אתה לא נראה לי אחד כזה- פרק 1

ראיתי את הילד הזה; הנער הזה; האיש הזה- כמה וכמה פעמים בחיי. בכל תקופה הוא נראה לי קצת שונה.
פעם, הוא היה ילד צנום ממשפחה ענייה והוא גר בית אחד לידי. חלון מול חלון. גם אני אז הייתי ילדה. לא צנומה במיוחד. אולי אפילו מלאה. היינו ביחד בבית הספר, לא באותה הכיתה.
בהפסקות הייתי לבד, לרוב בספרייה, קוראת ספרי גיאוגרפיה ומתבוננת בהשתהות באטלסים.
אהבתי לדמיין את עצמי מבקרת בכל מיני ארצות רחוקות, נשמה חופשייה מדאגות, ילדת פלא או פרא כזאת נודדת עם תרמיל על הגב, טועמת מעוד תרבות, ועוד אחת. רק עוד תמונה, רק עוד מזכרת, בבקשה! אבל בלב ידעתי שהסיכויים נמוכים. אני נשארת כאן וזהו. עוד יום בבית הספר חולף לו והשעמום נמשך.
היום שלמחרת נראה בדיוק כמו קודמו. רק שלדבר הבא, כשהצלצול בישר לנו את סיום הלימודים, לא ציפיתי.
חבורה של בנים חיכתה לי. כן, רק לי. ה"מנהיג" של החבורה פתח בדברים:
-"אוריאן, טוב שבאת. חשבנו שאולי תוכלי לסדר לנו כמה דברים.."
-"כמו מה?" שאלתי.
– "כמו למשל…" הוא אמר בטון דיבור מתמשך
– "את שיעורי הבית שלנו" אמר אחד האחרים בחבורה.
הלב שלי התחיל לדפוק, ופניי החלו להאדים. אני לא רוצה להכין לאף אחד את השיעורים, חשבתי, ואז רגליי התכוננו לבריחה.
-"לא כל כך מהר", אמר המנהיג של החבורה והצמיד אותי בחוזקה לקיר.
כאב לי הראש. נתתי לו מכה על החזה והוא שחרר אותי לרגע, נוגע בחזהו.
התחלתי לברוח. אחד מהם שם לי רגל ונפלתי, כל גופי משוטח על הרצפה. דקה ארוכה שהיתי על הרצפה. עד ששמעתי צעדים. התאמצתי להרים את ראשי. זה היה הוא. הילד הזה.
הוא הרים אותי בלי לשאול שאלות. הוא הסתכל עליהם במבט נוקב, והם ברחו.
ואז הוא הסתכל עליי במבט רך, עדיין אוחז בידיי, וכשרציתי לשאול אותו לשמו, הוא עזב אותי והלך.
בשנה הבאה כבר לא ראיתי אותו יותר. מי היה מאמין שאני אראה אותו לא עוד הרבה זמן, כששנינו כבר נערים.