ארבעה לילות בקיימברידג׳ – פרק ראשון

היא לא יכלה להרגיש גרוע יותר. המשפט הידהד בראשה בעודה עוזבת את המחילה, משאירה את אהובה בדילמה חד משמעית.
"אני צריכה הפסקה"… היא אמרה לו. זה קרה שבוע אחרי המלחמה. היא הייתה איתו עשרים וארבע שעות ביממה, ומה שהרגיז אותה זה שרגשותיה לא היו גלויים מספיק. אז מה תגיד לו? היא לא רצתה להיפרד. היא אהבה אותו אך לא הבינה זאת בעצמה, וההפסקה שלקחה הייתה ארוכה מדי.
ויום אחד, חם ושמשי, שבועיים לאחר תחילת יולי בדיוק, נשמעה דפיקה בדלת אחת, חומה ומתקפלת, ליד כנסיית קיימברידג׳. בחור גבוה, בעל זיפים ומשקל קצת גבוה מהממוצע לגבר בן 19, עוד מעט 20, בעל עיניים כחולות ושיער אדום ופרוע הופיע בדלת.
בתוך הבית הממוזגן הייתה נערה בת 19, בספטמבר כבר 20, הופכת אישה רשמית. שערה היה חום המקורזל כתמיד, כמעט בלונדיני כהה, בעלת עיניים חומות וגובה ממוצע. לגילה, היא הייתה פשוט יפהפייה, אין לתאר את יופיה.
"שלום, הרמיוני. זמן רב שלא התראינו." אמר הגבר.
"רונלד. איזו הפתעה. היכנס." היא פתחה בפני רונלד וויזלי את דלת ביתה, באותו מסדר את שיערו ללא הצלחה.
"מה… מה אתה עושה פה?"
"רק רציתי להגיד לך שהארי בן 20 בסוף יולי."
"כן, אני יודעת." גיחכה. "אני שולחת לו ינשוף כל יומיים."
היא סגרה את הדלת בבלבול.
"למה באת באמת?" שאלה.
"אמרתי לך, הרמיוני." הוא קבע. "כי להארי יש יום הולדת בסוף יולי, וחשבתי לעצמי, עם כל ניסיון החיים שלי איתך…"
"לא לעזוב בחורה מאוהבת?"
"או שפשוט תרצי לארגן לו מסיבת הפתעה יחד איתי ועם ג׳יני,"
"ברור שארצה!" ענתה הרמיוני בהתלהבות. "אוי, שב. איזו טיפשה אני…עברת דרך ארוכה בטח, אתה רוצה לשתות משהו?"
"האמת שהתעתקתי," ענה רון בגאווה.
"באמת? אני כל שמחה בשבילך, עברת את המבחן! וגוזזת פעם אחת?"
"רק פעם אחת." הוא הנהן בחיוך. "חוץ מזה, כל שנייה שבא לך להקיא זה כיף גדול."
הרמיוני צחקה. "אז מה התשובה שלך?"
"מה? הו – אהה, כן, אני אשמח לשתות משהו, אם זה לא יטריח אותך."
"כמובן שלא," ענתה בחיוך, מופתעת. "בירצפת?"
"לא, האמת," הוא צחק. "אני בגמילה לכמה חודשים מקצפת. יש לי אלרגיה,"
"באמת?"
"לא, לא באמת. זה פשוט מלא סוכר, ואני עושה דיאטה כבר כמה חודשים טובים. מאז שעזבת."
"אל תגזים, לא עזבתי… פשוט…"
"זרקת אותי?"
"בערך… רון!"
"אני סתם צוחק." הוא ענה לה במבוכה.
"אז וויסקי?"
"מה את חושבת שאני, אישה?" הוא ענה לה בכעס. "מים, בבקשה. אני לא מבקש לחזור שיכור."
"מצטערת. כוס מים עם קרח בדרך אליך, רונלד."
היא הלכה למטבח, ושתתה בעצמה כוס מים. הוא השתנה. השיער שלו, הגובה, מבנה הגוף נשאר אותו דבר האמת, ועוד יותר גדול… וגדלו לו שרירים, הרמיוני לא יכלה שלא לשים לב… וההתנהגות שלו, השתנתה זו לחלוטין. אכפתי, משעשע היה תמיד ועכשיו פחות. אחראי יותר, מוצלח. ממש הגבר המושלם, אבל לא בשביל הרמיוני. היא הייתה צריכה מישהו שיהיה ההפך ממנה, שלא יבין אותה אבל שיבין אותה, שיצחיק אותה אבל יכעיס אותה לפעמים. כמו רון "לשעבר".