אשת המוות (חלק 3)

השחיה בנהר הסטיקס בוודאי התישה את פרספונה לחלוטין, שכן היא עודנה ישנה עמוקות. מי המפל ריפאו את מרבית פצעיה, אך עדיין נותרו כמה פצעים עקשנים על צווארה, כתפה וזרועה. האדס מביט בה בשתיקה ומקלל את הקטה בדממה על כך שהכניסה מחשבות לראשו. היה עליו להשיב אותה לדמטר ולהסיר מעצמו צרות מיותרות. אך הקטה צודקת. חציית הסטיקס אינו מעשה של טירוף אלא יאוש, ואילו פרספונה נואשת מספיק בשביל לחצות את הסטיקס, האם באמת יוכל להפנות אליה את גבו?
האדס מעולם לא היה מי שיתן לליבו להשתלט על ראשו, אך הוא יודע עד כמה אחותו יכולה להיות אכזרית אפילו לבשר מבשרה. הוא מביט בפניה השלוות של פרספונה הישנה וחושב לעצמו שהוא אומנם עלול להתחרט על כך שנתן לה מחסה, אך הוא יודע בוודאות בלתי ניתנת לערעור כי יתחרט על הפקרתה לרחמי אמה פי כמה וכמה. הוא שולח את ידו ומזיז מפניה קצוות שיער סוררת.
"שמלתה," קולה של הקטה נשמע מאחוריו, "הרי שהיא לא תוכל להמשיך ללבוש את גלימותיך לנצח."
האדס מסתובב ומביט באלה התלת פרצופית לפניו. היא עוטה עליה את פניה הזקנות עכשיו. כבר מאוחר. בידיה היא אוחזת שמלה ירוקה פשוטה. אילולא הקטה הייתה מוצאת אותה ליד סירתו של קארון, לעולם לא היה מאמין שזוהי שמלתה של פרספונה. דמטר היא אלה ראוותנית, ושמלותיה תמיד מעוטרות ובגזרות משונות, תמיד בולטות לעין. קשה לו להאמין שהיא נותנת לביתה ללבוש שמלה שהיא עצמה תגדיר כ"סחבה".
"הנמיכי את קולך, הקטה. את עלולה להעיר אותה," האדס משיב. הוא עדיין כועס עליה על כך שיצרה נקודת תורפה בחומות המסתירות ומגנות על מימדו. האדס מחבב את הקטה עד מאוד אפילו. הוא מוצא אותה ליעילה. באחת הפעמים היא העבירה שבוע שלם בסידור אלפי ומיליוני גחליליות קפואות גבוה מעל הערים באיליסיום ובאספודל כקבוצות כוכבים, בכדי שתושבי המקום יוכלו להעמיד פנים שהם חיים תחת שמי הארץ. אבל הקטה היא בכל זאת אלת הכישוף והקסם האפל, ועליו לנהוג בה ככזאת. "הפצעים האלה אינם מחלימים. נאלץ למרוח עליהם תמצית עשבים ולחבוש אותם."
"אצא לחפש צמחי מרפא," הקטה מסתובבת על עקביה אך האדס אוחז בזרועה ועוצר בעדה.
"אצא בעצמי. את עוללת די והותר צרות לימים הקרובים."
"האם בכוונותיך להמשיך לכעוס עליי לנצח, האדס?" הקטה שואלת, אך האדס קם מכיסאו ופוסע לכיוון הדלת, מקפיד שלא לתת למגפי העור שלו להרעיש.
"שילחי הנה את היפנוס. אינני רוצה להשאיר אותה לבדה," הוא אומר ויוצא מן החדר.
הוא צועד אל נהר הסטיקס ושט עם קארון לצידו השני. "אשוב בקרוב," הוא אומר וקארון מהנהן.
"אמתין כאן כתמיד, האדס," קארון משיב.
האדס מרים את קצוות גלימתו ויורד מסירתו של קארון ומוריד אותן חזרה ברגע שנמצא רחוק דיו מן המים. הוא אינו אומר דבר ואינו מביט לאחור לפני שחוצה את הסף אל הלילה של עולם החיים. הירח בשמים מלא ומאיר את היער באור כחלחל ועדין, אך החושך אינו מפריע להאדס, שכן השמש אינה זורחת בשאול.
