אתה הקול- פרק 2

״די! תביאי לי את זה!״ צרחתי למירנדה, שלקחה לי את האוזניות, וברקע, איך לא, קולות רועמים של צחוק.
״מה הקטע שלך? מפריע לך שאני לא משתחווה לך ולשיבוטים שלך?״ אמרתי לה בעודי נאבקת בה, מנסה להחזיר את האוזניות שלי לחיקי.
כשהיא שמעה את דבריי, דמעות התנוססו על לחייה.
לא אכפת לי, היא פשוט מבקשת להוציא אותי הצד הפוגע.
הסתובבתי בחיוך מרוצה, כשלפתע החבר הזמני של מירנדה ניצב מולי באיום וסטר לי.
החזקתי בלחיי האדומה, נאבקת בדמעות,
תוהה מה יש להם ממני.
נתתי לו בעיטה חזקה מאוד בברך, הוא נפל, ואני חייכתי חיוך מרוצה, מנסה בכל זאת להראות חוזק.
המקרה הזה ללא ספק העלה לי קצת את המורל, אך לא לקח זמן רב עד שהבחנתי במורה שמביטה בי במבט רצחני, מה שגרם למורל שלי להישאר כהרגלו, בתחתית של התחתית.
״רובי, למנהלת מיד!״ צרחה עליי.
היא בבירור ראתה רק את הסוף.
בדרך לדלת היציאה יכולתי להבחין במבטים ולצחקוקים שכל ילדי הכיתה תקעו בגבי.
אבל אני לא אשבר, וגם אם כן, כמובן שלא אתן להם לראות את זה.
״רובי מונרו, כעונש אני מטילה עלייך עבודות שירות בבית הספר. חמש שעות של ניקיון, והחמש האחרות של צביעת הקירות.״ המנהלת אמרה, אנחנו במשרדה החנוק מסיגריות.
״אבל..״ ניסיתי להסביר, אך היא קטעה אותי בגסות.
״אין אבל גברת מונרו. תצאי בבקשה.״ קבעה בטון מרושע, ואני רק חשבתי למה כולם שונאים אותי.
חזרתי לכיתה, שמעתי צחקוקים, כרגיל.
המורה לא קיבלה אותי, היא אמרה שאני מושעית היום מהשיעור שלה, מה שגרם לצחקוקים להפוך לבדיחות על חשבוני שילדים צעקו.
והמורה שמעה, אבל התעלמה.
עצוב לומר, אבל התרגלתי לזה.
ישבתי בחוץ כאשר הצלצול נשמע ברחבי בית הספר.
הנחמה היחידה שלי היא שהאוזניות בידיי, התקווה האחרונה שלי אצלי. אחרי הכל היה שווה להיאבק ולספוג מכות על ימין ועל שמאל עבור אוזניות אוויליות כביכול, אך בשבילי הן עולם ומלואו.
חיברתי אותן לסמארטפון שלי, והפעלתי שיר בספרדית, אחד השירים האהובים עלי ביותר בספרדית.
״רובי.״ אוסטין הופיע פתאום, מוריד אוזנייה אחת מאוזני.
הוא לא יודע לשחרר? הוא לא מבין שזה יעשה רק נזק?
וגם אם כן רצה לעזור לי, הייתה לו לפני כמה רגעים הזדמנות לשנות דברים, אבל הוא הצטרף לרשימה של אלה שלא מזדהים עם מירנדה, אך בכל זאת שותקים.
״אני לא צריכה את הרחמים שלך.״ אמרתי לו בשקט והחזרתי את האוזנייה לאוזני.
״לא באתי כדי לרחם. את חזקה, את לא צריכה רחמים.״ הוא אמר, מה שגרם לי להתעצבן יותר.
אם אני חזקה זה אומר שזה בסדר להשפיל ככה? או להתעלם?
אם המצב ימשיך כמו שהוא, בסופו של דבר אתפרק, אשבר. הרי גם אבן אפשר לשבור.
מצד שני, למה אני כועסת? אני הוריתי לו להתרחק ממני.
״תלך מכאן.״ סיננתי מבין שיניי, מנסה להתרכז כמה שיותר בשיר.
״אני זה שאמור להיעלב את יודעת.״ הוא אמר כעבור רגע.
״נכון, כי אני שתקתי כשהשפילו אותך.״ רמזתי.
הוא פתח את עיניו.
״את בעצמך אמרת לי להתרחק.״ הוא אמר ברוגע, מה שגרם לי לתהות אם הוא מתעצבן לפעמים.
״אז למה אתה פה?״ שאלתי, בעצבנות.
