אריאנה דור 3

יום שישי בערב בביתם של בני הזוג אריאנה וגדי דניאלי. המשפחה הקטנה מתקבצת כמדי שבוע לארוחת שישי; שלמה הבן, אשתו יפעת ובתם תמר. גדי יושב בראש השולחן ומקדש בתחילה על היין. לצידו ישובה אריאנה רעייתו, עיניה הטובות שולחות מבט מלא בגאווה במשפחה הנסובה סביב השולחן.

שלמה טרם הספיק לפשוט את המדים לאחר שסיים את משמרת יום שישי שלו במשטרה. לשלמה ארשת פנים קשוחה כיאה לקצין משטרה, וכל מי שמביט בו יודע היטב שבעת הצורך יש על מי לסמוך. הוא קצין חקירות במשטרת פתח-תקווה. אשתו יפעת יושבת לצידו ומתעסקת ללא הרף בטלפון הנייד וביומן הפגישות שלה, כיאה לאשת עסקים מצליחה כמותה.

תמר הנכדה של אריאנה וגדי, ביתם היחידה של שלמה ויפעת, הייתה תמיד כאור יהל עבור המשפחה כולה. היא הייתה נערה יפהפייה, גבוהה, שיערה חלק ושחור, עורה צח כשלג, שכלה חריף ותמימותה שובת הלב השתקפה דרך עיניה הגדולות והיפות. תמיד אמרו שהיא מזכירה מאוד את סבתה בעת שהייתה בגילה.

הערב זו ארוחת שישי מיוחדת. תמי חוגגת את יום הולדתה ה-22 וכולם שם התכנסו במיוחד לכבודה. בכל זאת, בת ונכדה יחידה ועל כן תשומת הלב אליה יתרה. לאחר החלפת ברכות "שבת שלום", חיבוקים ונשיקות, ישבו כולם סביב השולחן. אריאנה פתחה ואמרה, "משפחה יקרה שלי, אני כה גאה ומאושרת לראות את כולכם כאן כמדי שבת. אלא שהערב אנו גם מציינים מאורע נוסף. לתמי שלנו יש היום יום הולדת. תמי, נכדתי האהובה, כמה גדלת ויפית והיום את חוגגת 22 חורפים". כולם מחאו כפיים ושלמה אמר, "מזל טוב תמי שלנו, בת יקרה שלנו, שתמיד תחייכי ותשמחי, שתצליחי בכל אשר תעשי ושבמהרה תמצאי את בחיר ליבך". תמי חייכה בהתרגשות, הסמיקה מעט ואמרה, "תודה לכם, משפחה יקרה שלי. אני מתרגשת נורא ואני מודה לכולכם על הכול. אתם תמיד לימדתם אותי שמשפחה זה הדבר הכי חשוב בעולם ובכל שנה אני מבינה מחדש כמה שזה נכון". "לחיי תמי!" הכריז גדי וכל המסובים הרימו כוסית לכבודה.

"אמרי לי תמי, מה את עושה בימים אלה, יש לך תוכניות מיוחדות?" שאלה אריאנה. "אני עושה פסיכומטרי ואני רוצה ללמוד בקרוב באוניברסיטה", השיבה תמי. "הילדה הזאת עוד תגיע רחוק", הכריז שלמה בהתלהבות. "הילדה הזאת גאון", הוסיפה האם יפעת. "די נו, אתם מגזימים", צחקה תמי והסמיקה. "כל הכבוד", הוסיף הסב גדי, "עכשיו רק נשאר לך למצוא בחור טוב". "די אבא, אל תביך אותה", אמר שלמה בשקט. "בואי אלי תמי'לה, אני רוצה לתת לך את המתנה שלך", אמרה אריאנה. תמי קמה וניגשה אל סבתה בהתרגשות. אריאנה הושיטה לנכדתה קופסת מתנה עטופה ומעוטרת בסרט. "תפתחי", אמרה. תמי פתחה את אריזת המתנה והוציאה מתוכה שמלה. "וואו, איזו שמלה מהממת!" קראה תמי בהתלהבות בעודה מתמוגגת מיופי השמלה. הייתה זו שמלה מיוחדת במינה בצבע בורדו כהה, שאינה נופלת כלל וכלל באיכותה מבגדי מעצבים נחשבים.

"תפרתי לך את השמלה הזאת בעצמי בשביל שתלכי איתה לאירועים מיוחדים ושכולם יראו איזו נכדה מושלמת יש לי", אמרה אריאנה. "וחוץ מזה, האמיני לי שאם בחורים יראו אותך בשמלה הזאת הם לא יוכלו להוריד ממך את העיניים", הוסיפה בחיוך וקריצה. "תודה רבה לך סבתא, זה כל כך יפה!" אמרה תמי וחיבקה את סבתה ונשקה ללחיה.

האווירה הייתה כה שמחה ואופטימית בביתם הקט של משפחת דניאלי בסביון. מה יכול להיות טוב יותר ממשפחה חמה, מלוכדת ומאושרת? הם הרימו עוד כמה כוסיות, ישבו ודיברו על הא ודא, לכאורה עוד ערב שבת שגרתי. שיא הערב היה כאשר מדדה תמי את השמלה החדשה שתפרה לה סבתה. היא לבשה את השמלה והציגה אותה בפני כל המשפחה. זו אמנם הייתה שמלה בסגנון של פעם, אך מה זה חשוב? כל עוד כלת השמחה אהבה אותה, כל השאר היה זניח. אריאנה ראתה את נכדתה עומדת לבושה בשמלה שתפרה לה ונזכרה בערגה בימים שבהם היא עצמה הייתה צעירה ועבדה כתופרת. מאז חלפו שנים רבות ולא היו לה הרבה הזדמנויות לתפור. היא ראתה את תמי בשמלה והתמוגגה מרוב אושר. כולם שם התרגשו מאוד למראה השמלה החדשה…

בבוקר יום ראשון, התעוררה תמי לעוד בוקר שליו ואופטימי. היא התארגנה לעוד שבוע חדש ולעוד יום חדש של עבודה בחנות הספרים. בדרכה החוצה מן הבית היא תכננה לפנות את שקית האשפה. מרוב שהיא הייתה גדולה וכבדה, היה לתמי קשה מאוד לסחוב אותה בדרכה למטה. בעודה מדדה לאט במדרגות, היא יצאה מהבניין כשהשקית הענקית בידיה. היא ניגשה אל פח האשפה בקצה המדרכה, כשלפתע פתאום, משום מקום, התנגש בה בחור רכוב על קורקינט חשמלי.

למזלה של תמי, שקית האשפה הגדולה בלמה את המכה והיא לא נפגעה כלל, אולם הבחור נפל מן הקורקינט על המדרכה. הוא קם לאט מן הרצפה, הביט בתמי במבט עמוס מבוכה ואמר לה, "וואי אני ממש מצטער, איזה אידיוט אני, לא ראיתי אותך… את בסדר?" היא הביטה בו בחזרה, חייכה במבוכה ואמרה "כן, אני חושבת. ואתה?" -כן אני בסדר, אין מה לדאוג", השיב וחייך. לעיניה של תמי התגלה בחור צעיר וחייכן, אדמוני ובעל מראה נאה. "זה נראה די כבד. אכפת לך אם אעזור לך עם זה?" שאל בעודו מצביע על שקית האשפה המוטלת על המדרכה. "תודה, אני אשמח מאוד", השיבה תמי. הוא השליך את שקית האשפה אל פח האשפה, הושיט ידו לתמי ואמר "אני אודי". "נעים מאוד, אני תמי", השיבה ולחצה את ידו. "תודה, אתה חמוד", אמרה. "לאן את צריכה להגיע, תמי?" שאל אודי ועלה בחזרה על הקורקינט שלו. "לחנות הספרים בקצה הרחוב", השיבה. "אז אולי ניסע לשם שנינו יחד על הקורקינט?" הוא הציע. תמי צחקה ואמרה, "אתה רוצה ששנינו יחד ניסע על הדבר הזה?" "כן, למה לא?", הוא השיב, "זה קורקינט מספיק גדול וחזק. בואי תמי, עמדי מאחורי והחזיקי בי חזק כדי שלא תיפלי". תמי נעמדה מאחורי אודי ותפסה במותניו. הם שניהם החלו לצחוק. "יאללה, יוצאים לדרך", הכריז אודי והחל בנסיעה. הקורקינט החל לנוע במהירות כמו טיל. תמי צעקה ואודי צחק…

