אתה הקול- פרק 1

הבטתי למעלה, שם המועדון ״Pineapple״ (פינאפל, אננס) הבהב בחושך בצבעי כתום וצהוב.
נכנסתי, לבושה בשמלה שחורה ונעלי עקב לא גבוהות מדי, שיערי הכתמתם אסוף בצמה לאחור, פניי נקיות מאיפור כתמיד, ורק אודם בצבע טבעי ולא בולט צובע את שפתיי הדקות מעט והורדרדות, שמכניסות מעט צבע לעורי הדיי חיוור.
אורות צבעוניים האירו את הרחבה, ובצד הרחבה התייצבה במה קטנה, ועליה מיקרופון.
״רובי!״ צעק ג׳ייסון, הברמן של המקום. הוא היה כבן גילי, הוא בין האנשים שתמיד שם בשבילי כדי לתמוך. אבל אי אפשר באמת לקרוא לו ידיד, כי הוא שם רק כשאני באה לפינאפל. כמעט לעולם הקשר שהיה לי עם חברים מאותו המועדון לא יצא מגדר המועדון.
״ג׳ייסון!״ חיבקתי אותו.
״השקעת.״ אמר אחרי שבחן את גופי ושרק.
״ידעתי שתהיה כאן, בגלל זה.״ גיחכתי.
יש שיקראו לזה פלרטטנות, אך לא היה לי אפילו שמץ של עניין בג׳ייסון. הוא בחור נחמד, לא מעבר. מההתחלה, כשבאתי לכאן לפני ארבע שנים בפעם הראשונה, בה הייתי בת ארבע עשרה, הוא ידע שאין ולא יהיה בינינו כלום.
״רק בגללי.״ הוא הסכים, שלח לי חיוך קטן ופנה לעבודתו.
״רובי! אני שמח שאת כאן!״ אמר לי בעל המועדון, כריס.
כריס בעבר היה חבר שלי, אבל נפרדנו ועכשיו אנחנו ביחסים ממש טובים.
הוא לא מפסיק לבקש ממני לבוא כדי שאשיר לו, הוא מכור לקול שלי, בדומה לכל אחד ששמע אותי שרה אי פעם.
אחרי שנפרדנו הייתי עדיין קצת מאוהבת בו, והיה לי קצת כואב לראות שהוא בכל פעם מביא בחורה אחרת.
כריס הוא סוג של הארטברייקר. לפי דבריו אני הייתי הקשר הארוך ביותר שלו, ושרדנו חודשיים בקושי. בעיני רוחי אני נוהגת לקרוא לזה היפראקטיביות בזוגיות, חוסר יכולת להישאר עם מישהו לטווח ארוך.
לדעתי יש לו היכולת להתחיל קשר רציני עם בחורה, גם כן, רצינית.
״גם אני כריס. מי בא לכאן הערב?״ שאלתי כבכל פעם שבאתי לפינאפל. תמיד היו באים אומנים מכל מיני סוגים וסגנונות, אלילי הבנות, ראפרים מתחילים ובעלי להיטים גדולים, הזמרת בעלת הקול העמוק, להקות מכל מיני סוגים, וגם זמרים שבאו כדי לקדם את עצמם. אפשר להגדיר את זה כמועדון של אנשים שלא מחפשים לתפוס איזו בחורה ועל הדרך לאבד את הראש, זה היה מועדון מיוחד שנועד לדבר היפה ביותר באנושות כולה לדעתי- שירה.
״הייתה הופעה לפני חצי שעה של ׳אפ אנד דאון׳, היה פגז, רובי, הפסדת. עכשיו שר איזה זמר מתחיל ואחר כך את. ואז פשוט נראה לאן זה זורם.״ הוא הסביר. הנהנתי.
חשבתי על איזה שיר אבחר, ולאחר מכן קראו לי לעלות לבמה.
שנייה לפני שהתחלתי לשיר את המילים, כריס עלה לבמה ולידו עמד מישהו עם סווטשרט שכובעו כיסה את פניו.
״דואט!״ צעק כריס לתוך המיקרופון, והקהל הריע.
