אתה הקול- פרק 4

אתה הקול- פרק 4
היום שלי התחיל מהשקמה מוקדמת מאוד שנועדה לעבודות העונש שנותרו לי, והסתיים בעבודות העונש האחרונות.
הוא דווקא היה יום נחמד, נטול הצקות, וביליתי בו את רוב זמני עם אוסטין.
גם הערב לא היה בין הפנויים שהיו לי, מיד אחרי בית הספר התארגנתי להופעה שלי ושל טום בפינאפל, לבשתי אוברול ג׳ינס שחור, שהיה מעט משופשף, ומתחתיו לבשתי חולצה לבנה פשוטה.
נעלתי נעלי סניקרס, השארתי את פניי חלקות מאיפור כתמיד, ויצאתי, מעט מפחדת לקראת ההופעה המתוכננת הראשונה שלי, על אף המיליון הקודמות אשר אולתרו.
ראיתי את ג׳ייסון ראשון, כרגיל.
דיברנו מעט, הוא בירך אותי על שהתקבלתי ל״סגל עובדי הפינאפל״ לפי דבריו. צחקתי כשאמר את זה, הרי אני לא באמת חלק מהעובדים, אם כי יותר בכיוון הפן הבידורי של המועדון.
אחרי ששוחחתי עם ג׳ייסון דיברתי עם טום, שלמרבה ההפתעה חיפש אותי בקהל.
גם הפעם, פניו היו מכוסות. התחלתי להתרגל לעניין.
״אז רובי, ההופעה הראשונה שלנו הערב.״ פתח את השיחה ושם את ידיו בכיסיו.
״זאת ההופעה המתוכננת הראשונה.״ אמרתי, מדגישה את ה״מתוכננת״.
״תודה על הכל אתמול.״ הוא אמר אחרי רגע של שתיקה, וברקע שרה בחורה בקול גבוה לטעמי.
״זה בסדר, לא הייתה לי בעיה לסדר את החדר.״ אמרתי בחיוך.
״לא רק זה. אני מתכוון, היה לי כיף, מזמן לא דיברתי ככה עם מישהו.״ אמר.
בכל רגע ורגע הוא הראה לי יותר ויותר שמבפנים הוא ממש לא הבאדבוי שנראה מבחוץ.
״גם אני לא.״ חייכתי.
״קבלו את הדואט הבלתי מנוצח, טום ורובי מונרו!״ טיילר צרח, ומיד אחרי דבריו התלוו מחיאות כפיים של הקהל בעודנו עולים לבמה.
עלינו, הנהנו אחד לשנייה לפני שהמוזיקה התחילה, והתחלנו.
הביצוע היה אפילו טוב מקודמיו, כל הברה וצליל היו בדיוק במקומם.
גם ההרגשה הייתה אחרת, לא הרגשתי איתו כמו זרה, אלא כמו חברה, הרגשתי פתוחה, לא ביישנית בכלל, ובכל הברה שהגינו מפינו לא היה לי ספק שהמפגש אתמול עשה לנו טוב, ובהחלט ראו את ההבדל.
אחרי שירדנו, מלווים במחיאות כפיים סוערות, התחבקנו.
״זה היה ממש טוב.״ הוא אמר כשהתנתקנו מהחיבוק.
״נכון גם א..״ אמרתי, אבל דיבורי נקטע על ידי כריס.
״עבודה טובה, ח׳ברה. מחר, ביצוע נוסף?״ שאל, חצי קובע. הוא שם ביד כל אחד מאיתנו 100 דולר. אני וטום לא ציפינו לסכום נכבד שכזה.
הנהנו בהיסוס, ידענו שמחר הלו״ז שלנו יהיה צפוף במיוחד.
״רובי, אני צריך לדבר איתך רגע.״ כריס אמר לי ולקח אותי לצד. הבטתי בטום, שסימן לי עם ידו לצלצל אליו, הנהנתי.
״אני מקווה שאת לא נקשרת אליו יותר מדי.״ אמר לי כריס ונשק ללחיי, מזכיר לי עד כמה הוא קנאי ורכושני.
אני לא יודעת מה אנחנו בכלל, אחרי הנשיקה שהייתה לנו.
״האיום הזה אומר שאנחנו זוג?״ שאלתי במעט פלרטטנות.
״אני בהלם שעוד לא הבנת את זה.״ אמר, ומיד לאחר מכן התנשקנו.
