"אתה מכונת הנשימה שלי ..תעזור לי לנשום .." – ניסיון

"את לא יכולה ללכת ללימודים במצב הזה." השתעלתי בחומרה , כאב לי בחזה .
אני ככה כבר כמעט שלוש חודשים , הוא לא יכול בפתאומיות לומר לי שאני לא יכולה ללכת ללימודים .
הרמתי את עיניי בהתייאשות ומשכתי באפי , עיניי היו אדומות ונפוחות מחוסר השינה והמחנק בגרוני
שלא מקבל את האוויר שלו .
"זאת דלקה חמורה מאוד של הסימפונות , מחלה שנמנת מCOPD מחלת ריאות כבדה." אמר הרופא
בעיניי כואבות "כה צעירה , אני מצטער." ניסיתי לקחת אוויר בשביל להדחיק את הרעיון שאני עומדת לשבת
בבית בשנתיים האחרונות שלי בבית במקום לסיים את הבית ספר , אני הצטרך להיות מחוברת למכשירי
נשימה ולקוות שאני לא אמות .
"ד'ר מלברון איך זה אפשרי? טרייסי לא מעשנת ." הטיחה אימי בפניו את האשמות , כבר לא היה בדיוק אכפת לי מאיפה הגיעה מחלת הריאות והחליטה לדפוק על הדלת ולהיכנס ללא רשות , הדבר היחיד שהיה
אכפת לי אם אפשר להבריא מהמצב שאליו נקלעתי .
"אני לא יודע , העולם הוא עגול . עכשיו צריך לקוות רק לנס."

2014-
התיישבתי על הספה בעודי מדליקה פרק של הוואי חמש אפס , מאז הפגרה אני מחכה לפרק העשירי והוא סוף ,סוף עלה לאוויר . הכנסתי את השקע לחשמל ואת הפיה החדרתי אל פי , הדלקתי את הנהלציה ולקחתי נשימות בטוחות , ככול שהאוויר כיסה את ריאותיי הוא אפשר לי לנשות בוודאות . עברו שנתיים וסיימתי את הבית ספר במצב שעמדתי על הבמה עם מכונת נשימה שמחוברת אל תחת הלשון שלי ועוזרת לי לנשום , במשך שנתיים האלו והלאה אימא שלי ואבא שלי שמעשנים היו צריכים לצאת מהבית במרחק של מאה מטר כדי שאני לא הרגיש את ריח הסיגריה שנדף מהם . במקום ללכת לקולג' אני יושבת בבית ומנסה לנשום.
"טרייס את זוכרת שמשפחת פרנקלין עוברת לגור אצלנו?" איך אפשר לשכוח? במשך כול השבועות האחרונים את אומרת לי לא לשכוח לארגן את חדר האורחים בזמן שאתם נמצאים בעבודה.
"כן אימא ," הרמתי את מבטי מהטלווזיה "וכן החדר האורחים מאורגן , וכן הבריכה נקייה וכן ראמון חוזר לסוף שבוע." ראמון אחי הגדול ששוהה בהוואי בפגישת העסקים של ההיי-טייק הגדול שלו.
"כול הכבוד," צהלה אימי ואחזה בכפות ידיה "איך את מרגישה?"
"עדיין נושמת." הרמתי את הפיה אל האוויר , אימי הזעיפה את פנייה "בדיחה גרועה?"
פתאום הייתה דפיקה בדלת שהצילה אותי מהמבטים של אימא שלי שנורא לחוצה בזמן האחרון , הדלת בחדר שלי תמיד פתוחה והיא שמה לי מוניטור של תינוקות על השידה לצד המיטה כדי שתוכל לשמוע איך אני נושמת . המצב הזה יצא מכול שליטה .
הייתי מעדיפה למות עכשיו במקום לסבול את הקוצרי נשימה האלו.
דלת נפתחה "מי זה?" צעקתי אל אמי , נכנסה גבר ואישה אוחזי ידיים . לגבר היה שיער שחור ועיניים כחולות בוהקות , על סנטרו היו זיפים והבחורה שנראתה מאוהבת הייתה בעלת שיער בלונדיני ועיניים ירוקות .
"זה מייק פרנקלין וארוסתו שרה." שרה הבלונדינית עזבה את ידו של מייק ונשקה ללחיו , הלכה לעזור לאימי במטבח . ראיתי איך הוא נועץ עיניים במכונת הנשימה שלי , התרופה נהיית מגעילה יותר ויותר עם כול מבט שלו .
"אף פעם לא ראית בחורה בת תשע עשרה עם מחלת ריאות סופנית?" הרמתי גבה והוצאתי את הפיה מהפה , מרגישה איך הלב שלי דופק והריאות מתרחבות לנשימות .
"מצטער." הוא מלמל .
"מרגש." החזרתי את הפיה אל הפה והשפלתי את מבטי , חוסכת לעצמי ובשביל מייק את הסומק בפניי.