אתה הקול- פרק 3 (הכותבת של Let me go)

אתה הקול- פרק 3
״נפלתי בדרך, המורה.״ הסברתי למורה את סיבת האיחור, תוך עיוות הפרטים.
לא נפלתי מעצמי, מן הסתם, אלא נפלתי מגורם שהפיל אותי, החבר של מירנדה.
אם קצת הייתה מגלה אכפתיות, המורה הייתה בודקת את העניין.
התלמידים שראיתי מהכניסה לכיתה צחקו על מראי, אך הייתי דיי בטוחה שגם השאר, שלא הצלחתי לראות, צחקו בדומה להם.
הייתי מלוכלכת בבוץ חום כהה וסמיך בגלל מי הגשם המעטים שירדו הבוקר, בגדיי היום יומיים השתפשפו ונראו נוראיים מתמיד, שיערי הכתמתם שהיה אסוף בקוקו מבולגן, היה מלא עלים והיה רטוב משלוליות לא צלולות במיוחד, ופניי נפוחות ואדומות משריטות. בקיצור, נראיתי כנפגעת הוריקן.
״זאת פעם אחרונה שארשה לך להיכנס באיחור,״ אמרה המורה בזלזול ובלעג, אחרי שבחנה את מראי. היא הוסיפה למבט הבוחן גיחוך מזלזל, והמשיכה את דבריה, ״ועוד בהופעה כזאת.״
נאנחתי. אני לא יכולה לצפות מהתלמידים שיקבלו אותי כמו שאני כשבדומה להם אפילו המורות לא, על אף שהייתי חכמה ביחס לשאר, זאת אומרת, ״הרע במיעוטו״.
נכנסתי, כרגיל, מלווה במבטי כל הכיתה, וגיחוכים מזלזלים.
אוסטין הביט בי, וחייך חיוך קטן שמטרתו ניחומים.
אולי אחרי אתמול דעתי עליו השתנתה, ואף הבנתי שהוא מצחיק, נחמד, ושבאופן כללי הוא טיפוס חיובי מאוד ולא מזיק, אבל בכל זאת לא הרגשתי צורך שהוא יגן עליי, אני לא זקוקה את העזרה של אף אחד, וגם הוא לא זקוק את הנזק שיגרם לו כתוצאה מכך.
״מצטער.״ הוא מלמל כשהתיישבתי, תוך שהמורה התחילה ללמד והמבטים הוסרו ממני. ״אתה לא אשם.״ מילמלתי בחזרה, ולאחר מכן פיניתי מקום לשקט עד ההפסקה.
מיד עם הישמע הצלצול להפסקה יצאתי לקפיטריה, לפני שגל ההצקות יתחיל. אם רק הייתי יודעת מה יקרה, קרוב לוודאי שהייתי נשארת בחוץ, בגשם.
ישבתי באותו מקום נחות בקפיטריה, כבר רגילה לבדידות, שקצת נקטעה בגלל הצטרפותו של אוסטין, אבל במוקדם או במאוחר הוא יצטרף אליהם, ואז אחזור לשגרה הארורה שלי.
כעבור דקות אחדות הבחנתי בו, נכנס לקפיטריה יחד עם מירנדה, שניהם צוחקים והיא נצמדת אליו, הוא נראה שמח.
כרגיל, מתפתח לו רומן שלפני שהתחיל הוא יסתיים. ויותר מכך, סברתי שהחבר של מירנדה לא יאהב את זה, בכלל לא.
כל התלמידים החדשים שהצטרפו ריחמו עליי בהתחלה, בדומה לאוסטין, אבל הקשר עם אוסטין היה הארוך ביותר, שרד יומיים.
לא התפלאתי וגם לא נעשיתי עצובה או כועסת, גם לא הרגשתי נבגדת, ידעתי שזה יקרה.
אוסטין הביט בי, וחייך אלי.
סימנתי לו ללכת כשהתקדם אליי, מירנדה לא תאהב את הרעיון ש״גנבתי״ לה את החבר.
הסימנים שלי לא עזרו, הוא לא קלט את המסר.
ואז מירנדה הסתובבה, קלטה אותו הולך לעברי.
ברגע זה הבנתי- זאת הולכת להיות אחת ההפסקות הקשות בחיי.
היא התקדמה אליי עוד לפני שהספקתי להגיב, וכשהגיעה אליי, מירנדה החלה להרביץ לי, בעוד אוסטין מנסה להרחיק אותה.