״אני לא..״ הוא התחיל להגיד, אבל קול קטע אותו.
״אוסטי, עזוב את הג׳ינג׳ית שמסריחה לא רק בגשם. בוא.״ אינה, ה״סגנית״ של מירנדה אמרה לו ומשכה אותו איתה.
הוא סימן לי שידבר איתי אחר כך, אבל אני לא התייחסתי לזה, הרי הוא לא יכול לשלב בין שני עולמות שונים לחלוטין.
היה צלצול לסיום ההפסקה, הלכתי לכיתה, לא מופתעת שהמבטים עליי, וכרגיל, צחקוקים נלווים.
אוסטין הגיע לכיתה רגע אחריי, יושב במקומו לידי.
״אני מצטער על מקודם.״ התנצל.
״אין לך על מה, בלאו הכי לא היה לך דבר מיוחד להגיד.״ סיננתי.
״את לא..״ הוא התחיל להגיד, אבל שוב קול קטע אותו.
״אוסטין ורובי, שקט. רובי, לדעתי אחרי מה שקרה היום כדאי לך לשתוק.״ המורה עקצה, וכצפוי, צחקוקים והתלחששויות. אך הפעם התלוו גם מבטים סקרנים.
כמוני, הם היו רגילים שאני מוחרמת, שאף אחד לא מדבר איתי.
אז פתאום הילד החדש והחתיך מתעניין בי ולא בשאר המחומצנות?
״אל תתייחסי.״ אוסטין לחש לי, בטוח שאם לא היה אומר זאת אז לא הייתי עומדת בזה.
״אני לא צריכה את העידודים שלך.״
״זה לא עידודים. יותר בכיוון של.. מחוות.״ הוא גיחך.
״אז אני לא צריכה את זה. הסתדרתי יפה מאוד לפני שבאת.״
״רואים איך הסתדרת.״ הוא אמר, לועג לי.
״מעולה.״ עניתי לו בטון קר, עצבני.
״כן?״ שאל בהתגרות.
״רובי! למנהלת! פעם שנייה היום!״ המורה צרחה עליי כפי שעשתה מוקדם יותר הבוקר.
״זאת לא הייתי אני!״ התגוננתי למרות שלא היה לי צל של ספק שהיא לא תאמין לי.
הבטתי באוסטין, קולו של דג היה כקול של טרקטור מול שתיקתו.
אני לא מבינה אותו, הוא אומר לי לא להתייחס, אבל כל פעם שהוא מסוגל להוכיח שהוא לא כמוהם אז הוא מתחמק.
״עד שלוש רובי.״ המורה איימה, ואני מיהרתי החוצה, מנסה להמעיט בהסתבכויות. אך הפעם לא פסעתי למנהלת, אלא הביתה.
אבל שנייה לפני שנכנסתי לדלת ביתי, התחרטתי.
רציתי פשוט להתפרק.
נתתי לרגליים להנחות אותי, ומצאתי את עצמי בפינאפל, שהיה פתוח, אך היה ריק מאדם, מלבד כריס.
״רובי?״ הוא היה המום.
״אתה לא הוזה, כריס.״ אמרתי וישבתי על אחד הכיסאות בבר.
״מה את עושה כאן?״ הוא שאל.
לא ידעתי איך לתאר לו כמה המקום הזה חשוב לי.
זה מקום לפורקן, כאן אני באמת מי שאני ואוהבים אותי.
אבל אסור לי להגיד לו את זה, הוא יחשוב שאני מפגרת, מייחסת חשיבות למועדון מן השורה. אז נאלצתי לתרץ.
״סתם שיעמם לי בבית ספר, אז באתי לבקר.״ אילתרתי.
״את תמיד מוזמנת.״ הוא חייך, הוא עדיין לא הספיק להכיר אותי טוב כדי לזהות מתי אני משקרת.
״אני יודעת. אז מה יש לך לעשות כאן?״ שאלתי בחיוך, חיוך שמסתיר כל כך הרבה דברים בפנים.
״ספירת מלאי, בדיקת סאונד, ניקיון.. לא חסר.״ הוא קרץ.
״רוצה עזרה?״ שאלתי בחיוך.
וכך מצאתי עצמי יושבת ליד כריס כששנינו מותשים אחרי שעות של עבודה.
״תשירי לי משהו.״ הוא ביקש בקול ילדותי.
עיניי נצצו.
זה יהיה הדבר הטוב ביותר שאוכל לעשות כדי להפוך את היום הזה, וכל יום אחר, ליום טוב יותר.
בחרתי שיר שקט, שמדבר על מוות.