הוא מתרחק מעט מן הסטיקס והאיזור מלא הערפל שמהווה את הגבול בין שני העולמות אל תוך היער, מנסה עד כמה שיכול לא להשמיע רעשים. הוא מביט סביבו ימינה ושמאלה, מוודא שאין איש בסביבה ומתכופף לקטוף מעט מן העשבים הרפואיים שצומחים מן האדמה.
"חלף זמן רב מאז שבאת לבקר אותי לאחרונה," קול נשי עדין אומר מאחוריו. הוא עוצם את עיניו ומחניק אנחה. הוא מזהה את הקול והנימה המפתה הזו מיד. הנימפה הזו היא היצור האחרון על פני האדמה כולה בה היה רוצה להיתקל. הוא עייף מידי מכדי להתעמת עימה.
"מינטה," הוא מברך בעודו קם מן האדמה ומסתובב אליה. הנימפה נושאת אליו את עיניה החומות והכהות שנראו שחורות באור הירח. שיערה הירוק ניראה שחור גם הוא. היא לא לבשה הרבה, כהרגלה. רק שמלה קלילה וחצי שקופה בעלת מחשוף עמוק שהגיע כמעט אל טבורה. " כמדומני שהבהרתי את כוונותי בפעם האחרונה שהתראינו."
"פגשתי במגארה היום, במקרה לחלוטין," מינטה אומרת כמתעלמת מדבריו. "היא אמרה לי שמתארחת אצלך עלמה צעירה שאינה נוטה להתלבש."
"חיי אינם קשורים בשלך יותר. אין זה עיניינך," האדס משיב ומסתובב לחזור על עקבותיו אל קארון.
"לעולם לא תוכל למצוא מישהי שתאהב אותך כמוני, האדס. אתה יודע זאת!" היא קוראת אחריו אך הוא מתעלם מדבריה וממשיך ללכת. נראה כי בתה של דמטר מביאה עמה צרות רבות יותר מאשר זעמה של אמה בלבד.
________________________________
פרספונה פוקחת את עיניה באיטיות. תחילה הכל מטושטש, אך מתחיל להתבהר מולה במהירות. כבר לא כואב לה כל כך. היא שוכבת על מיטה רכה וחמימה, ומן המצעים עולה ריח נעים ורענן שמזכיר לה ריח של גשם.
"הינך ערה," קול אומר לה. היא לא מזהה את הקול הזה. על הכורסא מולה יושב גבר מכונף חשוף חזה בעל עור חיוור ושיער כהה, אך זה לא האדס. קולו של האדס נשמע שונה, נעים יותר לאוזן. עיניו של הגבר היושב מולה היו עצומות, אך פניו פנו אליה, כאילו בכל זאת מסתכל עליה. "כיצד את מרגישה, עלמתי האלה?"
"מי אתה?" היא שואלת. היא מבחינה לפתע במפלצת העצומה שיושבת לידו ונאנקת.
"אל תפחדי, עלמתי האלה. אין בכוונתו לנשוך אותך," הגבר אומר ומלטף את אחד מראשי המפלצת. המפלצת הזו היא למעשה כלב, אך הוא עצום, גדול כמו בן אדם עומד ובעל טפרים חדים ומבריקים. ניבים מבצבצים מכל שלושת פיותיו הענקיים. המפלצת ניראת כאלו היא נהנת מן המגע. "שמי היפנוס. האדס ביקש ממני להשגיח עלייך בהיעדרו. הוא ישוב בקרוב. בוודאי ישמח לראות שאת ערה."
האדס נכנס אל החדר. פניו חסרות הבעה לרגע אך משתנות במהירות להפתעה ולאחר מכן לחוסר שביעות רצון. הכלב המפלצתי קם ממקומו ליד היפנוס וניגש אליו, זנבו העצום מקשקש ופוגע במשענת הכורסא עליה יושב היפנוס. כל שלושת הראשים שלו מופנים אל אל השאול ומלקקים את פניו בעליזות מופגנת. האדס מחייך אל הכלב המפלצתי ומלטף כל אחד משלושת הראשים שנדחפים תחת ידו וכמעט נאבקים אחד בשני על המגע. הוא מפנה את מבטו אל היפנוס.