אני אולי אחשב כ״ילדת הכאפות״ שלה, אבל בתוך תוכי ידעתי שאין טעם שאאבק בה.
כלומר אם אחזיר לה בעיטות, היא תגביר את התדירות והחוזק של שלה.
אז כרכתי את ידיי סביב ראשי כדי להגן עליו והתקפלתי. זה היה משפיל, בהחלט. אבל זה הגורל שלי, אין לי דרך לשנות את מה שנגרם במשך שנים.
הדבר שהוסיף על מבוכתי הוא לראות את כולם עומדים סביבנו, צוחקים ומעודדים את מירנדה להמשיך, בעוד אוסטין וכמה ילדים נוספים מנסים להרחיק אותה ממני.
לבסוף אוסטין והבנים שעזרו לו הצליחו להרחיק את מירנדה, והיא נפלה לאחור על אוסטין.
ואז קרה ה-דבר.
הסיטואציה דמתה לסרט דרמה קיטשי ונדוש במיוחד, עד כדי גיחוך.
אבל לצערי זאת הייתה המציאות.
זה נראה מהצד כמו סצנה בסלואו- מוושן, כאשר נפתחה דלת הקפיטריה, ושם נעמד לו לא אחר מהחבר של מירנדה.
למרבה חוסר- המזל הוא ראה אותה צמודה לאוסטין, מה שגרם לכל החיוכים והצחקוקים של כולם להימחק בן רגע מהמחשבה של מה שעלול לקרות בעוד רגעים ספורים.
אבל אני כבר התחלתי לבשל תכנית בראשי.
תוך שנייה קמתי על רגליי, מודעת לכך שאני קצרה בזמן, מעבירה את המבטים של כולם מהחבר הזועם של מירנדה, שברגעים אלו התקדם בכעס רב לאוסטין ההמום, אליי.
דחפתי כל מי שעמד בדרכי, לקחתי את ידו של אוסטין בחוזקה ופשוט דחפתי אותו קלות למדרגות החירום.
אין ספק שהוא יתגלגל במדרגות, אבל הוא ניצל, פשוטו כמשמעו, ממוות.
הרגשתי טיפשה שלא יצאתי גם, אבל במחשבה שנייה, הודתי על כך, כי יש שם מקום רק לאדם אחד, ואם לא, חנוק שם עד היציאה.
כולם היו המומים מהמעשה שעשיתי, החל ממירנדה, ועד לחבר הפסיכופט שלה.
ראיתי את החבר של מירנדה מתקדם לעברי בצעדי ענק באיום ובכעס כפול מהכעס שעמד להטיח באוסטין, זעם בלתי
ניתן לתיאור, וזה היה הדבר האחרון שזכרתי.
מיד כשהתעוררתי קלטתי שלושה דברים: כאב ראש, מדף עם תחבושות, וקירות לבנים. זה היה חדר מוכר להחריד, הייתי כאן כפול מממוצע הפעמים שביקר כאן תלמיד רגיל.
חדר האחות. אני לא יודעת מה קרה, אם אני כאן זה סימן שאיכשהו ניצלתי ממכות רצח, כמעט נס.
קמתי על רגליי, מעט בסחרחורת.
החדר היה ריק, והדלת נעולה ככל הנראה.
ראיתי מראת כיס קטנטנה על שולחן שהוצב בקצה. לקחתי אותה ובחנתי את פניי, אשר שום סימן לא נראה עליהם מלבד מכה רצינית במצח שהותירה סימן כחול, כמעט שחור, ודם קרוש במרכזה.
הסקתי מכך שאני כאן כי מישהו החביא אותי אך היה קצר בזמן מכדי לטפל בי, אז הוא פשוט נעל אותי בתקווה לחזור אחר כך.
הבטתי בחלון, שהיה בצד החדר, ויצאתי ממנו, בלי לחשוב פעמיים.
המנהלת עוד עלולה לבוא לכאן ולברר מה קרה, ואין לי מספיק כוחות להאשמות, הסברים, או תירוצים. היא לא חייבת לדעת הכל.
נפלתי על החול שליכלך את כולי, אך זה לא שינה דבר כי ממילא מהבוקר כולי מלאה בבוץ.
הסתכלתי סביבי, מחליטה לאן לפנות מכאן.
הבטתי במחששה שבה נהגו לשבת תלמידים ממעמד עליון בבית הספר, אך זו הייתה פעם ראשונה שאף אחד לא היה בה מזה שנתיים וחצי שנים שאני לומדת כאן.