תוך כדי נסיעה ברחוב השקט הם דיברו קצת ביניהם. "אז מה אתה עושה בחיים?" שאלה תמי את אודי. "אני סטודנט שנה ב' לביולוגיה", ענה אודי. "אני במקור מקיבוץ ולפני שנה עברתי לגור פה בעיר. ומה את עושה בחיים תמי?" תמי חשבה לרגע ואמרה: "אני עובדת בחנות ספרים, בעיקר קוראת הרבה". "הו, איזה סוג של ספרים את קוראת?" הוא שאל בסקרנות. "בעיקר רומנים רומנטיים ודברים כאלה דביקים", היא ענתה וקצת הסמיקה כשהבינה שבדיוק הודתה שהיא אוהבת רומנים רומנטיים. "את אוהבת רומנים רומנטיים? איזה סוגים את אוהבת?" הוא שאל. "אני אוהבת כל מיני סוגים," היא ענתה. הוא גיחך. "גם אני," הוא אמר. "ומה אתה קורא?" היא צחקה שוב והסמיקה עוד יותר, "גם אני אוהב כל מיני", התוודה. שניהם צחקו בקול… "את יודעת תמי", אמר אודי, "זה כל כך נדיר היום לפגוש מישהו שאוהב לקרוא ספרים. עד עכשיו הייתי בטוח שאני היחיד שעדיין קורא רומנים. אני חושב שבשביל זה צריך להיות אדם מאוד מיוחד." "אני מניחה שאתה צודק", אמרה תמי וחייכה לאודי.

הם בילו את הדקות הבאות בשיחה על כל דבר ודבר שעבר להם בראש בזמן הנסיעה על הקורקינט. "היי אודי", היא אמרה לאחר זמן מה, "למה שלא נצא לאיזה מקום הערב ונראה סרט או משהו?" הוא חייך והנהן. "נשמע טוב, אני בעד. באיזו שעה ניפגש הערב?" "אולי בסביבות 8, או 7?" היא שאלה. הוא הנהן ואמר, "נשמע טוב. אז בשבע". השניים החליפו טלפונים ביניהם ונפרדו בפתח החנות.

וכך נרקם לו עוד סיפור קטן של אהבה. לאט, לאט, היחסים בין תמי ואודי התהדקו והם החלו לצאת יחד לעיתים קרובות יותר. יום אחד הזמינה תמי את אודי לארוחת ערב שבת עם משפחתה. באותו יום שישי בערב התכנסה לה שוב המשפחה הקטנה סביב שולחן השבת כמיטב המסורת; הסבתא אריאנה, הסבא גדי, אבא שלמה ואמא יפעת, וכמובן תמר הנכדה, אלא שהפעם לא לבד. תמי ואודי נכנסו אחרונים אל בית סבא וסבתא כשכל האחרים כבר היו ישובים סביב השולחן. הם אחזו יד ביד, אודי היה לבוש בסריג אופנתי ובג'ינס ותמי לבשה את שמלת הבורדו המיוחדת שסבתה אריאנה תפרה למענה. "ערב טוב" ונשיקות החליפו זה עם זה כל הנוכחים. "תכירו, זה ידיד שלי אודי", אמרה תמי בהתרגשות והציגה בפני המשפחה את הבחור הג'ינג'י החייכן והמעט נרגש. "ערב טוב ושבת שלום", אמר אודי. "ברוך הבא אל ביתנו", ברכה הסבתא אריאנה, "בוא, שב בבקשה". "תודה רבה, מאוד נעים כאן", השיב אודי והתיישב לשולחן יחד עם תמר. "תמי שלי, אני רואה שלבשת הערב את השמלה שתפרתי בשבילך, כמה יפה את! את ממש מזכירה לי אותי כשהייתי בגילך", אמרה אריאנה בהתרגשות. תמי חייכה חיוך נבוך במקצת.

"אז מה אתה עושה בחיים, אודי?" שאל האב שלמה עם ארשת פניו הקשוחה, אך עם זאת גם מעט מחויכת. "אני קיבוצניק מקיבוץ מעגן. עברתי לגור בעיר לפני שנה והיום אני סטודנט לביולוגיה שנה שנייה" השיב אודי. "ואיך הכרתם אחד את השני?" שאלה האם יפעת. תמי החלה לענות, "האמת שזה די מצחיק. הכל התחיל בזה שירדתי לזרוק זבל והוא נתקל בי במקרה". "נכון, ומפה לשם זה התגלגל לידידות ואהבה", השלים אודי וחיבק את תמי. "אתם כל כך יפים ביחד, זה ממש כמו קסם", אמרה אריאנה, "זה מזכיר לי את היום שבו הכרתי את סבא שלך"… "אריאנה, באמת, לא צריך עכשיו…" לחש לה סבא גדי. "למה לא, גדי? אני חושבת שזה סיפור יפה מאוד", אמרה אריאנה והמשיכה עם סיפורה: "אתם יודעים, יקרים שלי, את גדי שלי הכרתי במסיבה שנערכה אצלו בבית. הוא בדיוק השתחרר מהצבא וערך מסיבת שחרור. איך שראיתי אותו רוקד, התאהבתי בו במקום. הוא היה מקסים ויפה תואר והעיניים שלו היו גדולות ונוצצות, ממש כמו שלך, אודי מתוק. החיים אז לא היו פשוטים כפי שהם היום ולא תמיד היה לנו קל. עברנו המון מכשולים בדרך, אבל בסוף רצה אלוהים שנישאר יחד והתחתנו. ממש כמו באגדות". גדי ישב לצידה וחייך חיוך נוסטלגי ומבטו תלוי בתקרה. הם התחבקו וכולם מחאו כפיים.

"תגיד שלמה, לא סיפרת לנו, מה קרה לפני שבוע שקיבלת טלפון ואז קמת והלכת באמצע?" שאל גדי את שלמה. "שום דבר מיוחד, אבא", השיב שלמה בחוסר עניין. "בכל זאת?" התעקש גדי. "סתם… שוד ופריצה לחנות תכשיטים בעיר", החל שלמה לספר. "יש איזה עבריין אחד ששמנו עליו את העין מזמן. הוא עצמו לא פרץ לחנות אבל אנחנו יודעים שהוא קשור למקרה. הוא אחד שנכנס ויוצא ממעצרים קבוע. אצלנו בתחנה כבר מכירים אותו כולם. פשוט באותו ערב, היו פריצה ושוד וגם ניסו לשרוף את החנות, בגלל זה הזעיקו גם אותי. אני לא מבין למי זה היה עוזר, בחיי"… "איזה קטע מגניב, לא סיפרת לי שאבא שלך קצין משטרה", אמר אודי לתמי. "כן, הוא קצין משטרה ובגלל זה הוא תמיד קשוח כזה. אבל הוא גם איש מאוד חם וישר", השיבה תמי. לפתע נשמע צלצול טלפון. זה היה הנייד של יפעת. היא ענתה והלכה הצידה לדבר כדי לא להפריע לשאר הנוכחים, ששמעו את דבריה בסגנון של "על מה אתה מדבר, למה אתה נזכר בזה דווקא עכשיו בערב שבת?! לא, זה לא מעניין אותי ששכחת, אתה הייתה צריך למסור את הדו"ח הזה עד סוף החודש. לא, לא, לא, זה לא מעניין אותי, ליפשיץ. תמצא לזה פתרון בעצמך. שבת שלום!" גדי לחש אריאנה, "תראי לאן הגענו, בזמננו זה לא היה קורה". "די גדי, בחייך", השיבה. "לא, תראי מה זה, אריאנה, כבר אי אפשר לבלות בשקט עם המשפחה היום בלי שיפריעו לך עם כל מיני שטויות בטלפון הזה". "אל תתרגש, היא תמיד ככה", לחשה תמי לאודי. למרות ההפרעה הקטנה ארוחת הערב נמשכה בכיף ובשמחה וכולם נהנו כרגיל, אולי חוץ מגדי שהיה ודאי שמח הרבה יותר אלמלא ההפרעה הזאת…

