אורחים עם שתי מיטות בכל חדר, כך שיש מספיק מקום – ותנסו למצוא עבודה חלופית בינתיים.” הוא פקד.
"אני כבר התחלתי לעבוד באיזו מסעדה,” לוקאס אמר באותו טון משועמם. “המלצריות לא מפסיקות לרייר עלי.” הוא חייך חיוך מגחך לפתע, שדמה ביותר לחיוך של וויל.
וויל נאנח שוב, ממשיך לעסות את מצחו. “יופי, לוק. מורין?” הוא שלח לה מבט.
היא משכה בכתפיה. “אני מדגמנת, כמו שאתה יודע. כך שהכל בסדר.”
"כמה נפלא,” וויל נשמע מלגלג.
"אז אלאנה,” מורין חזרה אליי, חיוך נפרש על פניה. “מה את בדיוק מוצאת באמבי שלנו?”
הרמתי גבה. “אמבי?” מה זה? שם חיבה?
עיניה נפערו לרווחה, והיא שלחה מבט מתפלא לוויל. “היא לא יודעת?”
וויל נראה כאילו הראש שלו מתפוצץ. “מורין, בבקשה תסתמי את הפה, פעם אחת,” הוא נהם. “ליין, אני מבטיח לספר לך. זה חלק מהדברים שאנחנו נצטרך לדבר עליהם בעתיד.” הוא הבזיק לעברי מבט מעט מתחנן, ואני הבנתי. זה היה קשור איכשהו לקעקוע, ולמוות של הוריו ולכל הסיפור הזה. הנהנתי לעברו, להראות שאני מוכנה לחכות. כי סמכתי עליו, וידעתי שהוא לא סתם מסתיר ממני דברים. אחרי הכל, גם הוא עדיין לא ידע על הסיפור שלי.
לאחר מכן, וויל הראה לאחיו את החדרים שלהם והורה לי לחכות לו בחדר. כשהייתי בחדרו, נזכרתי שהוא הראה לי פעם תמונה שלהם כילדים קטנים. תהיתי אם הוא יכעס אם אני אציץ באלבום התמונות שלו כדי לראות שוב את התמונה ההיא. הסקרנות גברה, ואני שלפתי את האלבום מתחת למטתו ופתחתי אותו, בוחנת את התמונה הראשונה. הילדים הקטנים שבה נראו תמימים וחסרי דאגות, יפים ברמה של פרסומות כמו שהם היום, ווויל עומד בראשם, רציני, כמו ראש המשפחה. כמו שאני ראש המשפחה שלי.
"כבר שכחתי שראית את התמונה הזאת.”
קפצתי בהפתעה והרמתי את מבטי לוויל, שנשען על משקוף דלת הכניסה ובהה בי בידיים משולבות. הסמקתי קלות וסגרתי את האלבום. “סליחה,” מלמלתי. “רק רציתי לוודא שזה באמת… הם.”
"זה בסדר, ליין,” הוא נאנח בפעם האלף באותו ערב. “את לא צריכה להתנצל.” הוא התקרב אליי. הנחתי את האלבום על מיטתו וקמתי ממקומי וחיבקתי אותו.
"אתה בסדר?” שאלתי.
הוא המהם. “אני אהיה,” הוא מלמל. “זה לא קורה שאני רואה אותם.”
"למה?”
"אני אספר לך בהזדמנות.”
הנהנתי בהבנה. “אני אחכה בסבלנות.” צחקתי צחוק קטן.
הוא צחק גם כן. “סבלנות זה לא שמך השני בדיוק, ליין.”
"דביל.”
"דביל שלך.”
"רק שלי.”
*
כמה ימים לאחר פגישתי עם מורין ולוקאס, אמורי, אדי ואני ישבנו בסלון ביתנו ואכלנו גלידה תוך כדי צפייה ב-CSI ניו-יורק, התוכנית האהובה על שלושתינו, מפני שזה היה חופש לכולנו ורצינו לנצל אותו כמה שאפשר. היינו בשיא המתח כשההורים חזרו הבייתה, ולכן בקושי שמנו לב כשאמא נכנסה לסלון, עד שהיא נעמדה מול הטלוויזיה, לבושה בבגדים פשוטים, שיערה מתולתל סביבה, עיניה בוערות. בבת אחת, אדי, אמורי ואני נדרכנו.
"מה אתם חושבים שאתם עושים?” היא שאלה, קולה צורם באוזני.
"רואים טלוויזיה.” אמורי ענה, והרגשתי איך הוא כבר מתחיל להתרגז. אדי, בינתיים, סגרה את הטלוויזיה, מפחדת מידי בשביל לעשות משהו אחר.
"אתם אוכלים בסלון.” קולה של אמא החל להתגבר. “אתם. אוכלים. בסלון!”
אוי לא. היא נכנסה להתקף. “אמא, את – “ התחלתי אבל היא קטעה אותי בצרחה.
"אל תקראי לי אמא, אלאנה!”
דממה השתררה, בזמן שאבא נכנס אל הסלון, נראה כמו הכלב האבוד שהוא. “אלואיז,” הוא אמר בשקט. “בואי, את צריכה להתקלח, ולישו – “
"נמאס לי!” היא צרחה לפתע, ומבלי שאף אחד מאיתנו ראה את זה מגיע, היא לפתה את שיערה של אדריאנה בבת אחת, וניערה אותה. אדי פלטה צעקת כאב, ואבא מיהר לנסות ולרסן את אמא, בזמן שאמורי ואני ניסינו לקחת את אדי ממנה. “אתם ילדים כפויי טובה! הלוואי ולעולם לא הייתי יולדת אף אחד מכם! ובטח שלא אותך, אלאנה! חתיכת ילדה שפלה ומגעילה!” היא צרחה וצרחה, ממשיכה לנסות ולתלוש לאדי את שיערה מהמקום, לא משנה מה עשינו.
"אלואיז – “ אבא ניסה לקחה אותה, אבל היא הייתה חזקה. יותר מידי חזקה. בבת אחת היא עזבה את שיערה של אדריאנה ובמקום זאת סטרה לה. אדריאנה צעקה שוב, דמעות זולגות על לחייה, ואני ניסיתי לגונן עליה בגופי, אבל אמא כבר הספיקה לשלוח אגרוף, שבמקום שהגיע לאדריאנה, הגיע אליי. נאנקתי בכאב, ידי מכסה את עיני הדואבת. לא האמנתי שהיא עשתה את זה. לא האמנתי שהיא הכתה את אדריאנה ואז אותי.
היא נופפה בידיה ובעטה, אבל אבא כבר הצליח לרסן אותה. אמורי הסתכל על המחזה באימה, בזמן שאדי בכתה תחת גופי, ואני רעדתי מזעם, כאב, עצב ועוד כאב. כל כך הרבה כאב, לא רק פיזי, תקף אותי. “טינופת!” אמא צרחה. “זוהמה! ילדים שפלים ונוראים! מקקים – ”
"לכו!” אבא צעק לפתע, מסתכל עלי, לראשונה מזה שנים. “לכו מפה! פשוט לכו!”
לא הייתי צריכה שיאמרו לי פעמיים. לקחתי את ידיהם של אמורי ואדריאנה ועליתי לקומה השנייה. “תארזו את החפצים שלכם במזוודות,” אמרתי בקול תקיף ושקט. “תשאירו כאן את מה שאתם לא צריכים ותקחו את היתר.”
אמורי הנהן באיטיות, ואדי, שעדיין רעדה, שיערה פרוע ולחיה אדומה, לקחה את ידי בידה. ליטפתי את ראשה, מנסה להרגיע, ואמרתי בקול רך כמה שיכולתי, “אנחנו מתחפפים מכאן, אדי. קדימה. תארזי את דברייך.”
היא הנהנה בסופו של דבר והלכה לחדרה. נכנסתי לחדרי, משתדלת שלא לחשוב יותר מידי, ושלפתי מזוודה מהארון שלי. לתוכה הכנסתי את כל הבגדים שרק יכולתי לדחוס, שמתי ספרים אהובים, ואז סגרתי אותה. לא הייתי צריכה יותר מזה.
רציתי שנעוף מפה כמה שיותר מהר. כי זה אף פעם לא הגיע למצב כזה. אף פעם אמא לא הרימה עלינו יד – חוץ מהפעם ההיא, שהיא סטרה לי.
נזכרתי לפתע באקדח, אבל הכרחתי את עצמי לדחוק את המחשבה. מצידי שאקדח ישאר כאן – הוא לא יהווה סכנה לאף אחד מאיתנו כל עוד לא נהיה פה.
אמורי, אדי ואני לקחנו את מזוודותינו, וראיתי שאמורי לקח גם את כלב הבולדוג שלו, וואפל. “מה לעזאזל?” הסתכלתי עליו בחוסר אמון, מצביע על הכלב בשאלה.
"אני לא הולך להשאיר אותו פה לבד בלי השגחה, אלאנה,” אמורי נשמע מתלהם שאפילו הצעתי את זה.
נאנחתי והוריתי להם לרדת במדרגות אחרי. אמא עוד צרחה בסלון, ואנחנו מיהרנו לצאת מהבית לפני שהיא תשים לב. אך כשחלפנו על פני הסלון, ראיתי לראשונה את אבא שלי בוכה. הוא שלח לנו מבט כל כך עצוב, עד שידעתי שלעולם לא אשכח אותו, ושהוא יצרב בזכרוני לעד.
אילו רק הייתי יודעת אז שזו תהיה הפעם האחרונה שאראה אותו…
]68[ וויל

בשעה אחת-עשרה בלילה קיבלתי טלפון מאלאנה. “מה קרה?” שאלתי מייד, יודע שהיא לא הייתה מתקשרת בשעה כזאת אלא אם זה היה משהו חשוב. היא לא אהבה לדבר בטלפון או להסתמס – היא טענה שזה הרגיש לה לא אמיתי, ושהיא העדיפה לדבר פנים מול פנים איתי. לא שהתנגדתי במיוחד.
"אני צריכה מקום ללון בו,” היא אמרה בשקט. “עם האחים שלי. אני יודעת שהבית שלך כבר מאוכלס עד תום, אבל תהיתי, אולי בכל זאת, יש לך מקום לעוד שלושה אנשים?”
שמעתי בקולה שמשהו לא בסדר, אבל הכרחתי את עצמי להיות ענייני. “יש עוד שתי מיטות פנויות – אחת בחדר של מורין, ואחת בשל לוקאס. האחים שלי יוכלו לישון איתם. את תוכלי לישון איתי.” אמרתי לה, מקווה שהיא שומעת שאני ענייני ולא חושב יותר מידי על הלישון-איתי-באותה-מיטה-כל-לילה. המחשבה הייתה יותר מידי מתוקה.
"י-יופי,” היא גמגמה, ושמעתי שהיא על הסף. של מה, לא ידעתי להגיד. “אני עוד כמה דקות מגיעה.”
ואכן, תוך כמה דקות נשמע צלצול פעמון. קסאבי, ג'ף, מורין ולוקאס יצאו מחדריהם לסלון. “מי זה בשעה כזאת?” שאלה מורין, מבטה מביע את חוסר שביעות רצונה.
"אלאנה והאחים שלה יעברו לגור פה באופן זמני,” אמרתי להם בזמן שהלכתי אל הדלת. “קרה משהו – אני עדיין לא יודע מה. בכל אופן, גם הם ילונו פה לכמה זמן.”
"מה נהייה, אנחנו בית מלון?” ג'ף שאל בעצבנות.
שלחתי לו מבט זועף, והוא נאנח. “רק תהיתי בקול רם,” הוא מלמל.
פתחתי את הדלת מייד לאחר מכן, רואה את אלאנה בדלת, עם עין נפוחה בצבע סגול-שחור. בבת אחת הרגשתי שאני מתקשח, ואיך זעם מבעבע בי. מי העז לגעת בפנים היפות שלה? מי העז לתת לה את הסימן הזה? הכרחתי את עצמי להסיט את מבטי ממנה לעבר האחים שלה, מאחוריה. ובבת אחת קפאתי פעם נוספת.
"אמורי?” שאלתי בקול מעט לא מאמין.
אמורי הסתכל עלי, עיניו נפערו לרווחה. “וויל?”
אלאנה הביטה בינינו באי הבנה. “אתם מכירים?” היא שאלה, מקמטת את מצחה בבלבול.
"בערך,” מלמלתי, וזזתי הצידה, נותן להם להכנס. הם נכנסו גוררים את המזוודות אחריהם. כשהם היו בפנים, סגרתי את הדלת אחריהם. “לא ידעתי שאתם אחים.” אמרתי להם, מצביע על אמורי ואלאנה.
"שנינו מגוריאן, אחרי הכל,” אלאנה אמרה באי הבנה. “ועוד לא הבנתי מאיפה אתם מכירים.”
"ואני לא מאמינה שלא סיפרת לי שוויל בלק הוא החבר שלך!” האחות הקטנה של אלאנה כעסה, מסתכלת עליי בהערצה. “אני ראיתי את כל הסרטים שלך, סתם שתדע! ואני ממש אוהבת את הדרך בה אתה מדגמן!”
"אה… תודה.” מצמצתי כמה פעמים, להבין מה אני רואה. אלאנה קטנה עמדה מולי, כבת חמש-עשרה, עם עיניים חומות ושיער חום-אדום, גלי וארוך. היה לה גם גוף יחסית מפותח לנערה – היא הייתה מעט יותר גבוהה מאלאנה, בערך בגובה של אמורי, עם גוף רזה וחטוב.
אלאנה הסתכלה על מורין, לוקאס, קסאבי וג'ף, ואז עלי. “אה… תכירו את השותפים הזמניים החדשים שלכם לדירה,” היא אמרה בחיוך מהוסס מעט. “אדריאנה, אחותי הקטנה, ואמורי, אחי הגדול.”
אדריאנה פנתה לחייך לעבר האחרים, אבל ראיתי שהחיוך הזה כאוב. שיערה היה פרוע, בנוסף לכל, ולחיה הייתה מעט אדומה. תהיתי מה לעזאזל קרה.
אבל אז לוקאס ואדריאנה הסתכלו זה על זו, ובבת אחת ראיתי את העניין ניצת בעיניו של אחי הצעיר. אדריאנה, שהייתה קטנה ממנו לפחות בשלוש שני, הסמיקה קשות, ולפתה את חולצתה של אלאנה במבוכה. “אדי, אם, אלו הם וויל, החבר שלי, קסאבי וג'ף החברים שלו, ומורין ולוקאס, אחיו הקטנים.”
"נעים להכיר,” אמורי אמר, מושיט את ידו ללחיצה ולוחץ למורין ולוקאס את ידיהם. הוא פנה לג'ף וקסאבי, מחייך אליהם בהכרות, ואז הסתכל עלי. “אז אתה החבר של אחותי.”
המתח באוויר היה מורגש לפתע. “אה, כן, ואתה האח הגדול של החברה שלי.” ציינתי, מרגיש מעט אי-נוחות. משום מה אף פעם לא עשיתי את הקישור שהם אחים – אבל הייתי צריך. אחרי הכל, לא סתם שם משפחתה של אלאנה נשמע לי מוכר כשהיא שלחה לי אותו בסמס; אמורי אמר לי שקוראים לו אמורי מגוריאן כשנפגשנו בסטריפ-פוקר, עוד לפני כן.
אלאנה הסמיקה מעט. “סליחה שנפלנו עליכם ככה מהשמיים,” היא אמרה בשקט, קוטעת את הדממה המביכה .”אבל לא היה לנו שום מקום אחר ללכת אליו.” היא השפילה את מבטה.
"מה קרה בדיוק?” שאלתי, מרגיש את הזעם חוזר. לקחתי את פניה של אלאנה בידי, ובחנתי את העין הנפוחה. “אני דיי בטוח שזו לא דלקת.”
היא התכווצה מעט. “לא, זה לא.” היא מלמלה.
"אז מי הרביץ לך בדיוק?” ידי התקשחה על פניה. “אני אהרוג אותו.”
היא נשכה את שפתה התחתונה והסיטה את מבטה ממני. “זה אחד מהדברים שאנחנו נצטרך לדבר עליהם… בהזדמנות.” היא לחשה.
אה, נכון. כבר כמעט שכחתי שגם לה יש סודות. הכרחתי את עצמי לנשום עמוק, והסרתי את ידי מפניה. “אני מבין.” אמרתי בשקט, ושנאתי את זה שנאלצנו לחכות עם הסודות האלו. תהיתי מתי נוכל לספר זה לזו על כל מה שקורה מעבר למערכת היחסים שלנו. קיוויתי שהזמן המתאים יגיע בקרוב.
בינתיים, כולם ניסו להתארגן על מה שקורה. קסאבי, ג'ף ולוקאס, במאמצים משותפים, לקחו את המזוודות של אמורי ואדריאנה לחדריהם של מורין ולוקאס – אמורי עמד לשהות בחדר עם לוקאס, ואדריאנה עם מורין – ואני לקחתי את המזוודה של אלאנה לחדר שלי. לאחר מכן, כולם אמרו לילה טוב זה לזה, ונכנסו לחדרים.
"אני הולכת להתקלח,” היא אמרה בשקט. “אתה יכול ללכת לישון בינתיים.”
הנדתי בראשי. “אני אחכה לך.”
היא חייכה אלי, ולפתע היא חיבקה אותי. “תודה, וויל,” היא לחשה, ושמעתי את קולה רועד. “תודה שאתה נותן לנו להשאר כאן.”
"בשבילך – כל דבר.” אמרתי בשיא הכנות.
היא התנתקה ממני, ושלפה ממזוודתה חולצה גדולה ושחורה שהייתה גזורה צוואר והיה רשום עליה "I ♥ NY” כשהלב צבוע באדום והאותיות בלבן. היא נכנסה לחדר האמבטיה וסגרה את הדלת אחריה. אני בינתיים החלפתי בעצמי למכנסי הג'ינס הכי בלויים שלי, ששימשו לי כפיג'מה, וחיכיתי לה במיטה. היא יצאה בסופו של דבר, לבושה בחולצה השחורה שכסתה את כל גופה עד ברכיה, שיערה פזור על כתפיה. היא שמה את המשקפיים שלה על שידת הלילה שלצד מיטתי ונכנסה אל מתחת לשמיכה מבלי לומר מילה. יכולתי להרגיש בעייפות שלה ובתשישות, ולכן החלטתי שלא לנסות ולתחקר אותה. נכנסתי גם אני אל מתחת לשמיכה, מוחץ אותה לחזי. היא נאנחה ברוגע, ואפילו הדקה את עצמה עוד יותר אליי.
נרדמנו, כשאנחנו בתנוחת הכפיות הכי נעימה שיש, רגלינו משולבות, עטופים זה בזו.
*
למחרת בבוקר, לראשונה מזה שנים, ערכנו ארוחת בוקר גדולה. קסאבי, ג'ף ואני נאלצנו לעמול קשה בשביל לפתוח את שולחן האוכל כך שיהיה מספיק מקום לשמונה אנשים. לאחר מכן קסאבי ירד למרתף הבניין לקחת כסאות נוספים, ובינתיים אלאנה בישלה לכולם אוכל, נעזרת באמורי, שמסתבר גם הוא היה מומחה לבישולים, אך הוא טען שהוא ה"סו-שף" של אלאנה, מפני שהיא יותר טובה ממנו.
מורין, בינתיים, ישבה בסלון ושייפה את ציפורניה, בזמן ששיערה היה מלא ברולים. לא ידעתי שהיא עד כדי כך עסוקה בטיפוח עצמי. על הספה מולה ישבו אדריאנה ולוקאס, ולהפתעתי הרבה, הם דיברו וצחקו, מרגישים בנוח אחד עם השנייה.
"יש למשפחה שלך חיבה מסויימת למגוריאנים, הא?” ג'ף אמר לי בשקט בזמן שאנחנו צפינו מהצד בכל המחזה המוזר.
"יש בזה משהו,” מלמלתי. “לא ראיתי את לוקאס מתלהב כל כך מבת כלשהי… אי פעם.”
ג'ף נחר בבוז. “זה לא כאילו ראית אותו יותר מידי פעמים בשביל להסיק כאלו מסקנות, וויל.”
גם נכון. “ועדיין, אדריאנה דיי קטנה…” מלמלתי.
"לפי מה שהבנתי, היא עוד מעט בת שש-עשרה. היא כבר בגיל שמתחילים לצאת בו והכל.” ג'ף משך בכתפיו. “וחוץ מזה, לא בטוח שמה שהולך בין השניים האלו זה התחלה של משהו. הם רק הכירו אתמול בלילה.”
עקמתי את אפי. “אני מריח אהבה כשאני רואה אחת,” הודעתי לו.
הוא גלגל את עיניו. “ממתי נהפכת לקופידון, וויל?”
שלחתי לו מבט זועף בדיוק כשקסאבי חזר עם הכסאות ואלאנה ואמורי קראו לכולם לשולחן. התיישבנו כולנו כמו משפחה גדולה ליד השולחן, ואכלנו את המטעמים שאלאנה ואמורי הכינו לנו. “זה מדהים!” מורין אמרה בהתלהבות. “לא ידעתי שאת עד כדי כך מוכשרת בבישול, אלאנה!”
"תודה,” החברה שלי צחקה במבוכה.
"לפחות יש תועלת מזה שאתם ישנים פה,” קסאבי ציין בחצי-חיוך. “שלא כמו מורין ולוקאס, שסתם רובצים כל היום מבלי לעשות דבר.”
"היי, לסדר את השיער זה ממש חשוב!” מורין אמרה בהתרסה.
לוקאס גלגל את עיניו. “הייתם צריכים לראות אותה כשהיא עשתה שאווה. זה מראה מחריד כל כך עד שאני לא חושב שאשכח אותו לכל חיי.” הוא אמר, זיק של שעשוע בעיניו.
מורין האדימה. “לוקאס!” היא נזפה.
אדריאנה צחקה. “זה לא יפה, לוק! כל בת עושה שאווה – אפילו אני – כולן חוץ מאלאנה, שהיא היחידה בערך בעולם הזה שאין לה אף שיערה בשום מקום,” היא שלחה לי לפתע מבט סקרן. “למרות שלא יצא לי לבחון בכל מקום. אתה בטח יודע, וויל.”
עיני נפערו לרווחה בהפתעה – לא ידעתי שאחותה של אלאנה כל כך… סקרנית? אלאנה בינתיים האדימה לחלוטין וזרקה על אדריאנה הצוחקת פיסת לחם. “זה לא מצחיק, אדי!” היא דמתה לעגבניה בשלב כזה עכשיו.
"עכשיו אני לא יכול לאכול,” מלמל אמורי. “אני ממש לא רוצה לחשוב על חיי הסקס של אחותי הקטנה.”
כולם פרצו בצחוק מתגלגל, כולל אותי כמובן, בזמן שאלאנה האדימה אפילו יותר, אם הדבר היה אפשרי. אני לקחתי את ידה בשלי, גורם לה לקפוץ מעט, ונישקתי את מצחה. היא רשפה במבוכה, ואני חייכתי לעברה, מלקק את אפה.