התקדמתי לשם, מופתעת לגלות נרגילות וסיגריות דלוקות, בקבוקי אלכוהול שבורים שקרוב לוודאי שנפלו על הרצפה.
כנראה התלמידים שהורגלו לבוא לכאן בקביעות מיהרו לראות את ה׳קרב׳ שלי עם מירנדה, ולא שמו לב בכלל שהם לא כיבו וסגרו הכל, לא שהיה להם אכפת.
הייתה אווירה מסתורית, מין שקט מוזר שלא הורגלתי אליו, דווקא כאן, במקום הידוע לשמצה כשורץ העבריינים הצעירים הגדול בעיר, בית הספר הנחות ביותר בעיר. לא היה גם רעש של מורות צועקות, או תלמידים בשיעור חופשי.
כלום, שקט, נטוש. לרגע תהיתי אם מהתלים בי, אם מישהו מסתתר לו בין השיחים וצוחק עליי, אבל לא, לא נשמע אפילו קול של עלה שזז מהרוח.
נכנסתי לבניין בו נמצאת כיתתי, אפילו זבוב לא היה שם, דפים היו מפוזרים על הרצפה, זכוכית של חלון מנופץ הייתה שם.
נראה כאילו הייתה שם סופת טורנדו.
הלכתי אל עבר האודיטוריום המרובע של הבניין, והבחנתי שם בבחור בלונדיני מרחוק.
הוא הביט בי, עיניו נפערו, כאילו נצצו.
כשהתקרבתי, הבחנתי בלא אחר מאוסטין.
״את.. חיה!״ הוא אמר, כאילו ניצלתי מאיזשהו נס. בעצם, באמת ניצלתי בגלל נס כלשהו.
״מה קרה כאן?״ שאלתי, לחוצה.
לא ידעתי אפילו ממה אני לחוצה, הרי שנים התפללתי שכל בית הספר הזה יתלקח באש, ולא ישאר ממנו זכר.
״הוא השתגע לגמרי. לא בגללה, גילו שהוא מעשן סמים כבד ושיש לו בעיות אלימות חמורות. כל הבית ספר עכשיו הלך לבית חולים איתו, כולם סקרנים, אף אחד לא הלך כי באמת אכפת לו.״ הסביר, מיד הבנתי שמדובר על החבר של.
ישבתי לידו.
פתאום כל המתח, התסכול, העצבים, הכאב, כל התחושות שספגתי לאחרונה השתלטו על מחשבותיי, על מוחי, על רגשותיי.
״הכל באשמתך! היית חייב לבוא אליי כדי להוכיח לי שאתה כן בסדר. נכון? למה לא הצלחת להבין את הסימנים ששלחתי לך? ובכלל, כשאמרתי לך אולי עשרים פעמים להתרחק!״ התפרצתי. זה היה מעין הרגשה של שכרות, שאני לא באמת שולטת על מעשיי ועל דבריי, שאני נותנת למילים להיברח מפי, לא אכפת לי כבר מה אגיד, הייאוש משתלט.
״את לא יכולה לצפות ממני להתרחק כשאני רואה שאת לבד!״ גם הוא התפרץ, בפעם הראשונה מאז בואו לכאן.
״אני לא לבד! וגם לא צריכה את הניחומים שלך!״
״כמה את יכולה להגיד את זה רובי? כל זה מראה כמה את כן צריכה! למה את לא יכולה פעם אחת להודות בזה, זה לא חולשה! את מביאה את הבדידות על עצמך, אם היית מנסה להתחבב טיפה יותר היית מצליחה. איך אף פעם לא חשבת על זה שאולי משהו אצלך לא בסדר?״ הוא פשוט צעק.
היה הד באודיטוריום שחזר באופן לא חד על דבריו, וזה גרם לי לתחושת צמרמורת, או שמא דבריו הם שגרמו לכך.
״איך אני יכולה להביא את הבדידות על עצמי אם אני שונה ואם לא אוהבים אותי? אתה לעולם לא היית שם, אז לעולם לא תבין! אתה בטוח שהיית בסדר אבל לא הקשבת פעם אחת כשאמרתי לך שטוב לא יצא מזה. אסור היה לך לשלב שני עולמות שונים לגמרי, ולצאת בסדר עם כולם. אבל אתה רצית לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה. כשמציקים לי בכיתה בלי סוף אתה לא מתערב, אלא רק כשזה נוגע לך. אז איזה חבר מתערב רק במה שקל ונוח? אם החלטת לבחור בצד שלי אז היית אמור לבחור בו עד הסוף, כי בסיפור הזה אין אמצע.״ עצרתי לרגע ולקחתי נשימה עמוקה, מסדרת במוחי את כל מה שהיה לי להגיד לו.
