אתה הקול- פרק 6

אתה הקול- פרק 6
״אני לא מאמין! מדהים!״ כריס מחא כפיים בהתלהבות, שנייה אחרי שאני וטום ירדנו מהבמה.
״תודה אחי.״ טום נתן לו כיף של גברים והלך.
״היית כזאת מדהימה על הבמה, רק רציתי לנשק אותך.״ כריס אחז בפניי.
השפלתי את ראשי במבוכה.
״היי,״ הוא הרים את סנטרי שוב, גורם לי להביט בעיניו היפות.
״אני שרוף עלייך, אני מת עלייך, אני אוהב אותך.״ אמר לי בין נשיקה לנשיקה.
״דיי כריס.״ צחקקתי.
״אני חייב להודות שלא התגברתי עלייך עוד מאז שנפרדנו.״ לחש לי באוזן.
הופתעתי, הייתי בטוחה שרק לי זה היה קשה.
״ולראות אותך בסדר עם זה שאני מביא כל רגע בחורה, זה היה הכי קשה.״ לחש לי שוב.
״לא רק לך זה היה קשה. אתה היית האהבה הראשונה שלי ואתה תמיד תהיה.״ אמרתי לו, אחרי שאזרתי מספיק אומץ כדי להודות.
״רק האהבה הראשונה?״ הוא שאל בהרמת גבה וחיוך קטנטן.
״גם היחידה והאחרונה, זה תלוי רק בך.״ אמרתי, ועכשיו כבר הייתי שלמה עם זה, ידעתי בבירור שאני מאוהבת בכריס, לגמרי.
״אני אוהבת אותך כריס.״ אמרתי לו בחיוך קטן כשמצחיינו אחד כנגד השני ואנחנו צמודים.
״גם אני רובי.״ אמר.
הוא רכן לנשק אותי כשעיניינו עצומות, ושנייה לפני שהתנשקנו..
״כריס!״ התרחקנו אחד מהשנייה בעצבים, פלטנו אנחה כבדה, מלמלנו קללות בשקט, ואז כריס הסתובב, סימן לי נשיקה באויר והלך.
החוסר פרטיות הזאת הורגת אותי.
שמעתי כחכוח בגרון.
הסתובבתי, ולא הופתעתי לגלות את טום מאחוריי.
הוא סימן לי עם ראשו לבוא אחריי, הלכנו לחנייה, לכיוון האוטו.
חגרתי את החגורה, ישבתי במושב לידו, כשהוא נוהג.
אחרי שתיקה של רגע הוא פצה את פיו.
״אז, איך הוא? אני מתכוון, בתור בויפרינד.״ שאל.
״אם אתה רומז משהו, אז הוא תפוס טום.״ צחקתי.
״והוא ממש מצחיק ונחמד ורומנטי וחתיך ודואג ו..״ אמרתי, אבל הוא קטע את התיאורים, שגם לטעמי, היו מוגזמים למדי.
״אוקי אוקי. התכוונתי, איך זה להיות בדייט עם הבחור הקשוח והעסוק?״ שאל בשנית, באופן מפורט וספיציפי יותר.
״האמת היא, שלעולם לא היינו בדייט רציני. תמיד הפינאפל היה המקום להיפגש, כי הוא תמיד שם.״ אמרתי.
״למה אתם לא מנסים לצאת? איך אפשר להיות זוג מבלי לצאת ממסגרת?״ שאל, ואני משכתי בכתפיי, לא ידעתי את התשובה לשאלה, כי אף פעם לא חשבתי על יחסים אחרים ביני לבינו, לא דמיינתי אותנו לעולם יושבים בבית קפה או הולכים בטיילת שלובי ידיים. זה פשוט לא ככה.
״לך הייתה פעם חברה?״ שאלתי.
״היו לי המון, באמת, אני אפילו לא יודע כמה. אבל כולן היו רק מאינטרסים״.
״אז מה, נשבר לך הלב כל פעם?״ שאלתי.
״לא, אבל זה פוגע. כבר באיזשהו שללתי כל בחורה שהיא, גם התרחקתי מידידות טובות שהיו לי.״ אמר והביט בי.
הרכנתי את ראשי והגברתי את המוזיקה, הכרתי את השיר, באופן לא מפתיע.
״דואט ספונטני?״ הצעתי, ומיד שרנו, בלי הרבה מאמץ או השקעה, פשוט שרנו איך שבא לנו.
אפילו זייפנו כמה פעמים בכוונה, זה היה מצחיק.
״לילה טוב טום, היה לי נורא כיף להיות איתך היום, באמת.״ חייכתי אליו וסגרתי את דלת מכוניתו, מותשת.
״רובי מונרו, גברת צעירה, איפה היית?״ שאלה אמי בשילוב ידיים.
״במועדון אמא.״ גלגלתי עיניי בחוסר סבלנות.