״כריס!״ טיילר קרא לו, כנראה לא שם לב לעובדה שכריס עסוק.
כריס התנתק ממני במהירות, אמר לי שנדבר מאוחר יותר, והלך.
״לא ידעתי שאת וכריס התקמבקתם.״ אמר לי ג׳ייסון כשישבתי בבר.
״לפי מה שאתה אומר אתה כן יודע.״ אמרתי בחיוך.
״יכול להיות.״ צחקנו.
״אז, מה הקטע של הסווטשרט של אותו הטום ששר איתך?״ שאל בסקרנות.
״טום? או, אני לא יודעת. אני מניחה שיש לו סיבה מוצדקת לכיסוי הפנים.״ אמרתי. ג׳ייסון משך בכתפיו.
״אתם שרים כל כך יפה ביחד.״ החמיא.
״תודה ג׳יי.״ חייכתי וסימנתי לו שאני צריכה ללכת.
הוא נפרד ממני לשלום והגעתי הביתה מלאת מחשבות, על טום ועל ההתמזגות המדהימה של קולותינו, על כריס, אם אני והוא מתאימים להיות זוג בכלל, ועל אוסטין, אם הוא באמת יעזור לי בפעם הבאה שמירנדה וחברותייה יתנכלו אליי, או יעזוב אותי כפי שעשה עד עתה.
השעון המעורר הקיץ אותי משינתי, לבוקר שמח, או לפחות מתחיל כאחד כזה. עצם זה ששעות עבודות העונש נגמרו, זה כבר סיבה לחייך.
לבשתי את בגדי בית הספר, ויצאתי מביתי כאשר לא אמרתי לאמי מילה. זה כבר הפך למין שיגרה. לעומתה, אני דיי בטוחה שאם אבי היה בבית עכשיו ולא בעבודה, הייתי נפרדת ממנו לשלום. אהבתי אותו יותר, הוא כיבד אותי ואת הרצונות שלי.
כשהגעתי לכיתה, התיישבתי בשולחן שלי ושל אוסטין, תחבתי את אוזניותיי המוכרות כל כך לאוזניי, והפעלתי שירים קצביים, שמחים, שיהפכו את הבוקר הזה לטוב יותר.
״שלום לך.״ אוסטין תלש אוזנייה אחת מאוזני, ותחב באוזנו. חצוף.
גילגלתי את עיניי הירוקות.
״אני אוהב את השיר הזה. מצחיק, חשבתי שרק אני אוהב אותו.״ אמר, והניד בראשו לפי הקצב, בצורה מצחיקה.
״מפגר.״ מילמלתי וצחקתי.
כעבור כמה רגעים מירנדה נכנסה לכיתה, מלווה כרגיל באינה ומנדי.
״הינה זוג החנונים. תזהר אוסטין, האוזניות שלה נדבקות.״ לעגה אינה.
מירנדה שרה שיר של מייק קופר, שיר חדש שיצא לאור לפני כשבוע.
״איזה זייפנית.״ מילמלתי. אוסטין גיחך בשקט.
״מה אמרת?״ מירנדה פתחה את עינייה בארסיות, מאיימת.
החלטתי לתפוס אומץ. משום מה ליד אוסטין אני אמיצה יותר.
״שאת זייפנית.״ צעקתי.
״כן? את חושבת שאת טובה יותר?״ אינה אמרה ברשעיות.
״כן.״ מלמלתי באופן שהפתיע את כל הכיתה וגרם לכל מבט לפנות אליי בגבה מורמת.
״אם כן,״ מירנדה אמרה בארסיות, ״אז קדימה, תשירי״.
בהתחלה לא רציתי, ידעתי שהן יפסלו אותי, יגידו שהשירה שלי מגעילה ומזעזעת.
אבל לבסוף החלטתי שכן. אולי הן יפסלו את השירה שלי, אבל בפנים כל אחת מהן תדע שאני מנצחת את מירנדה בלי מלח.
הבטתי מסביבי, הכיתה הייתה מלאה, כולם מביטים בי במבט של ׳נו, נראה איך את משפילה את עצמך יותר משכל אחד השפיל עד עכשיו׳, מבט מזלזל ומוכר.
בחרתי בשיר ששרתי עם טום אתמול, רק שהפעם, כמובן, אשיר בלעדיו.
