אנשי השמיים – פרק 2

אני כל כך מצטערת עכשיו אני יעלה עוד פרקים והיה באתר הזה באופן קבוע

כשהתעוררתי השעה היתה 06:47, הסתכלתי דרך החלון וראיתי שהשמש זורחת בחוץ. קמתי מהמיטה והלכתי למקלחת לשטוף פנים ולצחצח שיניים. הדירה שאמא ואני גרנו בה לא היה גדולה, האמת אפילו אפשר להגיד עליה שהיא קטנה. היה בה שלושה חדרים, החדר שלי, של אמא שלי ושירותים, בנוסף לזה יש בה גם סלון ומטבח. בחדר שלי יש מיטה של יחיד, רוב המצעים שלה בצבע ורוד בהיר ולבן, ליד המיטה יש שידה קטנה בצבע לבן אפור, הצבע האמיתי של השידה הוא לבן אבל השידה הזאת ישנה ומרוב השנים התחלף לה הצבע, מול המיטה נמצא הארון שגם הוא בצבע ורדרד.

"בוקר טוב", אמא עברה במסדרון לכיוון המטבח. "בוקר טוב". הסתכלתי במראה, השיער שלי היה יחסית מסודר ובכל זאת העברתי את המסרק עליו. צבעו הכתום אדום הסתיר לי כמעט את כל הפנים, הסתתי אותו לאחור. המשכתי להסתכל ובהשתקפות עיניי היו בולטות, הם היו בצבע כחול, אבל לא כחול רגיל אלא כחול עמוק.

הטלפון שלי צלצל, הרמתי אותו ועל הצג היה כתוב סבין, עניתי. "מדיסון, אני מצטערת. מההתחלה אמרתי לך שהוא לא מתאים לך, הוא פשוט ג'וק". זה הצחיק אותי, לא ידעתי על מי היא מדברת אבל כפי שהיא תארה אותו הוא שהוא משהו נורא וסבין פשוט תארה אותו כג'וק. "אני שמחה שבסוף את צוחקת", נתפסתי.

"על מי את מדברת?" אפילו שסבין לא הייתה לידי הבנתי שהיא בהלם ולא מהסוג הטוב, ככה ז שאתה מכיר מישהו מהגן ואתם הופכים לחברים הכי טובים, יש לכם טלפתיה כזאת.

סבין לא דיברה והתחלתי להילחץ "סבין, מה קרה?". סוף סוף היא המשיכה לדבר אבל גם היא נשמעה לחוצה, "סליחה…. חשבתי שאת יודעת" אוקיי, קודם האיתי לחוצה ועכשיו אני עוד שנייה מתחרפנת "את יכולה לספר לי כבר מה קרה" את המילים האלה לא אמרתי אלא צעקתי. מהפה של סבין יצא כמה ציוצים, אבל הצלחתי להבין אותם "אוקיי, אני הגיד לך אבל בבקשה אל תכעסי." לא רק אני האיתי לחוצה אלא גם היא, יכולתי לשמוע את זה בקול שלה.

"אקסל בגד בך"

את המילים האלה היא לחשה, רק בדרך נס שמעתי אותם. כל הכעס שהיה לי בגוף עלה, כמה שניסיתי להירגע זה לא עזר. רציתי לשאול אותה איך היא יודעת? איך גילו אותם? מה בכלל אקסל חושב עליי? האם הוא מצטער על מה שהוא עשה? אבל במקום זה שאלתי "עם מי?" הקול שיצא לי היה חלש, ידעתי שעם אדבר יותר חזק אני התחיל לצעוק, וזה לא אשמתה לא מגיע לה שאני אצעק עלייה. "עם לנזי" התחלתי לעביר את התקופה האחרונה בראש וזה דיי נראה הגיוני, מתי שהוא הבריז משיעורים גם לנזי לא הייתה בהתחלה חשבתי שזה צירוף מקרים אבל הבנתי שאני פשוט טיפשה. הדמאות התחילו לרדת ובלי ששמתי לב האיתי כולי על הרצפה ופשוט בכיתי. שמעתי את סבין אומרת שהיא תמיד איתי ונתקה, היא פשוט הבינה אותי, אין עלייה. אמא נכנסה לחדר ומצאה אותי בוכה על הרצפה "מדיסון, מה קרה? את בסדר" קולה נשמע מודאג, לא ראיתי אותה עצמתי את עיניי. לאט לאט פתחתי את עיניי וראיתי את אמא מטושטש "אמא אני פשוט לא מרגישה טוב, אני יכולה להישאר היום בבית?" אני לא יודעת עם היא הבינה ששיקרתי או לא, אבל זה לא משנה היא הסכימה. "אמא אני יכולה חיבוק?" היא התכופפה וחיבקה אותי, בחיבוק ואצתי את מה שהרגשתי. את כל הכאב. כל כך אהבתי את אקסל, איך הוא עשה לי את זה. נזכרתי שפעם הוא אמר לי שהדבר האחרון שהוא רוצה לעשות הוא לפגוע בי.

שקרן

גם עם הוא לא אהב אותי יותר אז שלפחות הוא הפרד ממני, ככה לפחות האמון שלי בו היה נשאר.