"איכס,” מורין אמרה אי שם. “תמצאו לכם חדר, סוטים.”
אבל לי ולאלאנה לא היה איכפת. כי משום מה, כשהמשפחות של שנינו כאן, האווירה הייתה טובה. ובייחוד כשהמשפחות שלנו מסתדרות זו עם זו.
אלאנה הצטרפה לצחוק, ואני חיבקתי אותי אליי, מרגיש קליל ונינוח יותר מאי פעם.
]69[ אלאנה

ביום שבת וויל החליט שנארגן מעין "מסיבה" בערב אצלנו בבית והורה לי להזמין את אנדרו וקאלי. קאלי אומנם לא יכלה להגיע כי היא יצאה עם החבר החדש שלה לאיזשהו מקום, אבל אנדרו הסכים להגיע, בטענה שהוא לא יכול לפספס לראות אותי מאושרת ביחד עם וויל.
בינתיים, אצל וויל נהייתה שגרה. כולם קמים בבוקר פחות או יותר באותו זמן, פותחים שולחן ואמורי ואני מכינים ארוחת בוקר. היו מתחים למיניהם כמו בין מורין לוויל, או בין לוקאס לאדי – שחשדתי שמשהו מעט יותר רומנטי הולך ביניהם – או בין קסאבי וג'ף ללוקאס, שמשום מה עלה להם על העצבים. האנה וכריסטי גם הן באו לבקר ומידי פעם אפילו לישון אצל קסאבי וג'ף, החברים שלהן, וגם הן הצטרפו לכל החפלה.
כשהאנה הודיעה שהיא תבוא גם כן למסיבה בשבת בערב עם כריסטי, היא אמרה שהיא תביא איתה גם את טיילור, אחיה הגדול ובגילו של אמורי, שהיה חבר קרוב שלו, כפי שידעתי טוב מאוד.
האנה, כריסטי וטיילור הגיעו ראשונים ל"מסיבה" (יותר כמו מפגש, עם מספר האנשים המוזמנים). האנה חיבקה את קסאבי והתנשקה אותי באריכות לשלום. כריסטי התכרבלה בחיקו של ג'ף, ואמורי חייך חיוך מעט מתוח מידי לעבר טיילור, שהנהן לעברו בפרצוף רציני. טיילור היה בעל שיער אדום, כמו של האנה, רק מעט יותר בהיר, כמעט כתום. עיניו הירוקות כשל האנה, והוא היה גבוה, שרירי ובעל עור לבן-קרמי כמו של האנה. אפשר היה לראות שהם אחים, אבל טיילור, שלא כמה האנה, היה בחור בעל סבר-פנים רציני תמיד, ונראה תמיד מחושב ושקול.
לאחר כחצי שעה אנדרו גם כן הגיע, נראה נפלא כמו תמיד. שיער הרסטות הבלונדיני שלו היה אסוף לקוקו, עיניו הכחולות-ירוקות נצצו, והוא נראה נלהב לקראת ה…מסיבה. “מה קורה, לאנס?” הוא שאל בחיוך רחב וחיבק אותי חיבוק חזק. “וויל ואת עושים חיים?” הוא קרץ.
הסמקתי מעט, אבל אזרתי אומץ ואמרתי, “לא רחוק משם.”
הוא פנה להביט בהפתעה בוויל, שעמד לצידי. “היית ילד טוב, הא?”
"תזהר, סייג',” וויל הרים גבה. “אל תשכח שאני גדול ממך בחמש שנים טובות.”
אנדרו גלגל את עיניו ופנה להסתכל פתאום על מורין. הבעתו השתנתה בבת אחת, ונהפכה למפלרטטת, כמו שרק אנדרו יודע. “וואו,” הוא אמר בקול מלודרמטי. “מה יש לנו כאן.”
מורין שלחה לו מבט מתנשא מעט ולא מוקסם, כמו שכל בחורה אחרת הייתה כשאנדרו היה שולח לה את ה-מבט שלו. כמו שהוא עשה עכשיו. “מי זה?” היא שאלה אותי, אדישה כמו תמיד.
"אנדרו, תכיר את מורין, אחותו הקטנה של וויל. מורין, זה אנדרו, חבר טוב שלי.” ערכתי את ההיכרות הקצרה.
"אה,” היא לא נשמעה מתרשמת, וחזרה להביט בציפורניה. “קול.”
שלחתי מבט תמה לוויל, ומצאתי אותו מחייך חיוך זומם. הוא רכן ללחוש משהו לאנדרו, ועיניו של אנדרו נפערו לרווחה בהפתעה, חיוך תחמני מתפשט גם כן על שפתיו. הוא הלך להתיישב ליד מורין לאחר מכן, ופלרטט איתה ללא הרף, לא נכנע. שלחתי מבט שואל לוויל, וזה משך בכתפיו. “אם מורין משחקת-אותה לא מעוניינת, זה אומר שהיא מעוניינת. מאוד. רק נתתי לו לדעת את זה.” הוא חייך חיוך קטן ולקח אותי אליו לחיבוק.
ידעתי שזה לא המקום והזמן לשאול אותו את השאלה שעלתה לראשי לפתע, אבל הנחתי שבגלל שכולם עסוקים בלפטפט זה עם זה, אף אחד לא ישים לב. “וויל,” אמרתי בשקט. “מתי אתה מתכנן לעשות איתי אהבה?”
ידיו של וויל התקשחו סביבי. הוא לא ענה, ואני הרמתי את מבטי אליו, רואה שפניו נאטמו מעט. “וויל?” שאלתי, ולפתע הוא נישק אותי, נשיקה מעט פראית מידי לציבור, אך לא היה לי איכפת. ליפפתי את זרועותיי סביב צווארו, מושכת אותו אלי עוד יותר, בזמן שהוא לפת את מותני והושיב אותי עליו בזמן שהתיישב על אחת הכורסאות. הוא החדיר את לשונו פנימה אל תוך פי ואני גנחתי מעט, משתדלת שלא בקול רם.
הוא התנתק ממני בדיוק כשהעניינים התחילו להתחמם. “את יכולה להרגיש כמה אני רוצה אותך, ליין,” הוא מלמל, ובאמת יכולתי להרגיש – הבליטה במכנסיו הייתה ניכרת לעין. “אבל אני רוצה לחכות עוד קצת. אל דאגה,” הוא אמר כשראה אני פותחת אפי לומר משהו, ושם אצבע על שפתיי, גורם לי לרעוד מעט. “אני מתכנן לעשות איתך אהבה בקרוב. אבל עדיין לא.”
"למה?” הסתכלתי עליו בהפתעה. לא ידעתי שבנים אוהבים לחכות כל כך לסקס.
"כי אני עוד רוצה לבחור את המקום המושלם בשביל זה,” הוא הודיע לי. “אני לא רוצה סתם לדפוק אותך כנגד הקיר או משהו כזה – למרות שאני מתכנן לעשות את זה אחרי כמה פעמים טובות של סקס קבוע.” הוא גחך כשראה שאני מסמיקה. “אני רוצה שזה יהיה מיוחד, כי את מיוחדת, ליין. בשבילי, את הכל.”
איך יכולתי להשאר אדישה למשפט שכזה? הרגשתי שאני נמסה, ונישקתי אותו בבת אחת.
"אוקיי, חברים וחברות!” ג'ף לפתע הכריז, ואני התנתקתי מוויל כדי לראות את ג'ף מחייך חיוך שובבי. “אני חושב שמפני שאנחנו חבורה מספיק מצומצמת אך גם מספיק מגוונת, אפשר לעשות משחק אמת או חובה!” הוא הניף בקבוק בירה ריק.
"אתה לא רציני,” וויל אמר לו. “אנחנו לא ילדים בני ארבע-עשרה – מבלי להעליב, אדי,” הוא חייך לעבר אדריאנה.
"אני בת שש-עשרה בעוד שבועיים,” היא ציינה בפרצוף חמוץ. “לא ממש ארבע-עשרה.”
ג'ף גלגל את עיניו. “קדימה, וויל. תהיה צעיר וענן פעם אחת!”
"אני בן עשרים ושש בעוד חודש,” הזכרתי לו.
"ואני ג'פרי פייטון. עכשיו, בואו נשחק!” הוא התעקש, וכך מצאנו את עצמו ישובים בסלון במעגל, עם בקבוק בירה ריק במרכז.
"אני לא מאמין שאנחנו עושים את זה,” אמר קסאבי. “חשבתי שעברנו את בית הספר היסודי.”
"גם אני חשבתי,” האנה אמרה, נצמדת אליו. “מסתבר שלא.”
"אני לא מבינה למה אני משתפת עם זה פעולה,” מורין ציינה, עדיין בוחנת את ציפורניה, אבל יכולתי לראות סומק קל על לחייה. אנדרו ישב לצידה, ונראה מרוצה מהסידור הזה. “זה כל כך לא לרמה שלי.” היא לכסנה מבט חד ומהיר לעבר אנדרו, ואז חזרה להביט בציפורניה.
"קצת שחרור, חברים,” כריסטי אמרה בהתלהבות מעושה – כולם ידעו שהיא עושה זאת רק בשביל לשמח את ג'ף. “ועכשיו, ג'ף יסובב!”
ג'ף עשה כן, וסובב את הבקבוק. בזמן שהבקבוק הסתובב לחשתי לוויל, “יש לי חרא מזל בדברים האלו, כך שאל תתפלא אם הבקבוק יצא עלי יותר מפעם אחת.”
וויל צחק. “אני בטוח שנסתדר.”
וכפי שחזיתי, הבקבוק אכן נחת עלי, כשאני בצד של הנשאל, וקסאבי בצד של השואל. כמה נפלא. חיוך מרושע התפשט על פניו היפות של קסאבי כשאל, “אמת או חובה, אלאנה?”
עקמתי את אפי למשמע קולו המלגלג מעט. “אמת.” אמרתי, לא לוקחת סיכונים.
"פחדנית,” הוא הודיע לי במבט מלא אכזבה ופנה להביט בג'ף. “אפשר להתייעץ עם חברתי כאן, שמכירה את אלאנה יותר טוב ממני?”
ג'ף הנהן ואני התלהמתי. “היי! זה לא הוגן! זו רמאות!”
"באסה לך,” קסאבי גיחך והסתודד עם האנה לכמה רגעים.
"בוגדת,” מלמלתי כשהיא הסתכלה עלי, שולחת לי חיוך מעט מרושע משל עצמה, בזמן שקסאבי חשב לכמה רגעים.
"האם את בתולה?” הייתה השאלה של קסאבי, וראיתי אותו שולח מבט משועשע לעבר וויל, שירה לעברו מבט זועף משל עצמו.
גלגלתי עיניים. “זה הכי טוב שיכולתם להוציא?” שאלתי בלגלוג.
קסאבי משך בכתפיו ואני נאנחתי. “כן, אני בתולה. מרוצה?”
העובדה הזו, מסתבר, הייתה הפתעה לכולם. הם הסתכלו עלי ועל וויל באי-אמון, בייחוד קסאבי וג'ף. “אחי, אתה חולה או משהו?” ג'ף שאל אותו, המום. “אני לא חושב שלא דפקת מישהי שיצאת איתה.”
וויל עיסה את מצחו, ואני מצאתי את עצמי מחייכת. חיבקתי אותו אלי ושלחתי לאחרים מבט שדרש מהם לסתום. “תעזבו אותו,” אמרתי בקול מרגיע. “הוא סתם אוהב אותי, אז אל תרדו עליו יותר מידי.”
"היי!” וויל התקומם, לא נרגע.
צחקתי ונישקתי לו את האף. “נו, אתה יודע שגם אני סתם אוהבת אותך.”
"אלוהים שיעזור,” שמעתי את אנדרו אומר. “הם מתנהגים ככה כל הזמן?”
"אכן,” אמורי נאנח. “הם עד כדי כך גרועים.”
לאחר מכן, המשחק המשיך. כמובן שיצא לי עוד כמה פעמים להשאל על-ידי אנשים שונים, ובכל הפעמים האלו נשאלתי שאלות מביכות או, בפעם היחידה שבה העזתי לבחור חובה, נאלצתי לנשק את אנדרו נשיקה על הפה, למורת רוחו של וויל וגם, להפתעתי, של מורין.
וויל בכלל לא נשאל, למזלו, אבל עכשיו יצא לו לשאול את לא אחר מאשר אמורי. לפתע כולם השתתקו, ומשום מה היה מעין מתח באוויר. אמורי הסתכל על וויל במבט מתחנן, מסיבה כלשהי, ווויל הסתכל עליו במבט אטום – כלומר, משהו לא סימפטי במיוחד עמד להתרחש.
"אמת או חובה?” וויל שאל אותו בקול חסר צבע.
אמורי התכווץ במקומו, כאילו הוא נכבה ממשהו – אך ממה, לא ידעתי. “א-אמת.” הוא אמר, הולך על בטוח כמוני.
לפתע חיוך מעט קר התפשט על פניו של וויל. “האם אתה יוצא עם טיילור, אמורי?”
דממה.
פניתי להסתכל על וויל באי-הבנה, ואז מבטי נדד לאמורי, שלחרדתי היה קפוא במקומו, עם עיניו פעורות לרווחה בהבעת אימה. טיילור, שיש לצידו, קפא גם כן. אדי ואני לכסנו מבטים זו לזו, שתינו המומות, ואז החזרנו את עינינו לאחינו הגדול, שישב דומם.
"אני מחכה לתשובה,” וויל קטע את הדממה המתוחה.
אמורי נשך את שפתו התחתונה בלחץ, והביט ברצפה. וואפל, הכלב שלו שגם הוא עבר איתנו דירה, הרים את ראשו מהקצה של החדר, מתבונן בבעליו המובך.
ולפתע, אמורי עשה משהו שגרם להלם לשתק אותי. הוא הסתובב במקומו אל עבר טיילור, לקח את פניו בידיו, ונישק אותו.
מול כולם.
מול אדי ומולי.
"כן, אנחנו יוצאים,” הוא אמר כשהתנתק ממנו, שולח מבט מרוגז ומובך לוויל. “וכן, אני ביסקסואל. מרוצה?”
הייתי בשוק. אדי הייתה בשוק. אפילו טיילור היה בשוק. כולם היה בשוק, מלבד וויל, שרק חייך חיוך רחב ובהחלט מרוצה. “סוף כל סוף אתה מודה בזה,” הוא אמר לו. “חשבתי שלעולם לא תעשה את זה. מזל טוב על חצי-יציאתך מהארון, אמורי.”
]70[ וויל

מצאתי את עצמיי מסתכל על אלאנה, אמורי ואדריאנה, שישבו בסלון ביתנו, לאחר שכל האורחים הלכו – או ליתר דיוק, רק אנדרו וטיילור הלכו. האנה נשארה לישון עם קסאבי, וכריסטי עם ג'ף, וכל היתר גרו פה ממילא.
השלושה לא דברו, אלא בהו ברצפה, שקועים במחשבות. אפשר היה לראות בפעולה המסויימת הזאת שהשלושה קשורים בקשר משפחתי – גם אילו לא היו נראו דומים זה לזו.
אנחנו היחידי שנותרו ערים, בזמן שכל השאר הלכו לישון. מורין נראתה שמחה למדי, למען האמת, לפני שפרשה לחדרה, וידעתי שזה בגלל שאנדרו נתן לה את מספר הטלפון שלו. מי יודע – אולי משהו יצא ביניהם. מורין צריכה מישהו טוב, שלא כמו סיג'יי.
"למה לא אמרת לנו כלום על זה?” אדריאנה שאלה, מוציאה אותי ממחשבותיי.
אמורי התכווץ. “לא…” הוא לקח נשימה עמוקה. “לא הייתי מוכן.”
"אנחנו אחיות שלך, אמורי,” אלאנה אמרה בשקט. “אנחנו היינו מבינות.”
הוא לא ענה, ורק הסיט את מבטו, פונה להסתכל עלי במבט מעט כעוס. “למה עשית את זה ככה, וויל?” הוא שאל אותי, קולו מעט מרוסק.
"כי היית צריך איזושהי דחיפה לעשות את זה,” אמרתי לו, לא מצטער בכלל על מעשי. “ומגיע להן לדעת.”
"אנחנו מקבלות אותך כמו שאתה, אמורי מגוריאן,” אלאנה אמרה, קולה עצבני לפתע. “אני לא מבינה למה שמרת מאיתנו פרט כזה חשוב!”
"אני…” הוא נראה אבוד, לא בטוח בעצמו.
אדריאנה קמה ממקומה. “אני לא מבינה למה אתה חושב שאף אחד לא יהיה שם בשבילך, אם,” היא אמרה בקול מלא בצער. “אני לא מבינה למה אתה חושב שאתה לבד בעולם, כשאתה לא.”
"ומה איתכן?” הוא שאל, קולו מתגונן. “גם אתן מרגישות כמוני, שאתן לא רוצות שירחמו עליכן, או שלא יהיו שם בשבילכן. ואתן גם יודעות מה הסיבה לכך.” הוא נשמע מאשים.
אלאנה התכווצה. “לאמא אין שום קשר לזה.”
"אל תהיי טיפשה, אלאנה,” אמורי התרגז. “הם אשמים – הם אלו שגרמו לנו להרגיש ככה מלכתחילה, אז אל תבואי ותשפטי אותי על מה שגם את מרגישה!”
"לא ניסיתי לשפוט אותך, אמורי!” אלאנה התפרצה. “בסך הכל ניסיתי להבין למה שמרת דבר גדול כל כך מאיתנו!”
"אנחנו אוהבות אותך כמו שאתה, ולא משנה מה הנטייה המינית שלך,” אדריאנה אמרה בשקט, שומרת על קור-רוחה. “ואנחנו אחים, להזכירך. גם אם מה שאמרת נכון, זה לא אומר שאנחנו לא צריכים להשאר ביחד.”
אמורי הביט ברצפה. “אתן באמת מקבלות אותי שאני ביסקסואל?” הוא שאל במלמול.
"ברור,” אלאנה חיבקה אותו בבת אחת, אדריאנה מחבקת אותו מצידו השני. “אתה האח הגדול שלנו. איך אנחנו לא נקבל אותך?”
"גם אם היית אלפקה היינו מקבלות אותך,” אדריאנה הוסיפה לומר.
אמורי פלט צחוק קצר, וראיתי שהוא בוכה. הם נשארו מחובקים לעוד כמה דקות, עד שאמורי אמר להן שהוא בסדר. הן צחקו והתחילו להקניט אותו על היותו בי, ורווח לי לראות שהם השלימו, ושהכל בסדר עכשיו.
לאחר מכן, אדריאנה הלכה לישון, נושקת לאלאנה ואמורי ללילה טוב. “שנלך גם אנחנו לישון?” אלאנה שאלה, מסתכלת עלי.
רציתי לומר שכן אבל אמורי קטע אותי. “לכי לחדר, אלאנה. אני צריך לדבר עם וויל על משהו.” אמורי שלח לי מבט רב משמעות.
הנהנתי, ואלאנה הסתכלה על שנינו בחשדנות בזמן שנכנסה לחדר שלי – או ליתר דיוק, שלנו – וסגרה את הדלת אחריה. התיישבתי לצד אמורי, וחיכיתי שהוא ידבר.
"וויל,” הוא אמר בשקט. “אני מודה לך.”
משכתי בכתפי. “אין על מה.”
הוא הנהן, ואז פנה להסתכל בעיני, עיניו הכחולות חודרות לאפורות שלי. “ואני רוצה גם להזהיר אותך.”
הרמתי גבה. “להזהיר אותי על מה?”
הוא לקח נשימה עמוקה. “נכון שעדיין לא עשיתם… את זה,” הוא קמט את אפיו לאור המחשבה. “אבל רק רציתי שתדע, שאם תפגע בה, בדרך כזאת או אחרת, אני לא אחשיב אותך כחבר יותר.”
זה גרם לי לצחוק. “נראה לך שאני באמת מסוגל לפגוע בה?” שאלתי אותו, לא מאמין שהוא מסוגל להעלות בדעתו סיטואציה בה אני אפגע בה.
"זו חובתי כאח גדול להזהיר את החבר של אחותי הקטנה שאם הוא יפגע בה, אני אעשה הכל בשביל לפגוע חזרה,” הוא אמר בעקשנות. “וכך אני גם אעשה לאחיך הקטן והחרמן אם הוא לא יפסיק לבהות באדי כשהוא חושב שאף אחד לא רואה.”
גלגלתי עיניים. “היא עוד מעט בת שש-עשרה, ולוקאס בן תשע-עשרה. הוא בוגר מספיק בשביל לדעת מה נכון ומה לא.”
"אל תגן עליו,” אמורי הזהיר. “שניכם על הכוונת שלי, אפילו אם אתה חבר שלי. אז ראה הוזהרת.”
הבלעתי חיוך, מעריך את הבחור הזה על האומץ לבוא ולומר למישהו גדול ממנו מבחינה פיזית שאם הוא יפגע באחותו הוא יפגע בו חזרה. “ההזהרה התקבלה.”
אמורי הנהן. “ועכשיו, לילה טוב.” הוא פיהק. “לילה קשה עבר על כוחותינו.” הוא מלמל, ובמילים אלו, הלך לחדר שלו ושל לוקאס.
*
כמה ימים לאחר המסיבה, אלאנה הודיעה לי שרומיין רוצה לפגוש אותנו באיזו גלידריה. מצאתי את עצמי נוסע באלפא רומאו שלי ברחוב הראשי של העיר ומחנה ליד גלידריה שכונתית, שם רומיין חכתה לנו עם לא אחר מאשר ארצ'י.
"מה אתה עושה כאן?” שאלתי אותו בהפתעה, מסתכל על רומיין, ואז עליו שוב.
"אני יכול לשאול אותך את אותה שאלה,” ארצ'י אמר לי בגבה מורמת, ואז מבטו נדד לאלאנה, וניצוץ זיהוי ניכר בעיניו השחורות. “את אלאנה מגוריאן, נכון?”
"אתם מכירים?” אלאנה ואני שאלנו זה את זו זמנית, וגם ענינו ביחד, “כן.”
"עשיתי את הקעקוע שלי אצל ארצ'י,” אלאנה אמרה, מצביעה על הקעקוע שבעורפה. “רומיין לקחה אותי אליו, בטענה שהוא הכי טוב.” היא שלחה מבט רב משמעות לרומיין, שמשום-מה הסמיקה.
"ארצ'י ואני חברי ילדות,” אמרתי לה. “וגם הוא עשה לי את הקעקוע שלי.”
"איזה עולם קטן,” רומיין ציינה.
"רומיין היא אחותי הקטנה,” ארצ'י אמר בחצי-חיוך. “לא ידעתי שאתם מכירים.”
"אחותו החורגת,” רומיין הדגישה, שולחת לארצ'י מבט מרוגז, בזמן שהוא נאנח והתעלם ממבטה. משהו הלך בין השניים, וכשפניתי להסתכל אלאנה, ראיתי שגם היא שמה לב לכך.