הייתי צריכה להגביהה את הקול מדי פעם, לסלסל בעדינות, לצעוק כשצריך להאריך מילה, אך עם זאת ללחוש מעט.
״את לא מפסיקה להפתיע.״ כריס אמר ומחא כפיים.
הרגשתי אחרי השיר כאילו עשרים טון ירדו ממני, הרגשתי קלה כנוצה, זה שיחרר הרבה כאב ולא יכולתי לרסן את חיוכי.
ראיתי שהתחילו לבוא אנשים, השעה הייתה כבר שמונה.
״אני זזה כריס.״ אמרתי לו ונתתי לו חיבוק.
הוא חייך ונפרד ממני לשלום.
חזרתי הביתה עייפה, מלוכלכת, אך ללא ספק מרוצה.
הרגשתי את עיניי נעצמות, אך לפתע שמעתי צליל והבהוב.
הודעת WhatsApp.
ואו, המון זמן לא קיבלתי הודעה.
ההודעות היחידות שקיבלתי עד עתה היו מהוריי, או מילדים שאיימו או התגרו והעליבו אותי.
הנוכחית הייתה ממספר לא מזוהה.
״היי רובי, זה אוסטין. אני מאוד מצטער על היום ואני יודע שאת כועסת עליי. תני לי צ׳אנס אחרון להראות לך שאני לא אחד מהם.״
זה מה שיש לו להגיד? ׳אני מצטער?׳
נו באמת, הוא מצפה שאני אקנה את זה?
״למה אתה לא יכול להבין שאתה לא אמור להתחבר אלי? לא אכפת לי מההוכחות שלך, תהיה עם מי שאתה רוצה.״ שלחתי.
כעבור רגע הוא ענה לי.
״אני רק רוצה שתדעי שאני לא אחד מהשפוטים שלהם.״ שלח.
״לא אכפת לי.״ שלחתי.
אם הוא לא אחד מהשפוטים שלהם אז למה הוא לא מגיב?
אני לא מבינה אותו. הוא רוצה לעזור לי אבל משתפן.
״לא?״ שלח.
״לא אוסטין. כבר מאתמול זה לא היה אכפת לי״.
״אני לא יודע למה את תמיד קרה. חשבת פעם אולי שזה מרחיק אחרים?״
״אם זה היה מרחיק אותך הייתי שמחה״.
״אבל זה לא. תתמודדי עם המצב, דיווה.״ הוא שלח, חצוף.
״אני לא דיווה, אני מלכה, אם לא הבנת.״ שלחתי לו בחיוך קטן.
הוא בחור נחמד, אבל כשזה נוגע להקרבה, הוא פחדן.
״מלכת הקרח אולי.״
״לפחות אני לא פחדנית.״
״חזרנו לזה שוב? את לא מסוגלת להניח לזה רגע, אה?״ הוא שלח. יכולתי להבחין בייאוש.
״לא.״
״בואי נשנה נושא. אמרו לי שאת חננת מוזיקה.״ שלח. אני מוכנה לחתום שמירנדה או מנדי ואינה אמרו לו את זה.
״לא מפתיע במיוחד. וכן, אני חולת מוזיקה.״
״זה לא מתיש אותך? סיפרו לי שאת ממש יודעת את כל השירים מכל הזמנים.״
״לא. זה כל החיים שלי.״ הופתעתי מעצמי. לעולם לא אמרתי את זה במפורש לאף אחד.
״מי הפייבוריט?״
״לא יודעת, הרבה.״
״זרקי שמות.״
״קייט סמית׳, מייק קופר, אריאנדה ווילד, ועוד הרבה.״
״ומי הכי?״ שאל.
״מייק. הוא כזה חתיך והקול שלו כל כך מיוחד. והוא גם בן אדם, לא סתם דמות שבנות אוהבות.״ הסברתי.
״אני לא חושב שהוא כזה חתיך.״ שלח, מה שגרם לי לחייך חיוך צדדי.
״ועוד אומרים שבנות קנאיות.״
״אני לא מקנא אני פשוט אומר את דעתי.״
״תקרא לזה בכל שם שתבחר, אבל אי אפשר להתעלם מהחיוך הכובש שלו והעיניים המושלמות שלו. הייתי מתה רק לעשות איתו דואט.״
״את שרה?״ שלח, נדמה היה שהוא מתפלא.
וכך מצאתי את עצמי מתכתבת איתו שעות, מספרת לו על הפינאפל בו אני נוהגת לשיר באופן קבוע, על האהבה האינסופית שלי למוזיקה ושירים, ועל הידע הענקי שלי במילים של שירים, לחן, תווים, ונגינה.