הזעתי, הייתי לחוצה. רציתי להוכיח שאני לא לוזרית כמו שכולם חושבים, ולכן פחדתי שלשם שינוי הקול שלי יהיה צרוד או שאזייף, מה שלא מוכר לי. פחדתי שהנוכחות שלהם משפיעה עליי.
הבטתי באוסטין. כמוהם, הוא לא שמע אותי שרה לעולם, אבל אחרי שסיפרתי לו ששירה זאת האהבה הכי גדולה שלי, הוא האמין בי, היחיד שהאמין בי מחוץ כותלי הפינאפל.
״את יכולה.״ לחש לי.
אזרתי אומץ, פתחתי את פי.
ואז המילים השתחררו מפיי כבכל הופעה, רק שהפעם היה שקט מופתי, לא מחיאות כפיים וקהל מריע כתמיד.
נזכרתי בעבר, שחיכיתי להזדמנות שהוריי ילכו לסידורים ואשאר לבד, ואז הייתי מוציאה את כל מה שאגרתי, שרה, כשההד של הבית הענק חוזר אחרי כמו תוכי.
לא ראיתי את הבעותייהם, עיניי היו עצומות.
אבל לא חשבתי על מה שהם חושבים, התרכזתי בלעשות את הביצוע בצורה הטובה ביותר, להקשיב למילים שאני שרה, להתרכז בקצב. דמיינתי את עצמי ביער כשאני עם מירנדה לבדי, ואני פשוט מכה אותה, מוציאה את כל הרעל שנאגר בפנים במוט שנחבטת בחוזקה על גופה וגורמת לה למות, כמובן שאך ורק בעיני רוחי. ואז אני נותרת רק אני ביער שקט לגמרי, צוחקת ובוכה, עומדת בפני סערת רגשות מטורפת.
אבל בפועל לא הייתי באף יער, ובטח שלא הרגתי את מירנדה. את הרעל ההוא שנאגר בי פשוט הוצאתי בקול שלי, התסכול, הכאב, וכל תחושה אחרת.
רגעים כאלה נועדו כדי להוכיח לי ולהדגיש למה אני חיה בכלל.
כשגמרתי את השיר, נשארתי עם עיניי העצומות לרגע נוסף, מביטה בעיניי רוחי פעם נוספת במירנדה, המתה לכאורה.
ואז כשפקחתי את עיניי, חזרתי ליקום המקביל, ולמולי נגלו כל תלמידי הכיתה, כולל אוסטין, פעורי פה.
אחר כך הבחנתי גם במורה פעורת פה. היה צלצול ואף אחד לא הבחין בכך.
כעבור דקה שכולם היו קפואים, התלמידים הביטו אחד בשני, מירנדה וחברותייה גילגלו את עינייהן, אוסטין לחש לי מחמאות, והמורה כחכחה בגרונה, מסמנת לכולנו שהשיעור התחיל.
במשך השיעור אף תלמיד לא היה מרוכז.
יכולתי לזהות תלמידים שמביטים בי, פתקים נזרקו בכל רחבי הכיתה, לחשושים מכל עבר, ואני הקשבתי לאוסטין שסיפר לי שקולי הוא הקול היפה ביותר ששמע אי פעם.
הצלצול קטע את דיבורה של המורה, שאף אחד לא טרח להקשיב לה, וכולם יצאו, אפילו לא מחכים לאישור.
״מאיפה למדת את זה?״ אוסטין שאל אותי בדרכנו לקפיטריה.
״לא למדתי. זה פשוט בא עם השנים.״ הסברתי.
״ואו. אסור לך לא לנצל את זה.״ הוא אמר.
כשנכנסנו בדלת הקפיטריה, חיכו לנו מירנדה וחברותייה.
״כולם היו בהלם מהזיופים שלה!״ אמרה מירנדה והן צחקו, ואל צחוקן הצטרפו גם צחוקם של כל שאר התלמידים שהיו בקפיטריה. היא הייתה מודעת לכך ששמעתי. בעצם, בשל כך היא הגבירה את קולה.
״אני שמחה.״ השבתי לה בחיוך מזוייף.
״מה את חושבת שאת? זמרת? אין לך כשרון, את נולדת להיות מנקת רחוב.״ אמרה לי בלעג, נעלבתי.
לא צפיתי שהיא תודה שאני שרה יפה, אבל בכל זאת לא היה לי מספיק בטחון כדי למנוע ממנה לערער לי אותו.