במהלך שהותנו בגלידריה, שמתי לב לניואנסים קטנים בין ארצ'י לרומיין, כמו העובדה שהוא ניקה לה את הפה כשהיא התלכלכה, או שהיא הסמיקה בכל פעם כשהוא הסתכל עליה. בבת אחת הבנתי שרומיין דלוקה על ארצ'י – ולמען האמת לא יכולתי להאשים אותה, כי אחרי הכל ארצ'י היה גבר חתיך למדי – ושארצ'י מודע לכך, ומנסה להתעלם מכך. ובנוסף לכך, ידעתי שיש פה כל מיני סוגי לא-נכונות מסויימים; כמו עצם העובדה שרומיין בת שש-עשרה, וארצ'י גדול ממנה בעשר שנים, או שהשניים אחים – חורגים או לא, זה לא משנה.
בשלב מסויים, כשהלכתי עם ארצ'י לשירותים, החלטתי להעלות את הנושא, אבל כל שהייתי צריך לומר זה "רומיין – “ והוא שלח לי מבט שאתגר אותי רק להעז ולשאול את השאלה המבוקשת והאסורה, כך מסתבר.
"אל,” הוא הזהיר, קולו נמוך. “זה לא עניינך.”
"נכון,” הסכמתי איתו. “אבל רומיין היא כן ענייני. והיא דלוקה עליך.” לא הייתי מוכן שהוא יחסום את עצמו בפני.
פניו של ארצ'י היו רציניות מבדרך כלל – שזה אומר משהו, כי הוא תמיד רציני. “אני לא מתכוון לעשות עם זה משהו.” הוא אמר בשקט. “שלא לדבר על כך שאני לא מרגיש כלפיה אפילו קמצוץ ממה שהיא מרגישה כלפי.”
שזה מה שהיה עצוב בכל העניין. לפי איך שראיתי את ארצ'י מתנהג אליה, הוא החשיב אותה יותר כמו אחות קטנה מאשר כל דבר אחר. “ארץ', אם אתה צריך להתייעץ עם מישהו לגבי זה – “
"תודה, אמבי-מן, אבל אני באמת בסדר.” הוא קטע אותי בחדות.
לאחר מכן, חזרנו לשולחן, ולא יכולתי שלא לתהות אם רומיין נפגעת כל פעם מחדש מכך שארצ'י לא רואה אותי יותר מאשר אחות קטנה.
אבל לפי הבעתה המובכת ולפי הדרך בה היא הגיבה כשהתנהג אליה כפי שהתנהג, ידעתי שהיא נפגעת. ושזה הורס אותה מבפנים.
אך הנחתי שזה לטובה, כי ארצ'י מסוכן ושבור מידי בשביל מישהי תמימה וצעירה כל כך כמו רומיין. ולצערי, לא ידעתי אם אפילו משהו כמו אהבה יוכל להציל אותו.
]71[ אלאנה

"תארזי את החפצים שלך, אלאנה.”
פניתי להסתכל על וויל בהפתעה. ישבנו בחדר שלו, בזמן שאני עשיתי שיעורים לחופש והוא קרא את התסריט שלו לאחד מהסרטים בהם עמד להשתתף – לפחות עד שקלייטון התקשר אליו. “למה?” שאלתי, מבטי נטוע עליו בזמן שהוא פתח את ארונו והחל לשלוף את בגדיו שלו.
"אנחנו נוסעים לחופשה,” הוא אמר באנחה כבדה. “את ואני. לבד.”
צמרמורת מהסוג הטוב ביותר חלפה בי. “למה?” שאלתי, למרות שלא התנגדתי בכלל לרעיון של וויל ואני בחופשה לבדנו, בלי אף אחד, רק הוא ואני…
הסמקתי רק מלחשוב על כך.
וויל המשיך להעמיס בגדים במזוודתו. “הפפראצי גילה איפה אני גר, מסתבר,” הוא אמר במרירות. “ועכשיו הפוץ הקטן מנסה לקחת תמונות מחיי הפריטיות הכי פריטיים שלי. קלייטון אמר שהוא הולך לשכור תגוברת בטחונית בשביל לתפוס את המנוול, ובינתיים אנחנו צריכים לצאת מהעיר.”
"למה גם אני?” שאלתי, קמה ממקומי בכל זאת ומתחילה לארוז את בגדי. כבר התחלתי להתמקם בחדרו של וויל – בגדינו היו משולבים ביחד בארון, נעלינו מפוזרות ביחד, ואפילו השתמשנו באותה משחת שיניים לפני שהלכנו לישון.
"כי הם רוצים לתפוס גם תמונות שלך, החברה שלי,” הוא עצר לפתע את פעולותיו ופנה להביט בי, צער בעיניו. “סליחה שגררתי אותך לכל זה.” הוא אמר בשקט.
נאנחתי. “זו רק אחת מהמשוכות שצריך לעבור, וויל,” אמרתי לו, מתקרבת לעברו וכורכת את ידי סביב צווארו. “ואם זה דורש שנסע מחוץ לעיר לחופשה רק אתה ואני, אז אנחנו נעבור את זה.”
שפתיו התעקלו לחיוך ממזרי לפתע בזמן שידיו נתלפפו סביב מותניי, ידיו על ישבני. “את יודעת מה זה אומר כשבחור ובחורה יוצאים ל'חופשה', ליין?” הוא שאל, קולו נמוך, צרוד וסקסי לפתע, והוא רכן כך ששפתיו דגדגו את אוזני.
עמדתי על קצות אצבועתיי, עוצמת את עיניי למגע. “זה אומר רק אתה ואני, בחדר עם מיטה אחת, ללא בגדים,” אמרתי חזרה בקול צרוד משלי.
ידיו נדדו לירכי, מושכות אותי אלי, ממשמשות. “הו כן,” הוא לחש, שפתיו מנשקות את תנוך אוזני. “ללא בגדים נשמע מזמין בהחלט.”
צחקקתי, מסמיקה תוך כדי. סוף כל סוף הגיע הרגע המיוחל בו לא רק נהיה רחוקים מכולם, לבדנו איפשהו, אלא גם נעשה… אלוהים שיעזור לי.
הוא צחק צחוק נמוך ושחרר אותי בבת אחת. “ועכשיו תארגני מזוודות כדי שנוכל לצאת לדרך,” הוא אמר בקול פוקד, מחייך חיוך מרוצה.
חייכתי אליו חזרה, ותוך שעתיים מצאתי את עצמי באלפא-רומאו של וויל, נוסעת איתו הרחק מהעיר. המזוודות שלנו היו בתא המטען, לאחר שאמורי וקסאבי, היחידים שנכחו בבית באותו רגע, עזרו לנו לסחוב אותן. נאלצנו לארוז הרבה בגדים כי לא ידענו לכמה זמן נעדר.
כמובן, נאלצתי גם ליידע את אחיי ואת האנה וכריסטי על כך. האנה וכריסטי איחלו לי בהצלחה נרגשת, והודיעו לי שאני סוף-סוף הולכת להפוך להיות אישה ולהיות חלק מחבורת הלא-בתולות שלהן. אמורי לא נשמע נלהב מהרעיון, אבל נאנח ואמר שהגיע הזמן. אדי מצידה הייתה נרגשת לשמוע על כך ואפילו התקשרה לוויל והודיעה לו לעשות את החופשה הזאת כמה שיותר רומנטית בשבילי.
בנסיעה עברנו על פני חוף הים שלי, איפה שאהבתי הכי להיות. נזכרתי בלילה זרוע הכוכבים ההוא, שבו ישבתי בו עם וויל ודיברנו על כל מיני דברים. זה היה אחד הלילות הבלתי נשכחים בחיי – לחלוק את המקום הסודי שלי עם מישהו שאני אוהבת, לדבר על סתם דברים יומיומיים עם מישהו שאני אוהבת… אלו דברים שלא חלמתי לעשות לפני כמה חודשים עם אף אחד. ובטח שלא עם וויל בלק, מכל האנשים בעולם.
"על מה את חושבת?” וויל שאל אותי, מלכסן את מבטו לעברי.
חייכתי. “זוכר את הלילה ההוא שישבנו כאן בחוף הים?” שאלתי אותו.
הוא חייך גם כן. “איך אני יכול לשכוח?”
צחקתי. “אני כבר לא יכולה לחכות שנגיע…” החלפתי נושא.
"תאמיני לי, גם אני לא יכול,” הוא בהחלט נשמע נלהב. “ויש לי כבר רשימת דברים לעשות.”
"כמו מה?” שאלתי בהפתעה. “אנחנו נוסעים בסך הכל למלון באזור של מלונות. מה כבר יש לעשות שם?”
"זה לא סתם 'מלון', גברת מגוריאן,” הוא הודיע לי. “זה מלון חמישה כוכבים, שיש שם מסעדה שזכתה בכמה וכמה כוכבי מישלינג, אז נא לא לזלזל. וזה אחד המלונות הכי יקרים בעולם, לידיעתך, שלא לדבר על תפוס כמעט כל ימות השנה. קלייטון נאלץ לעזור לי להשיג חדר במלון הזה – ולא סתם חדר, אלא סוויטה.”
סנטרי נפל לרצפה מרוב שוק. “אל תגיד לי שהוצאת על החופשה הזאת כל כך הרבה כסף!” התקוממתי.
הוא גלגל את עיניו. “יש לי יותר מידי כסף גם ככה, ליין. אז למה לא לפנק את עצמנו אם אנחנו יכולים?” הוא לכסן מבטו לעברי.
הסמקתי מעט ושאלתי, “אז מה אתה מתכנן לנו?”
"יש במלון ספא וברכה ענקית – שלא לדבר על אירועים בערב. לדוגמא, היום כשאנחנו מגיעים, יש הופעת מחווה לבון-ג'ובי של איזו להקה מפורסמת שעושה מחוות כאלו ואחרות.” הוא חייך חיוך מעט סודי. “להופעה הזאת אנחנו נלך בטוח.”
צמצמתי את עיניי בחשדנות. “למה?”
"כי אני אוהב בון-ג'ובי, ואני יודע שגם את,” הוא גחך לעברי.
הגענו למלון לאחר עוד חצי שעה של נסיעה, ואני עמדתי מולו בהלם מוחלט בזמן שוויל קרא למישהו להוציא לנו את המזוודות מהמכונית. המלון היה ענקי – לפחות חמישים קומות, ואני לא צוחקת. רמת הפאר שלו מבחוץ הייתה אדירה, מפני שהוא היה עשוי אבנים מאבנים מבריקות, ונראה מנצנץ כל כך לאור השמש. וכשוויל ואני נכנסנו פנימה, אחד העובדים של המלון גורר את המזוודות אחרינו, ראיתי כמה שהמלון הזה מדהים גם מבפנים. שנדליירים מנצנצים עשויים יהלומים קטנים השתלשלו מהתקרה הגבוהה; הכל היה עשוי שייש טהור ומנצנץ; הרצפה הייתה מבריקה וחלקה, עם שטיחים אדומים ומלכותיים המובילים לחדר האוכל, למעליות, ואפילו לאולם נשפים, שהיה שם.
"זה המלון הכי מדהים שראיתי אי פעם,” מלמלתי, לא מסוגלת להתיק את עיניי מכל המקום הזה שמולי. במרכז הלובי הייתה מזרקה קטנה עם פסל של קופידון במרכזה, והמים היו כל כך נקיים ומנצנצים עד שהיה לי קשה להסיט את מבטי.
וויל צחק. “אני נהנה לראות כמה פלא יש לך בעיניים,” הוא לקח את ידי בידו, גורם לי להסתכל עליו. “ועכשיו, כדאי שניקח את המפתחות שלנו ונעלה לחדר לשים את הדברים.”
נכנסנו למעלית הרחבה ביחד עם סוחב-המזוודות שלנו, ואני המשכתי להרגיש תדהמה, אפילו בתוך המעלית. כי הייתה שם ספה לישיבה, וכפתורים מלכותיים שהראו שיש שמונים קומות למלון – אפילו יותר משחשבתי.
וויל ואני התיישבנו על הספה והוא כרך את זרועו סביבי, מצמיד אותי אליו. “אנחנו בקומה שבעים ושלוש, דרך אגב,” הוא אמר לי בחיוך רחב. “סוויטה מספר 13,450.”
צחקתי צחוק מעט מבוהל. “למה לו קומה שמונים, חדר מספר 50,000 וזהו?”
"למען האמת ניסיתי להשיג את הקומה הכי עליונה, אבל נגמרו המקומות.”
"וויל!” נזפתי בו, סוטרת לו על היד קלות. “קומה שבעים-ושלוש זה מספיק בהחלט!”
הוא גחך ונשק לרכתי. “אני בטוח.”
לאחר בערך עשר דקות הגענו לקומה שבעים-ושלוש. בקומה היו בסך הכל ארבעה דלתות, ואחת מהן הייתה שלנו. סוחב-המזוודות שם לנו את המזוודות בסוויטה, ולאחר שוויל השאיר לו טיפ נכבד ביותר, שגרם לי לעיני להפער לרווחה בתדהמה נוספת לאותו היום, הוא קד לנו קידה עמוקה ויצא מהחדר, סוגר את הדלת אחריו.
וויל לקח את המזוודות לחדר השינה, ואני בינתיים מצאתי את עצמי חוקרת את הסוויטה. בסלון של הסוויטה הייתה ספה אחת גדגולה ומלכותית, שנראתה נוחה להפליא, וטלוויזיית פלזמה ענקית. ליד הסלון הייתה דלת הזזה שקופה שהובילה למרפסת בגודל בינוני, עם נוף מהמם לים, וגם למפרץ העיר שלנו, שניתן היה לראות מרחוק, שלא לדבר על המגדלור הגבוה שם.
השירותים עצמם היו משהו לא מהעולם הזה. האסלה הייתה מרובעת – ממתי יש דבר כזה אסלות מרובעות? – והכיר היה עמוק עם כל מיני דברים מלכותיים שלא ידעתי לקרוא להם בשם. חדר האמבטייה היה במקום אחר בכלל – צמוד לחדר השינה.
חדר השינה עצמו היה כמו מהסרטים. מיטה ענקית, כמו שתי מיטות זוגיות מחוברות, עם שמיכת פוך שנראתה רכה ביותר ומצאים זהובים-לבנים. היה שם ארון-קיר מעץ מהוגני עתיק ויפהפה. ובקיר שממול לארון היה חלון גדול שהשקיף על אותו נוף כמו מהמרפסת. וויל בינתיים סידר את הבגדים שלנו בצידו השמאלי של הארון, ואני ניגשתי לחלק הימני ופתחתי. עכשיו הבנתי איפה חדר האמבטיה היה.
האמבטיה, שהכניסה אליה הייתה ניתנת רק דרך הארון, מסתבר, הייתה גדולה. היא הייתה מרובעת, כמו ג'קוזי, עם מגבות מוקפלות באופן מסודר כל כך לצידיה, וסבונים ושמנים ארומטיים למיניהם גם כן מחכים לפעולה. התחשק לי כל כך לנסות את הכל שם – אבל הכרחתי את עצמי לחכות עם זה.
יצאתי מחדר האמבטיה וסגרתי את דלת הארון אחרי. “זו הסוויטה הכי מדהימה שראיתי בחיי,” קבעתי עובדה.
וויל צחק. “אני שמח שאת שמחה, ליין.” הוא הביט בי, מבטו רך.
לא יכולתי לעמוד בזה. לקחתי את פניו בידי ונישקתי אותו בבת אחת. הוא נהם אל תוך פי בבת אחת, זורק את ידיו סביבי בהתלהבות ולוחץ אותי אליו, מנשק אותי בפראות. לשונו התנגשה בלשונות, שפתיו נמעכו לשלי, ואני עצמתי את עיניי, נהנית מכל שנייה. אך לפני שהספקתי לקרוע את חולצתו ממנו או משהו כזה, הוא ניתק את שפתיו ממני ושלח לי מבט מזהיר. “אנחנו קודם כל הולכים להינות,” הוא הודיע לי. “יש לנו את כל היום לפנינו – אפילו לא צהריים עדיין. בלילה… זה כבר משהו אחר.” הוא חייך חיוך מהמם.
לא הרשיתי לעצמי להסמיק, ובמקום זאת פניתי לעזור לו לסדר את הבגדים בארון.
כשסיימנו עם הבגדים, וויל ליפף את זרועותיו סביבי ושאל, “מה את רוצה לעשות עכשיו?”
בטני השיבה בשביל שתינו. הסמקתי קלות ואמרתי, “אני מניחה שלאכול צהריים. אמרת משהו על מסעדה בעלת כוכבי מישלינג..?”
וכך ירדנו לקומה הראשונה, איפה שהמסעדה הייתה ממוקמת. כמו שוויל אמר, המסעדה הייתה מפוארת ביותר, המלצרים לבושים בהידור רב, ואנחנו לבושים בבגדים פשוטים לחלוטין. אבל המלצרים לא התלוננו על הופעתנו כמו שחששתי, וכששאלתי את וויל למה, הוא אמר לי שהם מזהים אותו ומעניקים לו יחס של לא פחות מאשר ראש הממשלה. זה גרם לי לצחוק.
אחד הקירות במסעדה היה שקוף כך שיכולנו לראות את הנוף המדהים שבחוץ. הושיבו אותנו – לאור בקשתו של וויל – ליד הקיר הזה, ולא יכולתי שלא לשמוח. “הנוף הזה פשוט משגע,” אמרתי לו. “אני מסוגלת פשוט לבהות בו שעות.”
"את צריכה לראות את הנוף הזה בחורף,” וויל חייך. “יצא לי פעם או פעמיים כשבאתי הנה עם אחד מצוותי ההפקה בהם הייתי. זה היה מראה מדהים.”
"אז תביא אותי לכאן בחורף,” הוריתי עליו.
"אני מתכנן לעשות זאת בהזדמנות,” הוא השיב.
ארוחת הצהריים הייתה מופלאה. האוכל היה כל כך טעים, עד שהרגשתי שאני עומדת לגמור רק ממנו. כמובן שברגע שחשבתי זאת האדמתי לחלוטין, ווויל תבע לדעת על מה אני חושבת, אך הודעתי לו שהפלפל היה בסך הכל חריף מעט יותר מידי, והוא ירד מהנושא. אפילו לחשוב על דברים גסים גרם לי להסמיק. מה לא גרם לי להסמיק?
לאחר ארוחת הצהריים, חזרנו לסוויטה שלנו והתארגנו לבריכה. וויל אמר לי להביא בגד-ים כשעוד היינו בבית, ואני למזלי ארזתי בגד ים כשעברתי לגור אצלו. אז לבשתי את בגד הים, שהיה ביקיני בצבע כחול כהה, ומעל לבשתי שמלת-קיץ פרחונית. היה מספיק נעים בשביל שלא יהיה לי קר.
וויל ואני ירדנו לבריכה, שהייתה כמעט וריקה לגמרי מאנשים. עשינו תחרויות שחייה, ואפילו שחקנו תופסת, כשהוא תופס אותי כל פעם מחדש מרוב שהוא מהיר – אפילו בשחייה. ובעל פעם שהוא תפס אותי, הוא נישק אותי נשיקה שגרמה לנשימתי להיעצר ולליבי לדהור.
כשירדה החשכה, חזרנו לסוויטה שלנו, ווויל נתן לי להתקלח ולהתארגן לארוחת הערב ראשונה. נכנסתי לאמבט הענק, אבל לא השתהיתי יותר מידי. חשש החל להתגנב לבטני, והרגשתי כאילו נקשרו שם אלפי קשרים. הלילה התקרב לאיטו, וכשהלילה ירד לחלוטין…
רציתי את זה כל כך הרבה זמן, ועם זאת חששתי. איזו אישה לא חוששת לפני הפעם הראשונה שלה? ועוד עם מישהו שהיא אוהבת בכל ליבה? המחשבה הייתה מלחיצה ומרטיטה בו זמנית.
לאחר שקרצפתי את עצמי, לקחתי מגלח שהבאתי מהבית והתחלתי לגלח את את רגלי – אדריאנה טעתה; אני כן צריכה לגלח, רק הרבה פחות מבנות רגילות – ותהיתי אם עלי גם לגלח את המפשעה, אבל כשניסיתי, החלטת שלא. אם וויל רוצה אותי, שיקבל את הפות שלי כמו שהוא, עם כל התוספות
צחקקתי לפתע, מסמיקה תוך כדי. פות זו מילה מצחיקה ומביכה בו זמנית. פות. צחקקתי שוב, כמו סתומה. אוי לא, אני מתחילה להלחץ יותר מידי מהלילה הזה.
.החלטתי שלהשאר באמבטיה לבדי זה לא רעיון טוב, אז יצאתי מהמקלחת במהרה והתנגבתי בחופזה. לבשתי מכנסי טיץ שחורים וארוכים, עם מגפונים כחולים, ומעל חולצה עם שרוולים עד המרפקים בצבע כחול כהה, כמו שידעתי שוויל אוהב. את שיערי ייבשתי באמצעות הפן שהיה שם, ואז אספתי אותו לקוקו הגבוה שלו בהדיקות יתר. לאחר מכן התאפרתי קלות ושמתי את המשקפיים שלי.
יצאתי מהמקלחת, ווויל בהה בי לכמה רגעים, חיוך אמיתי מתפרש על פניו. “אני לא יודע איך אני יכול להכיל את היופי שלך כל יום מחדש,” הוא אמר בכנות מתפרצת אליה לא ציפיתי.
לא יכולתי שלא להסמיק והשפלתי את מבטי. “ת-תודה.” מלמלתי.
"אין על מה,” הוא אמר, ונכנס להתקלח, סוגר אחריו את הדלת. לקחתי נשימה עמוקה ונאנחתי.
חיכיתי לו בישיבה על המיטה וכשהוא יצא מהמקלחת לאחר כרבע שעה, לא יכולתי להתיק את עיניי ממנו. הוא לבש את אחד ממכנסי הג'ינס הכי סקסים שלו, שהיו שחורים ומשופשפים. חולצתו הייתה קצרה בצבע אפור כהה, שישבה על גופו באופן מושלם כל כך עד שכל קובייה בחזהו הייתה בולטת דרכה. שיערו היה פרוע ומעט לח עדיין מהמקלחת, יושב בשלמות על מצחו וצווארו. עיניו הכסופות חדרו לשלי, ואני הרגשתי שאני נמסה. שוב. ושוב. ושוב.
הוא הושיט לי את ידו, זאת עם הקעקוע, ואני לקחתי אותה. הוא מייד כרך את ידו סביבי, והוביל אותנו אל מחוץ לסוויטה ולמעלית בדממה נינוחה אך מלאה בניצוצות של ציפייה. שנינו היינו מודעים למה שהולך להגיע בלילה, ולהפתעתי, לא רק אני הייתי לחוצה מכך.
