אשת איש – פרק 11

הגענו לבית הוריי. אמי נורא התרגשה ושאלה אותי כל חמש דקות אם אני בסדר, התנערתי ממנה כמובן.
אני ממש לא מתכוונת לפתח שיחה על אתמול בלילה איתה.
לעומת זאת עם הילה… רק חיכיתי שיתפנה לנו זמן לבד. מהרגע שנכנסתי נצמדתי אליה ואי אפשר היה להפריד בינינו.
אחותי הגדולה, שירה, שבאה עם בעלה ועם הילד, הסתכלה עליי בעיניים מבינות. בלי מילים היא כאילו אמרה 'אני מבינה אותך'. אני חושבת שבגלל זה היא לא שאלה לשלומי ורק ציינה כמה היא שמחה לראות אותי. מבין כל האנשים בבית היא חוותה את זה אחרונה.
היא בוודאי זוכרת איך שאלה רטורית כמו 'מה נשמע?' או 'איך את מרגישה?' הופכת להיות פולשנית, כי הרי התשובה שלך מתייחסת ל 'איך היה לשכב עם בעלך בפעם הראשונה' איך שלא תהפכו או תסובבו את זה.
וגם ככה הייתה כל תשומת הלב עליי. שזה מספיק מביך.
באופי שלי הייתי ילדה נעלמת כזאת, לא מהראשונות לקפוץ לרחבת הריקודים באירועים, לא מאלה שיעמדו במרכז ויספרו לכולם משהו שקרה להם, לא מהבנות שיובילו את כל הכיתה להבריז משיעור כדי לשבת על יד הגדר ולחכות שחבורת בנים תעבור…ובטח שלא היה לי האומץ לקרוא לעבר חבורת הבנים ולפתח איתם שיחה..
כזאת הייתי ונשארתי, אוהבת מאוד לצפות מהצד, מקיפה את עצמי באנשים האלה שעושים את כל הרעש, אפילו הולכת אחריהם ומרשה לעצמי לעשות שטויות לפעמים…כל עוד זה לא מפנה את הזרקורים עליי.

אמי קראה לכולם לשולחן שבחצר האחורית.
את יקיר היא הושיבה ליד אבא שלי, זה סימן לכבוד, סימן שראש המשפחה מקבל את החתן אלינו כמו בן.
כצפוי, סביב השולחן הכל התנהל כרגיל. שיחות על הא ועל דא, תשבוחות על האוכל המצוין, ובמה שנגע אלינו היה בעיקר שאלות על העתיד הקרוב – אם נמשיך להתגורר בדירה הנוכחית שלו או אם אנחנו זקוקים לריהוט נוסף.

בתום הארוחה, בשלב של הפיצוחים והעוגות, ולמרות שאמי הפצירה בי לא לעשות זאת, עזרתי בפינוי הכלים והסדר במטבח.
ידעתי שזו הדרך הטובה ביותר לחמוק עם הילה לחדרי לשעבר.
שמרנו על קשר עין, וכך אני חמקתי ראשונה והיא בעקבותיי.
התיישבנו בישיבה מזרחית על המיטה אחת מול השנייה. אני חייכתי במבוכה, היא לעומת זאת חייכה באושר, מעין חיוך שמחכה לשמועה בשורות טובות.
"נו איך?" היא זאת שהתחילה.
"מוזר" עניתי, שומרת ככל שניתן על החיוך שעזר לי להסתיר עד כמה זה היה 'מוזר'.
"רגע, את ידעת בכלל מה לעשות? איך זה היה? ספרי קצת פרטים, משהו.." היא המשיכה בהתלהבות.
"טוב, בנוגע לזה באמת לא היה לי מושג מה לעשות, אבל זה לא יצא כ"כ נורא כי הוא הוביל אותי. הוא ידע מה לעשות" נחנקתי קצת בסוף כשאמרתי את זה.
"אבל בסך הכל איך זה?"
"בסדר" עניתי בקצרה שלא כהרגלי.
כ"כ חיכיתי כבר לאוזן קשבת מזאת שמבינה אותי…אבל המילים סרבו לצאת.
אחותי קטעה אותנו כשבאה להיפרד, ואני ניצלתי את המצב לסיים את השיחה ולחזור לכולם.
דבר שמעולם לא קרה. מעולם לא הפסקתי שיחה של אחת על אחת עם הילה מיוזמתי.
חזרנו לשולחן שבחצר והמבט של יקיר ליווה אותי.
הוא הביט בפנים חתומות, לא מעידות לא על כעס, לא על שמחה, לא על שום רגש בעצם..
אבל הוא גרם לי להרגיש כאילו בגדתי בו.
נעתי בתוך הכיסא באי נוחות והפניתי את מבטי לכל מקום שהוא לא עיניו.
אבא שלי זרק לעברינו בעקיצה "בואו בנות, בואו תשמעו קצת דברי טעם". כמובן הוא התכוון לדברי תורה שדנו בהם הבנים סביב השולחן, לעומת הריכולים שאני והילה דנות בהם.
כל אחד מהבנים הפגין את בקיעותיו בנושאים המדוברים, יקיר במיוחד התאמץ לעשות זאת. והיו לו כמה סיבות טובות…קודם כל הוא אהב להצטייר בכל מקום כאחד החזקים לא משנה במה, דבר שני הוא צריך לתקן את התדמית שהותיר על הוריי, ולא פחות חשוב- לעשות עליי רושם. שאני אתגאה בו ואשמח שאני 'זכיתי' להיות אשתו.

ארוחת הבוקר המאוחרת התארחה מעבר למצופה.
השעה הייתה כבר שלוש בצהריים ונראה היה שכולם שמו לב לזה.
הרמנו את השאריות מהשולחן ועזרנו לאמא שלי לנקות ולסדר.
מכיוון שאבא שלי הפסיד יום עבודה הוא רצה לנצל את ההזדמנות ולהתפלל מנחה בבית הכנסת שלו. שבד"כ יוצא לו להגיע אליו רק בבקרים ובשבתות. הוא הזמין את יקיר להצטרף אליו אבל יקיר סרב ותירץ שיש לו סידורים.
אז עם העזרה של כולם העמסנו את הציוד שלי שהיה ארוז בקפדנות במספר ארגזים ונפרדנו לשלום.
כמה דקות לאחר שהתחלנו בנסיעה יקיר שאל בקור רוח "מה סיפרת לה?"
אני עניתי בהתגוננות "כלום" מבינה על מה הוא מדבר.
"כלום?" הוא אמר בקול חשדן, מראה לי שהוא לא מאמין.
"סתם" אמרתי
"מה זה סתם?" הוא המשיך לתחקר.
"היא שאלה איך היה" קיוויתי שפה הוא יבין למה לא בא לי לדבר על זה.
"ואמרת לה שהיה כיף?" הוא ענה לי בטון כאילו הוא מדבר לילדה קטנה ומצפה לשמוע תשובה חיובית.
"אמרתי לה שזה מוזר" העדפתי לא לשקר, אני לא טובה בזה.
הוא צחק צחוק מתגלגל. ואני קצת נשמתי לרווחה. אני מעדיפה אותו ככה מאשר רציני ושואל שאלות מרתיעות.
"איי, את משהו.." הוא דיבר קצת אליי וקצת לעצמו. וסיים את החקירה בכך שהגביר את המוזיקה.