״מההתחלה ידעתי שאני אסבול מזה. מה חשבת? שתצחק איתה ואז תבוא אליי והיא תשתוק על זה? אידיוט!״ צרחתי, גורמת, בניגוד לו, להד נשי יותר לחזור אחריי.
״רציתי להיות נחמד אלייך! למה את דוחה את הבן אדם היחידי שהיה איכשהו נחמד אלייך?״
״אוסטין, שנינו ידענו שטוב לא יצא מזה. ידעתי שאני אמשיך לסבול מהצקות ואפילו יותר מהרגיל, ואתה מהר מאוד תמצא את עצמך ילד כאפות של כולם. אז לגבייך זה עוד לא קרה, אבל אחרי מה שקרה היום, תהיה בטוח.״ הנמכתי את קולי מעט, אך עדיין בנימה כועסת ונסערת, לא מאוד רגועה.
״אני אוכיח לך שזה לא נכון. שהם לא מחבבים אותך רק כי את מתעקשת להתבודד.״ הוא אמר, הפעם בקול רגוע ושליו יותר.
״ואני אראה לך שצדקתי. הבעיה תהיה אך ורק שלך כי אני עשיתי את שלי, הזהרתי אותך מהצעד הראשון שעשית בכיתה.״ אמרתי גם אני, שלווה יותר.
אחרי כמה רגעים של שתיקה, הוא אמר, ״תודה על העזרה שנתת לי היום. ולמעשה את צודקת, הייתי חבר רק במה שלא הייתי צריך להתאמץ או להיראות פחות בסדר בעיניי אחרים, וכשהייתי צריך להוכיח את עצמי ולבחור צד לא עשיתי את זה למרות שהבטחתי. אני מודה, הייתי כל כך טיפש.״ התוודה. הנהנתי בראשי כמקבלת את התנצלותו, אך בליבי קצת ערערתי על כך.
אחרי רגעים ספורים הרגשתי עייפות, הרגשתי מותשת מהיום הזה, פיזית, מהמכה במצח שלא חדלה מלעקצץ מכאב, ונפשית, מהריב הפתאומי הזה עם אוסטין.
הלכתי לכיתתי שהייתה סמוכה לאודיטוריום ולקחתי את תיקי.
״לאן?״ אוסטין שאל.
״הביתה.״ אמרתי בחיוך קטן, שמשמעותו ׳אנחנו בסדר׳.
הוא החזיר לי חיוך שנייה לפני שהסתובבתי ועזבתי את הבית ספר.
נשכבתי במיטה, כשהאוזניות מחוברות לאוזניי כאילו חלק מהן, שומעת שירים.
לקראת הערב החלטתי ללכת למועדון, לתת לעצמי להתפרק מעט.
לבשתי מכנס עור ארוך וחולצה קצרה למרות הקור, ונעלי בובה מבריקות ושטוחות בצבע תואם לחולצה. להבדיל מכל פעם, מרחתי על מצחי מעט מייקאפ בכדי להסתיר את המכה, מה שדיי עבד.
״שלום לך.״ אמר לי ג׳ייסון מיד כשהגעתי ולאחר מכן החמיא לי על הלבוש, כפי שנהג לעשות לא פעם. שאלתי לשלומו ושוחחתי איתו מעט, עד ששמעתי קול מאחוריי.
״שלום ליפהפייה. איזה מצווה עשיתי שבאת?״ לחש כריס לאוזני בעודו עומד מאחוריי, גורם לחיוך להיפלט משפתיי.
״מה בתכנית כריס?״ הסתובבתי אליו.
״עכשיו את תשירי סלואו, אז ׳דה מון׳, ואז מתוכנן הדואט של הערב, את והבחור הקודם. מסתבר שאהבו אתכם מאוד, אתמול לא הפסיקו לשאול עליכם.״ הוא פירט, ודיי שמחתי, לא יצא לי פעמים רבות לשיר פעמיים באותו הערב, ושמחתי יותר כששמעתי על הבחור ההוא. סיקרן אותי ללא ספק לדעת מי זה.