״רובי,״ התחילה להגיד וקמה לעברי, ״מה קורה איתך בתקופה האחרונה? אני כמעט ולא רואה אותך ו..״ אמרה ברוגע, אבל התפרצותי שלא איחרה לבוא קטעה אותה.
״את לא רואה אותי? את לא מנסה לראות אותי! את לא יודעת מי אני בכלל, את לא יודעת מה אני חווה, מה עובר עליי, מה מציק לי, מה כיף לי, מה חדש, ומה אני אוהבת, ואז את מאשימה את זה שאני בכלל לא בבית?״ גיחכתי בזלזול.
״רובינקי, אני רוצה שתספרי לי, אני אמא שלך, אני דואגת לך כל הזמן. אני רוצה שתשתפי אותי, אבל אני גם נותנת לך להיות חופשיה ואני לא לוחצת עלייך. אני רוצה שנהיה קרובות יותר.״ אמרה.
״בסדר, נחשוב על זה.״ אמרתי לה בזלזול והלכתי לחדר שינה שלי, נופלת לשינה עמוקה בתקווה שאקום מחר בבוקר ללא הזכרונות של אותו הלילה.
פקחתי את עיניי, קרני השמש שבצבצו מהחלון סינוורו אותי.
הבטתי בשעון, נותרה לי רבע שעה עד שאאחר רשמית.
קמתי מיד, רצתי לשירותים, צחצחתי את שיניי בלחץ, לבשתי על עצמי חולצה וג׳ינס אקראיים שבדרך נס תאמו אחד לשני, ורצתי למכונית, דקה נותרה לי עד שישמע הצלצול, אולי יתמזל מזלי והמורה תתעכב.
נהגתי כמו נהגת שודים, התפללתי שלא יהיו שוטרים קפדנים שיהפכו את הבוקר הזה לרע עוד יותר.
כשיצאתי מהאוטו נשמע הצלצול.
רצתי במהירות, בטוחה שעד שאגיע לכיתה המורה כבר תהיה שם.
וכמו ששיערתי, כשעליתי במדרגות בדרך לכיתה, הדלת נסגרה.
יופי, הבוקר המושלם.
פתחתי את דלת הכיתה בייאוש.
המורה הביטה בי במבט בוחן מהרגיל, כאילו נחתתי מהחלל.
כל תלמידי הכיתה צחקו כאילו אני איזו ליצנית.
הבעה כועסת ולא מבינה הופיעה על פניי.
התעלמתי, כבר רגילה לסיטואציות כאלו מדי פעם בפעם.
הלכתי למקומי אחרי כמה רגעים שעמדתי בפתח הכיתה, מתפלאת על כך שהמורה לא העירה לי על האיחור.
גם אוסטין צחק, אבל לא ייחסתי לזה חשיבות.
״אתה יכול להסביר לי מה הולך כאן?״ שאלתי בחוסר סבלנות כעבור כמה רגעים בהם המשיך לצחוק.
״השיער והנעליים..״ אמר בגמגום תוך התפקעות מצחוק.
הבטתי מטה, וראיתי את נעליי הארנבונים הרכים והפרוותיים עליי, אוי ואבוי, מרוב הלחץ כנראה לא שמתי לב.
הוצאתי מראה קטנטנה מהתיק, ושיערי היה נראה נורא, שכחתי לסדר אותו.
״שיט!״ מלמלתי.
מיהרתי לסדר את השיער, אבל בנושא הנעלים לא היה לי מה לעשות.
גלגלתי את עיניי, התמודדתי עם מצבים קשים יותר.
״הו! הינה ילדת הארנבונים הקטנטנה, הילדה של אמאל׳ה!״ אמרה מירנדה כשהתקדמה לשולחן שלי ושל אוסטין, כשתי דקות לאחר הישמע הצלצול.
שתקתי, ניסיתי להתעלם. גיחכתי בתטך תוכי לשם המחשבה הזו. אני הכי לא ילדה של אמאל׳ה, והערב שקדם לכך רק הוכיח טענה זו.
״אוי אמאל׳ה, תביאי לי את הארנבון הקטן כדי שאני אראה לכולם כמה אני בוגרת, אולי כמה ילדים יחשבו שזה מגניב ואהיה מקובלת.״ אמרה בקול ילדותי וככל שהתקדמה במשפט, קולה הפך לרע יותר.
״דיי מירנדה.״ אוסטין אמר לה בחיוך קטן, שאולי ירכך את ליבה עשוי הבטון.
״שהילדה הקטנה של אמא לא תזרוק עליי דובי ורוד!״ צרחה בטון תינוקי.
אוסטין עמד להעיר לה שוב, אך עצרתי אותו.
״מספיק אוסטין. היא פשוט לא שווה את זה.״ קמתי מכיסאי והלכתי ליציאה מהקפיטריה, לא לפניי שזרקתי בה מבט בוחן בזלזול.