׳אוף!׳ חשבתי בליבי. אני שונאת ותמיד שנאתי דואטים.
לדעתי צריך לשמור כל אחד עם הכישרון שלו, אסור לערבב בין סגנונות שונים.
הרמתי גבה, חוקרת במבטי את הבחור.
הוא נראה גדול ממני בערך בשנתיים- שלוש.
הוא היה לבוש כמו ראפר, או רקדן ברייקדאנס.
הוא לבש ג׳ינס שחור משופשף וסווטשרט אפור שכובעו הסתיר את כל פניו מלבד החלק התחתון של האף והסנטר.
בכלל לא חשבתי לרגע שיש לו קול יפה, שהוא מסוגל לשיר.
בחרנו בשיר קצבי ועדין, אך עם זאת אגרסיבי בקטעי ראפ של הגבר.
שרתי את שני הבתים הראשונים שלי כמו שרק אני יודעת. הוא הביט בי בהפתעה, לא ציפה שאדע לשיר.
שרתי גם את הפזמון, מגביהה את קולי ומסלסלת בעת הצורך בעוד הוא הצטרף בכמה שורות.
אחר כך הוא שר את הבתים שלו, הקול שלו סחף, משהו בו היה מדהים, לא מציאותי. כאילו זה הקול של אלוהים.
ואז הגיע הבית משותף של שנינו, הבטנו אחד בשנייה מדי פעם, הקולות שלנו השתלבו. אמנם לא שרתי הרבה דואטים בחיי, אבל זה היה ללא ספק הדואט הטוב ביותר ששרתי עד עכשיו.
אחרי שגמרנו לשיר, הבטנו אחד בשני עם חיוך זעיר, אבל כעבור שנייה הוא ירד מהבמה במהירות ורץ לכיוון היציאה עם בחור לבוש שחורות.
במחשבה שנייה, זה היה גם הדואט המוזר ביותר, ללא ספק.
״רובי!״ כריס קרא לי כשירדתי מהבמה.
״כריס! איך הייתי הערב?״ שאלתי בציפייה למרות שידעתי מה הוא יגיד.
״היית תותחית, כמו תמיד. אבל אני חייב להודות שהתוספת שיפרה מאוד את הביצוע.״
״גם אני חושבת. מי זה בכלל?״
״בחור ממש מוזר. אני רק יודע שהוא בא לכאן בפעם הראשונה לפני שבוע ולחץ עליי שאתן לו להופיע, אז נתתי לו. לפני יומיים הוא בא לכאן שוב, וזהו.״ הוא הסביר.
את שאר הערב ביליתי בפינאפל, ליד הבר, משוחחת עם ג׳ייסון.
לא אהבתי לרקוד, באתי לכאן כדי לשיר, נטו.
זה המקום היחידי שאני יכולה לעשות מה שאני אוהבת יותר מכל.
בית הספר זאת לא אופציה בכלל, ובבית ההורים תמיד יעירו שה׳רעש׳ מפריע להם.
בגלל שאני רק באה לשיר וכדי להעביר את הזמן יושבת בבר, אני בדרך כלל עוזבת מוקדם, בסביבות אחת בלילה.
עברתי בסמטאות, בדרך למכונית שלי.
ובצד ראיתי אותו, את אותו בחור ששרתי איתו לפני כשעה.
הוא קלט אותי, ומיהר ללכת.
״חכה!״ צעקתי, הולכת אליו הליכה מהירה.
הוא לא עצר, אך השגתי אותו.
״מי אתה?״ שאלתי, ואחרי כמה שניות שלא ענה שאלתי את אותה שאלה שוב.
״מי אתה?״
״לא עניינך.״ הוא אמר, נימתו מעט עצבנית.
הוא בא ללכת, אבל החלטה שהוחלטה תוך שניות גרמה לי להוריד את הכובע שלו ולקלוט בקושי שיער חום, הוא הפנה את גבו לפני שהספקתי לקלוט את פניו, ואז פשוט ברח.
משכתי בכתפיי, ממילא לא אראה אותו שוב.