״תודה כריס.״ חייכתי אליו ונתתי לו נשיקה על לחיו.
עד הסולו שלי ישבתי בבר, חושבת באיזה שיר אבחר.
בסוף בחרתי בשיר קצבי, שיקפיץ קצת את הקהל.
הדי ג׳י, טיילר, שגם אותו הכרתי טוב כפי שהכרתי את ג׳ייסון, קרא לי לבמה.
עליתי, נטולת דאגות ולחצים.
הפסקתי להילחץ לפני הופעה מלפני הרבה מאוד זמן, אולי בגלל שהמקום הפך למין בית שני שלי, והשירה בפני קהל הפכה למשהו יומיומי.
שרתי בכל הכוח שלי, נתתי לכאב ולמתח של כל היום הזה לצאת עם קולי.
גמרתי את השיר עם סלסול עדין, שגרם לקהל להגביר את מחיאות הכפיים.
הודתי לקהל, וירדתי מהבמה.
בין הקהל פגשתי את אותו בחור שהתחמק ממני באותו הערב בו הופענו לראשונה.
״היי.״ אמרתי לו, הוא היה לבוש בסווטשרט שכיסה את פניו, כפי שלבש בפעם הקודמת, וכמו אז, לא יכולתי לזהותו.
״היי.״ הוא אמר.
אני מוכרחה להודות שזה הפתיע אותי שהוא ענה, בפעם הקודמת אם לא היה שר איתי לפני מעט זמן הייתי עלולה לחשוד שהוא אילם.
״אני מצטערת על מקודם, לא הייתי צריכה לעשות את זה.״ התנצלתי בפניו, והוא דחף את ידיו לכיסי הג׳ינס המשופשפים שלו, שהפעם היו כחולים.
״זה בסדר, לא כל יום יוצא לפגוש בחור כזה מסתורי, גם אני הייתי עושה את זה במקומך.״ הוא אמר בכנות.
״מה ה..״ התחלתי להגיד, אך מייק שלח לנו סימנים לעלות לבמה, מה שלא איפשר לי להשיג מידע נוסף על אותו בחור.
הדואט נשמע חלומי אפילו יותר מהקודם.
הקולות שלנו השתלבו בצורה יוצאת דופן, כאילו יש בכל אחד מאיתנו חלקיק חסר שהשני משלים.
לעולם לא יצא לי לשמוע שני קולות שמתערבבים כך, בצורה מושלמת.
״אני חייב להודות שאתם שילוב בלתי מנוצח.״ כריס אמר לנו מיד לאחר שירדנו מהבמה.
הפעם, לשם שינוי, הבחור המסתורי לא ברח.
״אני רוצה שתעשו דואטים לא מאולתרים. ובתמורה אני אתן לכם סכום סמלי.״ כריס המשיך.
מה זה אומר? שאעבוד?
״אין לי בעיה עם זה, כריס.״ אמרתי לו במהירות בחיוך רחב.
אולי זאת הייתה החלטה פזיזה מדיי, אבל הייתי להוטה מהידיעה שזה איכשהו יקדם אותי, אני מתחילה קריירה.
״גם לי אין.״ אמר הבחור, גרם לחיוך לעלות על שפתיי.
״סגור. אני אשאיר אתכם לבד, להחליף פרטים.״ כריס אמר ועזב אותנו לבד.
מעכשיו אני עושה את מה שאני אוהבת יותר מכל דבר אחר, ומקבלת שכר על זה. אין דבר טוב מזה.
״רובי.״ לחצתי לבחור את היד, אחרי שנזכרתי שאנחנו אפילו לא יודעים את השמות אחד של השנייה.
״את יכולה לקרוא לי טום.״ הוא חייך חיוך זעיר.
״אז טום, מה הסיפור של הסווטשרט?״ שאלתי.
״יכול להיות שיש כאן אנשים שמכירים אותי, אז אני מעדיף שהם לא יזהו אותי.״ אמר.
זיהיתי שזה תירוץ לא מספיק מתוחכם. הרמתי גבה בשאלה.
״אז למה כשהיינו לבד ברחת כשהורדתי לך את הכובע?״ שאלתי, הוא גירד בעורפו.
״זה לא משנה כרגע. זה הטלפון שלי, תתקשרי.״ ניסה לשנות את הנושא בחדות, ורשם מספר טלפון על נייר שהיה לו בכיס.
ואז הוא פשוט הלך, מתחמק משאלתי.