ערב אחד, תמי ואודי יצאו יחד לפאב במרכז העיר. האווירה במקום הייתה מחשמלת. היו שם המון אנשים ששתו ואכלו, נהנו, פטפטו ורקדו לצלילי המוזיקה הטובה במקום. גם הערב לבשה תמי את שמלת הבורדו המיוחדת שסבתה תפרה לה. במקום הייתה אווירה אנרגטית ושמחה. מסביב כוסו הקירות בתמונות של מקומות שונים מכל רחבי העולם. זה הרגיש כמו בר קטן ונעים שהיה מקום מושלם להירגע בו וליהנות. אח ענקית בערה בצד אחד של הפאב, מה שהפך אותו לחמים ונעים. תמי ואודי ישבו בנחת ליד שולחנם, אוחזים ידיים ומסתכלים זה על זו בעיניים אוהבות. זה היה נראה כאילו שניהם נמצאים בתוך בועה. הם לא היו צריכים שום דבר אחר, הם יכלו פשוט להיות עצמם וליהנות מכל מה שמסביבם. לא היה להם שום דבר אחר שהם צריכים או רוצים, זה נראה כאילו הכל הולך טוב לכולם שם. כולם מסביבם נהנו מאוד, אף אחד לא יכול היה להיות מוטרד מכלום.

וכשהתחילה המוזיקה הקצבית, אודי אמר לתמי "שנקום נרקוד?" תמי הסכימה, מחייכת באור. היא קמה ממושבה, אחזה בידו של אודי והובילה אותו אל קהל האנשים הרוקדים. לא היה אכפת לה מי ראה אותה אוחזת בו ביד. כל עוד הוא היה איתה, היא הרגישה בסדר גמור ורגועה. אודי הלך בעקבותיה, מחייך בשקט. הוא נראה כל כך מקסים הלילה. שניהם החלו לרקוד בהנאה ומאותו רגע פנו אליהם כל עיני הנוכחים בפאב, כאילו היו כולם מהופנטים. תמי ואודי הרגישו אהובים להפליא. לא משנה מה מישהו אמר, הם הרגישו שהם מאוהבים ולעולם לא יוותרו על התחושה הזו. ובעודם באמצע רחבת הריקודים, אף אחד לא יכול היה להסיט את מבטו מהם. הם יצרו סצנה שבטוח הייתה יכולה להפוך למפורסמת בכל העולם. אבל בדיוק אז לאף אחד מהם לא היה אכפת מכמה אנשים צופים בהם. כל מה שהיה חשוב להם זה הריקוד. שום דבר אחר לא היה חשוב מלבד הריקוד…

וכשהגיע השיר לסיומו, כל הנוכחים במקום מחאו להם כפיים. הם מחאו כפיים בקול רם של תשואות, כאילו היה זה המופע הכי טוב בעיר. אחר כך כולם חזרו למקומותיהם והתחילו שוב לפטפט בהנאה. אודי ותמי חייכו בביישנות. אודי כרך את זרועו סביב כתפיה של תמי. הם לא אמרו הרבה, בכל מקרה עדיין לא. השניים פשוט נהנו להיות אחד בחברת השני. הערב הזה היה כל כך מיוחד. הכל היה כל כך שונה עכשיו, כל כך שונה בצורה טובה.

בסוף הערב, כשהם יצאו מהפאב בדרכם הביתה, ניגש אליהם לפתע בחור אלמוני. הוא היה בחור צעיר, זחוח, לבוש אופנתי וממותג היטב. הוא חבש כובע קסקט ספורטיבי, המבט בעיניו היה קר וחודר וחיוך מאיים התנוסס על שפתיו. הוא עמד מולם וחסם את דרכם. הוא פנה לתמי ואמר: "היי כפרה, מה קורה?" קולו נשמע מאיים. אודי חש מיד שמשהו לא בסדר, אבל תמי פשוט עמדה מולו בשלווה, ללא כל פחד. היא הייתה רגועה ושלווה, כמעט אדישה. היא שאלה בשלווה, "מה אתה רוצה?"

הוא חייך אליה, עיניו הצטמצמו בצורה מסוכנת. "אנחנו מכירים?" שאלה תמי ונראתה מעט מבולבלת. אודי הרגיש מתוח ומוכן להילחם בו. הוא לא ידע למה אבל הוא היה מודאג ממה שקורה. משהו מוזר קרה, אבל הוא לא הצליח להבין מה זה. הוא הרגיש כאילו הוא מכיר את הבחור הזה טוב מאוד, והוא כלל וכלל לא אהב את זה. "את תמי, נכון?" אמר הבחור. עכשיו הגיע תורה של תמי לגחך. "מי רוצה לדעת?"

הבחור צחק בלעג ואמר "אל תפחדי כפרה, הכל טוב. עדיף שנדבר במקום אחר בלי שאף אחד יפריע לנו." תמי הרימה את גבותיה. "תגיד, אתה מוכן בבקשה לתת לנו לעבור?" אמר אודי בכעס לבחור. הבחור האלמוני גיחך, ולפתע נגח בפניו של אודי בחוזקה. אודי מעד לאחור ונפל מכאבים על הרצפה. הוא אחז באפו המדמם, מנסה בכוח להסדיר את נשימתו. הבחור הביט בתמי ההמומה ואמר בשקט, "אנחנו עוד ניפגש. תמסרי ד"ש לאבא שלך", ומיד הלך. תמי ניגשה לאודי ועזרה לו לקום. "אתה בסדר?" היא שאלה. אודי ניגב קצת דם מזווית פיו והנהן חלושות. "זה בסדר… אני בסדר."

כשיצאו השניים ממתחם הפאב, אודי שאל את תמי מי הבחור הזה ואיפה הם מכירים. "אין לי מושג מי זה ומאיפה הוא יודע מי אני", היא ענתה. "אני ממש מצטערת שהערב הזה הסתיים ככה", הוסיפה, "אני מקווה שתוכל לסלוח לי". אודי הניד בראשו. "לא, זה בסדר, אני לא חושב שאני יכול להאשים אותך." הוא נאנח עמוקות, "אם רק…" הוא עצר את עצמו והביט בה במבט אטום. "לא משנה," הוא אמר במהירות. "בואי נלך הביתה."

הם עלו יחד על הקורקינט של אודי ונסעו. כשהגיעו לביתה של תמי, היא שוב אמרה לאודי: "אני ממש מצטערת על מה שקרה. אתה תהיה בסדר?" אודי חייך ואמר: "הכל בסדר תמי, זו לא אשמתך. חוץ מזה, היה אחלה ערב, עד שהאידיוט הזה הגיע. כיף לי איתך מאוד תמי, את בחורה מאוד מיוחדת". היא הסמיקה. "תודה, אודי. גם אתה חמוד. גם לי היה מאוד כיף להיות איתך." אודי חייך והיא נשקה ללחיו באהבה לפני שעלתה הביתה. תמי עמדה בפתח והתבוננה בו עוזב, ועיניה מלאות רגש…

חלפו כמה ימים מאז אותו ערב… תמי עבדה כרגיל בחנות הספרים שליד ביתה. היא נראתה מעט מוטרדת… היא כל הזמן חשבה על אודי מאז הערב האחרון שהם בילו יחד בפאב ומאז לא הייתה להם הזדמנות לדבר. היא זכרה גם את הפרחח האלמוני שפגשו בסוף הערב, שקרא בשמה וטען שהוא מכיר אותה ואת אביה. תמי הייתה כל כך מבולבלת והתקשתה להתרכז בעבודה. לפתע באה המנהלת שלה, ראתה אותה ושאלה אותה מה קורה לה. היא נאנחה, לא רק מתסכול, אלא גם כי הבינה כמה היא מתגעגעת אליו. תמי משום מה לא הייתה בטוחה אם היא אי פעם עוד תראה אותו שוב וזה הרס אותה. היא רצתה לספר למנהלת שלה הכל והיא הכירה אותה היטב. מערכת היחסים שלה איתה גרמה לה להרגיש בטוחה. היא מעולם לא שפטה אותה ותמיד תמכה בה. כשהיא סיפרה לה על אודי, היא אמרה לה "טוב, אני מניחה שעכשיו נורא קשה לך בלעדיו. אני לגמרי מבינה אותך, אבל לפעמים זה טוב להתרחק קצת בשביל להתגעגע. אל תדאגי תמי חמודה, את תראי שבסוף הכל יסתדר ביניכם. זה טבעי שבין בני זוג יש לפעמים בעיות. בסוף זה עובר". תמי חשה מעט הקלה, בידיעה שהיא יכולה לסמוך על דברי המנהלת שלה ושהיחסים שלה עם אודי יהיו בסדר. היא חייכה, הודתה לה והמשיכה לעבוד. עם זאת, תמי עדיין התקשתה מאוד להתרכז בעבודתה. מחשבותיה חזרו לאודי ולרגע האחרון שלהם ביחד. זרועותיו סביבה, ראשה השוכן בעקום צווארו והאופן המצער שבו הסתיים אותו ערב יפה…

