אתה הקול- פרק 7

אתה הקול- פרק 7
״עוד פעם!״ אוסטין צעק בקול של ילד קטן, הוא בבית שלי, בפעם הראשונה.
הוא היה דיי בהלם מהגודל שלו, כמו טום, ונפעם עוד יותר מהחדר האקוסטי.
״אבל כבר שרתי שלושה שירים ברציפות אוסטין.״ עניתי אחרי צחקוק קטן.
״ואת תשירי עוד הרבה.״ אמר לי בחיוך, מביט בעיניי עם עיניו העמוקות.
הנדתי בראשי למרות שכמו תמיד, רציתי לשיר עד שיכאב לי הגרון.
״תו אחד. בבקשה.״ הוא התחנן.
גלגלתי את עיניי והוצאתי סלסול מפי, שלווה במנגינה נעימה.
״אני חייבת להודות שמאז שהגעת לחיים שלי הם יותר מסודרים, יותר מהנים. סוף סוף יש מישהו ש..״ אמרתי ואז נאנחתי בכבדות.
״מבין אותי.״ הוא השלים את משפטי.
חייכנו אחד לשניה, ואז לפני שיכולתי לקחת נשימה קצרה, דמעה ירדה מעיני השמאלית.
הוא חיבק אותי חזק, ואז שטף של דמעות ירד, הכתים את חולצתו של אוסטין.
״תפסיקי, הכל בסדר. אני לא בורח לשום מקום.״ ליטף את כתפי בהבנה.
ניגבתי את דמעותיי והוא חיבק אותי חיבוק עוטף.
״ומאז שבאת אני לא מפסיקה לבכות כמו טמבלית!״ חבטתי בעדינות בחזו, בעוד שהוא גיחך.
״את רוצה לבכות פחות?״ שאל. הרמתי גבה בשאלה.
״ברור שאני רוצה.״ עניתי, לא הבנתי את פשר השאלה.
״אז בואי.״
״לאן?״
״לים.״
מיד חיוך עלה על פניי, אהבתי ללכת לים עם הוריי בעבר, אך כשהתבגרתי כבר לא הרגשתי מספיק קרובה אליהם ולא היו לי חברים בכדי ללכת איתם.
לבשתי ביקיני שחור ומעליו שמלת חוף במהירות וארגנתי תיק עם מגבות וקצת אוכל, בעוד שאוסטין נסע לביתו כדי להתלבש בהתאם ולאחר מכן חזר לקחת אותי.
כשהגענו התפרש ממולי מראה מוכר להפליא, אנשים בילו עם ילדים קטנים אשר שיחקו בחולות, צפיתי בחול הזהוב והמים הצלולים והכחולים כל כך. ריח של חול ומלח הגיע לאפי, מזכיר לי נשכחות. לפתע נזכרתי בהיותי בת 10, אמי מדגדגת אותי ואבי מרים אותי אל על כשאני מתקשה לנשום ממתקפת הצחוק ששררה עליי. נאנחתי, מעט בכאב. איך דברים השתנו מאז, איך פעם הכל היה תמים יותר. רציתי לחזור חזרה בזמן, כשלהוריי היה עדיין זמן ורצון לבלות איתי כך. לא יכולתי להימנע מהתהייה האם הם באמת כאלה עסוקים או שהם פשוט מעדיפים לבלות שעות בעבודה או אחד עם השני בלא ידיעתי רק כדי להימנע מלהתמודד מטיפוס מוזר ובודד כמוני.
סידרנו את החפצים על החול החם ופשטנו את בגדיינו, נשארים בבגדי ים בלבד. הרגשתי מעט זולה וזנותית, מעולם לא הייתי רגילה לחשיפה כזאת ועוד כל כך קרוב לגבר. אבל חדלתי מלחשוב על כך כיוון שהגבר המדובר היה אוסטין, שלא היווה עבורי גבר זר, וגם סמכתי עליו מספיק. למולי נחשף גוף שרירי להפליא, שכוסה במעט קעקועים.
״ואו, לא ידעתי שיש לך קעקועים.״ אמרתי בפליאה. הוא לא נראה באד בוי מספיק כדי לעשות קעקוע, אך כשהסיר את החולצה מעליו, הוא בהחלט נראה אחד כזה.
״אאוץ׳. אני לא כזה חננה!״ אמר בהתגוננות שגרמה לצחקוק לפלוט משפתיי.
״בהחלט לא.״ קרצתי. הוא נראה מעט מבולבל.
