אשלי ושון

"אני אעשה מה שבא לי! אתה לא ידיד שלי, לא אח שלי לא אבא שלי ולא חבר שלי, מי אתה תחליט בשבילי מה לעשות?!" צרחתי עליו, מתקדמת לכיוונו ותוקעת את אצבעי בחזהו כל פעם שאני אומרת את המילה "אתה", מנסה להתעלם מהקוביות שבבטנו. הבטתי בעיניו, מנסה לשדר את הכעס שחשתי, אך עיניו הפנטו אותי, כהרגלן. חום הציף אותי, לחיי היו אדומות, ספק מכעס ספק ממנו. אוחח' למה אני לא מסוגלת לכעוס עליו?למה?
"אבל אני רוצה להיות" לחש ולפני שיכולתי לענות הוא הצמיד את שפתיו באגרסיביות אל שפתיי, מנשק אותי בתשוקה.
במהרה ידיי מצאו את דרכן לעורפו, ממששות את שערו הקצר והברונטי תוך כדי תנועה, שפתיי השיבו לנשיקותיו ובמהרה זרמים עברו בגופי, מצמררים ומענגים אותי.
לא יכולתי להתכחש לעובדה שהרגשתי אליו משהו. כבר לא יכולתי.
נקישות על הדלת היו הגורם להתנתקות שלנו.
הסתכלתי לתוך עיניו למשך שנייה, ואז ברחתי.
אסור לי להרגיש אליו משהו.
אסור לי להרגיש אליו משהו.
אסור לי להרגיש אליו משהו.
אסור לי להרגיש אליו משהו.
אסור לי להרגיש אליו משהו.
אסור לי להרגיש אליו משהו.
משפט זה התנגן במוחי במהלך בריחתי אל היציאה מבית הספר.
בורחת ממנו.
בורחת מעצמי.
הרגשות שחוויתי בנשיקה עדיין הורגשו בכל מערכות גופי, מזכירות לי את מה שקרה, מזכירות לי את מה שאסור לי, מזכירות לי את הטעות שאני עושה.
"היי אשלי!" צעקה נשמעה ולפתע יד אחזה בי.
ג'ייק.
אחי.
"את בסדר? לאן את רצה?" שאל ודאגה נשמעה בקולו. אוו ג'קי. אם רק היית יודע למה אני באמת רצה.
"למה השפתיים שלך נפוחות ואדומות?" שאל בחשדנות וכיווץ את גבותיו.
"רגישות לאודם חדש שקלייר נתנה לי, אני רצה לשירותים בכדי לשטוף אותו" זרקתי את הדבר הראשון שעלה לי לראש, מקווה שכישורי האלתור והמשחק שלי יעבדו כהרגלם.
"בסדר" אמר והסתובב. לפתע מבטי קלט את שון בתחילת במסדרון.
לבי פעם בחוזקה והתחלתי לרוץ לשירותים בתקווה שאינו קלט אותי.
למזלי, הוא לא קלט אותי.
אך זה היה כל המזל שקיבלתי באותו יום.