לפתע הטלפון של תמי צלצל ושבר את הדממה. זה היה אודי. תמי לא ממש רצתה לענות אבל ענתה בכל זאת, במחשבה שאולי זה משהו חשוב, כמו הזמנה להיפגש איפשהו. "היי?" קולה של תמי רעד, היא הייתה עצבנית מכדי להישמע שמחה ובטוחה בעצמה. "אודי?" היא שאלה. "היי תמי", ענה אודי מעבר לקו שנשמע מעט משובש, "תקשיבי תמי, רציתי להודיע לך שאני במילואים. קראו לי לבוא מיד ואפילו לא היה לי זמן להתארגן ולומר לך שלום לפני שאני יוצא. אני מצטער שלא הספקנו לדבר בימים האחרונים, אבל עכשיו זה יהיה עוד יותר קשה, אני אהיה בשטח רוב הזמן". תמי יכלה לשמוע את העצב בקולו. "את בסדר?" הוא הוסיף. "כן, אל תדאג." תמי הרגיעה אותו. "אבל אפשר לשאול למה אתה צריך ללכת עכשיו למילואים? מה קרה?" שאלה תמי, בעודה מנסה להסתיר כמה נואשת היא נשמעת. אודי היסס דקה לפני שהשיב. "יש התחממות בגבול ומגייסים עכשיו הרבה אנשים. אני אוהב אותך תמי ואני כבר מתגעגע אליך", ענה אודי במרץ. "גם אני", ענתה תמי. אחר כך הוסיפה בעדינות רבה יותר, "אבל אני מקווה שאתה מסתדר. תשמור על עצמך, בסדר?" תמי ניסתה להרגיע את רגשותיה תוך כדי שיחה עם החבר שלה. אודי צחק. "אני מסתדר מצוין. היה לנו קצת אקשן בפגישה האחרונה שלנו, ואני מוכן עכשיו לקצת אקשן אמיתי. אני אוהב אותך, תמי. להתראות, מתוקה. אני אתקשר אליך בקרוב"…

שיחת הטלפון עם אודי העניקה לה מעט תחושת הקלה מצד אחד, אולם הגעגועים אליו הוסיפו להעמיס על ליבה מצד שני. אין ספק שהיום הזה היה קשה למדי עבורה. כשתמי יצאה מפתח החנות בסוף היום, חיכה לה שם לא אחר מאשר הפרחח מהפאב. הוא נשען על המעקה שעל המדרכה ועישן סיגריה.

"מה קורה חיים שלי?" הוא קרא לה וחייך. תמי הסתובבה אליו, ואז ניגשה, נשענה על המעקה לידו והביטה קדימה. "שום דבר", היא ענתה, "סתם יום קשה." הבחור התקרב אליה ואמר "בואי נלך, ניקח אוויר קצת." תמי נאנחה קלות ושאלה "למה שאני אלך איתך? ועוד אחרי מה שעשית". "אל תפחדי ממני כפרה, הכל טוב. ואני גם רוצה לבקש סליחה על מה שהיה, זה באמת לא היה במקום. תקשיבי, אני אקח אותך למקום יפה שיוציא אותך מהדיכי שלך. יאללה, בואי נלך", הוא ענה. "אתה עוד לא אמרת לי מי אתה" אמרה תמי. "ואללה, צודקת. אני אדיר מלכה. אז נלך?" "טוב נו, אם אתה מתעקש כל כך", אמרה תמי. היא היססה מעט, אך בכל זאת החליטה ללכת איתו. הם נכנסו לרכבו של אדיר ונסעו אל מחוץ לעיר. לאחר נסיעה של עשרים דקות הם הגיעו לטיילת על החוף. זה היה אחר הצהריים והטיילת הייתה כמעט ריקה לגמרי. הם התיישבו על ספסל עם הפנים אל הים.

"וואלק, איזה בריזה… זה מרגיע אחו-שרמוטה. אני אוהב לבוא לפה", אמר. "כן, זה נראה כמו מקום נחמד להירגע בו." תמי השיבה. השמש זרחה בבהירות ונראה היה שהטמפרטורה ירדה רק בכמה מעלות.

"אני לא רוצה שתפחדי ממני תמי, אני לא עד כדי כך נורא כמו שאת חושבת. את מבינה תמי, אני ואת מתאימים לגמרי, אנחנו זה גורל", אמר אדיר לפתע בביטחון. תמי חייכה במבוכה וענתה: "אתה לא מוותר, הא?" "אף פעם ועל כלום," הוא ענה בחיוך. תמי נאנחה ואמרה, "תראה, אדיר, אני מאוד מעריכה את המאמץ שלך ואת הכוונות שלך, אבל יש לי חבר ואני אוהבת אותו מאוד. אל תיעלב, אבל אני לא חושבת שאנחנו כל כך מתאימים". אדיר גיחך, הדליק עוד סיגריה ושאל: "מי זה, הג'ינג'י הזה מהפאב?" "כן, זה הוא," היא הודתה. "אם ככה, אז איפה הוא?" הוא שאל. "הוא במילואים," היא ענתה ונאנחה שוב. "אדיר, אין בינינו כלום." "בטח שיש!" קרא אדיר. "אם לא אכפת לך שאני אומר, תמי, את בחורה מהממת. יש לך גוף מושלם. את חמודה, מתוקה, חכמה, ילדה טובה כזאת… את צריכה שיהיה לך גבר אמיתי, גבר עם כבוד, כמו שמגיע לך", הוסיף, "תאמיני לי שאני יכול לתת לך הכל פי מאה ממה שהוא נותן לך. תגידי את האמת תמי, למה את בכלל עצובה היום? זה בגללו, לא?" תמי הנהנה. "וואלק, איתי לא יהיה לך רגע אחד של עצב אף פעם. אני אקנה לך כל מה שאת רוצה, אקח אותך למקומות הכי טובים, אני אהפוך אותך למלכת העולם ויש לי את היכולת, אל תראי אותי ככה. לג'ינג'י שלך אין אפילו אוטו. אני אקח אותך לאן שתרצי", אמר אדיר וליטף את פניה של תמי בעדינות.

"ואני לעולם לא אשאיר אותך לבד. מעכשיו יש לך גב. אם מישהו ינסה לפגוע בך, אני אפתח את אימא שלו. מעכשיו אני אשמור עליך." תמי חייכה ואמרה "זה בסדר תודה. האמת היא שאולי בכל זאת יש בך משהו". "יש, תמי. תמיד היה, ואני מבטיחה לך שאם תתני לי צ'אנס אני אוכיח שאני ראוי לך."

תמי חייכה ואמרה "זה חמוד מצידך, אבל אמרתי לך, אני לא מחפשת חבר כרגע". פתאום הטלפון של תמי צלצל. עוד לפני שהספיקה לראות מי זה, אדיר הניח את ידו על ידה ואמר בקול שקט, "ששש… עזבי אותך מטלפונים עכשיו…" היא הביטה בו, הניחה לאט את הנייד בצד ונשמה עמוקות. היא הביטה עמוק בעיניו המהפנטות של אדיר. לאט, לאט, בלי לומר מילה, התקרבו פניהם אלה לאלה. אדיר נישק אותה בעדינות ושניהם ידעו מה עומד לקרות תוך פחות מחמש שניות. השפתיים שלהם נגעו זו בזו כאילו אין מחר. תמי עצמה את עיניה, הרגישה את עצמה מתרחקת מהמציאות. עד מהרה הפסיקו מחשבותיה להתרוצץ. הלב שלה הלם מהר יותר ובחוזקה בחזה עד שלבסוף הכל בה השתתק ונדם. ואז אדיר התרחק ואמר בשקט "בואי נלך". תמי הנהנה והם חזרו למכונית.