״קדימה בוא ניכנס!״ משכתי את ידו אליי, מכריחה אותו לרוץ אחריי אל הגלים התכולים.
אחרי שעתיים של שטויות מצאנו את עצמנו שכובים מותשים על המחצלת. ידי עברה על קעקועיו, ועיניי כבר התרגלו למראם.
עוד צד ביופיו של אוסטין נגלה אליי היום. אם אתמול שוכנעתי שהוא הפרינס צ׳רמינג המושלם, היום אני דיי משוכנעת שהוא נראה כמו איזה דוגמן.
לפתע הוא פצה את פיו אחרי דממה ממושכת מצידנו. ״לדעתך מירנדה מנצלת אותי?״
״אני לא יודעת אוסטין. אבל אם אתה ידיד טוב שלה אז תמשיך להיות, אבל תמיד תיזהר, אתה לא יודע מתי היא עלולה להפתיע.״ אמרתי בכנות.
״למה את אומרת את זה? מישהו אחר במקומך היה מסית אותי נגדה.״
״אני יודעת אבל קודם כל אתה עדיין חדש כאן, ואני חושבת שלפתוח בחזית עם מלכת השכבה לא יתרום לך. דבר שני, אני לא רוצה לנהוג כמוה. מי אני שאפריד בין חברים טובים?״ הסברתי ופרעתי את שיערו הבהיר.
״כלומר, אני לא בעד זה כי אני מכירה אותה והיא פוגעת בכולם. אבל לא יודעים עד שלא מנסים.״ הוספתי. הוא חייך בחום.
״אני כל כך מעריך אותך, אני לא יודע איך הייתי מסתדר בכלא הזה בלי מישהו שפוי ש..״ אמר אבל את קול גס קטע אותו.
״אידיוט! תתרחק ממנה!״
סובבתי את ראשי וראיתי את כריס הזועף מרים יד להכות את אוסטין.
עצרתי את ידו אבל הוא היה חזק ממני.
״כריס תפסיק זה ידיד שלי, אנחנו חברים טובים ולא עשינו כלום!״ צעקתי לו אך הוא לא הקשיב לי ובעט באוסטין בחוזקה.
״דיי כריס!״ אמרתי, ואת החבטה הגדולה שפגעה בפניי אף אחד לא יכל לעצור.
״אידיוט! מה עשית?״ שמעתי את אוסטין אומר והרגשתי מים קרים וצלולים נשפכים עליי.
התעוררתי בבת אחת, מופתעת לגלות רק את אוסטין מולי.
״רובי! את בסדר?״ הוא שאל בדאגה ודרבן אותי לשתות מבקבוק המים שהיה בידו.
״איפה כריס?״ שאלתי בדאגה למרות הכעס העצום שחוויתי כלפיו. הבעתו של אוסטין השתנתה לנגעלת מעט מהדאגה שנשמעה בקולי כלפי כריס.
״הלך.״ הוא ענה בריקנות.
״אתה בסדר אוסטין? אני כל כך מצטערת.״ אמרתי בהתנצלות, והבעתו הרגילה חזרה לפניו.
״אני בסדר רובי. מי זה היה בכלל ומה נסגר איתו?״ אמר בכעס שכוון כנראה לכריס.
״חבר שלי, או לשעבר, לא יודעת.״ עניתי, והוא נראה מופתע ומאוכזב.
״למה לא סיפרת לי על זה?״ הוא שאל באכזבה.
״אני מצטערת אוסטין, לא מצאתי זמן וגם לא ידעתי אם זה חשוב בכלל. סליחה.״ אמרתי בראש מורכן.
״זה דיי מאכזב שלא סיפרת לי, אבל יש לך מזל שהכריס הזה כרגע קצת יותר מעצבן אותי ממך.״ אמר בקריצה. חיוכי שב למקומו.
״אני באמת מצטערת אוסטין. הוא לא כזה בדרך כלל. כלומר, אני לא רוצה שתחשוב שאני מסתובבת עם אנשים אלימים.״ אמרתי בראש מורכן.
״אני יודע רובי, אני מכיר אותך.״ אמר בחיוך שגרם לי פשוט לקרון מאושר. הדיעה שלו הייתה חשובה לי יותר מכפי שאי פעם חשבתי.
״נזוז?״ שאל, בעודי מהנהנת לאות הסכמה.
״ואו.״ עמדתי בשוק בדירה של טום, אחרי מספר שעות של מנוחה בביתי.
למולי נגלה ביתו הקטן של טום בשדרוג יוצא דופן.