הגענו לקומה הראשונה, שם הלכנו אל עבר אולם קטן שם התקיים מופע המחווה של בון-ג'ובי. וויל תפס לנו מקום טוב ממש ליד הבמה, בין שולחנו אחרים, ושם מלצר ניגש אלינו ושאל אותנו מה אנחנו רוצים להזמין. לא הייתי מסוגלת לאכול דבר מרוב שבטני הייתה מלאה בפרפרים, אז הזמנתי רק כוס שוקו חם, ווויל גם כן לא היה רעב אז הזמין רק את הקפה השחור שלו.
"אני מתרגשת,” לחשתי לו בזמן שחיכינו למופע להתחיל.
וויל ידע שאני לא מדבר על המופע, ולקח את ידי בידו ולחץ. “אל תדאגי,” הוא אמרה לי חזרה בשקט. “את יודעת שאני אעשה את זה הכי טוב שאפשר בשבילך.”
הנהנתי במתיחות, ידי, זאת שבידו, מתחיל להזיע מעט. “אני… אני יודעת שזה לא הכי נעים בפעם הראשונה.” מלמלתי, מרגישה את פניי מתלהטות.
הוא כנראה חש בלחץ שלי, כי הוא עזב את ידי וכרך אותה סביב כתפי. “היי,” הוא אמר ברוך, מנשק את מצחי. “אל תלחצי. אם את לא מרגגישה שאת מוכנה, אפשר גם לחכות עם זה עוד לילה. זה לא קריטי; יש לנו את כל הזמן שבעולם. אני לא מאמין שקלייטון והחברים שלו יצליחו לתפוס את הפפראצי הממזר הזה בזמן הקרוב.”
חיוך התפשט על פני. “אני אוהבת אותך,” מלמלתי.
"תגידי לי את זה כשנהיה במיטה.” הוא ביקש בשקט.
לאחר כמה דקות, הלהקה עלתה על הבמה. הזמר, ששמו היה ברנדון, מסתבר, הציג את חברי הלהקה והם התחילו בשיר הראשון – “It's My Life”. הלהקה לא בצעה את השירים באופן רוקנרולי לחלוטין, אלא קצת יותר שקט מבון ג'ובי, יותר אקוסטי, אבל זה לא היה רע. למעשה, זה היה אפילו מעולה.
"לא היו נותנים להם להופיע כאן אם הם לא היו טובים,” וויל לחש לי ואני צחקתי.
בסביבות השיר העשירי, הייתה הפסקה קצרה בה הלהקה שתתה מים והתארגנה לקראת השיר הבא. “אני כבר חוזר,” וויל אמר לי פתאום, וקם מן השולחן. הוא התקרב אל עבר הזמר, שלגם מן בקבוקו באותו הרגע, והחל להתלחשש איתו. עיניו של הזמר ניאורו לפתע, והוא הבזיק את מבטו לעברי. הרגשתי שליבי מחסיר פעימה, ותהיתי מה וויל מתכנן בשבילי.
כשהלהקה עלתה שוב לבמה, וויל חזר להתיישב לידי. “את תיכף תראי,” הוא ענה לשאלה שבמבטי.
לאחר עוד שני שירים שהלהקה שרה, הזמר, ברנדון, עצר לפתע. “ועכשיו, אני מזמין לבמה את וויל בלק לשיר איתנו את השיר Always,” הוא אמר בחיוך רחב, בזמן שוויל קם ממקומו, והקהל מחא כפיים.
עיניי נפערו לרווחה בתדהמה ופליאה כשוויל עלה לבמה, ברנדון מושיט לו גיטרה חשמלית. הוא שם אותה, וכיוון את המיקרופון כך שיתאים לו. שמעתי כמה בנות נאנחות מרחבי האולם, והרגשתי שוב את התחושה הפוססיבית שהרגשתי הרבה יותר מידי כשאני עם וויל בציבור. “ערב טוב לכולם,” הוא אמר בשיא-הטבעיות, כאילו הוא נולד על הבמה ושם נשאר – ואולי זה באמת מה שקרה. “אני רוצה להקדיש את השיר למישהי מאוד מיוחדת לי – וכן, אני מודע לעובדה שזה נדוש ודביק, אבל בשבילי זה אומר הרבה.” הקהל צחק, ווויל נטע את מבטו עלי. “אז אלאנה מגוריאן, השיר הזה בשבילך.”
הסמקתי קשות כשהרגשתי במבטיהן החודרים של הבנות סביבי, וידעתי שהן מקנאות בי על כך שמישהו כמו וויל בחר במישהי כמוני. אבל החלטתי שלא איכפת לי – הוא שלי, ואני שלו. ומי שתרצה אפילו לבוא בינינו, מוזמנת לנסות. אני לא אתן לו ללכת פעם נוספת.
השיר התחיל, וברגע שוויל פצה את פיו, אני הרגשתי שאני נמסה בפעם המאה באותו היום. הוא אמר לי בעבר שמוזיקה היה תחום שיותר אתגר אותו מאשר משחק או דגמון, וידעתי שהוא פסנתרן אדיר, אבל לא ידעתי שהוא גם זמר וגיטריסט מעולה. הקול שלו היה מחוספס, מזכיר באופן מסויים את קולו של בון ג'ובי, ואצבעותיו כמו רקקדו עם המיתרים. הייתי שבויה בקולו, בנגינתו, עד שלרגע זה היה כאילו רק הוא ואני בעולם, והוא מנגן ושר לי באופן בלעדי.
וכשהשיר נגמר, הקסם לא התנדף איתו, אלא נשאר. וכשוויל ירד מהבמה, לאחר שהודה לקהל והחזיר את הגיטרה לברנדון, הוא התיישב חזרה לצידי, מחבק אותי אליו לקול מחיאות הכפיים.
ובאותו הרגע, ידעתי שאין מצב שאנחנו לא עושים אהבה הלילה.
*
לא יכולתי לחכות שהמופע הסתיים, אבל הכרחתי את עצמי למרות הכל. וברגע שהצליל האחרון של השיר האחרון נשמע, גררתי את וויל אל מחוץ לאולם, לא מחכה בשביל למחוא ללהקה כפיים, על אף שזה הגיע להם. חיכיתי בחוסר סבלנות מובהק למעלית להגיע, ווויל בינתיים הסתכל עלי בגבה מורמת, שעשוע ניכר בעיניו.
כשהמעלית הגיעה היא הייתה ריקה, תודה לאל, וכשדלתותיה נסגרו מאחורינו, לא יכולתי לשאת בעורי הבוער והצמדתי את וויל לקיר המעלית, מדביקה את שפתיי לשלו. הוא היה מופתע מהנועזות שלי, אך לא היסס לנשק אותי חזרה ולעטף אותי בזרועות השריריות שלו. גנחתי לתוך פיו, מרגישה את הצורך הזה כמו בכל פעם שאני איתו, וידעתי שהלילה, הצורך הזה יעלה על סיפוקו.
"ליין,” הוא גנח לתוך פי במעט כאב. “בואי נחכה שנגיע לחדר – “
"אני לא מסוגלת,” התנשפתי, אוחזתי בבד חולצתו בשביל להשאר על רגליי. עיניי התנגשו בשלו, שהיו מלאות באש וסערה של רגשות, כמו שלי. “אני חייבת אותך. עכשיו.”
הוא פלט צחוק קצר ונמוך. “זה נורא מחרמן שאת חרמנית והכל, אבל אנחנו עוד דקה מגיעים, אז בבקשה תתאפקי קצת.” הוא נשמע כאילו המחשבה על להתאפק עוד שנייה מציקה גם לו.
"למה?” שאלתי בעיניים פעורות, שפתי מוברשת כנגד שלו באופן שגרם לשנינו להיאנח. “עכשיו…”
המעלית נעצרה, משמע שהגענו לקומה שלנו, תודה לאלוהים. הוא משך אותי החוצה מן המעלית, כמעט מניף אותי מרוב העוצמה בה הוא לקח אותי לחדר. הוא פתח את הדלת בתנופה, כמעט והשליך אותי פנימה, ואז סגר אותה מאחורינו, נועל אותה בבת אחת. הסוויטה הייתה חשוכה, אך זה לא שינה הרבה, כי וויל היה עלי תוך שניות, וכל שהייתי צריכה לראות היה מולי. הוא הצמיד אותי לקיר כמעט בכוח, אבל נשמר מלפגוע בי. הוא נישק אותי כאילו הוא לא יכול לחשוב על משהו אחר שיחזיק אותו בחיים, וזו הייתה התחושה הכי מדהימה, להיות מנושקת ככה. ידיי מחצו אותו אלי, כמו שידיו לא הפסיקו למשש את האגן שלי, ואז את ירכי, ואז ישבני. גנחתי לתוך פיו, והוא נהם בתגובה.
הרגשתי שבגדים זה יותר מידי. רציתי להרגיש את עורו בעורי, וכמה שיותר מהר. משכתי את חולצתו כלפי מעלה, והוא הבין מה אני רוצה ועזר לי להוריד את חולצתו מגופו בתנופה אחת חדה. הוא היה מייד עליי שוב, אך הפעם חזהו חשוף לעיניי. נתתי לידיי לשוטט על חזהו, והרגשתי לראשונה את העונג שבלגרום למישהו עונג. הוא גנח, ולפני שהבנתי מה קורה, הוא כמעט וקרע את החולצה מעלי, מותיר אותי בחזייה.
"למיטה,” הוא לחש פתאום, ולפתע הוא הרים אותי וסחב אותי לחדר השינה, שם הוא זרק אותי על המיטה, לאחר שהוריד את נעליו ונעליי, ואז הוא היה מעליי שוב. בתנועה מיומנת חזייתי מצאה את דרכה לרצפה, ונותרתי רק עם הטיץ עלי. הוא עצר לרגע, הרים את עצמו על ידיו והסתכל עליי בעיניים מלאות ערפילים מרוב תשוקה. “את הבחורה הכי יפה שאני הולך לזיין.” הוא הודיע לי בקולו הצרוד והסקסי.
באותו רגע עיניו נדדו לחזי החשוף, וסומק עלה על פניי. באופן אינסטינקטיבית כיסיתי את החזה שלי עם ידיי, מסיטה את מבטי ממבוכה – אחרי הכל, מעולם אף בן לא ראה את החזה שלי. אבל וויל לא הרשה לי להתבייש, ולפת את פרקי ידי והצמיד אותן למיטה, חושף את חזי פעם נוספת. “תסמכי עלי,” הוא לחש. “ותני לי לראות אותך כמו שאת.”
לא יכולתי לדבר. בלעתי את רוקי, והנהנתי באיטיות. הוא הניח את מצחו על מצחי, עיניו בוערות את עיניי. “כן?” הוא שאל, מבקש אישור.
וידעתי שאין לי תשובה אחרת לתת לו. “כן.” מלמלתי, מצליחה איכשהו לפלוט את המילה היחידה הזאת, שגרמה לו לנשק אותי בפראות, להצמד אליי, ולידיו לנדוד לחזי. קריאת הפתעה נמלטה מפי. התחושה הייתה לו מוכרת, אבל משכרת. בבת אחת, רציתי את ידיו על כל כולי, אבל הוא החליט שנוח לו לעסות את חזי. התחלתי לגנוח במהירות, עיניי מתגלגלות לאחור מרוב עונג, ולפתע הרגשתי את שפתיו על פטמתי.
צרחה של הנאה נמלטה מפי, ואני חסמתי את פי בבת אחת בידיי, מובכת מהקולות שיצאו לי מהפה. אבל זה לא גרם לוויל להפסיק – וכמה שהוקרתי לו תודה על כך. הוא נישק את אחת הפטמות שלי, ולפתע, לשונו נכנסה למשחק וצרחה נוספת נמלטה מפי. הרגשתי אותו מחייך נגד עורי והוא מלמל, “לא ידעתי שאת כזאת קולנית במיטה.”
זה גרם לי להאדים אפילו יותר, והצלחתי לפלוט, “וו-וויל!” לפני שהרגשתי משהו שגרם למוחי להתרוקן מכל מחשבה אחרת, ולעונג להציף אותי במקום. הוא נשך את הפטמה שלי, שם את הזקיר הקטן בין שיניו.
"וויל!” גנחתי כל כך חזק, עד שפרצופי כבר בטח ודמה לסלק מרוב מבוכה.
וויל המשיך לעשות עם שפתיו כל מיני דברים מופלאים לפטמה שלי, עד שהרגשתי איך משהו בתוכי עולה ועולה, הולך ומתגבר, ואז לפתע התחושה הזאת של אלפי הקשרים בבטני חזרה בעוצמה מוכפלת, הקשרים נקשרים עוד ועוד, כמנסים לאחוז במשהו… משהו שרצה לצאת…
ואז וויל עבר לפטמה השנייה, מעסה את הראשונה עם אצבעותיו המושכלות, והקשרים נפרמו בבת אחת והרגשתי איך האורגזמה לוקחת אותי למקום של אושר עילאי. גופי היה רפה, אבל וויל המשיך לעבוד עליו כאילו כרגע שום אורגזמה לא קרעה אותי לשניים.
"וויל…” התנשמתי. “וויל… אני לא… אני לא נושמת…”
"ששש…” הוא לחש, הבל פיו מדגדג את פטמתי הזקורה. “תני לי…”
ואז לפתע הוא עזב את אזור החזה שלי, ונדד מטה, אל בטני. שם, ידיו לקחו את קצה מכנסי והפשיטו אותן ממני באיטיות משכרת. הרגשתי שגבי מתקשת מעט כשנותרתי רק בתחתונים מולו. כשהמכנסיים היו על הרצפה, הוא חזרה לבטני, שם הוא הדביק לי נשיקות קטנות ומענגות יותר מכל דבר אחר שהרגשתי בחיי. הקשר בבטני נקשר שוב, התהדק בחוזקה בציפייה. אבל וויל לא סיים, והפשיט אותי גם מתחתוניי, כך שנותרתי עירומה כביום הולדתי, לראשונה בחיי, אל מול גבר.
הוא צחק לפתע צחוק נמוך. “אני איידע את אדי שיש מקום בו יש לך שיער,” הוא לחש, ואני הרגשתי שאני מאדימה אפילו יותר.
"וויל… ז-זה מ-מביך…” מלמלתי, בזמן שהוא הניח את ידיו על ירכי ופתח את רגליי, כך שהייתי פתוחה לחלוטין מולו, פגיעה אפילו. אבל סמכתי עליו. מאז ומתמיד סמכתי עליו. וידעתי שהוא יעשה לי את הפעם הראשונה בלתי נשכחת – באופן הכי טוב שיש.
"אני צריך שתהיי רטובה ומעונגת ברגע שנגיע לעניינים,” הוא אמר בגניחה. “אז אל תדאגי. וחוץ מזה,” הוא חייך לפתע, עיניו בהירות מבין החשכה. “אחרי כמה פעמים, את כבר לא תהיי מובכת.”
קיוויתי שהוא צודק. “וויל…”
"אל תדאגי,” הוא לחש, ואז לפתע, שפתיו היו על איבר מיני, והרגשתי שמוחי מקושקש כמו חביתה. גבי התקשת בבת אחת, וכבר לא היה לי איכפת שאני צורחת וגונחת באופן מביך למדי. זה היה יותר מידי. היה לי חם, והיה לי קר, ושום חם, ושוב קר, והרגשתי שבטני מתכווצת ומתרחבת, שהלחץ הזה שבי חייב להגמר, שאני צריך לגמור, ודחוף.
ואז וויל עשה משהו עם הלשון שלו שגרם לי לצרוח, “וויל!” ולגמור בפעם השנייה באותו לילה. התנשפתי כאילו רצתי מרתון, גופי רפוי, כל הכוח נטש אותי. אבל וויל לא הפסיק. ושפתיו נדדו מאיברי מעלה ומעלה עד שהגיעו לפי, ונישקו אותי את הנשיקה הכי פתוחה שיכולה להיות. טעמתי את טעמי בפיו, ומשום מה זה לא היה מגעיל כל כך כמו שתמיד חשבתי שזה יהיה.
"הטעם שלך משכר,” הוא מלמל לתוך פי. “את מדהימה, אלאנה.”
גנחתי. לא יכולתי לדבר. המוח שלי לא עבד כמו שצריך בשביל לעזור לי לדבר.
ואז לפתע וויל הסיר את עצמו ממני, פשט את מכנסי ותחתוניו, וחזר אליי, עירום כמוני. הוא נישק אותי שוב, כורך את ידיו סביב מותניי, שנדדו מייד לירכיי ואז פתחו את רגלי אפילו יותר. “אני מצטער מראש,” הוא מלמל, ואז הניח את ראשו על כתפי, שפתיו נושכות אותי בחוזקה, והתחיל לדחוף.
היה לי קשה לנשום, והרגשתי שאני נופלת, ווויל הוא חבל ההצלה שלי. ידי היו סביו, לוחצות אותו אלי, רגלי, שהיו פתוחות לרווח, נכרכו סביב אגנו, ואני נשכתי גם כן את כתפו, עוצמת את עיניי בחוזקה בזמן שהוא דחף את איברו אל שלי. הוא החזיק אותי צמוד אליו באופן בלתי אפשרי, והמשיך לחדור אליי באופן איטי כל כך, עד שהרגשתי שאני צריכה אותו בתוכי יותר מתמיד. הרגשתי את גודלו העצום, ואת אורכו, וידעתי שזה יכאב, אבל לא היה לי איכפת באותו הרגע. שום דבר לא היה לי משנה. רק רציתי אותו בתוכי כבר.
ניסיתי למשוך אותו אליי, שיבין את רצוני, ובבת אחת, בתנועה חדה אחת, הוא דחף את עצמו לגמרי לתוכי, ואני צרחתי “וויל!”, אוחזת בו כקרש ההצלה שלי. הרגשתי בכאב מנפץ שהביא לי דמעות לעיניים, אבל החזקתי חזק, מנסה לעכל את התחושה שלו בתוכי. זו הייתה תחושה כל כך לא מוכרת, אבל לא רעה. בכלל, בכלל לא רעה.
"בסדר?” קולו היה כל כך צרוד, עד שכמעט לא הבנתי אותו. אפילו עכשיו, כשהוא בתוכי, כשהבתולים שלי נלקחו על ידיו, הוא החזיק את עצמו, התאפק, בשביל שלא יכאב לי. לא רציתי שהוא יתאפק יותר, לא רציתי שהוא יחזיק את עצמו. רציתי שהוא יתן לי את כל כולו.
הצלחתי איכשהו לומר, “כן!” וזה היה כל האישור שהוא היה צריך בשביל להתחיל לזוז. הוא יצא ממני מעט, ואז דחף שוב פנימה, עמוק יותר מהפעם הראשונה. גנחנו ביחד, שנינו מתמסרים להרגשה המדהימה והלא-מוכרת הזאת של האיחוד המושלם. הרגשתי שאני שלו באותו הרגע, שהוא לקח אותי באופן הכי אינטימי שיש, ושבאופן כלשהו, גם הוא שלי. רק שלי.
הוא התחיל לזוז מהר יותר ויותר, מתחיל לפמפם החוצה ופנימה בקצב מסחרר. ניסיתי להדביק את קצבו, אך לא יכולתי. הוא זז כל כך מהר, ואני הרגשתי איך הכל בתוכי מתכווץ שוב, ואיך האורגזמה שורטת אותי מבפנים, רוצה לצאת החוצה, כמהה להציף אותי.
הוא נהם, אני גנחתי, ולפתע הוא עזב את כתפי, ולקח את פני תוך כדי תנועה ונישק אותי לאין קץ, וזה מה שגמר אותי לחלוטין. האורגזמה נפצה אותי לרסיסים, וראשי נפל לאחור בחוסר יכולת להחזיק את עצמו ישר. הוא המשיך לנוע בתוכי ללא רחם, והרגשתי איך השרירים הקטנים שבתוך מתכווצים על איברו הגדול, ואיך אורגזמה נוספת קורעת אותי מבפנים, וזה גרם לו לגנוח גם כן ולאבד את שליטתו לחלוטין.
הוא גמר ביחד איתי הפעם, עוצר כשכולו בתוכי, והוא נפל עליי, מתנשף כמוני, כששנינו מחוברים זה לזו, ולא מוכנים לתת לשני ללכת.
]72[ וויל

התעוררתי מסופק ושבע יותר משהרגשתי אי פעם בחיי. שכבתי עירום, השמיכה מכסה רק את פלג גופי התחתון, בזמן שאלאנה, עירומה גם כן, שכבה חצי עליי, כולה מחבקת אותי כמו הבחורה הרכושנית שהיא. חיוך רחב נתפרש על שפתי, והרגשתי יותר מאושר משהרגשתי בחיי.
הסקס עם אלאנה היה… מדהים. לא הייתה לי מילה אחרת לתאר את זה. להיות בתוכה, לנוע בתוכה, לנשק אותה תוך כדי ששני גמרנו ביחד, לטעום אותה, לאכול לה את הפטמות הקטנות והזקורות והאדומות האלו שלה…
אלאנה הייתה האלת ההדוניזם הפרטית שלי. רציתי אותה שוב, הזין שלי כבר מוכן לפעולה פעם נוספת – כי פעם אחת לא הספיקה. רציתי שהיא תעשה לי כל מיני דברים, ורציתי לעשות לה גם כן כל כך הרבה דברים, אבל חיכיתי שהיא תתעורר קודם לכן. בינתיים, אני שיחקתי בשיערה הפזור והכהה, שהיה כל כך משיי עד שהיה לי קשה להאמין שהוא בכלל שיער. היא התכרבלה בחיקי עוד יותר, נהנית מהמגע מסתבר.
לאחר כמה רגעים הרגשתי לפתע אצבע מסרטטת את פיתולי הקעקוע שלי, ומבטי נדד מטה. עיניה היו פתוחות מעט מבעד לריסיה המעובים, עיניה כחולות יותר מאשר שחורות. “אתה הולך לספר לי עכשיו?” היא שאלה לפתע, קולה צרוד מהשינה.
המשכתי לשחק בשיערה, מלטף את מצחה וראשה תוך כדי. “לספר לך על מה?” שאלתי, רגוע, ללא שום דאגה בעולם.
"על הקעקוע. האחים שלך. העבר.” היא פרטה, ממשיכה לגעת בקעקוע שלי.
נאנחתי, וזזתי כך שישבתי יותר מאשר שכבתי. היא חצי-התיישבה גם כן, נשענת עליי, רגלה על שלי, וממשיכה לסרטט את הסלסולים על חזי. “השם שלי הוא לא באמת וויל בלק,” פתחתי בשקט.
אצבעה לא נעצרה, אך עיניה נורו למעלה אל שלי. “אז מה הוא כן השם שלך?” היא שאלה.
"קוראים לי אמברוז וויליאם בלקווד,” אמרתי, עוצם את עיניי. “בחרתי בשם הבמה שלי על פי השם האמצעי שלי – וויל – ועל פי האותיות הראשונות של שם משפחתי – בלק.”