בינתיים הערב כבר ירד… הם נסעו ביחד והגיעו לפאב סמוך לחוף. המקום היה קטן ומלא אנשים. עשן סיגריות סמיך אפף את כל החלל. פה ושם אפשר היה למצוא אנשים שמשחקים קלפים או איזה שיכור שפוך יושב על הבר. תמי ואדיר נכנסו ותפסו להם שולחן אינטימי. אדיר חש את עצמו כאילו הוא הבעלים של המקום והזמין שתי בירות. תמי לא אהבה לשתות בירה אז היא הזמינה לעצמה סודה במקום. זמן קצר לאחר שהתיישבו, הגיע המלצר ולקח את ההזמנה שלהם. הוא נתן בשניהם מבט ארוך במיוחד כאילו מנסה להבין מי הם ומה הסיפור שלהם, לפני ששב לעבודתו. תמי חייכה אליו בחזרה והסמיקה מעט.

נו, אז מה אומרת, אחלה מקום, נכון?" אדיר שאל. היא הנהנה. עיניה לא עזבו אותו, אף לא פעם אחת. המלצר הגיש להם משקאות עם חתיכת עוגת שוקולד. אדיר התחפר בכיסאו בזמן שתמי התחילה לאכול לאט מן העוגה. כשהיא סיימה היא דחפה את הצלחת שלה קדימה והביטה למעלה. זעף קל קימט את מצחה. "זה מאוד מוזר." היא אמרה בשקט. היא נשמעה מעט מאוכזבת ואז היא המשיכה, "תאמיני לי, אני עדיין לא מבינה מה אני בכלל עושה פה." אדיר נאנח, קימט את מצחו וענה לה, "חאלס כבר, די, צאי מהכובד הזה, תמי. בשביל זה יש משקה, זה ינקה לך את כל הפארש מהראש." היא חייכה וצחקקה מעט מהניסיון שלו לעודד את רוחה. "בסדר, בסדר, אני אנסה…" כעבור רגע היא הושיטה את ידה אל הכוס. תוך כדי פרץ צחוק פתאומי פרץ ברחבי הפאב. אדיר ראה מישהו עומד ליד שולחנם צוחק בהיסטריה ממשהו שזוג נשים בשולחן סמוך אמרו זו לזו. הגבר התכופף ולחש לנשים משהו שגרם להן לעוד התקף צחוק שכזה. "מה יש לכם?!" קרא אדיר ומיד לבש את הפוזה המאיימת שלו. תוך שנייה אחת הצחוק נדם כלא היה. "מרשים", אמרה תמי בהתלהבות. אדיר חייך וענה, "אלה סתם שיכורים מפגרים, עזבי אותם. הם סתם עושים רעש". המלצר הגיע ואדיר הזמין את הסיבוב האחרון.

באותה שעה בדיוק נכנס לפאב חייל במדים. הוא ישב לבד על הבר וביקש בירה. זה היה אודי. תחושת קדרות ניכרה בפניו. הוא הביט סביבו עד שמבטו נתקע לפתע בשולחן שבו ישבו תמי ואדיר יחדיו. הוא בהה בהם זמן רב, התבונן בהם יושבים, שותים ומדברים יחד ועד מהרה הבין שמה שחשב שהוא רואה זה נכון… הוא ניגש לאט לשולחן שלהם, נעמד מול תמי ולא אמר מִלָה. מבטו העצוב היה ממוקד בפניה ההמומים כשהיא הבחינה בו. היא כלל וכלל לא ציפתה לפגוש אותו כאן פתאום.

פיה של תמי נפתח ונסגר כמה פעמים. היא לא ידעה איך להגיב. ההלם היה ברור בהבעת פניה. בהתחלה היא רצתה לברוח, אבל רגליה לא זזו. היא הייתה משותקת מפחד. לבסוף היא הכריחה את עצמה לקום. הוא היה קרוב אליה עכשיו. היא נלכדה בינו לבין הקיר. הוא בהה בה… מבטו הקר גרם לה להרגיש חולשה בברכיים. ואז הוא התחיל לדבר… "תמי?" הוא התחיל לומר. תמי השפילה את מבטה ומלמלה "אודי… אני… זה…" אדיר התערב ואמר לו: "מה הבעיה שלך?" "אדיר, בבקשה תעשה לי טובה, תן לי רגע לדבר איתו לבד", אמרה תמי. אדיר הנהן ופנה אל הבר. "מה הולך פה, תמי? מה את עושה פה עם העבריין הזה?" שאל אודי. "אני מצטערת אודי, אבל עכשיו זה לא זמן טוב לזה, כדאי שתלך עכשיו", היא אמרה בשקט. הוא היסס ולבסוף זז הצידה. הוא נראה כועס… תמי הסתובבה אליו בחזרה. "אודי, אני יכולה להסביר הכל…" היא התחננה. "תגידי לי למה, למה את עושה לי את זה תמי? אני חשבתי שאת אוהבת אותי. אני הולך למילואים וככה את עושה לי מאחורי הגב שלי? את יודעת מה, מילא לבגוד בי עם סתם בנאדם זר, אבל הוא? דווקא הוא? את לא מתביישת?" אמר אודי בכעס. תמי נתקפה כעס גם היא ואמרה לו, "אני בוגדת? תתבייש לך אתה, חוצפן! איך אתה יכול להגיד דבר כזה עליי? אני לא יודע מה עובר לך בראש אודי, אבל עד כמה שזכור לי אנחנו לא נשואים או משהו כזה ואני לא חייבת לך כלום!" "מה את אומרת", אמר אודי, "זה הסגנון שלך עכשיו? למדת ממנו לדבר ככה? ומה עכשיו, מה תוכניות שלכם להמשך הערב, אולי לפוצץ מישהו במכות הלילה? או אולי לפרוץ לאיזה מקום ביחד?" "די, מספיק!" צעקה לעברו תמי ויצאה החוצה. אדיר ששמע את כל הוויכוח פנה לאודי ואמר לו: "אחי, בוא שניה, אני רוצה להגיד לך משהו חשוב". תמי בינתיים המתינה לו בחוץ.

"מה אתה רוצה?" שאל אודי בחשדנות. "תירגע אחי, הכל טוב, אני רק רוצה לדבר איתך שנייה" ענה אדיר וגרר את אודי לאיזו פינה נסתרת. וכשהם נותרו לבד, אדיר תפס את אודי בכוח, היכה אותו בפניו והכה אותו שוב ושוב בבטנו. אודי נפל ארצה והחל להשתעל ולדמם. אדיר שלף סכין, הצמיד אותה אל פניו של אודי ואמר לו בטון שקט ומאיים, "תקשיב לי טוב, יא מניאק, אם תתקרב לתמי עוד פעם אחת אפתח לך את התחת, יא חתיכת זבל!" אודי ניסה לדבר אבל לא הצליח לדבר בבהירות בגלל הדם שנשפך מפיו. הוא אחז בפצע על פניו ביד אחת והצליח מעט לגמגם, "אתה משוגע". "סתום ת'פה שלך! אם אני אראה אותך עוד פעם איתה אני אוריד לך את הזין שלך, יא קוקסינל". אדיר השאיר אותו בפינה ההיא ומיהר לעזוב את המקום. "יאללה, כנסי!" הוא פקד על תמי והשניים נכנסו לרכב ונסעו.

כשהגיעו לביתה של תמי, רגע לפני שתמי יצאה מהרכב, אדיר שלף קופסה קטנה והושיט לה. תמי פתחה לאט את הקופסה והוציאה מתוכה שרשרת מוזהבת. תמי הייתה המומה, "מה, זה בשבילי?" היא התפלאה. "כן, נשמה, קחי את זה". "אבל כמה-" קטע אותה אדיר, "פשוט קחי. תמי היססה. היא לא הייתה מוכנה לקבל מתנות מאף אחד. בטח לא ממנו… "נו יאללה, קחי את זה. מה הסיפור? בבקשה", אדיר התעקש. "זה באמת יפה. תודה רבה", היא אמרה ונתנה לו נשיקה קטנה על לחיו.

