אשת איש – פרק 9

התעוררתי לבוקר מוזר במיוחד. הוא לא היה לידי במיטה…הוא כבר קם לפניי ונכנס להתקלח.
ברגע שפקחתי את עיניי, התחלתי לבכות…זרם דמעות בלתי נשלט, כמו ברז שנפתח.
עצובה? לא, לא הרגשתי עצובה.
אור השמש שנכנס, האיר את החדר בצורה יפה כ"כ, הכל היה נראה שונה מהלילה.
לא הרגשתי בכלל כאילו אני נמצאת באותו מקום, שוכבת באותה המיטה- שבה נאנקתי אמש מכאבים…ואולי לעתים….קצת מעונג?
מה הוא יודע על גופי שאני לא ?
כל עוד שמעתי את זרם המים מחדר האמבטיה, הרשתי לעצמי לפרוק את תחושותיי בבכי.
האמת…גם לי היה עושה טוב עכשיו להתקלח.
החלטתי עם עצמי, שאני אשחק אותה ישנה, וכשהוא יבוא, אני כאילו בדיוק אתעורר, ומיד אגיד לו – 'אה התקלחת?.. גם לי מתאים' , ואכנס אחריו.
כך, גם יהיה לי עוד קצת זמן עם עצמי להתפרק.
שמעתי אותו נכנס לחדר והרגשתי את דמותו ממש לידי, אולי מסתכל עליי ישנה…

אני כבר נכנסתי לדמות 'היפיפייה הנרדמת' כמה דקות קודם לכן, וחיכיתי עוד קצת כדי שיראה אמין.
פקחתי את עיניי, והוא התלבש מולי: בדיוק סגר את הג'ינס, עוד בלי חולצה עליו. וכמו שחשבתי- מסתכל עליי.
פתחתי את פי, לומר לו בוקר טוב. והוא הקדים את דבריי.
"למה בכית?" הוא שאל.
הרגשתי כמו בנאדם שנתפס על חם.
הייתי בשוק.
ובטח גם נהיה לי 'פרצוף-שוק' – כמו שאני מכירה את עצמי.
לא רק שהוא שם לב שבכיתי, הפתיע אותי…(עם זאת שהייתי בטוחה שהעלמתי כל זכר לדמעות)…גם העובדה, שהוא כאילו מקבל את זה. הוא לא מתרגש ולא נלחץ מזה: אולי בכיתי בגללו, אולי הוא לא עשה לי טוב אתמול בלילה..
כבר עמד לי על קצה הלשון לשאול אותו, מה יהיה בהמשך. כי היה נראה לי שהוא פשוט צופה כל דבר מראש.
אבל כמובן שלא עשיתי את זה. הדבר היחיד שהצליח לצאת מפי, היה השקר המטופש "לא בכיתי"…
הוא צחק.
זה גרם לי להרגיש כ"כ מטומטמת….ידעתי שאין לי קלפים עליו במשחק הזה, אז החלטתי לשתוק, ולתת לו מכאן להוביל את השיחה.
הוא עזב על הכיסא את החולצה, שבדיוק עמד ללבוש, והתיישב על המיטה לידי.
אני בחנתי אותו טוב טוב, בניסיון לצפות את הצעד הבא. אבל לזה לא ציפיתי…
במקום לפתוח איתי שיחה על מה אני מרגישה, לנסות להרגיע אותי, לדבר איתי קצת על היחסים של בינו-לבינה ואולי להסביר לי כמה דברים…
הוא הוריד ממני באחת, את השמיכה שכיסתה את גופי הערום.
אני התקפלתי במקומי, וקיפלתי אליי את שתי רגליי. מנסה לכסות כמה שאפשר.
ניסיתי גם למשוך אליי חזרה את השמיכה, אבל הוא המשיך להישען עליה.
חדלתי מלנסות, והפנתי את ראשי אליו.
הוא נתן לי מבט כאילו שואל, מה יש לך…ממה את מתביישת…
הוא לא מבין שזה לא אותו הדבר? קודם כל, אמש, גם התביישתי. אך עם זאת, זה עדיין היה באור עמום ורומנטי. לא ככה.. באור יום כ"כ חושפני.
כרגיל, היא טעתה. ודאי שהוא מבין.
מבין… אך דחף מסוים מחייב אותו לבחון אותה.
והיא, לא מאכזבת אותו, פעם אחר פעם, מגיבה בדיוק כמו שחשב.
היא כ"כ אמיתית, כ"כ בוסרית, כ"כ שונה ממה שכיר עד היום.
הוא לקח את השמיכה ועטף אותה חזרה, עד צווארה.
חייך אליה באהבה, ונשק למצחה.
"אני בסלון בינתיים, תסיימי להתארגן וניסע להביא את הדברים שלך".

בת-אל נעזרה במראה הגדולה שבחדר האמבטיה. סופרת במשך דקות ארוכות, את הסימנים הכחולים ונשיכות האהבה שהיו פזורים על כל גופה.
היא חזרה בזיכרונה לאותם רגעים… במיוחד לרגעים הקטנים : למבט שלו, כשהוא נועץ בה עיניים בזמן שרכן מעליה. לידיו שאוחזות אותה, מרשות לעצמן לגעת בכל חלקי גופה. לליטוף בשערה, שצמרר אותה…
מתחת לזרם המים, היא התחילה לתהות- אולי הוא צודק והיא זאת שטועה….אולי אם תתן לו באמת להוביל….הוא בסופו של דבר יעשה לה טוב.
היא שמה את השמלה היחידה שהייתה לה אצלו. זאת שהביאה איתה מראש.
התאפרה, וכיסתה לראשונה את ראשה.