אשמה – פרולוג.

אני זוכרת את כל מה שקרה באותו היום.
את הכל.
אני זוכרת את הצרחה שלי למראה גופתה של אמי שרויה על הרצפה, מדממת כמויות אדירות של דם, סכין נעוצה בבטנה, ידיה עוטפות את הסכין. אני זוכרת את אבא שלי רץ אל מכשיר הטלפון ומתקשר אל האמבולנס. אני זוכרת אותו מוסר את הכתובת ושניה אחר כך זורק את הטלפון לרצפה ועוטף את גופתה של אמי. אני זוכרת אותו בוכה עליה, על הגופה. אני זוכרת את האמבולנס מגיע, את השכנים שבמהירות הגיעו אל מפתן דלתינו בשביל לצפות במה שהולכת להיות השערורייה הכי גדולה שידעה השכונה הקטנה הזאת. אני זוכרת את הנסיעה באמבולנס, שאבא שלי בכה בטירוף ואני רק הייתי עם המבט של שוק בעיניים. אני זוכרת אותו יוצא מחדר הניתוח, ד"ר קליין היה שמו. אני זוכרת איך הוא מסר לנו בפנים חתומות שאמא מתה. אני זוכרת את המבט שהיה לאבא בעיניים, מבט של כאב, מבט של עצב, מבט שבור, מבט מקולקל. ואז אבא סובב את ראשו אליי, וכל מה שראיתי בעיניו הייתה אשמה.
וזה הדבר שאני הכי זוכרת.
האשמה.
אבל למה אותה אני זוכרת הכי טוב? כי היא אף פעם לא באמת הפכה לזיכרון.
היא נשארה איתי עד עכשיו.
ותמיד תשאר.