לאחר מכן כשנכנסה הביתה, ניגשה אליה אמה ושאלה אותה: "תמי? הכל בסדר?" תמי נראתה קצת עצבנית והתחמקה במהירות. "כן, הכל בסדר" היא ענתה ומיהרה לחדרה. "תמי!" אמה קראה לה וניסתה לעקוב אחריה לחדר השינה שלה אך לבסוף ויתרה…

יום שישי הגיע ושוב משפחת דניאלי יושבת יחד לארוחת ערב; סבתא אריאנה, סבא גדי, אבא שלמה, אמא יפעת והבת תמי. השולחן ערוך עם אוכל ויין. באוויר יש ריח של בשרים צלויים ותבלינים. גדי חייך אל אשתו כשהיא מניחה צלחת בשר צלוי על השולחן מולו. היא הנידה בראשה, ואז נישקה את בעלה על לחיו.

"מה שלומך, שלמה? אתה נראה קצת טרוד," העירה לו אריאנה. "הכל בסדר, אמא. זה סתם הלחץ של העבודה", הוא ענה. "אתה יודע, אם יש משהו שמטריד אותך כל כך, פשוט תגיד לנו. אנחנו תמיד שמחים לעזור," אמרה לו אריאנה וחייכה אליו. "ומה שלומך תמי, נכדתי היקרה?" שאלה אריאנה את תמי עם חיוך רחב עוד יותר על שפתיה. תמי ישבה בין אריאנה לגדי. שערה החלק והכהה ירד על כתפיה הדקות והבהיק היטב באור. תמי הרימה את עיניה מהצלחת וחייכה חיוך מבויש לסבתה. "אני בסדר, תודה." אמרה תמי בשקט ואז חזרה לאכול.

"ומה שלום אודי?" שאלה אריאנה. תמי הרימה גבה למשמע השאלה. "גם הוא בסדר, תודה", היא מיהרה לענות. אריאנה המשיכה לשאול, "ואיך העניינים ביניכם?" תמי לקחה נשימה עמוקה ואמרה בשקט, "אנחנו כבר לא ביחד". כולם מסביב לשולחן הפסיקו את מה שהם עושים ובהו בה בסקרנות. "נפרדנו", היא אמרה, "זה היה קשה, אבל עכשיו זה כבר לא משנה. שנינו החלטנו שהדברים בינינו לא מסתדרים".

"אוי, זה כל כך חבל… הוא היה בחור נפלא, הוא ממש נכנס לי ללב", אמרה אריאנה. "אבל יש לי עכשיו מישהו חדש" ענתה תמי. "באמת? מי המאושר?" שאלה אריאנה. "אה, אה…" גמגמה תמי. "לא נראה לי שאת מכירה אותו," היא אמרה לאחר רגע, והביטה בחזרה אל סבתה. אריאנה צחקה מהבלבול הברור של נכדתה. "בכל זאת, מי הבחור? ספרי לסבתא שלך, מתוקה", אמרה אריאנה. "קוראים לו אדיר מלכה", ענתה תמי. כשהיא הזכירה את שמו, כל הנוכחים סביב עברו לדום. לא נאמרה מילה אחת בחדר במשך דקה שלמה שנראתה כמו נצח. תמי הסתכלה על כולם ולא הבינה מה פתאום קרה. היא רק חיכתה שמישהו יגיד משהו… ואז אביה שלמה חתך את הדממה ושאל אותה: "את מוכנה רגע לחזור על השם שלו?" קולו היה נמוך אך קשוח. תמי הנהנה באיטיות וחזרה על שמו. "אדיר מלכה". "את יצאת עם אדיר מלכה?" הוא שאל שוב. "כן." תמי אישרה. "למה אתה נראה מופתע?" היא שאלה.

מבטו של שלמה החוויר והתכווץ. "תמי, בבקשה תגידי לי שאת סתם צוחקת", הוא אמר. "יצאתי איתו רק פעם אחת, אני לא מבינה מה הבעיה", התפלאה תמי בתמימותה האופיינית. "תמי, אנחנו יודעים הכל. ועכשיו אני אומר לך, תתרחקי מהבחור הזה כמו מאש", אמר שלמה בתקיפות. "למה? מה הבעיה?" תמי התעקשה להבין. "הבחור הזה מסוכן", ענה שלמה, "זה הבחור שהיה מעורב אז בשוד בחנות. הוא גם בחור אלים ויש לי היסטוריה מאוד לא נעימה איתו בתור קצין חקירות. אז אני לא שואל, אני דורש ממך, שמרי ממנו מרחק!" קרא שלמה. "הוא ינצל אותך מרוב שאת טובה ותמימה. הוא יפגע בך, תמי!" פניה של תמי נפלו. "אבל אני אוהבת אותו!" אמרה תמי בהתרגשות. "רבותיי, אולי כדאי שנדחה את השיחה הזו לפעם אחרת?" סבא גדי העיר פתאום. "לא, אנחנו נדבר על זה עכשיו!" השיב שלמה. "אולי זה לא אותו אדיר מלכה שאתה מתכוון אליו? אולי זה במקרה אדיר מלכה אחר?" אמרה תמי. "זה הוא, תמי," אמרה יפעת. "מאיפה את יודעת?" שאלה תמי. "באותו ערב כשחזרתם, ראיתי אתכם מלמעלה", ענתה יפעת, "ואחר כך סיפרתי הכל לאבא". תמי נתקפה זעם וקראה, "תגידו, מה אכפת לכם בכלל עם מי אני יוצאת? אני כבר בת 22 ואני אצא עם מי שאני רוצה! זה לא העסק שלכם!" "את לא תצאי איתו!" צעק שלמה בחזרה, "בת 22 או לא בת 22, אני לא אתן שהבת שלי תסתובב עם פושע".

"היי, מה זה?!" שאל שלמה לפתע את תמי והצביע על השרשרת שענדה. "זה כלום", היא ענתה, "סתם איזה משהו קטן שהוא נתן לי". "משהו קטן… תגידי לי, את נפלת על הראש? מה את ילדה קטנה? את יודעת שזה רכוש גנוב?!" צעק אביה שלמה. תמי נכנסה להלם מוחלט… היא החלה לבכות בכי חרישי. אריאנה הניחה את ידה על זרועו של שלמה. "די, אל תצעק, שלמה. תן לה להסביר. למה שלא תיתן לה דקה?" שלמה ניער את אריאנה מזרועו. הוא הסתובב מתמי והביט למטה בשולחן. אריאנה לקחה את תמי בעדינות הצידה, רחוק מכולם. "זה בסדר, מתוקה. הכל יהיה בסדר, אל דאגה", ניחמה אריאנה את נכדתה.

"אני רוצה לספר לך משהו עלי שאת לא יודעת, תמי", אמרה אריאנה בשקט והחלה לספר: "כשהייתי בערך בגילך ופגשתי את סבא שלך, זו הייתה אהבת אמת ממבט ראשון. המשפחה שלו התנגדה לקשר וניסתה להפריד בינינו. אני הייתי כל כך אבודה והרגשתי כאילו עקרו לי איבר מהגוף שלי. במקביל גם גיליתי שאני בהריון. ההורים שלי רצו שהוא ייקח אחריות, אבל המשפחה שלו ניסתה למנוע את זה ונוצר סכסוך גדול בין המשפחות שלנו. הסכסוך הזה הגיע עד לבית המשפט ושם גיליתי שההורים שלי הם לא באמת ההורים האמיתיים שלי. זה כאב נורא, ימים שלמים לא יכולתי להפסיק לבכות. בסופו של דבר, סבא שלך ואני חזרנו שוב להיות ביחד ותכף אחרי זה התחתנו. ואחר כך נולד אבא שלך, שלמה". היא חייכה בעצב. תמי הסתכלה על סבתה בעיניים דומעות ואמרה בקול רועד, "אף פעם לא ידעתי את זה קודם. זה באמת סיפור נוגע ללב, אבל אני לא כל כך מבינה איך זה קשור לעניין שלי". אריאנה נאנחה והשיבה: "הקשר הוא שאי אפשר להחליף אהבת אמת ואי אפשר להתנתק מאהבת אמת. יש דברים שאסור לנסות לשנות אותם. את עוד אוהבת את אודי, נכון? אני רואה את זה בעיניים שלך. אני מרגישה שאת עדיין אוהבת אותו ומתגעגעת אליו. אל תוותרי עליו תמי, מה שיש ביניכם זה משהו שלא קורה כל יום. סבא שלך ואני היינו צריכים לסבול הרבה כדי להיות ביחד אבל זה לא חייב לקרות לכם. ואודי הוא בחור חמד, תשמרי עליו. תילחמו למען הקשר שלכם. הטעות שלנו בזמנו הייתה שלא נלחמנו מספיק כדי להיות ביחד ובגלל זה הצליחו להפריד בינינו. את ואודי, אל תהיו דור 3 לטעויות שלנו. תילחמו על הקשר שלכם ואל תתנו לאף אחד להרוס את זה. ואל תסתבכי עם אנשים מפוקפקים כמו האדיר הזה. זה רק יוביל לצרות".