אבל לא נראיתי נפגעת, הדחקתי את התחושות והתרכזתי בלהראות בטחון, מה שלא נהגתי להראות עד שאוסטין הגיע.
״אם אני נולדתי להיות מנקת רחוב, אז אין לי מושג למה את נולדת.״ גיחכתי בזלזול.
״לפחות אני לא חושבת שנולדתי להיות משהו גדול, סנובית אפסית שכמותך. אם את דחויה ושנואה בבית ספר טיפשי, למה את חושבת שהשאר יאהבו אותך? במקומך הייתי מעדיפה להישמע כמו ברווז צעצוע, טיפשה.״ אמרה, וכל מילה כמו סכין חדרה לליבי.
אני יודעת שהיא סתם אומרת דברים כדי לפגוע, שהיא יודעת שאולי הם שקרים. אבל מי מבטיח לי שהיא לא צודקת? מי מבטיח לי שאצליח בתור זמרת?
״אולי לא אהיה זמרת, ולא אוהבים אותי. אבל אני היחידה בבית ספר הזה שיש לה כבוד עצמי, שלא מחפשת רק לפגוע ולקבל תשומת לב של בנים.״ אמרתי בזלזול והפעם הבטתי בכולם.
״אם את חושבת ככה אז אני לא..״ מירנדה אמרה, אבל כוס מים שנשפכה עליה גרמה לה לעצור את דיבורה. אוסטין.
נתתי לו כיף וצחקנו, יוצאים מהקפיטריה. לא התייחסנו בכלל למבטים שנקבו בנו עיניים, מופתעים.
ישבנו מתחת לעץ, ממשיכים לצחוק, לא כי זה היה מצחיק עד כדי כך, אלא כי זה פשוט סימן ניצחון, הבסנו אותה. האמנם באופן זמני, אבל הבסנו.
״הגיע לה!״ אוסטין אמר.
לפתע עלה מין פלאשבק במוחי על מה שאמרה לי מירנדה.
הנחתי לדמעות לצאת, נתתי לעצמי להתפרק.
שום דבר לא יכול לגרום לי לבכות, מלבד דברים שיגרמו לי ליצור ספק לגבי קריירת המוזיקה של בעתיד.
יש שיקראו לזה עקב האכילס שלי, או החולשה, אבל אני רק יודעת שזאת הדרך היחידה לשבור את ההגנה המועטת שבניתי עם השנים, ואסור שמירנדה תדע שזאת הדרך לפגוע בי באמת, כי אז היא תשתמש בזה באופן קבוע.
אוסטין עודד אותי, נתן לי מילות מוטיבציה שמטרתן לבטל את מה שמירנדה אמרה. נפרדתי ממנו בהבטחה שלא אחשוב על זה יותר, אבל מבפנים לא הפסקתי לחשוב על זה, לא יכולתי לבטל סופית את דבריי מירנדה.
לא חדלתי מלערער על דברי מרנדה כאשר רגלי לקחו אותי לאנשהו, וחיוך התפרש על פניי כאשר הבנתי לאן. יש רק מקום אחד שביכולתו לעודד אותי.
״התגעגעת אליי?״ שאל כריס כשאני עטופה סביב ידיו.
התפרקתי שוב, נתתי לדמעותיי לצאת.
״מה קרה?״ שאל, מופתע שאני בוכה. במחשבה שנייה הוא לעולם לא ראה אותי בוכה עד לאותו הרגע המטופש הזה.
סיפרתי לו שאני מפחדת שלא אצליח בעתיד כזמרת. זה לא היה שקר, רק עיוות קטן של האמת.
לא יכולתי לספר לו שאני חווה השפלות, כי אז מה היה אמור לחשוב? שאני שנואה? שאני דחויה? הוא לעולם לא היה יכול להבין אותי, ולא רציתי גם שירחם עליי, זה טפשי.
לא רציתי לערבב את השירה, או לצורך העניין את הפינאפל, האהבה הגדולה שלי, לבין בית הספר, המקום שאני הולכת אליו אך ורק כי אני מוכרחה, מקום בו אני סובלת.
הוא אמר מילים דומות לשל אוסטין, שאני אצליח, ושאין לי ממה לפחד.
