ארבעה לילות בקיימברידג׳ – פרק שני

"אז, מה קורה איתך בימים אלו? בכל זאת, לא התראינו זמן רב." אמרה הרמיוני, וישבה על הספה מול רון, בעודו שותה מים קפואים. הוא הניח את הכוס על שולחן העץ המהגוני בעדינות עונה בחיוך.
"אני כבר חושב להתחיל קריירה, את יודעת." הוא אמר וחיוכו דעך. "אבל אם המצב בבית, זה בלתי אפשרי."
"למה? כולם עדיין עוד מתאבלים על…"
"כן. ג׳ורג׳ ממש שבור. אני מנהל את החנות במקומו בינתיים, עד שיחליט לחזור לעבודה. לא ידעתי שזה קשה משעמם,"
"ואתה עובד קשה?"
"כן, עשר שעות ביום, משבע עד שבע."
"וואו. ויש מישהי ש… מטפלת… בך?"
"זאת אומרת, חברה?" הוא גיחך והרמיוני הינהנה, סמוקה. "לא, אין לי. בנוגע לזה, שאלת למה באתי לכאן."
"דבר."
"לקחתי חופשה לארבעה ימים. וחשבתי שאבלה אותם כאן. זה נראה לי רעיון נפלא. לא ראיתי אותך כמעט שנה, בכל זאת."
הרמיוני לא ידעה מה להגיד. "אני חיה לבד, אתה יודע… ההורים שלי החליטו להישאר באוסטרליה, אז אין בעיה שתבלה פה עד סוף החופשה שלך."
"אהה, חשבתי שלא תסכימי, האמת…"
"אני לא היחידה שהשתנתה." שיקרה. 'מה חשבת לעצמך, עם שקר כזה?' כעסה על עצמה הרמיוני. 'במה? במה השתנית, הא? את אמיצה יותר? פחות ביישנית? פחות… פחות גברית? כן, שמעת מה אמרתי, ואת יודעת שזה נכון, לעזאזל!'
"עכשיו שבע."
"מה?" התפלאה הרמיוני. הזמן עבר כה מהר?
"כן. וחשבתי, אם אוכל לצפות בקופסה הקסומה ההיא… מה שמה…"
"טלוויזיה." חייכה הרמיוני. בנוגע לידע, הוא לא השתנה.
"כן, זה."
"ברור," ציחקקה הרמיוני וזרקה לרון את השלט. הוא תפס אותו במהירות.
אפשר להגיד שרון, מאז שנהיו זוג ובכלל, מתחילת השנה השישית, ידע שלושה דברים יותר טוב מהרמיוני: קווידיץ׳, שחמט וסקס. כן, וואו, איזו מילה גסה, אני לא מאמינה. רק שתדעו שזה נכון, למרות שהוא אף פעם לא באמת עשה את זה. זאת אומרת, אם יש לך חמישה אחים, ששניים מהם כבר עשו את זה (ביל, שכבר נשוי פלוס אחת, וצ׳ארלי, מאמן הדרקונים הידוע שהתארס למישהי בשם אנדרומדה), אתה לומד כמה דברים שילדים גדולים צריכים לדעת.
"מה אתה רוצה לראות?"
"מה שיש." הוא ענה בפשטות.
"סרט לילדים או לנוער?"
"ברור, למה לא? בואי נראה 'סנוקי אנד דה סיטואריישן', " צחק רון. "דפדפי."
היא ישבה לצידו על הספה מול הטלוויזיה, מחייכת.
"קסם של הורים," אמרה הרמיוני וצחקה. "סנוקי אנד דה סיטואריישן… חייו של מרטין לותר קינג… וואו, איזה שעמום…"
"שעמום? למה? חשבתי שהרמיוני תולעת-הספרים אוהבת לראות סרטים אוטוביוגרפיים," אמר רון, והרמיוני שמחה. כן, זה רון שהיא מכירה. למען האמת… לא בדיוק.
"תתפלא, יש לי טעם בסרטים." צחקה הרמיוני. היא המשיכה לדפדף לפחות שעה, עד שמונה. ואז הפסיקה ואמרה שהיא ורון צריכים לנהל שיחה, אחד על אחד, בארבע עיניים, בלי התחמקויות ובלי כלום. הם ישבו בשולחן, אחד מול השני על שתי הספות.
"את מתחילה."
"טוב. למה באת לפה?"
"אני לא יודע. זאת האמת לאמיתה, הרמיוני. אני פשוט חשבתי שאני צריך לראות אותך."
"צריך?" הסמיקה הרמיוני.
"פשוט חשבתי שההפסקה הזאת… היא יותר זמן, את לא חושבת? כמעט שנה שלא ראיתי אותך."
"והתגעגעת." פלטה הרמיוני, וכיסתה את פיה כאילו לא הייתה אמורה להגיד את זה. היא כל כך הייתה אמורה להגיד את זה.
"כן." הוא ענה, כאילו שהיא מבינה אותו. "מה את חושבת?"
"אני רוצה שנישאר ידידים לבינתיים, רונלד." אמרה הרמיוני במבוכה. "אתה מבין, השתנת. ואני צריכה קצת זמן להכיר את אותך האחר יותר."
"ואם אשתנה ל'רון' הקודם שלי?"
"אז זה יהיה כאילו כלום לא השתנה. אבל זה יהיה שקר, שנינו השתנינו. הכל השתנה, רון." המשיכה בלחש וכמה מהשולחן לחדרה.