תמי קמה וחיבקה את סבתה בחוזקה. "תודה שסיפרת לי את הסיפור הזה, סבתא. זה כל כך חשוב לי לשמוע את דבריך, את היחידה שבאמת אכפת לה ממני. אני אחשוב על מה שאמרת לי ואני מבטיחה לא להסתבך עם אף אחד". "זה בסדר, יקרה שלי", השיבה אריאנה ברוך, "תקשיבי להורים שלך, הם דואגים לך ורוצים רק את טובתך". ברגע שאריאנה חזרה לחדר האוכל, קם שלמה מיד מהשולחן וניגש אליה. "מה זה כל הדברים האלה על אהבת אמת, אמא, לא נמאס לך כבר מהסיפור הזה? למה כל זה היה נחוץ?" הוא שאל בחומרה. "אתה אל תתערב לי. תאמין לי שלמה, זה רק לטובתה. תן לה עכשיו לנוח בשקט", ענתה אריאנה בשלווה.

תמי הלכה לחדר השני ושכבה על המיטה. סערת רגשות אדירה השתוללה בתוכה. הסיפור של סבתה, הוויכוחים עם הוריה ורגשותיה המבולבלים כלפי אודי ואדיר, הכבידו עליה נורא ולא היה לה עוד תיאבון לאכול, או אפילו רצון לראות אף אחד. החדר היה חשוך. תמי הביטה בטלפון הנייד שלה במשך דקות ארוכות, כשמספר הטלפון של אודי מתנוסס על הצג, מחכה ללחיצה… כעבור עוד כמה דקות, עוד דמעה ועוד כמה דפיקות לב, הלחיצה הגיעה. צליל החיוג המונוטוני נשמע היטב בחדר השקט. הצליל נמשך ונמשך, אך לבסוף נותר ללא מענה…

באותו ערב ישב אדיר מלכה בחצר ביתו וערך פגישה עם כמה מחבריו המפוקפקים. הם ישבו סביב שולחן קטן עם בקבוקי וודקה וויסקי, עישנו ושיחקו פוקר. מוזיקה מזרחית התנגנה ברקע, שרשראות וגורמטים עיטרו את כל הנוכחים. האווירה הייתה נינוחה ורגועה. השמים מעל היו חשוכים, אך זה היה לילה בהיר והירח האיר בבהירות על הקבוצה, וגרם לכולם להיראות יחד עם הגרילנדה מעליהם כמו כוכבים זוהרים.

בזמן שהם ישבו ושיחקו, הגיעה לפתע למקום ניידת משטרה. "הנה המנאייק הגיעו", אמר אחד הנוכחים. כולם הניחו מיד את הקלפים על השולחן. שלמה יצא מניידת המשטרה, לבוש מדים, והתקרב לקבוצה. "מה אתם עושים?" הוא שאל בטון קשוח. אדיר חייך אליו וענה בחוצפה אופיינית, "משחקים דוקים." "כן, אני רואה… אדיר מלכה, יש לי דיבור איתך". "למה, מה קרה?" שאל אדיר בטון קשוח. שלמה ענה: "תשמע אדיר, אין לי סבלנות למשחקים. זה או שנדבר פה עכשיו רגע בצד או שנדבר בתחנה ואתה תישן הלילה במעצר. תחליט עכשיו". אדיר בהה שנייה בשלמה, ואז קם מהשולחן. הוא לקח צעד אחורה והביט בפניהם של חבריו כאילו מחפש משהו. הבעת פניו השתנתה ברגע שהסיט את מבטו, והוא נאנח. "חבר'ה, תשאירו אותי רגע איתו לבד", אמר אדיר לחבריו. האנשים עזבו מהר ונכנסו אל הבית. אדיר פנה לשלמה ואמר: "יאללה, דבר".

שלמה תפס את אדיר בחולצה ואמר לו בכעס, "תקשיב לי טוב עכשיו אדיר, אם אתה תסתובב עם הבת שלי עוד פעם אחת, אתה תסתבך ככה שחבל לך על הזמן, אתה מבין אותי?!" הוא טלטל קלות את אדיר והביט בו בעוצמה. אדיר הנהן, עדיין מופתע מתגובתו של שלמה. הוא התנשף ומלמל, "אני אוהב אותה". שלמה כעס עוד יותר ואמר "תשכח ממנה, היא מחוץ לתחום שלך! אני מזהיר אותך, אל תתעסק איתי. אני ויתרתי לך וריחמתי עליך הרבה פעמים, אבל בעניין הזה אני לא מתכוון לוותר. אני אכנס בך חזק, אז אל תנסה אותי יותר מדי. תתרחק מתמי. זה ברור לך?!" אדיר הנהן שוב, ואז שלמה הרפה מחולצתו. הוא נסוג לאחור ואמר, "עכשיו כשהבנו אחד את השני אתה יכול לחזור לשחק עם החברים שלך דוקים". כששלמה עזב את המקום, אדיר לחש "בן זונה" וירק. "אנחנו עוד נראה", הוא צעק ונכנס לבית…

ביום ראשון בבוקר התעוררו אריאנה וגדי לעוד בוקר שקט בבית. השעה הייתה שמונה עשרים בבוקר. השניים בדיוק התיישבו לאכול ארוחת בוקר ולאחר מכן התכוננו לעוד יום שגרתי נוסף של פנסיונרים… כשהם אכלו את ארוחת הבוקר שלהם, אריאנה הבחינה שעיני בעלה אינן כתמול-שלשום. מבטו נראה מוזר מעט. לאחר רגע הוא כחכח בגרונו ואמר "מעניין אם את יודעת איזה יום היום…?" הוא הביט לעבר אשתו במבט משונה.

אריאנה נראתה מעט מבולבלת, שקועה בעצמה בכל מיני הרהורים… "היום יום ראשון, לא?" היא ענתה בשקט. "היום זה יום הנישואים שלנו", אמר גדי ולגם מהקפה שלו. היא נראתה שוב מבולבלת וענתה "אה, כן, נכון, אתה צודק. זה פרח לגמרי מזיכרוני", היא אמרה וסיימה את חתיכת הטוסט שלה. "יום נישואים שמח, יקירי", היא ענתה, "אז… מה אתה אומר, אולי נצא למסעדה הערב?" גדי הסתכל על אריאנה במבט מודאג ואמר "אריאנה, מה קרה לך? הכל בסדר? את חולה או משהו? את לא נראית כל כך טוב" והניח את ידו על ידה. הוא חש אותה רועדת קלות. "את מתנהגת קצת מוזר לאחרונה", הוסיף. "מה קורה?" היא נאנחה ואז אמרה, "טוב, האמת היא שאני טיפה מוטרדת." הוא נתן בה מבט מבולבל. "מוטרדת? טוב, אני רק מקווה שזה לא בגללי", הוא ענה וחייך. אריאנה הביטה בו בריכוז, מנסה לקרוא את הרגשות על פניו. היא חייכה בשקט חיוך נוגה, לקחה את ידו ואמרה, "לא, לא, זה לא אתה… זה אני… האמת היא שאני מוטרדת בגלל תמי."