"הבאת את קרברוס עמך? יצאת מדעתך?" האדס אומר, קולו רגוע בהרבה ממה שהיה כשנפגשו על גדות הסטיקס, אך עדיין בלתי מרוצה. הוא לא נותן להיפנוס הזדמנות לענות לו. "היא אינה אסירה! תשיב אותו."
היפנוס לא אומר דבר. רק קם מן הכורסא ויוצא מהחדר. פרספונה חושבת שהיא שומעת את האדס לוחש לכלב העצום ללכת בעקבות הגבר המכונף, אך היא אינה בטוחה בכך. הוא מלווה את השניים במבטו עד שהם יוצאים מן החדר.
"אני מתנצל, עלמתי. שמלתך כאן. אשוב לטפל בפצעייך לאחר שתתלבשי," האדס אומר לה וממהר להסתובב ולצאת מהחדר.
היא מביטה סביבה ומוצאת את שמלתה נקיה ומקופלת בפינת המיטה. היא קמה ללבוש אותה ומבחינה בכך שהיא עטופה בגלימה שחורה, ארוכה הרבה יותר מידי בשבילה. היא מניחה שהיא שייכת להאדס. זה מפתיע אותה במקצת. היא חושבת שאולי היא כבר ראתה אותו מספר פעמים בחייה, כילדה קטנה, כשעלה אל האולימפוס. הוא לא היה מרבה לעשות זאת, כמובן. רבים מן האלים הרבים מכירים אותו רק בשמו. אמה לא נהגה לספר לה עליו כלל, כך שהיא לא באמת ידעה מה עליה לצפות מאל השאול, אך מסיבה כל שהיא, היא מופתעת מכך שהוא מנסה לשמור על כבודה.
היא לובשת את השמלה ומביטה בשנית על החדר הגדול. מיטה גדולה והמון מדפי ספרים אשר מכסים את כל קירות החדר מרצפה ועד תקרה. ליד המיטה ניצבת כורסא מרופדת היטב ולידה שולחן קטן עם מנורה בה דולקת אש. היא הבחינה בסימן העגול על השולחן שהעיד על כך שככל הנראה מונחת שם כוס לרוב. מעולם לא עלה בדעתה שאל השאול עלול להיות תולעת ספרים. היא מביטה בספרים שעל המדפים, מעבירה את אצבעותיה על הכריכות שלהם. ספרי שירה, סיפורים קצרים וארוכים וכל כך הרבה מהכל. היא מרגישה מבולבלת ונזכרת שהאדס קרא לכלב המפלצתי והעצום הזה קרברוס, וזה גרם לה לצחוק בקול. היא מתקשה להאמין שאל השאול והמוות הינו תולעת ספרים שקרא לכלב המפלצתי שלו במילה מפוארת שמשמעותה "נקודות".
נקישה קלה על הדלת מוציאה אותה ממחשבותיה. "עלמתי?" קולו של האדס נשמע בצידה השני.
"כן?" היא קוראת.
האדס נכנס פנימה. הוא הרבה יותר גבוה ממה שהיא זוכרת מהפגישה הקצרה שלהם על שפת הסטיקס. גופו הוחבא תחת גלימה שחורה וארוכה, אך עדיין ברור לכל המסתכל שגופו בנוי היטב. כתפיו רחבות, זה ברור. למרבה הפתעתה, הוא נראה צעיר. צעיר יותר מזאוס. היא תהתה על קנקנה של הסוגיה, הרי הוא המבוגר ביותר מבין שלושת הבנים של קרונוס.
"כיצד את מרגישה?" הוא שואל אותה, קולו עדין, שקט, כאילו נזהר שלא לפגוע בה.
"טוב יותר, האדון האדס," היא עונה לו.