משכתי בכתפיי. משהו ממש מוזר בבחור הזה, ואני חייבת לגלות מה.
״אז מה? ברגע שיש בחור חדש שוכחים אותי?״ אמר לי כריס בטון פלרטטני.
הוא נתן לי בקבוק אלכוהול, סימן לי לשתות קצת.
״אותך לעולם אני לא אשכח.״ אמרתי גם אני בנימה פלרטטנית וכרכתי את ידיי סביב עורפו.
ההשפעה של האלכוהול נכנסה לתוקף דיי מהר.
הבטתי בעיניו החומות, שריסים דיי ארוכים היוו מסגרת להן.
״רובי אני עדיין אוהב אותך.״ הוא לחש לאוזני.
״התגברתי עליך כריס.״ לחשתי לו בחזרה.
״תני לזה צ׳אנס.״ הוא לחש באוזני, ונותן נשיקה קטנה מתחת לה.
״בבקשה.״ המשיך, ונשק לצווארי.
חשבתי על זה מעט, אולי הרגשות יתחילו כשכבר נהיה בקשר.
אני נמשכת אליו, ואנחנו מתאימים.
אז בעצם, למה לא?
זה יכול לעזור לי להתמודד עם הבעיות בבית ספר, למצוא נחמה אצל מישהו.
נשקתי לשפתיו.
הוא העמיק את הנשיקה ואחז במותניי.
הנשיקה גרמה לי להיזכר בקודמות שהיו לנו, הייתה זהה להן, אותם הרגשות, אותן התחושות, אותה העדינות.
״אני מקווה שהזמר הנחמד הזה שלך יודע שאת כבר תפוסה. את יודעת, שלא יבנה עלייך.״ כריס לחש לי שוב, גורם לצחקוק להיפלט מבין שפתיי.
הוא נשק לשפתיי נשיקה קצרה ועדינה, ואז סימן לי שהוא צריך לטפל בענייני המועדון.
החלטתי לחזור הביתה, ומיד כשהגעתי נפלתי לשינה עמוקה.
למחרת בבוקר הגעתי לבית הספר כשעתיים וחצי מוקדם יותר, להשלים חלק משעות העונש שהוטלו עליי.
תסכל אותי שאני עושה עבודות שלא אני אמורה לעשות, שלא אני אשמה.
אבל מצד שני לכי תסבירי למורות שהמלאכיות הקטנות שלהן הן בעצם לא פחות משטניות.
״שלום לך.״ אמר אוסטין מאחוריי, כבר זיהיתי את קולו.
״היי. למה אתה כאן?״ שאלתי בפליאה.
״אחרי מה שקרה אתמול, המנקה ראתה אותי במדרגות חירום, אז נתנו לי עונש לנקות את הבית ספר במשך 5 שעות, ולצבוע את הקירות במשך 5 שעות נוספות.״ הסביר ולאחר מכן פלט אנחה.
״מוכר לי מאיפשהו. אין להם עונשים אחרים לחלק? הילדים בבית הספר הזה עד כדי כך גאונים?״ אמרתי. הוא צחק.
לקחנו אוברולים מחדר השירות של בית הספר, ולבשנו מעל בגדיינו.
הוצאנו שני מטאטים ושתי שקיות אשפה, והתחלנו בעבודה.
דיברנו במשך כל השעתיים, וברובן סתם העמדנו פנים שאנחנו באמת מנקים.
בחצי השעה האחרונה שבה עבדנו, החלו לבוא תלמידים, שבמיוחד אחרי אתמול היו המומים מהקשר שלנו.
היו גם כאלה שהרגישו צורך לזרוק לנו עקיצות, כמו ׳בגללכם הבחור של מירנדה מאושפז׳ או ׳אתם צוחקים פה כשהוא גוסס׳.
כאילו שאנחנו אשמים שלקח סמים, וכאילו שהוא באמת היה מקבל אותנו בברכה אם היינו באים לבקר.
אז פשוט לא התייחסנו ואפילו הוספנו על צחוקנו.
השיעורים עברו כרגיל, כאילו שאתמול לא קרה דבר, אבל הכל דיברו על זה, ניחשתי שזה היה יום מאוד מפתיע שבית הספר הזה אי פעם חווה.
בסוף היום אני ואוסטין החלטנו להישאר שעתיים וחצי נוספות, ובכך להיפטר מחצי מהשעות של עבודות העונש שהוטלו עלינו.