היא חייכה. “הגיוני,” היא אמרה בשקט.
גחכתי. “סוד אחד כבר מאחורינו. מוכנה לבא?”
"אה-הא.” היא המשיכה לטייל על חזי, הפעולה מעט מסיחה את הדעת, אך הכרחתי את עצמי להרתכז.
"מורין, לוקאס ואני איבדנו את הורינו מוקדם יחסית בחיים,” אמרתי בשקט והיא נדכה, כמתכוננת למה שהיא עתידה לשמוע. “אני הייתי בן חמש-עשרה כשהם מתו, מורין בת שלוש-עשרה, ולוקאס בן תשע. תחילה היינו אצל משפחות אומנות, עוברים ממשפחה למשפחה, אבל כשהגענו למשפחה אחת, הם החליטו שהם לא רוצים אותי. אני הושלכת לבית יתומים שכונתי, ועזבתי את אחיי מאחור, יודע שלהם יהיה יותר טוב במשפחה מאשר בבית יתומים נאלח. הם לקחו את זה אישית, חשבו שאחיהם הגדול כבר לא רוצה לשמור עליהם, אבל זו לא הייתה כוונתי. לא שהם ידעו זאת.
"העדפתי כבר לתת להם לחשוב שזה מה שאני, על מנת שהם יחיו חיים טובים יותר משלי. אומנם ראיתי אותם לפעמים, כשהמשכתי ללכת לאותו תיכון בעיר, אבל זה לא היה כמו פעם. הם התעלמו ממני, ואני צפיתי בהם מרחוק. אבל בכיל שמונה-עשרה, כששוחררתי מבית היתומים והתחלתי לעבוד אצל קלייטון, שמצא אותי אז והחליט שאני אהיה כוכב, התחלתי להרוויח כסף, ושלפתי את האחים שלי מהמשפחות שלהם, לוקח אותם תחת חסותי. ממנתי להם מקום מגורים, ומאוחר יותר, גם עבודה.”
פקחתי את עיניי, כשראיתי שליין הפסיקה לגעת בחזי והביטה בי בריכוז. “זו הסיבה למה הם קרים אליך?” היא שאלה בשקט, קולה רך.
הנהנתי בשקט, מרגיש שגרוני ננעל פתאום. “בגיל תשע-עשרה, עשיתי את הקעקוע,” הצבעתי עליו. “לסמן את האובדן של הורי, וגם את אובדן האמון של אחיי.”
"אני מבינה,” היא אמרה בחיוך מרגיע ורך ומלאכי כל כך, עד שהתקשיתי לרגע להאמין שהיא שלי. היא הניחה את ידה על פני, מקרבת את פניה לשלי ונושקת למצחי, כמו שעשיתי רבות לה. “תודה שסיפרת לי את זה.”
"תודה על ההקשבה,” אמרתי בצרידות, כורך את זרועותיי סביבה.
היא נאנחה והתכרבלה אפילו יותר בחיקי. “הייתי בת ארבע כשאדי נולדה,” היא אמרה לפתע, ואני מייד הסכתי אוזני, מוכן לשמוע על עברה. “אמא לקתה בדכאון שאחרי הלידה – יש נשים שזה קורה להן. לפני כן, היא הייתה בסדר, אני מניחה. אני לא זוכרת הרבה מהתקופה שלפני אדי. אבל אחרי אדי, אני זוכרת כל יום.”
היא עצמה את עיניה, לוקחת נשימה עמוקה. “אמא השתגעה – באמת השתגעה. היא התחרפנה משטויות, נהפכה לאלימה באופן בלתי מוסבר, התעצבנה מכל מיני דברים רנדומליים, ואבא היה צריך לרסן אותה כל פעם מחדש לפני שתכה אותנו.” היא לקחה נשימה עמוקה. “אבא אוהב אותה מאוד. הוא לא היה מסוגל לתת לה ללכת לבית משוגעים – לשם היא שייכת. הוא נהפך לאבוד, לא יודע מה לעשות עם עצמו, ושמר אותה בבית, לקח אותה איתו לעבודה, וכמעט אף פעם לא הסיר ממנה את עיניו.
"אבל לאחרונה, היא… הגיעה למימדים חדשים. היא סטרה לי פעם אחת, לאחר הפרידה שלנו. ואז, ביום ההוא שקיבלתי את הפנס לעין, היא הכתה אותי, סטרה לאדי, וכמעט תלשה לה את השיער מהמקום. זה היה הקש ששבר את גב הגמל ואנחנו עזבנו. המקום היחידי שיכולתי לחשוב כעל חוף מבטחים היה… אתה.” היא הרימה אליי את מבטה.
הייתי המום מגילוי הלב הזה. לקחתי אותה אליי לחיבוק מנסה להעניק לה כמה שיותר תמיכה ורווח, ולפי הדרך בה היא נרגע וחיבקה אותי חזקה, ידעתי שהצלחתי. נשקתי לראשה ואמרתי, “עשית טוב כשבאת אליי. את שלי, וכך תשארי. את צריכה לתת לי לשמור עלייך מהאמא הזאת שלך.”
היא הנהנה, מחבקת אותי חזק אליה. “ספר לי על ההורים שלך.” היא ביקשה בשקט.
עצמתי את עיניי. “הם לא היו כמו ההורים שלך, ליין.” אמרתי, מדגיש את השאלה שבנימת קולי.
"זה בסדר,” היא לחשה. “אני רוצה לשמוע, להבין שיש עוד סוג של הורים בעולם.”
הנהנתי בהבנה, לקחתי נשימה עמוקה ואמרתי, “קראו להם נֵרוֹ ופאולין בלקווד. אימי הייתה צרפתיה, ואבי קנדי. הם היו האנשים הכי מדהימים שאי פעם הכרתי, כל כך חמים ואוהבים, ליבם רחב ללא גבולות, תמיד אפשר להרגיש משפחה כשאתה איתם. הם היו מתים עלייך, לו היו בחיים.”
חיוך נפרש על פניי כשנזכרתי בהם. “הם ממנו לי את שיעורי המוזיקה להם התחננתי כל כך, ובכל פעם שנגנתי בקונצרט כלשהו, הם היו שם בשבילי, מקשיבים ברצון. הם אהבו את לוקאס, מורין ואותי יותר משאהבו את עצמם, או אחד את השני. הם דאגו לנו, רצו בטובתנו בלבד, ולעולם לא רצו שמשהו רע יקרה. אבל התאונה לקחה להם את החיים, והותירו אותנו… לבד.”
אלאנה הצמידה את ראשה לליבי. “הם נשמעים לי כמו אנשים נפלאים,” היא לחשה.
ליטפתי את כתפה, ראשה, כל חלק חשוף שהיה קרוב אליי. “הם בהחלט היו,” אמרתי בלחש .”ובכל יום-שנה למותם, אני מוסיף עוד קו לקעקוע שלי. ארצ'י כבר מכיר את הדפוס החוזר.”
"ומה איתו באמת?” היא שאלה, מסתכלת עלי ברצון לדעת.
משכתי בכתפי. “ארצ'י הוא מסוג החברים שאפילו שאנחנו בקושי בקשר, אנחנו נהיה שם זה בשביל זה באש ובמים. הוא יודע הכל עלי – כמו שאת יודעת הכל עלי, עכשיו – ואני יודע הכל עליו. הוא בחור עם עבר קשה בהרבה משלי,” נאנחתי. “הוא בחור מסוכן יותר מכל אחד אחר שאני מכיר, עם סודות כל כך אפלים עד שאני לא יכול שלא להתפלא איך הוא נשאר שפוי.”
ליין התכווצה מעט. “ורומיין רוצה אותו.” היא מלמלה. “אני לא יודעת על מי לרחם יותר מבין שניהם.”
"רומיין עוד ילדה,” ציינתי. “היא לא יודעת במי היא מאוהבת – הם אולי אחים חורגים ובילו זמן לא מבוטל ביחד, אבל היא לא יודעת עליו אף אחד מהסודות האלו שלו. היא טובה מידי בשבילו, והוא יודע את זה, לכן הוא לא מרשה לעצמו לתת לה להמשיך עם ההידלקות הזאת עליו.”
"זה עצוב,” ליין אמרה בצער.
"כן,” מלמלתי. “זה בהחלט עצוב.”
לפתע היא שנתה מקום כך שרגליה כלאו את רגלי ביניהן. קמטתי את מצחי באי הבנה ושאלתי, “מה את עושה? בטח עדיין כואב לך.” התכווצתי מלחשוב על כך.
היא נשקה את מצחי, ואז את אפי, יורדה ללחיי. “אני בסדר גמור,” היא לחשה. “אני יותר מבסדר. אני חרמנית עד שזה מביך להודות כמה.” היא נשקה את שפתיי. “אני רוצה לטעום אותך כמו שאתה טעמת אותי.” היא לחשה.
הזין שלי הזדקר בבת אחת למשמע המילים הללו. לו לא היו שום התנגדויות לרעיון, אבל אני ידעתי שהיא עוד לא מוכנה לזה. “ליין, את רק לפני שעות ספורות איבדת את הבתולים – “ התחלתי לומר אבל היא עצרה אותי בנשיקה מעלפת.
"אל תגיד לי מה אני יכולה או לא יכולה לעשות, אמברוז,” היא הדגישה, ולפתע התקשחתי יותר משהתקשחתי בשביל מישהי אי פעם. אולי כי אף אחת לא קראה לי בשמי הראשון במיטה אי פעם. “אני רוצה לרדת לך, ואני הולכת לעשות את זה עכשיו.”
אילו הזקפה שלי הייתה יכולה להנהן, היא הייתה עושה זאת. גנחתי כשהרגשתי אותה מתקשחת עוד יותר, והצלחתי לומר, בשיניים חשוקות, “אם את בסדר עם זה…”
היא צחקה צחוק סקסי שעוד לא יצא לי לשמוע בוקע מגרונה, והחלה לנשק את גרוני, ואז את חזי, שם היא לקקה כל פטמה שלי פעם אחת, מחרפנת אותי. היא המשיכה לנדודה מטה, עירומה מעלי, עד שהיא הגיעה ליעדה. הביצים שלי כבר הספיקו להכחיל, אבל היא נגעה בהן, אצבעותיה מעט מהוססות אך סקרניות, ואני הרגשתי איך אני מאבד את זה כמעט לחלוטין. התנשפתי בנלהבות יתרה ברגע שהיא החלה לעסות את אשכי, כמנסה להבין מה היא עושה.
"אני מצטערת אם אני עושה משהו לא במקום,” היא לחשה. “אני חסרת ניסיון בזה, כפי שאתה יודע.”
"מה שאת עושה כרגע זה מעולה,” נהמתי.
אז היא המשיכה למשש את ביצי, ואז ידיה עלו לאיברי, שם ציפורניה בחנו את אורכו. “הממ…” היא המהמה לרגע, ואז הרגשתי את שפתיה מנשקות את הכיפה. גנחתי באופן בלתי נשלט, ובדיוק באותו הרגע, היא החליטה להכניס את כל הזין שלי לפיה בבת אחת. גנחתי שוב, הפעם יותר חזק, לא מסוגל לשלוט במה שיוצא לי מהפה. “עוד,” פקדתי בקול מתפרץ, משתוקק לעוד.
והיא הקשיבה לי, והחלה לזוז, מוצצת לי עד שלא יכולתי לחשוב ישר. ידיה נכנסו גם כן לפעולה, מתחככות בעורי, שהרגשתי כאילו נמתח מעל בשרי ללא היכר. אני לא זכרתי איך ומתי, אבל ידי היו בשיערה, דוחפות אותה עוד יותר על הזין שלי, גורמות לכך שאני דופק לה את הפה. היא גנחה בשלהוב עמוק בגרונה, ואני הרגשתי איך האורגזמה מתחילה להגיע. “אלאנה,” אמרתי בקול צרוד וכמעט לא מובן. “אלאנה… אני הולך… אני לא רוצה…”
אבל היא לא הפסיקה, אפילו שהיא ידעה מה הולך לקרות. היא המשיכה למצוץ, עד שלא יכולתי להחזיק את זה בפנים וגמרתי לה ישירות בתוך הפה. היא נאנקה, בולעת את כל הזרע שבקע מאיברי, ואז הסירה את שפתיה מהזין שלי. היא לקקה את שפתיה כאילו היא כרגע אכלה את המעדן הכי טעים של חייה ואז עלתה חזרה אליי, שפתיה על שפתי.
"אתה מר,” היא מלמלה, מחייכת חיוך מסופק משל עצמה. “אני אוהבת מר.” היא לפתע הסמיקה, כאילו קלטה מה אמרה, ואז החביאה את פניה בחזי. “אלוהים, זה היה בוטה מצידי!” היא נשמעה נחרדת.
לא יכולתי להתאפק וצחקתי. “אל תדאגי,” אמרתי לה בכנות, והתחלתי להתרומם. “את הולכת להתרגל ללומר דברים כאלה במוקדם או במאוחר,” וידעתי שאני אדאג לכך באופן אישי.
"ו-וויל!” היא התלהמה, מסתכלת עלי במבט שבישר לי שהיא חושבת שמה שאמרה הוא סקנדל.
גחכתי, ובתנועה מהירה היא הייתה תחתי, ואני מעליה, מנשק אותה כמו שאני אוהב; נושך את שפתה התחתונה, מוצץ את העליונה, ואת נושך גם אותה, ואז מחדיר את לשוני פנימה בקצב מהיר ומחשמל. ידי נעה למטה, מגיעה לאיבר שלה, ושם החדרתי את אצבעי מבלי לחכות. היא פלטה גניחה לתוך פי בזמן שהחדרתי שתי אצבעות לתוכה מבלי לחכות. רציתי שהיא תתרגל אליי, תתרגל לתחושה של אצבעותיי בתוכה, של כל דבר שבי בתוכה. כי תכננתי לעשות את זה עוד אלפי פעמים, ורציתי שהיא תהנה.
היא גנחה וגנחה, ואני המשכתי לפמפם את שתי אצבעותיי פנימה והחוצה. היא נעה תחת בחוסר סיפוק, מחפשת עוד, רוצה עוד, חושקת לגמור. אבל רציתי לשגע אותה הפעם. “את מרגישה כל כך טוב,” לחשתי, עוטף את אחד משדיה בידי הפנויה. “כל כך, כל כך טוב…”
"וויל,” היא גנחה, וזה היה כל הדחיפה בשביל להכניס אצבע שלישית לתוך המערה הצרה של איבר מינה. “וויל!” היא צרחה הפעם, עיניה נעצמו מרוב עונג. הרגשתי איך היא נעשית רטובה יותר ויותר, ואיך השרירים הקטנים שבתוכה נסגרים על אצבעותיי באופן שכמעט וגרם לי לגמור עוד הפעם, והתחלתי להאיץ, מחדיר יותר ויותר מהר. היא גנחה וצרחה והשתוללה, לא מפסיקה לצרוח את השם שלי – פעם אמברוז, פעם וויל, פעם אפילו ליאם – ואז, כשהיא כמעט גמרה, הסרתי את אצבעותיי ממנה. “וויל!” היא התלוננה הפעם, אכזבה ניכרת בקולה, אבל לפני שנתתי לה זמן להרגע מהכל, החדרתי את הזין שלי לתוכה הכי עמוק שרק יכולתי. היא פלטה צרחת הפתעה, ונאחזה בי כמו בלילה הקודם.
אבל הפעם, החלטתי לשנות תנוחה. הפכתי אותה כך שהיא שכבה על בטנה, ידיה לופתות את הסדין בחוזקה, והתחלתי לזיין אותה מאחור, נשכב מעל גבה, מלטף כל חלק שרק יכולתי למצוא, החל מאגנה, ועד שדיה, ואפילו לתלתלים שהקיפו את הכניסה לגופה. דפקתי ודפקתי, מרגיש כמו חיית פרא אבל לא מצליח לחשוב למה צריך להיות לי איכפת, וגנחתי בזמן שגם היא גחנה, דורשת עוד, ועוד ועוד.
"אני אוהב אותך,” מצאתי בעצמי כוחות לומר, נושך את תנוך אוזנה תוך כדי.
היא צרחה, “אני אוהבת אותך!” בחזרה, ובאותו הרגע, היא גמרה, וכמה רגעים לאחר מכן, גם אני גמרתי.
נפלתי מעליה, שחוק, מוחץ אותה למיטה אך לא מזיז לי. “בוקר טוב,” מלמלתי, מרגיש מסופק אפילו יותר.
היא נאנחה בסיפוק ובעונג גם כן. “בוקר טוב…” היא השיבה.
*
לאחר מכן, הלכנו להתקלח ביחד. במקלחת עצמה עשינו אהבה פעם נוספת, עם כל המים סביבנו, והסבונים והשמנים מציפים אותנו מכל כיוון. זה היה אירוטי בקנה מידה אחר, וכשהיינו צריכים לצאת מן האמבט, שנינו לא רצינו לעשות זאת.
לאחר שהתלבשנו בבגדים נאותים, ידענו שאנחנו חייבים לרדת לאכול. כל הדרך למטה במעלית התמזמזנו, חרמנים אפילו יותר, וכשאכלנו, לא יכולנו לחשוב על שום דבר מלבד לעלות שוב לחדר ולעשות אהבה עד שלשנינו לא ישאר אוויר שוב.
הרגשתי כאילו כל המחסומים שאי פעם היו בינינו נעלמו. כל קושי שעמד בדרכינו, פתאום התנדף, נהפך לשולי. היא גם הרגישה זאת, ידעתי בוודאות, בגלל שהיא הייתה הרבה יותר נינוחה איתי, וחייכה הרבה יותר מבעבר.
וכשעלינו חזרה לחדר, עשינו שוב ושוב אהבה, כל פעם נחים לכמה זמן, ואז חוזרים לעוד סבב. לא יכולנו להפסיק – הנזקקות הזאת זה לזו הייתה משהו אינסופי, שנמשך לנצח, וידענו שלא משנה כמה פעמים עוד נעשה אהבה, נרצה לעשות שוב פעם ושוב פעם, ללא הפסקה.
כשירד הערב, הזמנו את ארוחת הערב לחדרנו, לא רוצים לצאת ממתחת לשמיכה. ולאחר ארוחת הערב, עשינו אהבה עוד פעמיים לפני שהלכנו לישון שוב. ובבוקר, כשקמנו, הלכנו למרפסת וצפינו בזריחה, מחובקים זה בזרועותיה של זו, שותים קפה כמו בחיים הטובים.
ככה העברנו שבוע שלם. סקס, אוכל, סקס, אירועי-ערב פעם או פעמיים, עוד סקס, בריכה, ועוד הרבה סקס. אלאנה כבר כמעט והפסיקה להסמיק ממבוכה – עכשיו היא רק הסמיקה מהנאה ומעונג. היא התחילה לדבר מלוכלך במיטה גם כן, התחילה אפילו להשתפר בזה ולחרמן אותי על-ידי מילה אחת בלבד.
ובסך הכל, מבחינה מינית, אם היה לנו ספק אי פעם שלא נהיה מתאימים, אז הוא נעלם. כי שנינו היינו מתאימים מבחינה מינית יותר משהתאמתי למישהי אחרת במהלך חיי, או שהיא אי פעם תתאים.
בסוף השבוע, קלייטון התקשר אליי והודיע לי שצלם הפפראצי נתפס ושאנחנו יכולים לחזור לעיר בבטחה. שנינו התאכזבנו מהידיעה הזאת, מודעים לכך שהחופשה שלנו הגיע לקיצה – ואיתה הסקס המתמשך והקבוע.
חזרנו באמצעות האלפא-רומיאו שלי, וכשהגענו לדירה, חיכו לנו כל החברים שלנו בחיוך רחב. “ברוכים השבים!” הם כולם זמרו, מחבקים אותנו ונושקים לנו לברכה.
"תנו לנו,” קסאבי לקח את מזוודותינו לחדרי בעזרתם של ג'ף ולוקאס.
אנדרו טפח על שכמותיי בזמן שאחת מזרועותיו הייתה כרוכה סביב מורין ברכושנות. אלאנה ואני הסתכלנו על השניים בהפתעה, ואנדרו בישר לנו שהם ביחד. היינו מאושרים בשבילם.
התברר לנו שגם לוקאס ואדריאנה נהפכו לחברים פתאום, ולוקאס נשבע לאלאנה שהוא ישמור עליה וידאג שהיא תהיה בסדר, ושהוא לא ידחוף אותה לכלום עד שהיא לא תהיה מוכנה וכו'.אני גם כן איימתי עליו, בטענה שאדי היא כמו אחותי הקטנה עכשיו, ולוקאס עיקם את אפיו ואמר שזה מגעיל, כי אם היא הייתה אחותי הקטנה, אז היא הייתה גם אחותו. בכל אופן, הוא נשבע שלא ינסה שום דבר מיני עד שהיא תהיה מוכנה – אם הם ישארו ביחד עד אז, כמובן.
כריסטי וג'ף הודיעו לנו שהם מאורסים – כמה דברים יכולים לקרות בשבוע? – ואלאנה ואני שאלנו אותם מה הוביל להחלטה הזאת. השניים אמרו שהם לא מתכוונים להתחתן בזמן הקרוב, אלא שהם בסך הכל רצו לשנות סטטוס מסתם "בני-זוג". למען האמת, הרעיון קרץ לי, ולא יכולתי שלא לתהות אם אלאנה תרצה גם לעבור לסטטוס "מאורסים" בשלב כלשהו – אך הנחתי שעוד מוקדם מידי בשביל זה.
מאוחר יותר, כשכל האורחים הלכו, אלאנה ואני נכנסנו לחדרי, שנינו כבר חרמנים ומוכנים לעוד קצת סקס, ואני דפקתי אותה כנגד הקיר. “אמרתי לך שאני אעשה את זה,” הזכרתי לה כששכבנו במיטה שעות אחרי, מכורבלים זה בזו.
"כן, אבל לא חשבתי שזה יקרה כל כך מוקדם,” היא ציינה, מפהקת, מניחה את ראשה על חזי, שיערה פזור סביבה כמו הילה.
נישקתי את מצחה ולחשתי לה, “אני אוהב אותך.”
היא חייכה חיוך עייף. “גם אני. אבל בבקשה אל תוכיח לי את זה שוב, כי אני מותשת.”
צחקתי, וכיסיתי אותנו בשמיכת הפוך, מתכרבלים ביחד, יותר מאוהבים מאי פעם.
*
הזמן החל להתקדם. אפריל נגמר, ומאי הגיע, ואיתו גם ימי ההולדת של אדריאנה ושלי. לאדי חגגנו בבית, מזמינים כל מיני חברים מבית ספרה וביניהם גם רומיין, להפתעתי. אלאנה הכינה עוגה יפה, מקושטת וטעימה, בזמן שכל היתר ארגנו את הבית.