הקירות הלבנים חסרי החיים הוחלפו בקירות בצבע בז׳ עם פסים אדומים וכחולים, המיטה הרעועה הוחלפה במיטה משודרגת עם מצעים בגווני הקירות, ורצפת השיש הקרה הוחלפה בפרקט. כמו כן גם הספה הקרועה הוחלפה לאחת מעור בצבע בז׳, והתווספו לה זוג כריות בצבעים כחול ואדום.
״ואו טום, זה מדהים!״ קראתי בהתפעלות.
״אני יודע. עשיתי את זה כי אני רוצה שנערוך חזרות גם כאן, ובתנאים ההם זה היה בלתי אפשרי.״ הוא חייך חיוך גדול.
לא נפגשנו כי היו לנו חזרות, למען האמת כריס נתן לנו שלושה ימים חופשיים, אלא כי פשוט הרגשנו שהכימיה בינינו מטורפת, שמעבר ליצירת מוזיקה אנחנו צריכים לשמור על קשר כל הזמן כי חבל לפספס את זה.
״באמת אהבת את זה?״ הוא שאל בקול מעט חושש.
״לא.״ אמרתי וראיתי את חיוכו יורד מפניו המוסתרות.
״אני מתה על זה!״ אמרתי בהתלהבות יתרה וחיבקתי אותו, ובן רגע ראיתי את חיוכו מתרומם למעלה בחזרה.
עברו שלוש שעות בהן ניהלנו דיאלוגים בהם הכרתי אותו יותר, ומשנייה לשנייה החשק להסיר מפניו את הכובע ולחשוף את האדם שמאחוריו מוסתרת אישיות מדהימה מאין כמוה, גבר.
״תגיד, למה אתה מתחבא ממני?״ שאלתי אותו ופוקקתי את אצבעותיו אחת אחת כאשר הוא קפץ במקצת עם כל קנאק.
״אני לא מתחבא, יותר בכיוון של.. לא מעוניין להיחשף.״ אמר.
גיחכתי. ״בחורה אחרת הייתה מתרחקת ממך. כי מי אומר לי שאתה לא איזה פדופיל או איזה אויב שלי שמחפש לגלות סודות עליי?״ שאלתי, מנסה להוציא ממנו כל קצה חוט.
״את מפחדת ממני לפעמים?״
״לעיתים רחוקות כשאני פתאום נזכרת שאני מסתובבת עם גבר זר שאני לא יודעת איך הוא נראה בכלל.״ עניתי בכנות.
״את מיוחדת אם הסקרנות לא הורגת אותך.״ אמר בחיוך.
״היא כן. ובגלל זה אני צריכה רמזים.״ אמרתי בהחלטתיות.
״שום רמזים.״ אמר, ״כשזה יגיע זה יגיע.״ אמר.
״זה כזה מוזר.״ אמרתי במעט רוגז כאשר שמתי את ראשי על בטנו המוצקה, ובתגובה לכך הוא ליטף את שערי.
״מה כריס היה אומר על זה?״
״כלום. זה נגמר.״ אמרתי.
״מלכתחילה לא היינו אמורים לחזור. זה אף פעם לא עבד בנינו.״ מלמלתי.
״אני נוטה לא לחבב אותו.״ אמר.
״גם אני.״ הסכמתי.
״אז למה תוביל הפרידה שלכם? את פשוט תפרשי מהעבודה המוזרה הזאת?״
״לא, אני מניחה שאני אמשיך כרגיל. זה מקום חשוב מאוד עבורי, אני נוהגת ללכת אליו כמעט בכל ערב במשך שנים והוא חשוב לי מדי,״ התוודיתי, ״זה בטח נשמע מאוד מוזר לדבר ככה על סתם מועדון.״ פלטתי גיחוך.
״זה לא. לכל אחד יש את המקום שהוא מין בית שני שלו. אני עבדתי פעם במאפייה, ושם הייתי כל יום כל היום.״ הנהנתי בהבנה ואחרי שתיקה קלה פציתי את פי.
״מה אתה עושה ביומיום חוץ מלהיפגש איתי ולעבוד במשרה חלקית בפינאפל?״ שאלתי בחשש.
״בבית. לפני שעבדתי בפינאפל הייתי שליח פיצה.״
״והופעת בבתים ככה? כמו איזה פדופיל מטורף עם הסווטשרט הזה עלייך?״ שאלתי נואשת לקצה חוט.
״חצית גבול רובי, אני לא יכול לענות על זה.״ אמר לי בחיוך זעיר.