יצאתי החוצה, פשוט לא התחשק לי כלום.
״רובי.״ אוסטין קרא לי, הסתובבתי.
הוא חייך אליי.
״את בסדר, נכון?״
״כן אוסטין, תודה על הכל.״ אמרתי ונתתי לו חיבוק ונשיקה בלחי.
״אני עייף. בואי.״ הוא אמר ולקח את ידי ומשך אותי למתחת לעץ, היכן שהיינו מרבים לשבת.
הוא נשכב על הדשא ומשך את ראשי לבטנו המוצקה.
בהתחלה קצת נרתעתי, בכל זאת, יש לי חבר, אבל אז חשבתי לעצמי שזה סך הכל ידידות ולא מעבר.
״איך את מחזיקה ככה?״ ליטף את שיערי האדמוני.
״איך ככה?״ שאלתי.
״ככה. עם ההצקות של מירנדה, מנדי ואינה.״ פירט.
״בהתחלה היה לי קשה, הייתי כל הזמן בוכה בשירותים כמו טיפשה, אבל אז תפסתי קצת שכל והבנתי שאסור לי לגרום להן לקבל תחושת ניצחון.״ עניתי.
״את הבחורה הכי חזקה שראיתי.״ אמר, ואני חייכתי חיוך רחב.
חוץ מעל השירה שלי, כמעט ולא קיבלתי שום מחמאה.
״באמת?״ שאלתי.
״כן.״ ענה בחיוך חם.
״אתה יודע? גם אתה עזרת לי נורא להתגבר. פתאום תפסתי אומץ להגיד למירנדה מה שאני חושבת, פתאום מצאתי מישהו להתעודד בעזרתו.״ חייכתי, מביטה בענפי העץ שהיו בדיוק מעליי.
״הסיבה שהרחיקה אותם ממך דווקא קירבה אותי אלייך. את שונה מהם לגמרי, והם כל כך… זהים.״ אמר.
יכולתי להרגיש את בטנו עולה ויורדת בקצב נשימותיו.
״הם לא זהים, הם פשוט אותו דבר. במראה, באופי, בכל דבר.״
״לכאורה אני אמור לתת לך מוטיבציה להכיר חברים חדשים, אבל אני לא יכול לשקר לך, את צודקת.״ אמר במין צחקוק.
״אז אל.״ אמרתי בחיוך.
הוא חייך אליי חזרה, כמו תמיד.
הצלצול נשמע ברחבי בית הספר.
קמתי במהירות לעבר השער.
״לאן?״ שאל כאשר ניער את בגדיו.
״לעוף מכאן.״ חייכתי.
הוא סימן לי עם ידו לשלום, וכך גם אני.
יצאתי מהחור שבגדר, צועדת למקום שבתקווה שיהפוך את היום הזה לטוב יותר.
הפינאפל.
הוא היה פתוח ולא אחר מאשר כריס היה שם, כרגיל.
״רובי, מה את עושה כאן?״ שאל בטון מוזר ולא מבין.
״עושה ביקור פתע.״ עניתי ורצתי אליו.
הוא הניף אותי באוויר והוריד אותי לרצפה.
״איך היה היום ביום פיג׳מות?״ שאל ברצינות, ללא זיק של התלוצצות.
״מיהרתי לבית ספר ולא שמתי לב. כריס, זה לא היה יום פיג׳מות.״ עניתי בחיוך קטן ומבויש.
הוא צחק כפי שאוסטין צחק בבוקר.
״דיי כריס!״ אמרתי לו ברצינות.
הוא עצר.
״רגע, מה הציקו לך בבית ספר על זה?״ שאל.
לא ידעתי מה לענות.
״כן.״ אמרתי אחרי רגע.
״את לא צריכה להקשיב ל..״ התחיל, אך קטעתי אותו בחוסר סבלנות.
״כריס, אני לא צריכה את זה.״
״בסדר. אבל את יודעת שאני כאן בשבילך?״ שאל בחיוך גדול וחם.
חיבקתי אותו, נותנת לעיניי להיעצם, ומרגישה את ידיו על מותניי.
פתאום הרגשתי רטיבות על לחיי.
פקחתי את עיניי, מנגבת את הדמעות.
אף פעם לא אמרו לי את זה.
והנה, הגוש המר בגרון הפעם לא הצליח להיבלע, פעם אחת מתוך כמיליון.
הפעם החומות נשברו, אבל במקומן יש את כריס, הוא יגן עליי עד שהחומות יתאחו חזרה. הוא כל כך חשוב לי, ובכל רגע ורגע שעובר, אני נופלת לרגליו יותר, הוא אנושי, רגיש, תומך, מעודד, מפרגן, וגם אומר את האמת הפחות נעימה כשצריך.