לאחר שהחגיגות הסתיימו, נאלצנו להזמין צוות ניקיון – כי ילדים בני שש-עשרה, מסתבר, ממש עושים בלאגן.כל התיכוניסטים היו פטורים מלעזור – אלאנה ואדי, למעשה – מפני שהתחילו להם בחינות סוף השנה, והן נאלצו לשבת וללמוד. כמובן, אלאנה למדה עד שעה מסויימת, בה חטפתי אותה מן הלימודים ועשיתי איתה אהבה לפני שהלכנו לישון.
שבועיים לאחר יום הולדתה של אדי הגיע יום ההולדת שלי. למזלי, זה היה יום שבת, כלומר שיכולתי לבלות עם אלאנה כל היום מבלי שהיא תצטרך ללכת לבית הספר או ללמוד.
קמתי בבוקר להרגשה של נשיקות קטנות מתפזרות על חזי. פקחתי את עיניי באיטיות, רואה את אלאנה מעליי, מנשקת אותי נשיקות קטנות ומטריפות. “ליין,” גנחתי, מרגיש עייף, ללא כוח לזוז.
היא העזה לצחקק. “אתה לא צריך לעשות כלום, עצלני. היום אני תופסת פיקוד.” היא התרוממה מעלי, לוכדת את מבטי. היא הייתה עוד עירומה מהלילה הקודם – כמוני – וכלאה את הזין שלי בידיה. גנחתי פעם נוספת, והיא צחקקה, מורידה את עצמה מעלי, דוחפת אותי כל הדרך לתוכה, מותח אותה לאין שיעור, ממלא אותה לחלוטין.
היא גנחה בעונג ביחד איתי. “אלוהים,” היא התנשפה. “היינו צריכים לנסות את התנוחה הזאת מזמן!” היא החלה לזוז, גורמת לידי לתפוס את ירכיה, ולידי האחרת למשש את השד המהמם שלה.
רוכבת מעלי, שיערה פרוע ופזור סביבה, היא הייתה כמו האלה הפרטית שלי. העונג שהציף אותי היה בלתי נתפש, בלתי נספג, ותוך דקות ספורות גמרתי בתוכה. זה לא היה רעיון כל כך טוב, מפני שלא שמתי קונדום – אבל ליין, קוראת את מחשבותיי כמו תמיד, רכנה לנשק את שפתיי ולומר, “אני לוקחת גלולות החל מהרגע שהתחלנו להזדיין, אז על דאגה.”
ואז היא גמרה, והמשיכה לרכוב מעלי עד שגמרתי פעם נוספת בתוכה, לא מסוגל להחזיק את זה בפנים. האורגזמות הכי טובות של חיי קיבלתי רק ליין – אף אחת אחרת לא גרמה לי לגמור יותר מפעם אחת בסקס. עם ליין, לפעמים גמרתי אפילו יותר מפעמיים.
לבסוף היא נחה מעלי, מתנשפת, אני עדיין בתוכה, ואמרה, “בוקר טוב, אמברוז, ויום הולדת שמח.” היא חייכה לעברי. היא תמיד קוראת לי אמברוז אחרי סקס – ואני לא התנגדתי בכלל.
"בוקר,” נהמתי, מחבק אותה חזק.
לאחר מכן קמנו – באי חשק, חשוב לציין – ולאחר שהתלבשנו, יצאנו מהחדר. אלאנה נשקה אותי והלכה למטבח להכין לי ארוחת בוקר, בעזרתו של אמורי, הסו-שף הנצחי שלה. קסאבי וג'ף טפחו על שכמי בברכת יום-הולדת-שמח גברית, ולוקאס אפילו נתן לי מעין חיבוק. אולי, רק אולי, יש עוד סיכוי לאחיי ולי לחזור למה שהיינו.
מורין נתנה לי נשיקה על הלחי בברכת שלום, ואדי חיבקה אותי חיבוק מתוק כמוה. לאחר מכן הם פנקו אותי, מושיבים אותי על הספה ומביאים לי קפה ומזון כאילו אני איזה שיח סעודי.אלאנה התיישבה על ברכי ונישקה את צווארי, מפנקת אותי יותר משהיא הייתה צריכה – אבל אני לא התנגדתי, וכרכתי את זרועותיי סביבה.
לאחר הבוקר, אלאנה הודיעה לי שיש לה הפתעה בשבילי. היא הסיעה אותנו במריס, הגרוטאה שלה, לפארק המרכזי, ושם החנתה. “בוא,” היא לקחה את ידי, גוררת אותי למעמקי הפארק. כמובן שידעתי מייד לאן אנחנו הולכים, כי הגענו לגלגל הענק שבכלל לא היה ענק בו היה לנו את הדייט הראשון לפני חודשים.
מזג האוויר היה מעט סגרירי באותו יום, השמש מתחבאת, אבל אני אהבתי את זה, כי אהבתי חורף יותר מאשר כל עונה אחרת, וכל מזג-אוויר חורפי היה בסדר גמור מבחינתי. המפעיל חייך אלינו בנועם, כאילו ציפה לנו, והותיר לנו להכנס מייד לאחד מספסלי הגלגל. שלחתי מבט שואל לליין בזמן שהתיישבנו.
"קבעתי איתו מראש שיתן לנו להכנס ולהסתובב בגלגל כמה שבא לנו,” היא אמרה לי בחיוך ממזר שנישקתי לה מהפה. כמה שאהבתי את הבחורה הזאת.
הגלגל החל לנוע, וליין הניחה את ראשה על כתפי. אני הנחתי את ראשי על שלה, עוטף את ידה בידי, מנשק את ראשה מפעם לפעם. היא כמעט וגרגרה, ואני צחקתי בשקט. הייתה בינינו שתיקה מופלאה – ואני לא אחד שחובב שתיקות בדרך כלל. אבל השתיקות שלי עם ליין היו שתיקות מבינות, שתיקות מנחמות.
"וויל?” היא שאלה לפתע. “יש לי שאלה.”
"הממ?”
"אתה תרצה להתחתן איתי מתישהו?”
זו הייתה שאלה לא צפויה, אבל לא נתתי להלם הרגעי שלי להשפיע על התשובה הברורה בפי. “בטח. למה לא?”
היא התכווצה מעט. “אני עדיין לא מצליחה לקלוט למה בחרת בי.” היא הודתה בלחש.
חיבקתי אותה חזק אליי. “חשבתי שכבר עברנו את המשוכה הזאת?”
"אבל אני מרגישה שלא מגיע לי מישהו כמוך,” היא הרימה את מבטה, כולאת את עיני בשלה. “אתה זוכר את היום ההוא שסיפרת לי, ביחד עם האנה, על הסטוץ שלכם?”
הנהנתי, לא מבין למה היא מעלה את זה עכשיו. היא לקחה נשימה עמוקה, ואמה בקול שלא גבר על לחישה, “אז התחרפנתי. התחרפנתי כמו שאמא שלי מתחרפנת יום-יום.”
"ליין, את לא היא,” אמרתי לה בקול מרגיע. “את לעולם לא תהיי היא. את פי מיליון יותר מדהימה ממנה.”
"אבל כאמא? אני אהיה גרועה כאמא. ברגע שיהיו לי ילדים, אני אהיה כמוה.” היא התכווצה עוד קצת.
"את לא יכולה להניח שזה מה שיקרה, כי את לא היא,” הדגשתי, מוחץ אותה עוד יותר אלי.
"אבל הסיכוי שזה יקרה הורג אותי מבפנים,” קולה היה חלש כל כך, ואני הרגשתי שליבי נחמץ בשבילה.
"אני אוהב אותך,” לחשתי לה. “אני אדאג שלא תתחרפני. אני אדאג שתהיי בסדר.”
"זו בדיוק הבעיה,” היא אמרה בקול קטן. “אבא אוהב את אמא עד כדי שלא איכפת לו שהיא פוגעת בילדים שלו, כל עוד היא נשארת איתו. הוא נראה כמו כלב אבוד בכל פעם שאני מסתכלת בעיניו. הוא לא יודע מה לעשות, וזה הרס אותי כל פעם מחדש כשהוא בחר באמא על פנינו.”
"אני לא אהיה כמוהו, כי את לא תהיי כמוה,” התעקשתי, מרים את פניה אלי ולוכד את עיניה. “אנחנו נהיה פי מאה יותר מאוהבים מהם, ואנחנו נאהב את הילדים שיהיו לנו כמו שההורים שלי אהבו אותנו. אני מבטיח לך שאנחנו נהיה בסדר.”
"אבל – “
"תסמכי עלי, ליין. אני אדאג שהכל יהיה בסדר גם אם זה יעלה לי בחיי.”
עיניה נצתו לפתע, כחולות כמו השמיים. “באמת?” היא שאלה, כאילו היו לה אי פעם ספקות.
נישקתי אותה בפראות ובעקשנות שלא הייתה מביישת אף גבר בעולם. “אני נודר.”
היא חיבקה אותי אליה. “אני אוהבת אותך, ואתה שלי. אתה לא הולך להפטר ממני בזמן הקרוב.”
"אני אוהב אותך, וגם את שלי. ואת צריכה ללמוד לסבול אותי.” חיבקתי אותה חזק.
"אולי אתה צריך ללמוד להסתדר איתי במקום.”
"אני חושב שאנחנו נהיה בסדר.”
היא חייכה. “אני אוהבת אותך, דביל.” היא קרבה את פניה אל שלי.
"את כל חיי עכשיו, ליין.” אמרתי חזרה מניח את מצחי על שלה, אפינו מדגדגים זה את זה.
היא צחקקה בשקט. “אנחנו כאלה דביקים.”
משכתי בכתפיי. “לא איכפת לי.”
"מצחיק, גם לי לא.”
"אנחנו דביקים לנצח.”
"איכס, וויל!”
גחכתי. “תגידי תודה, הרבה בנות היו שמחות להיות דבוקות אליי,” התלוצצתי.
"כן,” היא חייכה חיוך פראי לפתע. “אבל אם מישהי מהן תחשוב אפילו על לתלות פוסטרים שלך עירום בחדרן, אני אקרקף אותן.”
נחרתי בצחוק. “אני עדיין יודע שיש לך פוסטרים שלי עירום על הקירות שלך עוד מלפני שנפגשנו.”
"תמשיך לחשוב ככה אם זה גורם לך להגיש טוב.”
נשכתי לה את האף. “כשנגור יחד,” אמרתי מלא בהשראה לפתע. “לבד, בלי אף אחד, בדירה משלנו, אני הולך לתלות תמונות של שנינו עירומים על הקירות.”
היא האדימה בבת אחת. “וויל!” היא נזפה. “אני לא ארשה לך!”
צחקתי. “זה כבר הוחלט, ליין. כל מי שיכנס לביתנו יבין מייד שאנחנו ביחד, ולא ינסה שום דבר עם אף אחד מאיתנו.”
היא חשבה על זה לרגע, ואז חיוך נפרש על פניה. “אתה יודע, יש דברים בגו.”
הרמתי גבה. “'יש דברים בגו'?” שאלתי בלגלוג מעושה.
היא סטרה לי קלות על ידי. “שקט,” היא ירתה, שעשוע בעיניה. “אנחנו נתלה תמונות שלנו עירומים אם זה מה שיעיף בנות ממך.”
גחכתי. “רכושנית.”
"דביל.”
"סתומה שלי.”
"אידיוט מפגר שלי.”
"ליין.”
"אמבי…”
אני לא יודע כמה זמן המשכנו לירות מילים אחד לשנייה, אבל זה לא שינה הרבה. ישבנו שעות על גבי שעות בגלגל הענק וצחקנו, התנשקנו, וסתם פטפטנו על כל מיני דברים. וכשחזרנו הבייתה, עשינו אהבה עד ששנינו לא יכולנו יותר, ורגע לפני שהלכנו לישון, ליין הביאה לי את מתנת יום ההולדת שקנתה לי; צמיד כסוף ודק, עם השם "ווילאנה" חרוט עליו. צחקתי עליה שהיא רכושנית, והיא קראה לי מטומטם, ואז התנשקנו, והלכנו לישון, כשהיא לוחשת לי באוזן, “יום הולדת שמח, אמברוז.”
לא היה לי יום הולדת שמח יותר מזה בכל עשרים-ושש שנות חיי.
]73[ אלאנה

"לאן, את יכולה להביא לי את הכסא הזה? חסרים לי שם כסאות.”
הרמתי את הכסא המבוקש והבאתי אותו להאנה, אשר לקחה אותו לקצה האחר של אולם הנשפים הגדול בעיר והניחה אותו במקומו. תלמידים מהשכבה התרוצצו הנה והנה, מארגנים את האולם לקראת הנשף שעתיד היה להתקיים בעוד כשבוע, בעשרים ליוני, היום האחרון ללימודים, שיצא באורח-פלא על יום שישי. מבחני הסיום כבר נגמרו, ועכשיו כל התלמידים בבית הספר ציפו בקוצר רוח לנשף.
הנשף אומנם היה מיועד לאלו שמסיימים את התיכון, אך כל התלמידים היו מוזמנים. אדי כבר הודיעה שהיא תבוא עם לוקאס, בזמן שהאנה תבוא עם קסאבי וכריסטי עם ג'ף. אני כמובן לקחתי את וויל איתי לנשף, וקיגן, החבר של רומיין שלמד בבית הספר שלנו, לקח איתו את רומיין, כך שגם היא תהיה שם. האנה גם הזמינה את טיילור שיבוא, וטיילור מן הסתם החליט לגרור את אמורי איתו, ואפילו מורין ואנדרו יהיו נוכחים, ואולי אפילו קאלי. משמע, כל האנשים החשובים לי ביותר יהיו בנשף ויחגגו איתי את סוף הלימודים.
"אלאנה!” כריסטי קראה. “ועדת קישוט רוצים לשמוע את דעתך!”
נאנחתי, והלכתי לקצה השני של האולם, שם חברי ועדת הקישוט התייעצו איתי לגבי מה כדאי או לכדאי לתלות מהתקרה, בטענה שהם רצו שהאולם יראה כמו אולם, ולא כמו מועדון שמאורגן למסיבת יום הולדת של בני אחד-עשרה. עזרתי להם להחליט, נותנת להם עצות, ומייד לאחר מכן נגררתי לעזור לג'יזל, ראש מועצת התלמידים של בית הספר שגם היא הייתה עתידה לגמור את לימודיה, ורצתה עזרה בנוגע לאיזה קייטרינג להזמין.
כל אחר הצהריים הייתי עסוקה בלעזור לכל מיני ועדות ותלמידים למיניהם, ובשעה תשע בערב, חזרתי הבייתה, מותשת. וויל חיכה לי בזרועות פתוחות ואני נפלתי לתוכן.
"יום קשה?” הוא שאל, צוחק כשראהאת פניי העייפות.
"אין לך מושג עד כמה,” גנחתי ביאוש.
ארוחת ערב גדולה חכתה לי, וכל יושבי הדירה – הזמניים והקבועים – התיישבו סביב השולחן ואכלו. לוקאס, כמו תמיד, ישב ליד אדריאנה והשניים היו עסוקים בלדבר, שקועים בבועה הזאת שלהם. עדיין לא הסמכתי לחלוטין למערכת היחסים הזאת שלהם, אבל ראיתי שזה עשה את אדריאנה מאושרת, אז החלטתי לתת להם להיות ביחד, לעת עתה.
מורין הייתה עסוקה בלהסתמס בטלפון – בטח עם החברות הזנזונות שלה – יצא לי כבר לפגוש את דייזי, מינדי ולייסי, חברותיה הדוגמניות, כמוה, שהתנהגו בצורה כל כך מופקת עד שתהיתי איך מורין הצליחה להיות שמרנית לצידן – אבל כשחיוך אמיתי ונדיר התפשט על פניה, ידעתי שהיא לא מדברת עם אחת מהחברות שלה, אלא עם אנדרו סייג', האחד והיחיד. גם השניים האלו החליטו שהם ביחד – וכששאלתי את אנדרו מה עם טארה, זאת שהוא יצא איתה לפני כן, הוא משך בכתפיו ואמר שהם נפרדו כידידים, מבינים שאין ביניהם משיכה מטורפת כמו שצריכה להיות לאוהבים.
אמורי היה שקוע בחלומות בהקיץ, והנחתי שהוא חולם על טיילור, החבר שלו. גם לכל העניין שאמורי גיי – או בי, זה בכלל לא משנה – עוד הייתי צריכה להתרגל, אבל הנחתי שזה לא בהכרח דבר רע. הוא עדיין היה אמורי שלנו, אחרי הכל, וזה מה ששינה.
לאחר ארוחת הערב, וויל הורה לי ללכת לישון קודם כי הוא היה צריך לדבר עם קלייטון על אחד מהסרטים שהוא משתתף בהם. אז נכנסתי למיטה שלנו וניסיתי להירדם, אך זה היה קשה. כבר הייתי רגילה לוויל לצידי, לעשות איתו אהבה לפני ששנינו נרדמים ביחד.
אבל וויל לא הגיע למיטה עד אמוחר בלילה, כשאני כבר הייתי חצי-ישנה. הוא נכנס למיטה לצידי, מושך אותי אליו לתנוחת הכפיות האהובה עלינו, ונרדם מייד. עכשיו, כשוויל היה לצידי, יכולתי לתת לעפעפיי להיעצם, ולמוחי לשקוע בערפילי השינה…
*
"לא!”
אקדח היה מכוון לרכתי, יד לופתת את צווארי. “זה הזמן שלך ושל אחייך למות,” קול מוכר באופן מוזר אמר, מלחשש וצוחק. “חייתם יותר מידי זמן, הכתמתם את העולם בדמכם הגועלי.”
"לא… תן לי ללכת…”
"העזתם לקחת את אמברוז בלקווד, אחיו לוקאס וטיילור יורק בשבי של המגוריאנים,” הקול חדר לתוכי, גורם לי לרצות ולהיעלם איפשהו, היכנשהו. “אתם לא יותר מאשפה. זבל. חתיכת חארות שאין כמותכם.”
היד התהדקה סביב צווארי. “ואת בראשם, אלאנה נואל מגוריאן,” הקול המלחשש נהפך זעום, נמוך, מפחיד. “את צריכה למות. את צריכה למות ראשונה.”
"מי זה?!” צעקתי, פחד מזדחל לבטני, ליבי פועם בקצב לא נורמאלי.
היד חנקה אותי, כל האוויר נוטש אותי. התפתלתי והשתנקתי, מנסה להורדי את ידו ממני, אך האקדח חדר לרכתי אפילו יותר. “אל תזוזי,” הקול צחק את צחוקו השטני. “אם תזוזי, זה יכאב יותר…”
"לא!”
"זבל. את צריכה למות. את צריכה להיעלם. להתנדף. למות.”
"לא! תעזוב אותי – “
"אבל למה לי?” הקול צחקק. “את כבר בידי, אני יכול להרוג אותך באצבע אחת, ואני אעשה זאת. אני אהרוג אותך, אפרק אותך, אחתוך אותך לחתיכות קטנות, ואקבור אותך.”
"בבקשה!” דמעות מלאו את עיניי, ואני המשכתי לזוז, מנסה לצאת מאחיזתו הסופנית…
"אלאנה… אלאנה…”
"לא!” צרחתי. “תפסיק! אל תהרוג אותי! אל – “
"אלאנה!”
אני צריכה למות, אני צריכה למות, אני צריכה למות…
"אלאנה! צאי מזה!”
אני לא שווה כלום… אני הבת של אמא שלי… כמוה… אני צריכה למות…
"אלאנה!”
"תהרוג אותי… אני זבל…”
"אלאנה!!!”
עיני נפקחו בבת אחת, דמעות מטשטשות את ראייתי. גופי פרכס, רעד ללא שליטה, פרקי ידי נלפתו על ידי ידיים גדולות משלי, גדולות ומוכרות. שיערי היה פרוע סביב, שפתיי רטטו, פאניקה השתלטה על גרוני, ואני הרגשתי שמשהו בי רוצה להתפרץ החוצה.
וויל היה מעלי, מנער אותי, ואני הסתכלתי עליו באימה, הסיוט רץ בראשי עוד פעם ועוד פעם. “ו-וויל…” מלמלתי, קולי יותר רועד מאי פעם. “וויל…”
הוא חיבק אותי אליו, רועד בעצמו. “הפחדת אותי למוות, ליין,” הוא לחש. “מה קרה?”
"רע,” התייפחתי. “חלום רע.”
"ששש…”
"וויל…” נזכרתי לפתע באקדח שהופיע בסיוט. האקדח שהיה אצלי בבית. תהיתי למה חלמתי על זה, למה היה לי סיוט על זה, אבל שפתיו של וויל התנגשו בשלי, וכל מחשבה אחרת נעלמה. נאחזתי בו, בגלגל ההצלה הפרטי שלי, ונתתי לו להרגיע אותי, ללטף אותי, לגרום לי להרגיש טוב.
ולאט-לאט נרדמתי שוב, זרועותיו עוטפות אותי מכל כיוון, ואני שוקעת בשינה רציפה ללא חלומות, כשוויל לצידי.
*
ערב הנשף הגיע, ואיתו גם ההתארגנות. וויל ואני התארגנו בחדרו – שהפך לחדר של שנינו, עב שהותי בו באופן קבוע – ואני התלבשתי בשמלה, לראשונה מזה כמה שנים טובות. השמלה שלי הייתה בצבע כחול כהה, עם מחשוף נדיב, ארוכה מבד אוורירי. נעלתי נעלי עקב כחולות גם כן, תואמות לשמלה. את שיערי אספתי לקוקו גבוה ומשתפל, איפרתי את עצמי באיפור עדין, והרכבתי את העדשות, רוצה להיראות הכי טוב שאפשר.
וויל עצמו היה לבוש בטוקסידו, וזו הייתה הפעם הראשונה שראיתי אותו ככה. הוא היה נראה הורס בחליפה השחורה עם עניבה כסופה – ורציתי לקפוץ עליו ולדפוק אותו כאן ועכשיו. אבל מפני שלא היה לנו זמן, נאלצתי לבלוע את הרצון בתוכי ולחכות בסבלנות ללילה…
יצאנו מהבית בשיירה ונכנסנו ללימוזינה שוויל, קסאבי וג'ף הזמינו. בתוך הלימוזינה שתינו וויסקי, שמענו מוזיקה ונהנינו לנו בזמן שנסענו ברחבי העיר המוארת.
הגענו לאולם הנשפים ושם יצאנו כמו כוכבי הוליווד – אחרי הכל, חלקנו אכן כוכבים – ונכנסנו לאולם המקושט. שם, הרבה תלמידים פנו להסתכל עלינו. להפתעתי, ראיתי את רוזי רייקס וג'ייק קלארק ביחד – בטח בשביל הנשף בלבד – ואפילו סיג'יי וסרנה היו שם, נראים מאוהבים, למרבה ההפתעה. היו שם עוד כל מיני מפורסמים למיניהם, ולרגע נזכרתתי בארצ'י. זכרתי שוויל אמר לי שארצ'י לא יכול היה להגיע כי הייתה לו משמרת באחת מהעבודות שלו – ומסתבר שיש לו כמה וכמה.
