אתה זוכר אותי…

כשנפרדנו, בכיתי.
ראיתי שראית. הסתכלת עליי.
אמנם המשכנו לאהוב.
אמנם נפרדנו פיזית.
אבל בכיתי.
הסתובבת, חזרת אליי. דיברת איתי.
הבטחת לי שנשמור על קשר, שאהבה מסוג זה אין גורלה להגמר.
מאז שנפרדנו, המשכתי לבכות.
יום אחרי הפרידה הבחנתי בך בתל-אביב. הסתובבת עם אמך בקניון.
היה עליי ללכת, וגם עליך. בהיתי בך. לא האמנתי שזה אתה. אמך התבוננה בי. איני יודעת אם אמרה לך… שתדע. הכל אתן כדי לדעת איך הגבת, אם היא כן סיפרה.
במשך הפגישה כמוך הייתי. כמוך ממש. בהליכתך המיוחדת, בשנינותך. ואמרתי לחברותיי כי ראיתי אותך. הן השתגעו.
במשך כל התקופה ההיא בכיתי. כיף היה לי. שמחתי על ה"סוף" הטוב שלנו. ואילו אני ידעתי, שזה אינו הסוף… ואתה?
כנראה שכחת. למה שתזכור אותי מכל החבורה שלנו, אותה עזבת? מה ייחודי? הרכנתי ראשי. בכיתי.
גם אחרי התקופה ההיא בכיתי. לא התכוונתי ללכת לבית הספר בלעדיך. לאן שהגעתי – שתקתי. אם אתחיל לדבר, אספר עליך.
דיברנו עליך. תמיד. ראיתי בעיני חברותיי את התשוקה שתחזור. כמה אהבו אותך. שחצנות שכזו. ראו שאהבת אותי מכולן, והן לא מרפות: כמה שאהב אותי, הוא מה-זה מתגעגע.
כמו חברותייך לפניי, בטח יהיו עוד אחריי. אני לא מאשימה אותך. אבל אני אהיה מאוכזבת.
לא האמנתי שתזכור איך קוראים לי. שעות ישבתי מול המחשב, מנסה לשלוח לך הודעה. מאז אותו יום בספטמבר, לא הצלחתי. כמשותקת הייתי.
ואני? חייה את חיי. משחקת, משתוללת, מבלה. וגם בוגדת בערכים שלנו כזוג. מה אכפת לך. אתה זוכר אותי בכלל?
מדי פעם מצאתי בחור מדליק, וגם הוא לא קלע אל טעמי כמוך… איך אתה עושה את זה?!
אתמול ראיתי אותך! אני מתרגשת כל כך. אתמול! לפני מספר שעות מצומצם ממש! פגשתי את עיניך שוב. התחככתי בזרועותיך. חיבקתי אותך. דיברתי איתך. אח, מזמן לא היה לי טוב כך! היה זה אושר. ממש אושר, אושר אמתי.
פוגשת בי ידידתך החדשה, שותפתך לדירה. האשה הזו היא התחליף שלי?
כל אהבתינו פתאום, הציפה אותי. וזאת מכיוון…
ייתכן שאהבת אחרת בזמן הרעפת אהבתך אליי? וכשפוגשים אותך, נוכחים לדעת שלא. זה הקסם בעיניים שלך. מהסיבה הזו אני אוהבת אותך ככה.
"את היא, (כאן קראה בשמי שאבקש לא להזכיר)?", הפנתה אליי השותפה את שאלת.
גבוהה ורזה הייתה. בעלת תלתלים שחורים ועבים.
"כן", משיבה אני מופתעת.
"וואו, באמת נהיית יפה כדוגמנית", מתרשמת.
חברי מביט בי ואני בו. למשך כמה שניות שתקתי.
"אתה אמרת לה?!", שאלתי בחיוך המחוכם שלי.
"אמרתי לך, שלא אשכח אותך…"
מנסיון יודעת אני, כי רק על חברותיו המשובחות ביותר מדבר הוא בפני אחרות, גם כשמרחקם הפיזי גדל. כמה קנאה הייתה לי לנשים עליהן דיבר עמי… והנה אני במעמד זה!!!
אולי הראה לשותפתו שחברותיו יפות תמיד ולא נתן לי את המחמאה מטוב לבו. ואולי חש לדבר עמה אודותיי. איני יודעת.
אני מופתעת שאינו שכח ממני. אני מופתעת שהוא עדיין חושב עליי, ומדבר עם ידידותיו עליי.
אני מופתעת מאד.
כי בפעם הראשונה מאז הפרידה – אינני בוכה.
בפעם הראשונה אני צוחקת, מחייכת ושמחה.
אני מאושרת.
אני באמת מאושרת.