אנשי השמיים – פרק 3
אמא נסעה לעבודה ואני ראיתי טלויזיה ואכלתי גלידה בטעם שוקולד. זה האמת יצא לטובה, כל מה שרציתי עכשיו זה להיות לבד.
הבית היה שקט וצלצול הטלפון הרס אותו.
זה היה אקסל.
לא התחשק לי לדבר עם אף אחד ובמיוחד לא איתו, אני לא מאמינה שאחריי כל זה הוא התקשר. נתתי לטלפון להמשיך לצלצל, שיחלום על זה שאני יענה לו. אני לא אתן לו להמשיך לשחק בי, סבין צדקה אני לא מגיעה לו. הצלצול המשיך כמה דקות ואז נעצר, תודה באמת שסוף סוף הבנת שאני לא רוצה לדבר איתך.
חשבתי לרגע והבנתי שאמרתי לעצמי שלא התן לו לשחק בי, אבל עם אני השאר בבית ויהיה עצובה אז אני ייתן לו לנצח, הבנתי משהו, אני חייבת להפסיק לבכות זה לא יעזור לי בכלום, אסור לי לתת לו לנצח, אני צריכה להראות כמה אני לא מגיע לו, ולהראות שהוא לא מפריעה לי.
רצתי לחדר שלי התלבשתי והתארגנתי לבית הספר, לקחתי את התיק שלי מהמטבח והלכתי לבית הספר.
בבית הספר הייתה השעה שכולם היו בקפטריה ואכלו, לכן המסדרונות היו ריקים. שנכנסתי לקפטריה ראיתי הרבה פרצופים מבולבלים, כנראה השמועה התפשטה מהר. התנהגתי כרגיל, מעכשיו אני לא ייתן לאקסל לפגוע בי, ההרגשה הייתה מדהימה. לקחתי את המגש שלי והלכתי לשולחן שבו ישבה סבין. היא ישבה לבד.
סבין היא יפיפייה, יש לה שיער שחור חלק וארוך שהגיע לה עד המותניים ועיניים בצבע ירוק עז. היא לבשה חולצה שחורה שהדגישה לה את את עיניה וג'ינס כחול.
היא לא שמה לב שישבתי לידה, היא הסתכלה בעצב על הצלחת ובקושי אכלה, נחשתי שהיא עצובה בגלל שאני עצובה. לשנייה אחת היא הרימה את ראשה והבחינה בי, זה היה ברור שהיא הופתעה. "מדיסון?", מהרתי לענות לה, אבל גם לא רצתי שאחרים ישמעו "אסור לי לתת לו לנצח" לחשתי לתוך אוזנה. היא חייכה וחיבקה אותי ואני חיבקתי אותה חזרה.
כל העיניים בקפטריה היו נעוצות בי, כנראה כולם רצו לדעת איך אני הגיב שאני אראה את אקסל. נסיתי להתעלם מהעובדה הזאת.
פתאום הרגשתי יד אוחזת בכתפי, הסתובבתי מיד. ראיתי מאחוריי את אקסל. גם סבין הסתובבה, היא רצתה להתחיל לצעוק אליו אבל עצרתי אותה "אל תדאג, אתה יכול ללכת ללנזי. אני בסדר, רק כדאי לך לא לעשות את זה יותר, לא כולם יגיבו כמוני" אמרתי ברוגע. האמת עם האיתי צועקת אז האיתי ממשיכה להיות עצובה, כשהתנהגתי ברוגע זה גם הרגיע אותי.
אקסל נראה מבולבל, והוא אפילו דאג. לא הבנתי מה הוא עוד רוצה. הוא בגד בי ואני התנהגתי ברוגע. הצלצול לפתע צלצל ואני וסבין הלכנו לכיתה, השרנו את אקסל ליד השולחן, שם הוא המשיך להיות מבולבל.
תגובות (0)