"פשוט האדס. הם מוסיפים לשמי תארים רק כאשר אני כועס עליהם. אינני יודע מדוע. אין סיבה שתנהגי אחרת," הוא אומר ושפתיו מתעקלות מעט ברמז לחיוך. הוא מתקרב אליה ורק באותו רגע היא מבינה בדיוק עד כמה הוא גבוה. כשהוא עומד, ראשו גבוה בראש וחצי משלה. "רוב פצעייך החלימו, אך ישנם כמה עקשנים שנראה שנאלץ לטפל בהם באופן נקודתי."
"האדס, אני מתנצלת על כך שפרצתי הנה כך ללא הזמנה, אך אין לי כל ברירה אחרת," היא אומרת בעודו מניח על השולחן הקטן קערה של תמצית ירוקה של צמחי מרפה ותחבושות לבנות.
"אני מבין. הרמס כבר הספיק לבקר אותי ולנסות לשכנע אותי להחזירך לאמך," הוא אומר בעודו סופג תחבושת לבנה בתמצית, צובע אותה בירוק. הוא מתקרב אליה שוב. "אפשר?"
היא מגישה לו את ידה והוא בוחן את הפצע על זרועה. הוא כבר לא מדמם אך אינו נראה טוב. האדס מניח עליו את התחבושת הקרה, והתצמית גורמת לפרספונה לתחושת צריבה והיא מעוותת את פניה.
"אני יודע, זה לא נעים בכלל, אבל תיאלצי לסבול זאת קצת, עלמתי," הוא אומר לה.
"פרספונה. קוראים לי פרספונה," היא עונה לו, מסתכלת על הדרך בה הוא חובש את הפצע באצבעות פסנתרן ארוכות.
"פרספונה," הוא חוזר אחריה, "זה שם מיוחד למדי," הוא מביט בה לרגע חטוף אחד. עיניה ירוקות ממש כמו שמלתה ונמשים מכסים את לחייה ואפה. הוא לוקח מן השולחן תחבושת נוספת, לבנה ויבשה וכורך סביב התחבושת הספוגה. פרספונה תוהה לעצמה כיצד ידיים של אל שחי בשאול יכולות להיות כה חמימות ונעימות.
"אינך מתכוון להחזיר אותי לאימי, נכון?" היא שואלת אותו. המחשבה על לחזור אל האישה הזאת גורמת לכתפיה להתקשח, והאדס מבחין בכך.
"לא. תוכלי להישאר כאן כמה שתרצי."
"אתה ישן כאן?" היא שואלת, למרות שהיא יודעת את התשובה. היא לא יודעת כיצד החדר הזה מסגיר זאת, שכן הכל בו ניראה כמו ההפך המוחלט ממה שהייתה אמורה לצפות, אך בדרך כלשהי החדר מוצף בנוכחותו. האדס הנהן בעודו עובר לחבוש את הפצע המכוער שעל כתפה. "אני לא אשאר זמן רב, רק מספיק זמן בשביל למצוא פתרון."
"לאיזו בעיה?" האדס שואל ומרים את מבטו אל פניה רק לרגע. הוא מניח שהבעיה נעוצה ביחסים שלה עם אמה. דמטר היא אישה קשה. היא כמעט תמיד משיגה את מבוקשה ואינה בוחלת באמצעים לשם כך. אפילו זאוס, ממרום מעמדו וסמכותו, לא תמיד מצליח לרסן אותה. בוודאי להיות הבת שלה אינו מהווה תענוג.
"אני מאמינה שהבנת בכוחות עצמך, אם הרמס כבר ביקר כאן לבקשתה של אימי," פרספונה אומרת, ממשיכה להביט בידיו בעודו חובש אותה. המגע מעביר בה צמרמורת קלה ומשונה שהיא אינה מבינה אם היא מוצאת חן בעיניה או לא.
האדס מבחין בצורה שבה היא מבטאת את שמו של נער השליחויות של אחיו. מוזר, יבש, מתרשם וקצת נגעל בו זמנית. חלקי הפאזל מתחילים להתחבר בראשו. "ברצוני רק להבין לאיזו מין תסבוכת אני מכניס את עצמי כאן. אמך מעולם לא חיבבה אותי במיוחד, ואם עליי להציב את עצמי נגדה ארצה לפחות לדעת על מה ולמה אני נאלץ לספוג את מטחי הזעם שלה."