הפעם החלטנו לגוון, ולצבוע את קירות בית הספר.
לקחנו את האוברולים המוכרים, שפכטל, מברשות, צבעי קיר שהיו בחדר שירות, וכפפות, והתחלנו בעבודה.
כשהיינו רגע לפני הסוף, מירנדה באה.
״תראו מה עשיתם לחבר שלי! ועוד צוחקים על זה אחרי זה. בוגד! ואת, מגעילה שכמותך, איזה אומץ?״ צרחה עלינו בהתנשאות, בעוד דמעות שחורות מאיפור זולגות על לחייה.
היא התקרבה אליינו, ואז זה קרה.
שפכנו עליה דלי מלא בצבע ירוק.
היא הביטה בנו בשנאה והתקרבה, אך כשהבחינה בדלי צבע נוסף ביידינו היא נסוגה.
״איך העזתם לעשות ככה לחבר שלי? אוי האיפור נמרח לי!״ אוסטין חיקה אותה בעודינו צוחקים, בדרך לנקודת הפיצול בה כל אחד פונה לדרכו.
״האיפור המרוח זאת הבעיה הכי פחות… בעייתית. שתטפל קודם בפרצוף המעוות והמנותח שלה.״ צחקתי.
״מגעילה שכמותך, איזה אומץ לחשוב עליה דבר כזה?״ הוא חיקה את קולה שוב.
לא הפסקנו לצחוק.
״מזמן לא צחקתי ככה.״ אמרתי, מחזיקה את בטני מהכאב שתקף אותה, מהצחוק הממושך.
״גם אני לא.״ הסכים בחיוך.
נפרדנו לשלום וכל אחד פנה לדרכו.
חזרתי הביתה בשעה חמש.
חשבתי על טום, שאולי כדאי שכבר נעבוד על שיר.
צלצלתי אליו, ואחרי שניות אחדות הוא ענה.
״הלו?״
״היי טום, זאת רובי, מאתמול במועדון. חשבתי אולי ש..״ התחלתי להגיד, אבל הוא קטע את דיבורי.
״נתחיל לעבוד על שיר? בסדר, אז בעוד שעה ברחוב וושינגטון, 45. את תראי אותי ליד הבית קפה המרכזי.״ הוא אמר וניתק לפני שהספקתי להגיד דבר.
התקלחתי והתארגנתי מהר, לבשתי ג׳ינס ארוך לבן, חולצה ארוכה חלקה בצבע סגול, ונעלי ספורט לבנות עם נגיעות של הצבע של החולצה.
נסעתי באוטו לאותה הכתובת שהוא אמר לי, אבל לא התקשתי לזהות על איזה בית קפה מדובר, הוא היה מוכר ופופולארי בעיר.
ראיתי אותו עומד לידו, הפעם לא לבוש בסווטשרט אלא במעיל שחור ללא שרוולים עם כובע שכרגיל הסתיר חצי מפניו, ומתחת לבש חולצה לבנה חלקה. הוא לבש ג׳ינס משופשפים. הוא היה נראה כמו באד בוי, אבל לא מהסוג שבאמת עושה דברים רעים, אלא מהסוג שרק נראה ככה.
מבעד לכובע יכולתי באופן צפוי לראות רק את זיפיו, שעיטרו את לחייו בארשת גברית.
הוא נראה טוב, למרות שאת החלק המרכזי בפניו, לא ראיתי.
החניתי את האוטו בחנייה ליד, והתקדמתי לעברו.
״היי.״ הוא אמר בחיוך.
״היי.״ חייכתי בחזרה.
הוא הוביל אותי לשביל שלמרבה ההפתעה לא הוביל לבית הקפה הידוע, אלא למין מקלט.
כשנכנסנו למקלט הבנתי בעצם ששם הוא מתגורר.
בקצה הייתה מיטה שמצעיה היו מבולגנים, טלוויזיה ומערכת משחקים שמחוברת לה, וממול ספה כחולה שהספיקה להיקרע מעט, שפירורי צ׳יפס היו מפוזרים מסביבה.
היו בגדים בכל מקום, והרבה בלאגן.
כמעט ולא יכולתי להבחין בגיטרה שהתייצבה בקצה, שבאורח פלא הייתה נקייה ומוכנה לשימוש.
זה היה חדר טיפוסי של בנים, בקצרה.
״כאן אני גר.״ הוא אמר.
״ואו.״ אמרתי, מזועזעת מעט.