חזרתי הביתה, כרגיל, כשהוריי ישנים.
בשקט החלפתי את בגדיי, ונכנסתי למיטתי, לשינה נטולת חלומות.
״רובי!״ אמא צעקה לי מלמטה, בעוד שהשעון מעורר לא מפסיק להרעיש.
לחצתי עליו, הוא השתתק.
״רובי כמה פעמים אמרתי לך לא לצאת!״ אמי חזרה שוב על אותו תקליט שבור.
היא לא אוהבת שאני יוצאת בלילה, אבל אני לעולם לא אתנתק ממה שאני אוהבת באמת בכל ליבי.
לא עניתי לה, כתמיד.
התארגנתי לבית הספר, לקחתי תפוח ושמתי אותו בתיקי, ויצאתי, מבלי להגיד לה דבר.
את אבי אהבתי יותר, ללא ספק.
הוא היה פחות שתלטן, יותר נחמד, מצחיק, תומך.
הגעתי לכיתה כעשר דקות לפני הצלצול.
ישבתי כרגיל, בשולחן בסוף הכיתה, בקצה.
ראיתי את מירנדה וצמד השפוטות שלה מתקרבות אליי, ישר תקעתי את האוזניות באוזניי, ושמתי שיר של מייק קופר, שנודע גם כ״הזמר המצליח ביותר״ שכל אחד אוהב. הגברתי את הווליום על הגבוה ביותר, עדיף לא לשמוע אותן.
הבטתי בדמותו המופיעה בקליפ, כל כך חתיך, כל כך מגניב.
עיניו התכולות העמוקות, שיערו תמיד נופל בצורה היפה ביותר.
לדעתי גם כשהוא קם משינה הוא מושלם.
אין פלא שכולם אוהבים אותו, ובנות בפרט.
והקול שלו כל כך עמוק, משדר בטחון, קול גברי אך עם זאת עדין.
״מייק קופר, אה?״ אמרה מנדי וחטפה את האוזניות מאוזניי.
״הוא לא היה רוצה שתשמעי את השיר שלו. מושלם כמוהו לא צריך מעריצה עלובה כמוך.״ מירנדה אמרה ושתי השפוטות שלה הסכימו.
׳אז איזה מעריצה הוא ירצה אם לא אותי, אה, מירנדה? סנובית כמוך? ומאיפה את יודעת בכלל, הרי לעולם לא פגשת או דיברת איתו.׳ חשבתי בליבי במבט רווי שנאה וגלגלתי עיניים.
היא החטיפה לי סטירה.
״את לא תגלגלי לי עיניים יותר, שמעת? אני יותר טובה ממך, איך סיבה שתזלזלי בי!״ צרחה.
בעבר הייתי נפגעת מזה, אבל עכשיו זה לא אכפת לי, לא מתחשק לי לספק להן תחושת סיפוק.
היה צלצול.
ללא ספק הבוקר הזה התחיל טוב, ממש. ואפילו לא התחלנו את היום.
נשארתי יושבת בשולחן לבדי, בסוף הכיתה, מנסה כמה שפחות להתבלט.
המורה נכנסה, כרגיל עם בגדים מזעזעים למדי, המכנס השחור הקבוע הבלוי שלה, הגופיה שהבליטה את כרסה בצבע חרדל, ובלייזר בצבע בורדו חיוור משהו. פנייה מקומטות כיאה לגיל הבלות, אך נדמה היה שכך נראתה מאז ומתמיד, כזאת מכוערת.
היא סידרה את שערה שנדמה היה כאילו נתקע בשנות השבעים, וקראה למישהו מעבר לדלת הכיתה.
נכנס בחור כבן גילנו, תלמיד חדש ככל הנראה.
הוא נראה בחור טיפוסי, כמו שאר הבחורים בבית ספר.
נראה נאה, אבל תיארתי לעצמי שהאופי מגעיל כשל כל הבנים.