הנשף החל, ווויל לקח אותי מייד לרחבה, ביחד עם הזוגות האחרים, לריקוד כיפי למדי. וויל לחש לי שטויות לאוזן, ואני צחקקתי ללא הרף, נהנית להיות בזרועותיו, כמו תמיד.
רומיין רקדה אי שם עם קיגן, אדריאנה עם לוקאס, וכל יתר האנשים האהובים עלי רקדו יחדיו, נהנים מהחיים.
לאחר שעתיים של ריקודים ללא הפסקה, וויל לקח אותי לבופה לאכול. “הנה,” הוא הביא לי כוס פונץ'. “שתרגישי כמו בנשף באמת.”
צחקתי. “אני כבר מרגישה בנשף,” הודעתי לו.
כריסטי, האנה, קסאבי וג'ף הצטרפו אלינו לכוס פונץ'. “הכל הולך טוב,” ג'ף אמר בחיוך, ידו כרוכה סביב כריסטי, שנראתה נפלא בשמלת ערב שחורה. “פעם ראשונה שאני רואה שכולם נהנים ולא רבים או משהו כזה.” הוא שלח לי מבט רב משמעות.
וויל ואני גלגלנו עיניים בהתאמה והאנה צחקה. “אני מרגישה שהערב הזה יהיה נפלא!” היא אמרה בחיוך רחב, מנשקת את קסאבי בהתלהבות.
קסאבי גחך. “הערב הזה כבר נפלא,” הוא ציין.
אמורי וטיילור הופיעו לפתע, מסתכלים עלינו בחיוך רחב. “היי, אחות, אהבתי את הקישוטים,” אמורי אמר בחיוך, מצביע על הקישוטים עליהם ועדת הקישוט ואני עמלנו קשה. “מזכיר קצת יום הולדת, אבל לא נורא.”
הוצאתי לו לשון ופניתי לטיילור. “לך תעסיק את חבר שלך.”
טיילור חייך חיוך קטן אך נדיר. “אני חושב שזה מה שאעשה,” הוא אמר בקולו השקט, לופת את ידו של אמורי וגורר אותו לרחבת הריקוים.
הרגשתי שליבי קל עלי, שהכל כמו שצריך להיות, שהכל במקומו. או לפחות, ככה הרגשתי עד שראיתי את אדי ולוקאס מתקרבים אלינו, הבעתה של אדי מלאה באימה. נדרכתי מייד; היו רק שתי סיבות אפשריות לפחד שלה: הראשונה היא שמשהו רע קרה למישהו שהיא אוהבת, והסיבה השנייה שהיא ראתה את אמא. אבל שתי הסיבות לא נראו לי אפשריות.
"מה קרה, אדי?” שאלתי מייד, מרגישה את כולם נדרכים איתי, לוקאס בעצמו נראה מעט מעורער.
"אמא,” אדריאנה פלטה, דמעות עולות לעיניה. “היא כאן.”
קפאתי באותו הרגע, ומבטי נדד לכניסה לאולם. שם, לא פחות ולא יותר, עמדה אלואיז מגוריאן.
אמא.
"מה היא עושה פה?” שאל אמורי, שחזר אלינו. לפתע כל החברים שלי היו איתנו, אדי, אמורי, וויל ואני עומדים מלפני הקבוצה שלנו.
עיניה הכחולות חפשו את קהל הרוקדים, עד שהן נדדו על הקבוצה שלנו, ליד הבופה. אמא התקרבה אלינו בצעדים נחושים, לבושה בשמלת ערב שחורה עם כתם צבע אדום (כמו שהיא תמיד אוהבת), כאילו גם היא מוזמנת לחגיגה. עיניה היו קפואות, שום רגש לא נשקף בהן.
היא נעצרה כמה מטרים מאיתנו, מסתכלת ישירות עלי. “אלאנה.” היא אמרה, קולה קר ומצטלצל בכל האולם, גובר על המוזיקה, גורם לכולם להשתתק ולהפסיק לרקוד, להסתכל על האישה הזאת בהפתעה ובקרירות. המוזיקה המשיכה להתנגן, אך דממת אלחוט נפלה על האולם.
"אמא.” ידי נקמצו לאגרופים, והרגשתי שאני רועדת מכעס. “מה את עושה כאן?”
חיוך מקפיא נמרח על שפתיה, הבעתה נהפכת מוטרפת. היא הכניסה ידה לתוך תיק הצד שלה, ומשם שלפה חפץ קטן שגרם למוזיקה להיעלם, לאנשים לצעוק בהיסטריה, ולי להרגיש שמשהו בי נשבר.
היא אחזה באקדח, אותי היא כוונה אלי. “שאף אחד לא יפריע,” קולה היה שקט אך חד, מפלח את צרחות הפאניקה, משליט דממה מוחלטת. “זה ביני לבין הבת שלי.” היא ירקה את המילים האחרונות, כאילו זו קללה.
"אלואיז,” לא יכולתי לקרוא לה אמא. התקרבתי אליה צעד אחד, נפרדתי מהקבוצה שלי. “בבקשה תניחי את האקדח. זה לא נחוץ.” ליבי פעם בחזי במהרה, זיעה קרה ניגרה על מצחי, והרגשתי שהעולם נלחץ עלי.
היא המשיכה לכוון את האקדח לעברי, חיוך נוסף מתפשט על פניה. “מי שיפריע אני ירה בו,” היא אמרה בקול מעט ענייני מידי, כאילו היא מדברת על חלב וקינמון. “אלאנה, התקרבי אלי בשקט ומבלי לומר מילה.”
הרגשתי כאילו אני בסצנת פשע ב-CSI בזמן שהתקרבתי לאישה הזאת שהייתה אמא שלי. “אלאנה,” קולו הבהול של וויל מאחורי. “אלאנה, אל תתקרבי אליה. בבקשה תחזרי הנה.”
"אני אהיה בסדר וויל,” אמרתי בשקט. “היא לא תעשה לי כלום.” לא הייתי בטוחה שזה לא שקר.
עמדתי מול אמא, היא נמוכה ממני רק בסנטימטר. היא כיוונה את אקדחה לראשי, ואני בלעתי את רוקי, וקיוויתי שהיא לא תירה. היא לא יכולה לירות. אסור לה.
"הגיע הזמן להכריע מי מבינינו צריכה לחיות, אלאנה,” היא אמרה בחיוך לא סתם משוגע, אלא רע. “כי שתינו בעולם הזה לא יכולות להתקיים. את לקחת את אמורי ואדריאנה ממני. לקחת את כל מה שהיה לי. ועכשיו הגיע הזמן שאחת מאיתנו תשלם.”
"אמא, בבקשה…” ניסיתי לומר אך היא קטעה אותי בקור.
"אני לא אמא שלך. את הבת שלי, אבל אני לא אמא שלך.”
המילים ננעצו בליבי כמו סכינים, אפילו שידעתי שככה היא חושבת כבר מזמן. אבל לשמוע את זה עוד הפעם, לשמוע אותה מסירה אחריות ממני… זה כאב. כמה שזה כאב. “בבקשה, תורידי את האקדח,” התחננתי בשקט.
"בואי נשחק משחק,” היא התעלמה ממני, עיניה ניאורות לפתע, שפתיה מתעקלות. “נקרא לו 'משחק החיים'. מי מאיתנו תשאר בחיים לדעתך, אלאנה?”
"אלאנה,” שמעתי את וויל מאחורי. “אלאנה בבקשה תחזרי הנה!” הוא נשמע מבוהל לחלוטין.
"אל תזוז!” אמא צרחה לפתע, מסתכלת מאחורי.
סובבתי את ראשי לאחור, לראות את וויל בחצי הדרך אלי. “וויל, אני בסדר,” אמרתי בשקט. “תסמוך על – “
אבל לא הספקתי לסיים את המשפט. שתי יריות נשמעו, מהדהדות בחדר, מפלחות את הדממה, גורמות לאנשים לצרוח. עיניי נפערו לרווחה בהפתעה, וכשמבטי נדד מטה, ראיתי שבטני מדממת. ידי הרועדת נדדה לבטני, מרגישה את הלחות של הדם שזרם ממני. מבטי התרומם לאמא, הרגשת חוסר-אמון משתלטת עלי, וראיתי איך אמא שלי נופלת לרצפה, שמלתה מלאה בדם גם כן. באותו הרגע הבנתי שהכתם האדום בשמלתה לא היה סתם בד, אלא דם.
את מי היא עוד הרגה הלילה?
"מי מאיתנו תשאר בחיים, אלאנה?” היא אמרה לפתע, קולה חלש, חיוך משוגע על פניה, והיא קפאה על הרצפה.
עדיין בהלם, הסתכלתי על בטני, מנסה להבין מה קרה, וכשקלטתי שהיא ירתה בה ובי, ההלם נעלם, ובמקומו כאב תפס מקום. אך לפני שהספקתי לצרוח מרוב הכאב שהשתלט על גופי, הרגשתי רפויה, וחשכה מלאה את ראייתי, בזמן שאני נופלת אל הריק האינסופי.
]74[ וויל

לראשונה בחיי, ידעתי פחד אמיתי מהו.
הכל היה נדמה כסיוט מתמשך, כחלום, כלא אמיתי. אני רץ לעבר גופה הנופל של אלאנה, לוקח אותה בידי, רואה איך החיים עוזבים אותה לאט-לאט, כמו שעזבו את האמא הבת-אלף שלה. אמבולנס מגיע, אלאנה נשאת על אלונקה לתוכו, פרמדיקים בכל מקום מנסים להציל את חייה. אמורי, אדי ואני נוסעים איתה באמבולנס, בזמן שהאחרים נוסעים במכוניות מאחורינו. אנחנו בבית החולים, שם קובעים את מותה של אימה של אלאנה, שלא שרדה את הכדור שירתה בעצמה.
אלאנה בחדר טיפול נמרץ, וכולם יושבים מחוצה לו, מחכים.
לא הרגשתי שום דבר. לא רציתי להרגיש דבר. רק משפט אחד הדהד בתוך ראשי: אסור לי לאבד עוד מישהו שאני אוהב. אסור לי לאבד אותה. פשוט אסור לי.
אסור לי לאבד אותה שוב.
אנשים ניסו לדבר אלי, ניסו לנער אותי מהטראנס בו הייתי שבוי. אף אחד לא הצליח. כל שעשיתי היה לשבת מול הדלת לחדר הטיפול הנמרץ ולהתפלל. לא יכולתי לאבד אותה. אם אאבד אותה, אני אמות. פשוטו כמשמעו.
כבר חשבתי שיניחו לנפשי. רציתי שיניחו לי לנפשי. אך לפתע מישהו הנחית עלי כזאת סטירה, שאפילו בטראנס האינסופי שלי, יכולתי לצאת ממנו. הרמתי עיניים מופתעות לארצ'יבלד היילנד, שהיה מולי, ידו זוהי שסטרה לי. “מה אתה עושה כאן?” פלטתי, פי יבש, קולי צרוד, דאגה ממלאה כל תא בגופי.
"משמרת,” הוא אמר בנימה עניינית. “אני דוקטור היילנד, אחרי הכל.”
אה. זאת אחת מהעבודות שלו. לא ידעתי. “מה אתה עושה פה?” שאלתי שוב, צריך משהו להאחז בו.
"נזעקתי לטפל בחברה שלך,” הוא אמר, משלב את ידיו. “ואתה צריך להתאפס על עצמך, אמברוז.”
"אלאנה…” המילה היחידה גרמה לפחד לשוב להשתלט, לטראנס כמעט ולתפוס אותי שוב – אך לא הספקתי להכנס לדומייה הזאת אליה השתוקקתי כי ארצ'י החטיף לי עוד סטירה.
"אל תאבד לנו עכשיו, אמברוז,” הוא גער בי. “תשאר בעניינים. חוארז, פייטון, בבקשה תדאגו שהוא לא יכנס לתרדמת הזאת שלו, ותרביצו לו אם צריך. ברור?”
"כ-כן,” שמעתי את ג'ף – או אולי קסאבי? – אומרים בקול מהוסס.
ארצ'י נכנס לחדר הטיפול הנמרץ, סוגר את הדלת אחריו. שמתי לב שרק אמורי, אדריאנה, ג'ף וקסאבי נשארו איתי. “איפה הבנות?” שאלתי בשקט, מנסה לחשוב על כל דבר אחר. רק לא על העובדה שאלאנה הולכת למות.
לא. אסור לה למות. היא שלי!
"הן הלכו להביא לנו בגדים מהדירה ולהתארגן בעצמן,” קסאבי ענה לי בקול שקט. “וויל, בבקשה תהיה איתנו.”
לא יכולתי. רציתי לבדוק שאלאנה בסדר. רציתי שהיא תהיה בסדר. אסור היה לה למות. אסור!
"אני לא יכול לאבד אותה,” מצאתי את עצמי אומר, ולפתע דמעות עלו לעיניי. לעזאזל עם זה! “אני לא יכול.”
"אתה לא,” אמורי אמר בעקשנות, מניח את ידיו על כתפיי ומנער. “היא תהיה בסדר. אתה שומע? היא תהיה בסדר!”
"הם אמרו שהיא איבדה הרבה דם, אם,” קולה השקט והמייבב של אדריאנה. “הם אמרו שהיא בסכנת חיים.”
"היא לא!” אמורי התעקש, זועם יותר משאי פעם ראיתי אותו. “היא תהיה בסדר! היא חזקה!”
"אמורי – “
"אני לא מוכן שהיא תמות!” הצטרפתי לאמורי, מרגיש לפתע גם כן זעם. כלפי עצמי, שלא עצרתי את זה מלקרות. כלפי האמא הנבלה שלה, שתרקב בקבר. כלפי כל העולם הזה, שרוצה לקחת את אלאנה ממני. “אסור לה למות!”
ניסו להרגיע אותנו, אך לשווא. שנינו היינו שקועים ברצון העז הזה לקרוע מישהו לגזרים. שנינו רצינו שאלאנה תחייה, כמו כולם.
האנה וכריסטי חזרו, וניסו לעזור להרגיע אותנו, ורק מכה חזקה מצד קסאבי גרמה לי להשתתק וליפול על הכסא, מרגיש בדמעות זולגות על לחיי.
אני לא יודע כמה זמן לאחר מכן הכריחו אותי להחליף בגדים מהטוקסידו המגוחך שלי. לבסוף מצאתי את עצמי בג'ינס וחולצה לבנה, עדיין מחכה מחוץ לחדר הטיפול הנמרץ, בוהה בדלת הסגורה לפני. ארצ'י עוד לא יצא משם, וגם לא אלאנה. הם עוד עבדו להציל את חייה.
“היא תהיה בסדר,” אמרה לי מורין, שהגיעה מתישהו. ידה נחה על ידי, וכשהסתובבתי להביט בה, ראיתי שזה רק שנינו שם מחוץ לדלת. האחרים בטח הלכו לקחת משהו לאכול, או לחכות במקום אחר.
“אני צריך אותה יותר מכל אחד אחר בעולם הזה, ריני,” אמרתי בקול חלש, והיא לחצה את ידי חזק, להראות שהיא שם בשבילי.
“אני יודעת,” היא אמרה בשקט. “אני יודעת, אמברוז.”
דמעה בקעה מעיני. “היא שלי,” מלמלתי בשקט.
“אני יודעת,” היא לחשה חזרה, מניחה את ראשי על כתפה. “ועכשיו תנוח. אתה ער כבר עשרים-וארבע שעות, אמבי.”
“אני לא יכול לישון,” קולי היה קטן מאי פעם. “אני לא יכול לאבד עוד מישהו שאני אוהב.”
מורין לטפה את ראשי ללא הפסקה. “אמא ואבא תמיד יהיו איתנו,” היא אמרה. “אל תחשוב שאיבדת אותם – תחשוב שהם התקדמו הלאה, בזמן שאתה מחכה להגיע אליהם. ואתה תראה אותם שוב, אמברוז. בעוד הרבה שנים, אתה תראה אותם שוב.”
“אני אוהב אותם, ואני אוהב את אלאנה.”
“אתה תראה אותה בקרוב. היא לא תמות. לפי מה שיצא לי להכיר אותה, היא בחורה חזקה. והיי,” מורין חייכה חצי-חיוך. “היא כל כך רכושנית כלפיך, עד שהיא תעשה הכל בשביל להתעורר ולשמור אותך אצלה, כך שאף אחת אחרת לא תגנוב אותך ממנה.”
לא מצאתי בי כוחות להשתעשע במחשבה. המצב היה לחוץ מידי, קשה מידי, רע מידי. “היא שלי.” לחשתי.
“אני יודעת, אמברוז. אני יודעת.”
מורין ליטפה את ראשי, ידיה רכות ומרגישות באופן מטריד כמו ידיה של פאולין בלקווד, אימי. עצמתי את עיניי, נותן לעצמי להתמכר למגע, ולשינה קלה לאפוף אותי.
*
“מה מצבה?”
“יציב, אבל היא עוד לא יצא מסיכון לגמרי. הכדור חדר דרך איברים פנימיים חיונים למחייתה, ואנחנו צריכים לעבוד קשה בשביל לנסות ולסגור את הקרעים.”
“אבל היא תהיה בסדר? יש לך שיעור?”
“אני מצטער, רומיין. אני לא יודע.”
פקחתי את עיניי, שם לב שנרדמתי על מורין. היא נרדמה גם כן, ועדיין ישנה כשהרמתי את עצמי ממנה. הסתכלתי על האנשים שהיו עכשיו מול חדר הטיפול הנמרץ – ארצ'י בחלוק לבן, רומיין בבגדים פשוטים, עיניה נפוחות מעייפות, ואדריאנה, שישבה לצידי על כסא, ראשה בידיה.
ארצ'י ראה שהתעוררתי, והנהן לעברי. “אני עובד על זה שהיא תחייה, אמברוז. תסמוך עלי.” הוא אמר, הפנה לי את גבו ונכנס חזרה לחדר.
רומיין התיישבה לצד אדריאנה, מניחה את ידה על כתפיה הנרעדות. עיניה הכחולות-סגולות התנגשו בעיניי, הבעתן עייפה. “כל שנותר עכשיו זה רק לקוות.” היא אמרה.
הנהנתי בדממה, ולכסנתי מבט לדלת. “לא ידעתי שארצ'י דוקטור.” פתחתי בשיחה – מנסה שלא לחשוב על התוצאות האפשריות של הטיפולים האלו, שאולי היא לא תשרוד –
“יש לו בערך מאה חצי-עבודות,” רומיין הסבירה בשקט. “הוא עשה דוקטורט ברפואה, כפי שאתה רואה, בנוסף לכמה תארים בביולוגיה – שדרך אגב, הוא מלמד בקולג' כאן בעיר בתור 'ד"ר היילנד, המרצה הסקסי', כמו ששמעתי בנות קוראות לו. וכמובן שיש לו את חנות הקעקועים הזאת שלו, שם יש לו עובדים חלופיים, אבל הוא עצמו מנהל אותה.” היא נאנחה. “הוא מרוויח כסף טוב מכל העבודות האלו – וזה מה שהוא רוצה.”
“למה?” שאלתי, מסוקרן. לארצ'י אף פעם לא הייתה בעיה כספית – אביו, צ'ארלס, הרוויח מיליארדים בתור מנכ"ל חברת הייטק מצליחה. אם למישהו אף פעם לא הייתה בעיה של כסף, זה ארצ'י.
רומיין שלחה לי מבט חד ועייף. “אם הוא היה רוצה שתדע, הוא היה מספר לך בעצמו.” היא אמרה במעט מרירות, ואני פירשתי את זה כ"זה לא עניינך אז אל תדחוף את האף". החלטתי לרדת מזה.
חוץ מזה, היו לי מספיק דאגות משל עצמי. כמו אלאנה.
הכאב בחזי חזר, אחרי הרבה מאוד זמן שהוא לא בא לביקור. עכשיו הוא היה כאן, כואב מתמיד, נחמץ. אסור היה לה למות. אסור היה לה לעזוב אותי לבד בעולם הזה. אסור. אסור. אסור.
“וויל,” אדריאנה אמרה לפתע בשקט. “לך לאכול משהו. אתה לא אכלת כבר שעות.”
“אני לא רעב.” אמרתי בחספוס.
“אלאנה לא תרצה לחזור לחיים בשביל לראות שהחבר שלה אנורקס,” ציינה מורין, שרק עכשיו שמתי לב שהתעוררה. “בוא. אני גם צריכה לקחת משהו לנשנש.”
רציתי למחות, אך לפי מבטה העיקש של מורין, ידעתי שזה בלתי אפשרי. לכן נתתי לה לגרור אותי למזנון של בית החולים, שם היא העמיסה על מגש כל מיני מאכלים רנדומליים, לא באמת שמה לב למה שהיא לוקחת. לאחר מכן היא הכריחה אותי לשבת ולאכול את המאכלים הדוחים אחד אחרי השני, ורק כשסיימתי, היא הרשתה לי לחזור לשבת מול חדר הטיפול הנמרץ. בינתיים, אדריאנה ורומיין כבר לא היו שם, ובמקום זאת לוקאס, כריסטי וג'ף תפסו פיקוד.
חזרתי להתיישב בכסאי, מורין מצידי האחד, ולוקאס תופס את צידי השני. השניים לפתו את ידיי, לוחצים, מעניקים לי חום ואהבה, כמו שלא הרגשתי מהם כבר עשר שנים. הם הבינו, ללא מילים, שאני צריך את התמיכה הזאת. והעניקו לי אותה, אפילו שאני לא הענקתי להם בחזרה את תחושת הבטחון שהייתי חייב להם.
“אני מצטער,” מלמלתי, מחבק את אחיי קרוב אלי. “על הכל. אני מצטער.”
“אין לך על מה,” לוקאס אמר בשקט. “אתה לא אשם.”
“אנחנו אוהבים אותך כמו שאתה, אמברוז,” מורין התכרבלה בחיקי, כמו שאלאנה עשתה עד לא מזמן. “אנחנו יודעים שזו לא הייתה בחירה שלך לעזוב אותנו בזמנו.”
ליבי התכווץ. “אני לא יכול לאבד אותה,” אמרתי בצרידות בפעם המי-יודע-כמה. “היא הבחורה היחידה שאני אוהב.”
“אתה לא תאבד אותה,” כריסטי הבטיחה, מסתכלת עלי בעיניה הכהות. “היא תשרוד.”
ובדיוק באותו הרגע, ארצ'י יצא מהחדר. בבת אחת קמתי, לוקאס ומורין קמים איתי. “מה קורה?” שאלתי אותו, ליבי הולם בחוזקה.
ארצ'י הסתכל עלי, פניו ריקות מהבעה, עיניו השחורות כמו חיפושיות קטנות וקפואות. “היא בסדר,” הוא אמר בקול מעט מונוטוני. “היא כבר לא בסכנת חיים.”