הוא לקח את הגיטרה, והתיישבנו על הספה הכחולה.
לא יכולתי להתרכז כשכל כך הרבה בלאגן היה סביבי.
הוא התחיל לנגן, ואז עצרתי אותו.
״חכה. אני לא מסוגלת להתרכז ככה. בוא, נסדר קצת.״ אמרתי, ולמרבה ההפתעה הוא קם מהספה, ואחרי כשעה הכל היה מסודר ומבריק.
התפלאתי על הזרימה שלו, שהוא לא התווכח.
״עכשיו טוב יותר.״ אמרתי, והוא הנהן בהסכמה.
״שנתחיל?״ שאל בחיוך, ואני הנהנתי.
הוא השמיע לי שלושה שירים דרך הסמארטפון שלו.
אהבתי את הטעם שלו, הוא בחר בשלושה שירים שהם בין האהובים עליי.
לבסוף הסכמנו על אחד מהם, ואחרי ששרנו אותו בפעם הראשונה, הערנו אחד לשנייה וניסינו לשפר את הביצוע.
כך עשינו כחמש פעמים, עד שהביצוע היה מושלם, שלא היה מה לתקן או לשפר, שכל סלסול או מילה היו במקום המתאים.
״זה היה ביצוע מושלם.״ אמרתי אחרי ששרנו בפעם החמישית.
״גם לדעתי.״ הוא אמר בחיוך.
״אתה חושב שאני אגיע למקום גדול כזמרת?״ שאלתי כעבור רגע קצר.
הוא גיחך, ומבטי היה שואל, לא מבין.
״בטח. אבל את חייבת לצפות להרבה כשלונות ומורדות, ולמרות זאת לרצות את זה יותר מכל דבר אחר, להקריב דברים. אם את תישברי באמצע אז את תמצאי את עצמך בתחתית, אפילו עבודה מסודרת שאת לא ממש אוהבת, את לא תוכלי למצוא. זה לקחת סיכונים, לא הרבה שורדים.״ הוא הסביר.
״אתה אומר את זה מניסיון?״
״לא, אבל יש כמה חברים מאוד טובים שלי שהם בביזנס. הם דיי מצליחים, אבל בכל זאת קשה להם.״ הוא אמר.
״למה קשה להם אם הם כן הצליחו להתרומם?״ שאלתי, סקרנית מתמיד, רוצה לשאוב כמה שיותר פיסות מידע על הקריירה שקרוב לוודאי שאעסוק בה בעתידי הלא כל כך רחוק.
״לא קשה להם העסק והשירה, כי את זה הם תמיד יאהבו. קשה להם השם שנוצר להם מהעסק, קשה להם להיות מפורסמים.
אני שומע הרבה פעמים שאנשים שופטים אותם רק בגלל השם, שהם מרגישים בודדים.״ הוא פירט.
״זרוק שם.״ אמרתי, מכווצת עיניים.
״מייק קופר.״ אמר.
עיניי ברקו, כאילו גיליתי איזו תגלית מרשימה, כאילו חלומי התגשם.
״אתה מכיר את מייק? ה-מייק?״ שאלתי המומה.
״בטח. מאז שאני זוכר את עצמי אני חבר שלו.״ אמר באדישות, כאילו זה מובן מאליו שהוא חבר של זמר סופר מפורסם, שכל העולם מכיר ואוהב.
״הוא נוצץ כמו שהוא נראה דרך המסך?״ שאלתי, סקרנית עוד יותר.
״אני לא מבין בזה רובי. אני גבר, לא בחורה לרכל על בנים איתה.״ אמר בגיחוך. גלגלתי עיניים.
״אני לא עד כדי כך שטחית, טום. התכוונתי, האם הוא כזה נחמד ואוהב לעזור ותורם כמו שכולם אומרים, ולא עם האף למעלה ביחד עם התהילה.״ הסברתי את עצמי.
״אני לא יודע רובי. אף פעם לא חשבתי על זה ככה, והאמת? לא הבחנתי בשום שינוי בלפני הפרסום לאחרי.״ הוא אמר, ואני חייכתי חיוך רחב ודבילי.
״אז רובי, תספרי לי על עצמך.״ הוא אמר.
וכך מצאנו עצמנו מדברים וצוחקים כמעט שעתיים, למרות שהביצוע כבר מוכן.
אני והוא ללא ספק מוכנים לשיר מחר, ביצועית, נפשית, וחברתית.