צמרמורת נוספת עוברת בגופה של פרספונה, אך זו תחושה מוכרת. המחשבה על כעסה של אמה מעוררת תחושה כבדה בביטנה וכתפיה מתקשחות שוב. האדס מניח את ידו על כתפה בעדינות. "נסי להישאר דוממת, כך אסיים מהר יותר."
היא נושמת נשימה עמוקה וארוכה ושומטת את כתפיה. האדס מזיז את שיערה לכתפה השמאלית בעודו עובר לטפל בפצע האחרון שנשאר על צווארה והתנועה גורמת לה לתחושת דגדוג נעימה. היא חושבת לעצמה שהיא ברת מזל על כך שאולי בכל זאת תוכל לברוח מן הטלפיים של אמה, ועל כך שהאדס לא מסר אותה בחזרה לידי אלי האולימפוס ברגע שהרמס דרש.
_____________________________
דמטר יושבת מול זאוס, אשר לוגם מכוסו ומלטף בעדינות את ידה של הרה. היא נראת עייפה, זאוס וודאי החזיק אותה ערה רוב הלילה, כפי שעשה עם דמטר בזמנו, כאשר היא חשבה שאילו תלד לו ילד, אולי יעזוב את אישתו עבורה. כמה התאכזבה לגלות שטעתה.
"איך אתה מסוגל לשבת בחיבוק ידיים כאשר אתה יודע שהבת שלנו נמצאת אצל אחיך והוא אינו מוכן לשחרר אותה?" דמטר שואלת, קולה שקט אך רציני ומאשים. הרה מרימה את מבטה למשמע אל דמטר למשמע המילים "הבת שלנו". דמטר יודעת שצורת הניסוח שלה תעורר את כעסה של הרה, אך לא היה לה אכפת. משום מה, גם לאחר כל השנים הללו, גם לאחר שהשלימה עם כך שזאוס לעולם לא יעזוב את מלכתו, שלא תיתן לו לעזוב אותה גם אם ירצה בכך, היא עדיין הרגישה צורך טפשי ולא בוגר להכאיב לה.
"הוא הבהיר את הכוונות שלו באופן שלא משתמע לשני פנים, דמטר." זאוס אמר ונאנח. הוא מאס בשיחות האלה. הוא מאס בניסיונותיה בכל פעם מחדש לגרום לו לשתף פעולה בתהליך הידוק החבל סביב צווארה של פרספונה. "הוא בסך הכל נותן לה קורת גג. היא תחזור הנה כאשר היא תרצה בזאת.”
"אז תורה לו להפסיק! תורה לו לחזור בו מהחלטתו!" דמטר מרימה את קולה וזאוס מטיח את אגרופו בשולחן, שופך מעט מן המשקה שבכוסו.
"וכיצד תציעי לי לעשות זאת? אינני יכול להורות להאדס דבר ומי כמוך יודעת זאת! את יודעת כמה הוא עקשן ויציב בדעתו! ואם הוא החליט שפרספונה יכולה להישאר בשאול כמה שתרצה, הוא לא יחזור בו מההחלטה הזו! האם את באמת רוצה לצאת למלחמה באחיך למען האובססיה המטופשת שלך? אני, אינני מוכן לכך, ולא אשתף פעולה עם הניסיון המסוכן שלך לשלוט בחיי בתך שעלול להביא להחרבת העולם!"
"אז תשוחח עימו," דמטר אומרת, המומה מתגובתו הזועמת של מלך האלים. דמעות מתחילות לעלות בעיניה. הוא מעולם לא דיבר אליה כך. איש מעולם לא דיבר אליה כך. "תפנה אל ההגיון שלו. תשכנע אותו להשיב לי אותה. תראה לו שאתה תומך בי!"
"ואם אינני תומך?" זאוס אומר ולוגם לגימה נוספת וארוכה מהמשקה שלו.
"תשוחח עימו," דמטר אומרת וקמה ממקומה ליד השולחן. היא מסתובבת ויוצאת מן האולם בנקישות נעליים מהדהדות וזאוס עוצם את עיניו בחוזקה ומעשה את רקותיו.