אקונקס – פרק 4

לפתע נשמע דפיקה בדלת וראשה של סופי הציץ מבעד לפתח, "שמעתי שחיפשת אותי?" אמרה בחיוך.
אוי, סופי! כמעט שכחתי!
"שמעת נכון" עניתי וסימנתי לה בידי להיכנס. "לאן נעלמת? חיפשתי אותך בכל מקום", שאלתי בעודה סוגרת את הדלת. אני רגילה שהיא תמיד בסביבה, אני מניחה שזה עוד אחת מהמותרות שזכיתי להן בתור נסיכה, אף פעם לא נותנים לי לחכות.
"אביך נתן לי יום חופש, הוא החליט שאני עובדת קשה מדי בטיפול בנסיכה הלא ממושמעת שלו", אמרה בהרמת גבות.
נאנחתי, "אני מבינה שהשמועה הגיעה אלייך", צחקתי והיא הנהנה. "היא לא הייתה צריכה להגיע אליי, אני מכירה אותך יותר מדי טוב" אמרה וליטפה את לחיי.
"מה שמזכיר לי..", אמרה, ושלפה לפתע מתנה עטופה בנייר חום. "קחי, זה בשבילך". מתנה? הבטתי בה מופתעת, "לכבוד מה?".
"האם לכל דבר צריך סיבה מיוחדת? נו, תפתחי כבר" האיצה בי וחיוך רחב התפרש על פנייה.
קרעתי את העטיפה החומה וזו הייתה סיכה גדולה בצבע כחול כהה משובצת יהלומים כסופים. עיניי נפערו לרווחה וזה הרגיש כאילו הן עומדות לצאת מחוריהן, היא הייתה יפיפייה.
"אוהבת? אחד הרוכלים בשוק מכר אותה. היהלומים אומנם מזויפים אבל כשראיתי אותה חשבתי שהיא תלך טוב עם השמלה שלך מחר". הבטתי בה ולא אמרתי מילה, לא הצלחתי לתאר את מה שאני מרגישה במילים אז פשוט התנפלתי עליה בחיבוק. כל כך נחמד מצידה לחשוב עליי ככה.
"תודה רבה סופי, אני אוהבת אותה מאוד" לחשתי באוזנה והרגשתי אותה מחייכת.
אחרי כמה דקות אחדות בהן התחבקנו, הרגשתי שאני חייבת לספר לה על התכנית הערב, כבר מתחיל להחשיך והיא עוד לא יודעת מכלום.
"סופי", אמרתי והתנתקתי לאט מהחיבוק, "האמת שחיפשתי אותך כי רציתי לשתף אותך במשהו וכי כרגיל אצטרך את עזרתך", קמתי מהמיטה והלכתי לכיוון הדלת, הייתי צריכה לבדוק שהשטח נקי לפני שאני פולטת את מידע סודי על תכניותיי הערב. למזלי, כולם מתארגנים לקראת ארוחת הערב אז המסדרונות ברובם ריקים. לאחר מכן חציתי את החדר אל החלון וסימנתי לסופי לבוא בעקבותיי. "את רואה שם?" עניתי והצבעתי לכיוון קבוצת העצים שבה ביקרתי הבוקר, "משם אני יוצאת" הוספתי בחיוך. "סרקתי כל הבוקר את השטח כדי למצוא דרך לצאת וזו הדרך הכי טובה שמצאתי, בחומה יש לבנים בולטות שיאפשרו לי לטפס עליה, ניסיתי את זה היום וזה לא כזה מסובך כמו שזה נשמע".
"ריי" , אמרה והבעה מודאגת חלפה על פניה "זה לא נשמע לי בטוח, מה אם יקרה לך משהו?".
לא, לא, אל תתחרטי לי עכשיו סופי. תפסתי בידה וליפפתי את ידיי מסביבה "סופי, זו הדרך היחידה שלי לחזור לשם. אני מבטיחה שאזהר". הבטתי ישר בעיניה, רציתי שתראה שאני רצינית ושאני באמת רוצה את זה. אך למרות הבטחתי ולמרות הביטחון ששידרתי, ראיתי עליה שהיא עדיין מתלבטת אם להסכים או לא. "הלילה כשאגיע לשם, אקח איתי מכשיר קשר נוסף מהמפקדה ואתן לך אותו. ככה שבלילות הבאים נוכל לשמור על קשר" אמרתי בניסיון אחרון לשכנע אותה. "סופי בבקשה".
אחרי דקות ארוכות של שתיקה שהיו מורטות עצבים מבחינתי, היא לבסוף נתנה לי את הבטחתה שהיא תעזור לי ואז המשיכה בנאום למה היא לא מרוצה מכך.
למען האמת, לא כל כך הקשבתי לה, הייתי המאושרת באדם באותו הרגע, סוף סוף אני חוזרת ל'אקו'.