באופן דיי צפוי, התעודדתי הרבה יותר מאוסטין, אולי כי הוא ידע את הסיבה למה הגעתי לחששות האלה, ואולי כי הוא פשוט קצת יותר סימפטי ואכפתי, יודע באיזה מילים להשתמש.
אחרי כשעה קלה שהייתי שם, כשכריס מעודד, מחבק ומנשק אותי, קיבלתי צלצול טלפון.
המבחר של האנשים שיכלו להתקשר באותו הרגע ובכלל היה מצומצם להחריד; או טום, או אוסטין.
כפי שסברתי, זה היה טום.
״רובי, איפה את?״ שאל, כאילו הייתי אמורה להיות איפשהו עכשיו. במחשבה שנייה כן, בבית ספר.
״בפינאפל. למה?״ שאלתי.
״עוד שעה אצלי?״ שאל.
״קבענו.״ אמרתי וצעדתי לביתי.
הורדתי את בגדיי והחלפתי באחרים, ונסעתי לאותו המקום שהייתי בו אז.
דפקתי על דלת המקלט, והוא פתח לי, פניו, כרגיל, מוסתרות.
״היי.״ אמר לי בחיוך.
״היי.״ החזרתי לו חיוך.
המקלט היה מסודר, כפי שהיה אחרי שעזבתי, ואפילו נקי יותר.
ישבנו על הספה הכחולה. אחרי שיחה של דקה, בחרנו שיר שמח וקצבי מעט.
״את שרה כל כך יפה, בחיים לא שמעתי קול כזה.״ הוא אמר אחרי שעשינו את הביצוע אחרי תיקונים ושינויים.
״אני חייבת להודות שלא ציפיתי שגם לך יהיה קול מיוחד כשראיתי אותך בפעם הראשונה.״ הודתי בחיוך. הוא גיחך, לא הבנתי למה.
״מה?״ שאלתי במבט לא מבין, אחרי שמלמל משהו לא מובן.
״מה את רוצה לשתות?״ העביר נושא.
משכתי בכתפיי, ״לא משנה.״ השבתי.
הוא פתח את המיני מקרר שהיה בחדר, והוציא ממנו שתי פחיות קולה. הוא זרק לי אחת.
״אז.. איך גילית שמוזיקה זה מה שאתה רוצה לעשות בחיים?״ שאלתי.
״מי אמר שזה מה שאני רוצה?״ ענה, למרבה ההפתעה.
״כי אתה מופיע בפינאפל, אני חושבת. רגע, אתה רוצה לעשות בחיים משהו אחר?״ שאלתי מבולבלת.
״צדקת, אני אעסוק במוזיקה, אני פשוט לא הבנתי איך הסקת את זה.״ אמר כשהוא מגרד בעורפו.
״ואת?״ שאל כאשר עיכלתי בתוכי את דבריו, למרות שלא היה כל כך מה לעכל.
״אני חולמת ללמוד בבית ספר למוזיקאים. ואז אני אתחיל קריירה.״ אמרתי. הוא גיחך בזלזול.
״בית ספר למוזיקאים? את באמת חושבת שאת צריכה את זה? למה את חושבת ששם את תהפכי לזמרת טובה יותר?״
״זה פשוט יתן לי דחיפה, להיות יותר מנוסה.״ עניתי, מחכה לתגובתו.
״זה טיפשי. את יודעת שרוב הזמרים המצליחים ביותר בכלל לא למדו? מוזיקה לא לומדים, מוזיקה חיים. אי אפשר ללמוד מוזיקה בבית ספר, את לומדת את זה עם הזמן.״ אמר.
הוא כל כך צדק, כשחושבים על זה.
״אבל כשאני מגיעה לחברת תקליטים, כשישמעו שלמדתי מוזיקה, זה יפתח לי יותר דלתות.״ התעקשתי.
״הם לא אמורים לשמוע באיזה מקום למדת או מה. הם אמורים לשמוע רק דבר אחד,״ אמר והפסיק לרגע, ״את הקול שלך.״ הסביר.
״תמיד חלמתי להירשם לחברת תקליטים נחשבת, אבל כל הזמן אני מרגישה שלא יקבלו אותי בשום מקום, אני סתם חולמת.״ אמרתי, זאת הייתה הפעם הראשונה שסיפרתי את זה למישהו.
״אני בטוח שהם יקבלו אותך.״ טום אמר לי בחיוך.
״איך אתה כל כך בטוח? קשה להצליח בתעשיה הזאת.״ אמרתי בצער.