שערו היה בלונדיני, לשם שינוי לא צבוע או מחומצן, עיניו היו תכולות וגופו היה שרירי. הוא חייך חיוך עם בטחון, לא ביישני כלל, חושף שני טורים של שיניים לבנות. לרגע נראה כמו אחד מהפרזנטורים של קולגייט.
כפי שחשבתי, טיפוסי.
״חבר׳ה, זה אוסטין, תתנהגו אליו יפה.״ המורה הציגה אותו בפני הכיתה, הציגה אותו בצורה מכוערת. מורה אמורה להראות שבבן אדם יש אישיות מלבד השם, שיש משהו מעבר, שיש תחביבים.
ככה לא מציגים מישהו חדש, שקצת מפחד מול כל הכיתה בפעם הראשונה, על אף שנדמה היה שיש לו אובר ביטחון עצמי.
״תשב ליד הג׳ינג׳ית בסוף.״ היא אמרה לו.
שמעתי צחקוקים מצד כל הכיתה, וכל מיני ילדים שאמרו ״איזה מסכן״ או ״תתרחק ממנה ככל שתוכל״.
לא נפגעתי, כי לא ציפיתי שיגידו על זה משהו טוב.
גם לא היה אכפת לי שישמע, בכל מקרה בסופו של דבר הוא ימצא את עצמו לועג לי.
הבנות לא הפסיקו להביט בו בדרכו לכיווני, הוא היה דיי חתיך, אבל לא מספיק כדי להתרגש ממנו.
הוא התיישב לידי.
״היי.״ הוא אמר בטון חברותי, טון שלא שמעתי הרבה זמן. אני בטוחה שכשיבין לאן הרוח נושבת הוא לא יתנהג כך.
״היי.״ אמרתי בנימה ריקה מתוכן, אדישה.
״אני אוסטין. איך קוראים לך?״ הוא המשיך עם הנימה החברותית שלו.
״תקשיב, אין לזה טעם. תתרחק ממני.״ אמרתי עדיין בנימה אדישה, מציירת משהו על מחברתי.
״סליחה?״ הוא אמר, לא מבין. התפלאתי שהוא לא מתעצבן או משהו.
״עם הזמן תבין.״ אמרתי לו, מביטה במורה שרשמה עבודה על הלוח, רק כדי שתוכל להתפנות לקריאת עיתון ושתיית כוס קפה,
כדי שידמה שהיא לימדה לכאורה.
אוסטין פשוט ישב בשקט, מכווץ את גבותיו, מנסה להבין למה התכוונתי.
שעתיים עברו, היה צלצול.
כל הילדים רצו לבחוץ, רובם ממהרים לקפיטריה.
כשהגעתי, לא הופתעתי לראות את כל השולחנות מלאים, ורק השולחן ליד פח הזבל פנוי.
השולחן שלי.
ישבתי בו בלית ברירה.
גם אם הייתי מספיקה להגיע לקפיטריה לפני כולם, ישבתי בשולחן הזה.
כי פחדתי מהתגובה שלהם כשיגיעו, ידעתי שהם יסלקו אותי כל כך מהר לפני שאספיק להגיב, אז התרגלתי למקום הכי מעפן ומסריח בבית הספר.
הוצאתי את התפוח ששמתי בבוקר בתיק, אבל לפני שהספקתי לנגוס בו, יד לקחה אותו.
״את שמנה מדי בשביל זה.״ מירנדה אמרה ונגסה בתפוח, ואינה ומנדי צוחקות. לא עבר רגע והיא זרקה אותו לפח שלידי.
גילגלתי עיניים וחיכיתי שהן ילכו.
התחיל לשעמם לי, אז שמתי את האוזניות ושמעתי שיר ישן, שהעלה בי חיוך קטן.
״רעבה?״ שאל אותי מישהו, וגלגל לעברי תפוח אחר. אחרי שהרמתי את ראשי מהסמארטפון הופתעתי ולא הופתעתי לגלות שזה אוסטין.
הוא ראה את מה שמירנדה והשפוטות עשו.
״לא.״ עניתי וחזרתי לסמארטפון, גלגלתי לעברו את התפוח חזרה.