לקחו לכולם כמה שניות לעכל את זה, וכשעיכלתי… הרגשתי כאילו משא השמיים הוסר מכתפיי. התחושה הזאת הייתה כל כך חזקה עד שנפלתי לרצפה, לא מסוגל להחזיק בעצמי יותר. “תודה לאל,” אמרתי, טומן את ידי בפני. “תודה לאל. תודה לך. תודה.”
“אין על מה, אמברוז,” ארצ'י אמר בשקט. “ותשתדל שפעם הבאה תשמור עליה טוב יותר. זה התפקיד שלך, כמאהב הנצחי שלה.”
ידעתי למה הוא אמר לי את זה. הסתכלתי עליו בעצב. “אני מבין.”
“לא אתה לא,” הוא אמר ביובש. “אתה לא יודע מה זה לאבד מישהו שאתה אוהב באמת. ואני לא מדבר על הורים,” הוא הדגיש. “אני מדבר על אהבה.”
“ארצ'י – “
הוא לא ענה, ורק חזר פנימה על חדר הטיפול הנמרץ. הרגשתי שליבי נחמץ בשבילו – זכרתי את סרפינה, מהתיכון אליו הלכנו ביחד. וזכרתי את מה שקרה לה בגלל שארצ'י לא היה מסוגל להגן עליה.
ובאותו רגע הבנתי כמה בר-מזל אני, שאלאנה בחיים, שהיא בסדר, ושהיא שלי.
]75[ אלאנה

התעוררתי לשמע צפצוף כלשהו. הצפצוף היה מתון, אחיד, ולקחו לי כמה רגעים להבין שזה מוניטור, ושהוא סופר את דפיקות הלב שלי.
פקחתי את עיניי באיטיות, מכווצת אותן כמעט מייד, עקב האור החזק שבקע מהמנורה. הייתה בחדר לבן ביותר, וכשהסתכלתי על עצמי, ראיתי שאני לבושה בכתונת של בית-חולים, עם אלקטרודות ומחטים מחוברים אליי, וגם משאף. שיערי היה אסוף בדקדוק יתר לגולגול, וכשהסתכלתי על אבעותיי, הופתעתי לגלות שציפורניי מרוחות בלק אדום, שלעולם לא הייתי שמה. הלק היה שייך להאנה, ידעתי בוודאות. היא בטח חשבה שזה יהיה מצחיק לשים לק לחולה.
אבל למה אני חולה? למה אני בבית חולים בכלל?
ניסיתי להזכר, ורק לאחר כמה רגעים, הזכרונות תקפו אותי בבת אחת. אמא יורה בי ובה, משחקת איתי את 'משחק החיים' כמו שהיא קראה לזה, ושתינו מאבדות הכרה.
אלפי שאלות הציפו אותי, ולא יכולתי לחכות כבר לשאול אותן ולקבל תשובות. אבל דלת החדר לא נפתחה, ואני נותרתי לבדי.
לאחר כמה דקות, הופתעתי לראות את ארצ'יבלד היילנד נכנס לחדר, לבוש בחלוק לבן של רופא. הוא נראה תשוש, אבל התקדם לעבר מיטתי ללא בעיה. כשראה שאני ערה, הוא נאנח. “הגיע הזמן,” הוא אמר. “אתה ישנת למשך שבוע.”
בהיתי בו, שולחת לו מבט שואל. הוא נאנח פעם נוספת. “את רוצה שאני אכניס הנה את אמברוז?” הוא שאל.
הנהנתי, לא מסוגלת לדבר. חום הוצף בי כשחשבתי על וויל. רציתי לראות אותו, וכמה שיותר מהר. ארצ'י כנראה הבין זאת, כי הוא פתח את הדלת, ובתוך רגע וויל נכנס, ואחריו אמורי ואדריאנה. הרגשתי שהחום בי מאיים לפוצץ אותי מבפנים. כמה שאהבתי את האחים שלי, ואת וויל. כמה שאהבתי אותו, כמה שרציתי אותו, כמה לא יכולתי לחכות לנשק אותו כבר.
“ליין,” וויל השליך עצמו על הכסא לצד מיטתי וחיבק אותי. “ליין, אני כל כך מצטער. כל כך, כל כך מצטער. הייתי צריך להגן עלייך, אבל לא יכולתי. במקום זאת הרשיתי לך להפגע.”
רציתי לומר לו שאני בסדר, שזו הייתה אשמתי הבלעדית, ושאסור לו לקחת את האשמה הזאת. רציתי לצעוק עליו שאני אוהבת אותו, ושיפסיק להאשים את עצמו. הרמתי את ידי למשאף על פני, והסרתי אותו, מתעלמת מהמבט החד שארצ'י שלח לי. “וויל,” קולי היה צרוד מחוסר שימוש.
“ליין…” הוא נישק את פניי ללא הרף. “ליין שלי…”
“זו לא אשמתך.” הנחתי את ידי על פניו באיטיות, מסתכלת עליו במבט מלא באמוציות. “זאת היא אשמה.”
“אלאנה,” אמורי חיבק אותי מצידי השני, ואדי אחזה בידי. “העיקר שאת בסדר. אנחנו לא מחפשים אשמים.”
עצמתי את עיניי ולקחתי נשימה עמוקה. “מה קרה?” הכרחתי את עצמי לשאול.
דממה הייתה המענה שלי.
פתחתי את עיניי ושלחתי מבט לוויל. “תגידו לי.” התעקשתי.
וויל, אמורי ואדריאנה החליפו מבטים חוששים, ולבסוף וויל הוא זה שאמר, “אמא שלך מתה מפצעיה. מצאו את אביך מת גם כן בבית שלכם. אמא שלך רצחה אותו.”
הלם השתלט עלי. אבא… מת? ואמא גם? הם מתים? אין לי הורים? דמעות הציפו את עיניי בבת אחת. לא האמנתי שהם מתים. לא יכולתי להאמין. ואפילו שבתוך תוכי, עמוק בפנים, ידעתי שזה הגיע להם – לא יכולתי שלא לבכות, שלא להתאבל על מותם.
כי אפילו הם לא אשמים במה שקרה להם.
“אלאנה,” קולו של וויל היה קרוע. הוא הניח יד על פני, לוכד את דמעותיי באצבעו. “אל תבכי.”
“הם לא שווים את זה.” אדי אמרה ברעד. “הם עשו לנו אוול כל חיינו. אמא כמעט והרגה אותך!” היא פרצה לפתע בבכי, מתייפחת על בטני. “כמעט וכולנו איבדנו אותך, אלאנה, בגללה!”
“לא מגיע להם אפילו דמעה אחת מהדמעות שלך,” אמורי אמר בכעס. “אז אל תבכי!”
“הם היו אמא ואבא שלנו,” לחשתי. “על אף כל הדברים, הם היו ההורים שלנו.”
“הם לא היו הורים,” אדי אמרה בזעם. “הם לא היו אפילו בני אדם!”
“אדי…” ניסיתי להרגיעה, אבל היא נכנסה להתקף זעם כמותו לא ראיתי אצלה מעולם.
“הם כמעט לקחו אותך מאיתנו! איך את מסוגלת לבכות עליהם?!” היא צעקה, בוכה תוך כדי. “הם היו ההורים הכי שפלים ונוראים ביקום הזה! אמא הרביצה לנו, אלאנה! אבא עמד מהצד ולא עשה דבר כשהיא התעללה בנו נפשית כל השנים האלו! הם לא ניסו אפילו להתייחס אלינו כמו לילדים שלהם!”
“אבל – “
“אל תנסי להגן עליהם, אלאנה! הם לא שווים את המאמץ!” אמורי התרתח גם כן. “הם אנשים דוחים וטוב שהם מתים!”
דמעות זלגו על לחיי. “אל תגידו את זה,” ייבבתי. “הם אלו שהביאו אותנו לעולם.”
“וזה הדבר היחיד הטוב שהם עשו בשבילנו,” אמורי אמר במרירות לאין שיעור.
“תרגיעו, אנשים,” ארצ'י אמר בטון מזהיר. “היא רק התעוררה, ותהפוכות נפשיות זה לא מה שיגרום לה להבריא מהר יותר.”
“הוא צודק,” וויל הוסיף בשקט. “תצאו מכאן אם אתם מרגישים שאתם חייבים להתפוצץ.”
אדריאנה פתחה את פיה כי לצעוק עוד משהו, אך אמורי הבין מה השניים ניסו לומר לו ולקח אותה החוצה, סוגר את הדלת אחריו, כך שנותרנו רק ארצ'י, וויל ואני. “בפעם הבאה תני לי להגן עלייך, ליין,” וויל אמר, לוקח את ידי בידו. “בפעם הבאה כשאני אומר לך לחזור אליי, תעשי זאת.”
“אני מצטערת,” לחשתי. “אני מבטיחה.”
“יופי.” הוא אמר, שפתיו מנשקות את שלי קלות. “אני אוהב אותך, ואני לא מוכן לאבד אותך. לא ככה.”
“אני אוהבת אותך.”
“וכך זה ישאר.”
“אני מבטיחה לא לעזוב אותך יותר – “
“אני לא אתן לך – “
“וויל – “
“ליין – “
“אלוהים שיהרוג אותי כאן ועכשיו,” ארצ'י קטע את חילופי הדברים שלנו בקול מותש. “אני יוצא מכאן. רמת הדיבקות עלתה לשלב בלתי נסבל. תקראו לי אם משהו לא בסדר.”
וויל ואני צפינו בארצ'י יוצא מהחדר, וכשהוא יצא, החלפנו מבטים, ושנינו ביחד חייכנו חיוכים קטנים וממתיקי סוד.
וכשהוא נישק אותי, הכל היה טוב בעולם. כל כאב התנדף. כל מחשבה רעה נעלמה כלא הייתה. היה רק וויל, ולא הייתי צריכה שום דבר אחר.
*
רק לאחר שבועיים נתנו לי להשתחרר מבית החולים, אך ארצ'י הורה לי לנוח כמה שיכולתי. ולכן מצאתי את עצמי שוכבת במיטתו של וויל – שעכשיו היא המיטה של שנינו – כשכולם מפנקים אותי; מביאים לי אוכל למיטה, באים לבקר אותי ומטפלים בי כאילו אני עשויה להשבר כל רגע. בטני עדיין הייתה צריכה להחלים, ואסור היה לי לעמוד, כך שוויל נאלץ לסחוב אותי ממקום למקום – לא שהיא לו איכפת – והוא גם נאלץ לרחוץ אותי, כי לא יכולתי לעשות זאת לבד – והוא בכלל לא התנגד. הוא אפילו הציע שהוא יקלח אותי באופן קבוע אפילו אחרי שאני אחלים.
בינתיים, כל מיני החלטות קרו. כמו ההחלטה של כריסטי וג'ף להתחתן ברגע שכריסטי תהיה בת שמונה-עשרה – שזה יקרה בספטמבר הקרוב – בגלל שהם הבינו שהם צריכים לנצל כל דקה מהחיים שלהם. הם פתאום קיבלו פרופורציות על החיים אחרי מה שקרה לי, וכנראה פחדו שלא תנתן להם ההזדמנות להתחתן ולהקים משפחה. שני פסימיים פחדנים.
רומיין התקבלה לתוכנית חילופי תלמידים עם תיכון מאירלנד, ושם היא תבלה את השנתיים האחרונות של לימודיה. כמובן שהיה לי עצוב במיוחד לשמוע על כך, ואדי – שגם הייתה חברה טובה שלה – ואני בכינו איתה שעות על כמה שנתגעגע זו לזו. אבל רומיין הבטיחה שהיא תבקר בחופשות, ושבזמן הביקור שלה היא תהיה איתנו רוב הזמן.
בינתיים, שמחנו לשמוע שקווין, אחיה הגדול של כריסטי, הולך להפוך לאבא בקרוב. אישתו, אליסה, שמרה בסוד את כל עניין ההיריון במשך כמה חודשים, ועכשיו היא כבר בחודש שביעי עם בן. כמובן שזו הייתה סיבה למסיבה, מפני שכריסטי עמדה להפוך לדודה.
בנוסף לכל זה, אני התקבלתי לקולג' כאן בעיר, ובספטמבר עמדתי להתחיל ללמוד בקולג' קולינריה – אחרי הכל הייתי טובה בבישול, ולא יכולתי למצוא לעצמי שום דבר אחר שיתאים לי.
הכל היה טוב, והרגשתי כאילו הכל איכשהו הסתדר לטובה, ושכולם בסדר. החיים פתאום נראו מאירי-פנים, בייחוד כשאני עם וויל ועם משפחתי וחבריי. הרגשתי שהכל טוב ויפה.
ועם האהבה שחשתי כלפי וויל, ידעתי שאני אצליח לעשות הכל, ולהתגבר על כל קושי. כי הוא זה שאיכשהו, בדרך שאפילו אני לא שמתי לב אליה, חיבר את השברים בתוכי, והפך אותי לשלמה.
הוא זה שתיקן אותי.
[76] וויל

קלייטון נאנח, מעסה את מצחו. “אתה בטוח שזה מה שאתה רוצה?” הוא שאל, קולו מהול באכזבה ובעייפות החומר.
הנהנתי. “זה מה שרציתי מההתחלה.”
“אבל אתה חייב להיות בטוח – כי מזה לא תהיה לך דרך חזרה. אם אתה בוחר בדרך הזאת, זו הדרך שתלך איתה כל חייך בתעשייה הזאת.” קולו היה מזהיר.
“אני בטוח, קליי,” אמרתי בחיוך אמיתי, כזה שחייכתי עכשיו כל יום. “זה מה שאני רוצה, רציתי תמיד.”
קלייטון הרים גבה. “אלאנה עשתה אצלך עבודה טובה?”
צחקתי, מרגיש קליל ומאושר. “אישתי לעתיד אכן נתנה לי את הדחיפה לה הייתי זקוק.”
הוא נאנח פעם נוספת. “אני לא מאמין שאתה מתפטר, וויל,” הוא הודה בלב שלם. “אתה היית מקור ההכנסה הכי טוב שלי.”
“אני מצטער,” אמרתי בכנות. “אבל אני חייב לעשות מה שטוב לי, ומה שטוב לי זה להפוך להיות מלחין ומפיק מוזיקלי.”
“נשמע כאילו השקעת בזה מחשבה רבה,” הוא אמר, בוחן אותי בעיניו המפלחות.
הנהנתי באיטיות. “כל חיי מוזיקה הייתה משהו שאהבתי, וכמהתי אליו, אך מעולם לא הבנתי שזה בעצם מה שאני צריך לעסוק בו.”
“זה אומר שמצאת את עצמך ואת היעוד שלך,” קלייטון חייך לפתע את החיוך הכי נדיר שלו – החיוך האבהי הזה, החם והאוהב, שהוא שמר בדרך כלל רק לביתו הקטנה, כשדיבר עליה. “אני גאה בך וויל.” הוא קם לפתע, ונתן לי חיבוק. חיבקתי אותו חזרה, קם גם כן, מרגיש כאילו אני מסיים תקופה כלשהי, ומתחיל תקופה חדשה.
“שמחתי לעבוד אצלך, קלייטון,” אמרתי לו ברצינות. “אתה היית הסוכן הכי מדהים שיכולתי לקבל.”
הוא פלט צחוק קצר ושחרר אותי, אך ידיו עדיין על כתפיי. “אני זוכר כשעוד היית ילדון בן שמונה-עשרה, אבוד ומבולבל,” הוא אמר לפתע, הבעה נוסטלגית מתפשטת על פניו. “אני זוכר שלקחת את העבודה הזאת בחוסר חשק, הכל בשביל להשיג כסף. כמה שהערכתי אותך על כך שאתה עושה משהו שאתה אפילו לא נהנה ממנו על מנת לממן את עצמך. אתה ילד מעורר-השראה, אמברוז וויליאם בלקווד.”
חייכתי. “למדתי ממך הרבה, קליי,” אמרתי לו בכנות. “ובאיזשהו מקום, בזכותך אני מצליח עכשיו לעבור הלאה, ולעשות את מה שאני רוצה.”
הוא הרים גבה פעם נוספת. “באמת? ואיך זה בדיוק?”
“כי אתה זה שלקחת אותנו אז למסעדה בה אלאנה עובדת,” הזכרתי לו. “ובזכותך הכרתי את מי שהולכת להיות אישתי.”
קלייטון פרץ בצחוק מתגלגל. “שלא תעז לא לשלוח לי הזמנה לחתונה,” הוא איים בקריצה.
“אל דאגה,” חיבקתי אותו. “אתה מוזמן, ואפילו תהיה אורח הכבוד.”
הוא צחק שוב, צחוק אמיתי ומכל הלב, וחיבק אותי חזרה. “אני אתגעגע אליך, אמברוז, אליך ולכישורי המשחק והדגמון המדהימים שלך.”
נאנחתי. “גם אני אתגעגע אליך, קלייטון, תאמין או לא. גם אני.”
*
לאחר שיצאתי ממשרדו של קלייטון, חזרתי למכונית האלפא-רומאו האדומה שלי, שם ישבה וחכתה לי ארוסתי. נכנסתי למושב הנהג ולקחתי אותה בידי ונישקתי אותה. “איך זה הלך?” היא שאלה אותי, עיניה המהפנטות שולחות לי את רגשות האהבה שהיא חשה אלי כמו תמיד.
התנעתי את המכונית. “הלך בסדר גמור,” אמרתי לה תוך כדי שנסעתי אל כיוון היציאה מן העיר. “הוא איחל לי את ברכת הדרך, ואמר שהוא יקנה את כל הדיסקים שאוציא ואפיק.” הבזקתי לעברה חיוך.
היא צחקה. “אני שמחה.” היא אמרה, מתכוונת לזה באמת.
“ואני שמח שאת שמחה,” אמרתי לה, מחייך לעצמי. “הוא גם מסר לנו שאנחנו צריכים לשלוח לו הזמנה לחתונה העתידית שלנו.”
היא צחקקה. “שיתן לי קודם לגמור קולג'!”
צחקתי, ואז שאלתי, “רומיין כבר טסה?”
“כן,” אלאנה ענתה, חיוכה נמחק. “אחרי הכל, העשרים-ושמונה לאוגוסט היום. היא צריכה זמן להתאקלם לשעות החדשות, למקום ולמגז האוויר של אירלנד.” היא נשמעה עצובה עקב כך.
“היי,” לקחתי את ידה בשלי, מצמיד אותה לפי, בזמן שפניתי אל אזור חופי הים שמחוץ לעיר. “את יודעת שתראי אותה בחג-המולד, אז אל דאגה.”
היא נאנחה. “אני יודעת,” היא מלמלה. “אבל אני עדיין אתגעגע אליה.”
“היא בטוח תעדיף שתחשבי עליה עם חיוך על הפנים ולא עם הבעה עגומה שכזאת,” ציינתי, מלכסן לעבר מבט תוך כדי שאני חונה בצד הכביש.
“כן,” חיוך מהמם לפתע נפרש על פניה. “אתה צודק.” היא התקרבה אליי, חופנת את פניי בידיה ומנשקת אותי.
“קדימה,” אמרתי לה, יוצא החוצה מן המכונית. היא גם כן יצאה, ובידיים משולבות הסרנו את כפכפינו והלכנו על החול הרך והחם, עד שהיינו ממש לפני הגלים המתנפצים בים, שמש אחר-הצהריים מאירה אותנו. התיישבתי על הקרקע, לוקח את אלאנה בין זרועותיי ומושיב אותי בין רגליי, בזמן שהיא נשענת על חזי. טמנתי את פני בצווארה, והיא התכרבלה בחיקי, כמו שאהבה.
והעברנו את כל שעות אחר הצהריים, עד הערב, בלדבר על הא ועל דא, כשאנו צופים בגלים הנשברים, ובשמש השוקעת. דיברנו החל מהמעבר לדירה החדשה של ג'ף וכריסטי, או המעבר שלנו לדירה משל עצמנו, שם ילונו לעת עתה לוקאס ואדריאנה. דיברנו על אמורי וטיילור, ועל עצם העובדה שהם שכרו דירה ביחד, והתחילו להקים חיים משל עצמם, או על מורין, שעבר לגור באופן זמני אצל אנדרו סייג' ואחיו הצעיר, איידן. דיברנו גם על החלמתם של סיינה, האחיינית של ג'ף, וסת', אביו, אחרי התאונה הקטלנית שקרתה להם בדצמבר. דיברנו אפילו על האנה וקסאבי, ועל הקשיים שהם חווים עכשיו במערכת היחסים, ועל כך שהם רבים ומשלימים כל פעם מחדש.
ואז דיברנו על עצמנו, ועל מה נעשה בחיים. אלאנה השתעשעה ברעיון שהיא תהיה שפית בינלאומית מצליחה ושהיא תהיה נשואה למפיק מוזיקאי ענק. אני דיברתי איתה על ילדים, והיא הודיעה לי שהיא מתכננת איתי חמישה. לאחר שראתה את פניי המבוהלות, היא פרצה בצחוק מתגלגל ונשקה אותי, טוענת שגם ארבעה זה בסדר.
“את תגרמי לי להזדקן מהר יותר עם כל כך הרבה ילדים,” אמרתי לה, נושך את אפה הקטן כמו שאני אוהב.
היא צחקקה. “אבל זה יהיה כיף. נהיה משפחה גדולה עם מלא ווילים קטנים ומקפצים,” היא קרצה לי.
הנחתי את מצחי על שלה. “או אולי אלאנות קטנות, לכי תדעי.”
“אני אשמח גם לאמברוזים, לוקאסים ומוריניות.”
“או אדריאנות ואמורים.”
שנינו פרצנו בצחוק. “אנחנו פשוט חסרי תקנה,” היא חייכה.
“אבל אנחנו חמודים, תודי,” חייכתי חזרה.
היא חפנה את פני בידיה. “דביל,” היא לחשה, שפתיה מוברשות כנגד שלי.
“ליין,” מלמלתי, מדביק לה נשיקה קטנה על הפה.
“וויל הדביל, אמברוז האידיוט,” היא הסתכלה עלי באהבה.
“ליין שלי. אך ורק שלי.” שידרתי לה את עוצמת הרגשות שלי גם כן.
“שלך, כמו שאתה שלי.”
“ברור.”
“אני אוהבת אותך.”
“את כל העולם בשבילי.”
היא חייכה את החיוך הכי אמיתי שהיה לה במלאי, ואני הרגשתי איך ליבי מתחמם. נישקתי אותה, בזמן שהחשכה החלה לרדת, ולא הסרתי את שפתיי ממנה. האישה הזאת, ליין הזאת, היא באמת הייתה הכל בשבילי. היא הייתה מי שהצליחה להרים אותי כשהייתי בשפל. בלעדיה הייתי כלום, הייתי מרוסק. היא היחידה שהצליחה, בדרך כלשהי ובלתי מוסברת, לתקן את השברים הכי קטנים שבי.
ושנינו ביחד, השלמנו זה את זו. ואנחנו נשאר שלמים עד שהמוות יפריד בינינו.
לנצח.