אתה

"אחרי שנים שלא נפגשנו – אתה חזרת. הייתי כל כך מאושרת. שנים של תהיה וחיפוש, שאלות ללא תשובות. של לא אמון שבאמת הלכת. שבאמת עזבת אותי לנצח. אבל כשראיתי אותך הכל פרח מתוכי. התפוצצתי מאושר. הייתי בעננים. נפלתי לתוך החיבוק שלך, התכרבלתי בזרועותיך, כל כך שמחה להרגיש הכל שוב. להתאהב בך מחדש. נזכרתי איך הכל התחיל. איך שנינו נפגשנו בתיכון, כשהתחלנו לצאת – איך חברות שלי לא האמינו שזה קורה לי, שאני באמת יוצאת עם מלך השכבה. גם אני לא האמנתי. לא ידעתי מה קורה. כל כך הרבה שאלות רצו בתוך ראשי: מה אם אתה מנצל אותי? ואם לא, איך אתה אוהב חנונית כמוני? יש בי משהו מיוחד? משהו שרק אתה רואה? ואם לא? ואם תשבור לי את הלב? למרות שהתאהבתי, היו כל כך הרבה חששות. מה נכון ומה לא נכון? איך נדע מה לעשות? אחרי שנתיים סיימנו תיכון. אני המשכתי לאוניברסיטה ואתה לצבא. לא נפרדנו רשמית, אבל גם לא נפגשנו יותר למשך ארבע שנים. אחרי ארבע שנים מצאתי אותך. תלמיד תואר ראשון במעבדה בה אני לימדתי. לא האמנתי שזה קורה. גם אתה היית מופתע, אבל חייכת. החיוך שלך. כל כך התגעגעתי אליו. התגעגעתי אליך. לבדיחות שלך. לצחוקים שצחקנו ביחד. לבעיות שפתרנו ביחד. בסיום היום מצאת אותי יושבת ומנסה לעכל. חזרנו. היינו ביחד כאילו אף פעם לא נפרדנו. מצאתי אותך מחדש. הבטחת לי שמצאתי אותך לנצח. אחרי כמה חודשים התחתנו, הקמנו בית ומשפחה, ואז הגיע הסוף הראשון. הלכת לצבא. למילואים. הבטחת לי שתחזור, אבל נעלמת. דיווחו לי שנפלת במלחמה. אני בכיתי שנים. מוות הוא אולי חלק מהחיים, אבל לך לא היה מגיע למות. אתה היית בן אדם כל כך טוב, לא פגעת באף אחד ולא עשית שום דבר רע. אחרי כמה שנים חזרת. חזרת אלי. נפגשנו בתחנת אוטובוס. כשהתחלתי לבכות ניחמת אותי. אמרת שהכל בסדר. והכל באמת היה בסדר. הכל היה מושלם. התחלת להסביר את הסיפור שלך, דיברת, סיפרת, הסברת, ואני ישבתי בשקט, מחזיקה בידך, מוודאת בשקט שזה לא חלום כי היו לי חלומות שאתה חוזר. היו לי חלומות שאנחנו נפגשים שוב בשדות חיטה עם זרי פרחים לראשינו. חלומות ילדותיים, אבל אוהבים. חלומות אהבה אמיתית. שבועיים אחרי שחזרת מצאתי אותך יושב על המיטה שלנו. בוכה. ניסית להסתיר ממני הכל, אבל אני גיליתי. סיפרת לי שלא מתת, כמו שאני יודעת, אבל שהיית קרוב למות. כדור פגע בך, ונשאר לך רק שבוע לחיות איתנו. העדפת לצאת מבית החולים, שאולי היו נותנים לך עוד שבוע, ולבוא הביתה. לראות אותי ואת הילדים עוד פעם אחת. שנינו בכינו ביחד, ולפתע נזכרתי. אם אתה שלי לעוד שבוע, בוא ננצל את השבוע. את היום. את השעה שנשארה לנו. אתה היית האהבה האמיתית שלי, יותר מכל אחד אחר. בילינו את השבוע ביחד. נהנים מכל שנייה. רק דבר אחד שכחתי להגיד לך. תודה. אתה הבאת לי את רוב האושר בחיי, ולכן מגיעה לך תודה ענקית. אז תודה." לירי ניגשה לקבר והניחה עליו פרחים לבנים. "תודה." לחשה.