״אבל זה לא כמו שחושבים. אני בטוח שכשלמישהו יש כישרון גדול הוא מצליח מהר. תראי, תמיד יש כישלונות בהתחלה עד שמגיע להיט, וכאן זמר אמיתי אמור להוכיח את עצמו ולהראות שהוא לא סתם סנסציה של ערב אחד, אלא כוכב עולה.״ הסביר.
צחקתי.
״מה מצחיק?״ שאל, מבולבל.
״אני מדמיינת את עצמי בתור כוכבת, זה יהיה כזה הזוי.״ הוא גיחך.
״דווקא לי זה לא יהיה כזה מוזר.״ אמר בחיוך.
״היית מעריץ אותי?״ שאלתי בעודי צוחקת.
״בטח. מעריץ מספר אחת.״
״והיית קונה את הבושם שלי ואת הספר והפוסטרים?״ שאלתי כמו ילדה קטנה.
״עד לכאן. תראי באיזה דירה אני חי.״ אמר וצחק.
״ואת הדיסקים?״ שאלתי, מגחכת.
״חבל, אני יכול לצרוב במחשב בחינם.״ אמר, ואני זייפתי פרצוף כועס.
״סתם, אני צוחק. אני אקנה רק את הראשון.״ אמר וצחק.
״טוב, אז אני מבינה שהחבר הכי טוב של מייק קופר לא רגיל לדבר עם אנשים רגילים. עם מעריצים כמוך אני בטוח אהיה כוכב נופל.״ אמרתי במין היעלבות מזוייפת, לקחתי את תיקי ויצאתי מביתו אחרי שאמרתי לו שלום.
חזרתי לביתי, אמי הייתה בבית, וכרגיל לא החלפתי איתה מילה, לא שלום, ובטח שלא להתראות.
מיהרתי, בעוד שעה וחצי אני חייבת להתייצב בפינאפל.
כשיצאתי מהמקלחת לבשתי עליי ג׳ינס בהיר וחולצה שחורה נופלת. לקחתי את הסניקרס השחורות והיפות שלי והלכתי למועדון, בדיוק בזמן.
כהרגלי, פניתי ישירות לבר, לג׳ייסון.
״רובי, מה המצב? היום הצטרפה אלינו ברמנית חדשה.״ הוא אמר וקרא לבחורה עם שיער בלונדיני בתספורת קארה, עינייה חומות וגופה דקיק. היא נמוכה ופנייה מכוסות שכבת איפור דקה, שפתייה אדומות כדם בעזרת אודם.
״תכירי ריידל, זאת רובי. היא באה לכאן כמעט כל ערב, והיא גם שרה כאן. רובי, זאת ריידל, הברמנית החדשה שכריס מעסיק.״ ג׳ייסון הכיר בינינו.
לחצתי את ידה, היא נראיתה לי בחורה מאוד נחמדה, שיערתי שנוכל להתייעץ הרבה ולעזור אחת לשנייה.
החלפנו כמה מילים, ואז שמעתי קול קורא לי.
הסתובבתי וראיתי שכריס קרא לי, ולידו טום.
״רובי, ערב טוב. דיברתי עם טום, אתם תופיעו עכשיו, ואחר כך כל אחד בנפרד. אני סומך עליכם.״ אמר כריס והלך, משדר עסקים כרגיל. כמו רובוט, אפילו לא נתן לי להגיב. אין לי מושג למה הוא מתנהג כאילו אנחנו לא זוג, הרי אחרי הכל, בגללו אנחנו זוג. לו יש רגשות כלפיי, הרגשות שלי כלפיו בתהליכים.
״שלום לכוכבת העולה.״ אמר טום בגיחוך, מזכיר לי על השיחה שהייתה לנו אתמול.
״שלום למעריץ מספר אחת, זה שצורב את הדיסקים במקום לקנות. אני מקווה שלפחות את הדיסקים של מייק קנית.״ אמרתי בקריצה והוא הנהן.
״בכנות? אפילו לא צרבתי. יש לי אותם תמיד בפלייליסט באייפון.״ אמר, ואני צחקתי.
״אני מקווה בשבילך שהוא לא יודע את זה. אחרי הכל אתה צריך לעשות ביני ובינו הכירות.״ קרצתי לו, ומיד כשבא להגיב לדבריי, טיילר קרא בשמנו לעלות לבמה.