״אני עדיין לא יודע איך קוראים לך.״ הוא אמר בחיוך, מתעלם מההתעלמות שלי.
״רובי. אתה צריך ללכת מכאן, אם לא הבנת.״
״אני יודע, הבנתי כבר למה את מתכוונת. אבל אני נוהג ללכת לפי הזרם רק כשזה מתאים לי. כשזה לא, אני הולך נגד.״ אמר, וללא ספק הצליח להרים את מבטי מהסמארטפון ולהפתיע אותי.
״תראה, אתה אולי קצת מבולבל. אתה צריך להיות אחד מהם.״ אמרתי לו, והפנתי את סנטרי לשולחן של מירנדה והחבר הזמני שלה שהיא מחליפה בתדירות בה היא מחליפה גרביים. לדעתי היא אפילו
לא יודעת איך קוראים לו.
אוסטין הביט לאחור ונראה נעלב.
״אני נראה לך שטחי?״ הוא שאל בשקט בהרמת גבה.
״לא. אתה פשוט לא נראה שונה כמוני. אסור לך להיות איתי, אתה תמצא את עצמך מהר מאוד בתחתית.״ הסברתי לו, וקמתי, הולכת במסדרון אל עבר הלוקר שלי.
הוא הלך אחריי.
״מה זאת אומרת ׳שונה כמוני׳?״ שאל.
״זה אומר שאני לא נראית כמו שיבוט של מירנדה והשפוטות, והבנים שהן זורקות כמו זבל.״ הסברתי, בעודי פותחת את הלוקר ומוציאה ספרים.
״אז זה אומר שאני כן נראה אחד כזה.״ הוא הסיק, מבטו שוב נראה נעלב.
הוא הרכין את ראשו ולאחר שניות אחדות עזב.
לא התכוונתי להעליב אותו, אבל זה היה אך ורק לטובתו. שנינו יודעים שהוא יתחרט על זה מאוד אחר כך.
את שאר היום ביליתי כמו שאני רגילה, לבד, יום גדוש בהצקות.
״רובי! איך היה בבית ספר?״ אבי שאל אותי בחיוך.
גיחכתי בעצבות בליבי.
״מדהים.״ אמרתי ועליתי למעלה.
לא התחשק לי ללכת למועדון הערב, אולי מחר.
ניגנתי בגיטרה שלי.
אני יודעת לנגן בכל כלי נגינה שקיים, הייתי בכל חוג נגינה או שירה שהעיר מציעה, ונרשמתי לכל שיעור פרטי במוזיקה אצל כל מורה שיש בעיר.
וכמו כן, גם הייתי צריכה כלי נגינה כדי להתאמן. לכן הוריי, בין האנשים העשירים בעיר, הקימו במקום חדר אורחים ישן, חדר אקוסטי שבו יש כל כלי נגינה אפשרי. אני יכולה לנגן בכל יום בכל שעה וכמה שאני רוצה, אבל לשיר- האהבה האמיתית שלי, אני לא יכולה, כי בעיני הוריי, שירה זה ״רעש, בזבוז זמן, וכאבי גרון.״ מצוטט מפי אמי.
אני לא יכולה לבוא בטענות, כי מי כמוני יודעת כמה כסף הם השקיעו בסטודיו הזה,
לכן אני הולכת לפינאפל, זה מקום המפלט שלי.
ניגנתי שיר ישן של זמרת משנות השמונים, שכיום היא כבר לא חיה.
הנעתי את שפתיי לפי מילות השיר, שרה אותן בלב אך לא מוציאה מפי שום צליל.
במוחי חישבתי מתי להנמיך את קולי ומתי להגביהה אותו, מתי לסלסל, מתי לומר מילה מבלי לחבר לה לחן, איך לנגן בגיטרה בצורה המתאימה ביותר, איך לחבר את תנועות הגוף למילים, איך להביט בקהל.
התנהגתי כאילו אני מופיעה מול קהל אינסופי, אך התייצבתי מול כיסא ריק, ללא נפש חיה בחדר, כשאפילו מלמול לא בוקע משפתיי.