גדי נראה עוד יותר תמהה ואמר 'תמי' כאילו זה מסביר הכל… אריאנה המשיכה, "אתה יודע גדי, היא נורא עצובה בזמן האחרון. שלמה אמר לי שהוא הרחיק ממנה את האדיר הזה ומאז הם לא מדברים יותר והיא עצובה. היא בוכה כל היום וגם אודי כבר לא מדבר איתה. זה אולי יישמע לך מוזר, אבל איכשהו כל זה מזכיר לי את הסיפור שלנו". גדי נאנח, הסתכל עליה בריכוז ואמר "אריאנה, תאמיני לי שגם לי זה כואב. אחרי הכל היא גם הנכדה שלי. את תראי שבסוף הכל יסתדר על הצד הטוב ביותר. אבל הסיפור שלהם שונה לגמרי משלנו. לתמי אמנם יש משפחה קטנה, אבל זו משפחה אוהבת ותומכת, לא כמו המשפחה שהייתה לי. אריאנה שלי, כואב לי עוד יותר כשאת עצובה. היום זה יום חג עבורנו, תני לי חיוך קטן"… הוא חייך אליה בחום… "בבקשה, תני לי חיוך אחד שמח."

אריאנה חייכה לבעלה ואמרה, "כן, כמובן… אני מצטערת, אבל בכל זאת, תנסה להבין, אני לא רוצה שהיא ואודי יחזרו על הטעות שאנחנו עשינו." גדי קטע אותה ואמר, "אנחנו לא טעינו. אנחנו היינו קורבנות של אנשים רעים שניסו לכבות את האהבה שלנו. ואני שוב אומר לך, אל תדאגי כל כך. את תראי שבסוף היא ואודי יחזרו ויהיו ביחד. אני בטוח בזה, יש לי הרגשה שזה יקרה אפילו בקרוב. הוא פשוט במילואים עכשיו אז קצת קשה להם לשמור על קשר". תאמיני לי, את ואני עברנו דברים הרבה יותר קשים מזה". אריאנה נאנחה קלות ואמרה "אתה צודק. בוא נשים את המחשבות הללו בצד לעת עתה ונהנה מהיום הזה". הם חזרו לאכול, אך תחושת המועקה עדיין לא משה ממנה. היא לא הרגישה את אותה שמחה ונחמה שגדי הרגיש.

"את יודעת אריאנה, את ואני עברנו הרבה עליות ומורדות עד שהפכנו מזוג מאוהב למשפחה. גילינו דברים חדשים על עצמנו, אכלנו אין ספור מרורים, אבל בסוף ניצחנו את הכל. והמבט… המבט הזה בעיניים שלך, עדיין יש לך את אותו הקסם, ממש כמו אז", אמר גדי ברכות וליטף את שערה. אריאנה חייכה, נשקה לבעלה על הלחי והשיבה, "אתה באמת חושב?" הוא הנהן בעדינות ואמר "בטח שכן." גדי חיבק ונישק את אשתו ברוך ואז אמר "אני אוהב אותך ואני מאחל לנו שעוד נמשיך כך לנצח. בואי נעשה את מה שתמיד חלמתי לעשות: לטייל מסביב לעולם, רק אני ואת על איזה אי בודד עם קוקוסים"… אריאנה צחקה והסכימה. "בינתיים נסתפק בארוחת ערב רומנטית", היא אמרה. הם התחבקו והביטו זה בזו בהנאה ובסיפוק. אין ספק שאהבתם אכן ניצחה את הכל…

אחר הצהריים סיימה תמי עוד יום עבודה מפרך בחנות בשעה יחסית מוקדמת. השמש צבעה את שמי המערב בגווני כתום זוהר. תמי צעדה אל תחנת האוטובוס כשהיא מהרהרת בליבה על כל מה שקרה בתקופה האחרונה. היא הייתה בסערת רגשות בעודה מתלבטת בין הבחור שפגשה לראשונה, שאותו נטשה בבושת פנים, לבין הבחור השני, גבר קר, אכזר, חסר כל תקנה ורגש שכולם מתייראים מפניו, אולם עדיין הוא עושה לה משהו. אולי דווקא משום שהוא כזה… מזה כמה ימים טובים היא לא הצליחה ליצור קשר עם אף אחד מהם והדבר הכביד עליה מאוד.

בעודה ממתינה בחוסר סבלנות לתחבורה המבוששת להגיע, לפתע פתאום, כמו משום מקום, הופיע כהרגלו בקודש אדיר מלכה בכבודו ובעצמו, ברכב הטויוטה הכסוף שלו, כמו אביר על גבי הסוס הלבן. הוא עוצר ליד התחנה בעודו חוסם חצי נתיב במסגרת חוסר ההתחשבות האופייני לו, "בואי, תעלי!" הוא פקד על תמי. תמי שכבר חשקה כל כך להגיע בחזרה הביתה, עלתה לאט כמהופנטת אל הרכב והתיישבה לצדו של אדיר. הם החלו לנסוע ותמי ההרוסה מעייפות הניחה את ראשה על כתפו החסונה במהלך הנסיעה. הם לא דיברו ביניהם כל הדרך, עד שלפתע פנה אדיר לכביש צדדי אחד. חשדה של תמי נדלק מיד, כאילו התעורר מתרדמה ארוכה. "לאן אתה נוסע?" היא שאלה בתמימות. "תירגעי נשמה, הכל טוב", השיב אדיר. "למה פנית לשם? אני בכלל לא גרה שם", היא התעקשה. "תירגעי, כפרה, אני כולה עושה עיקוף כדי לא להיתקע בפקק שתכף יהיה שמה", הוא אמר. תמי חשה בתוך תוכה כי משהו כאן לא כשורה, אך העייפות הכריעה אותה ואין היא הייתה מסוגלת לעשות דבר. הנסיעה הזאת נמשכה כמה דקות טובות עד אשר פנה אדיר אל חורשה בודדה בקצה העיר.

בחוץ האיר אור אחרון. הוא עצר את המכונית ואמר לה "בואי!". הוא יצא מן הרכב, פתח את הדלת השנייה ולקח את ידה של תמי. תמי הייתה מהוססת וכבר הבינה לאט לאן כל זה הולך… הם הלכו במשך כדקה או שתיים בכיוון צפון, עד שעצרו ליד קבוצת עצים. הוא לא אמר דבר והחל לחבק את תמי לאט ולהרעיף נשיקות על צווארה הלבן. תמי ניסתה להתנער ממנו, אך ללא הועיל. אדיר החל לאט, לאט להגביר את הקצב… "די, מספיק, אני לא רוצה" מלמלה תמי, אך אדיר התעלם וליטף את גופה ברעבתנות. "אמרתי די!" צעקה תמי והדפה אותו בידיה. אדיר לא נשאר אדיש, תפס אותה בכוח והגביר עוד יותר את הקצב… היא צעקה בקול, בכתה וניסתה להדוף אותו, אך הוא היה חזק יותר ממנה. הוא קרע את חולצתה השחורה והמשיך לבצע את זממו כחיה רעה המשחרת לטרף, עד שפתאום היא הצליחה לבעוט ברגלו. הוא התקפל מעט והיא ניסתה לברוח, אולם לרוע מזלה נתקלה בגזע עץ ענק. רק מטרים ספורים עמדו בינו לבינה. מבטו היה מאיים ותאוות דם ובשרים השתקפה בשתי עיניו הרעות. היא נותרה חסרת אונים לחלוטין…

הוא פסע לקראתה לאט, בצעדים רחבים, היא עמדה שם הלומת פחד ככבשה תמה מול פי הזאב הרעב. אך לפתע, משום מקום, כמו בסיפורים הכי טובים, כשנדמה לרגע שכלו כל הסיכויים, הופיע הצייד ברגע האחרון. הוא ירה בזאב הרשע צרור של כדורים אשר פילחו את גופו החסון. הוא צנח לאט מטה ונפל על הארץ. תמי עמדה המומה ומבוהלת ולמולה הוא הופיע, לבוש מדי זית ובידיו רובה מעשן. הוא רץ אליה וחיבק אותה חיבוק דוב. היא בכתה נורא והרטיבה לו את הכומתה…

השמש שקעה לה בינתיים בשמי המערב ואור אחרון דעך לו לאיטו. וכך התגלגל לו עוד סיפור של אהבה בעולם. עוד נשמות שבאו והלכו, יצרים שלהטו ואז גוועו, דמעות שירדו ואז יבשו ואהבת אמת אחת שניצחה את הכל…