אני שקרנית (פרק 3)

לאחר שהמכירה הפומבית נגמרה, מתיו נראה עצבני מאוד על מה שקרה. ניסיתי לעודד אותו ולהגיד לו שלא ידאג אבל היתה לי הרגשה שהוא מחפש את אוסטין כדי לפוצץ אותו במכות.
אוסטין מצידו, נראה מאוד אדיש לכול העניין והמשיך לשבת במושבו במהלך הערב, מדבר עם ג'ני בינגלר, אחת הבנות בשכבה שלנו, ובקושי מתייחס אליי או למבטים הבלתי פוסקים של מתיו לעברו.
"מתיו עומד להתפוצץ מכעס," אודרי לחשה באוזני כשישבנו לבד ליד אחת השולחנות כשהמסיבה נמשכה.
"אני כבר לא יודעת מה להגיד לו," אמרתי.
"אוסטין חוצפן לא קטן," אודרי חייכה חיוך עקום. "להתגרות במתיו ככה, הוא עושה את זה בכוונה…"
הסמקתי.
"אני מריחה צרות," היא אמרה לי.
"לא יהיו שום צרות," הבהרתי לאודרי. "אין שום דבר ביני לבין אוסטין."
"כרגע," אודרי הסכימה. "אבל את בטוחה שלא יהיה בעתיד?"
שתקתי ולא עניתי.
לקראת השעה אחת עשרה וחצי בלילה, המסיבה הגיעה לסיומה והייתי מחוץ לאולם האירועים ונפרדתי ממתיו כדי לחזור הביתה עם הוריי כשלפתע אוסטין הופיע מאחורי מתיו וניגש אלינו.
"היי," הוא אמר והביט בי. מתיו הסתובב להביט בו ולפתע פניו השתנו לחלוטין והוא שם את זרועו סביבי ברכושנות. עיניו של אוסטין היו כחולות ובהירות.
שכחתי כמה הן היו יפות.
"היי," עניתי בחיוך קטן והרגשתי אי נוחות עצומה בגלל נוכחותו של מתיו. לפתע רציתי שמתיו ייעלם מפה.
לא נראה שאוסטין מתרשם במיוחד ממבטו המצמית של מתיו ומתנועות הגוף המגוננות והרכושניות שהפגין כלפיי.
"אז רוצה לעשות את הדייט מחר?" הוא שאל אותי והתעלם לחלוטין ממתיו.
"זה לא דייט," מתיו התערב לפתע.
"מתיו, תירגע…" אמרתי לו בשקט ושמתי יד על זרועו.
"אני די בטוח שאמרו דייט כשאבא שלי תרם את הכסף הזה," אוסטין אמר והביט במתיו במבט אדיש שלא הסגיר דבר.
"אפשר מחר בצהריים," אמרתי לאוסטין מיד.
"מעולה," הוא חייך אליי. "אז נתראה מחר…" הוא אמר לי והלך מבלי להביט במתיו. ראיתי אותו מצטרף חזרה להוריו ונכנס איתם למכונית.
"אני שונא את הבחור הזה," מתיו אמר לי, עדיין מביט אחריו.
"תפסיק מתיו," אמרתי ברוגז. "אתה מתנהג כמו אידיוט."
לא היה לי חשק לריב איתו אבל הוא התחיל להרגיז אותי לפתע, אז נפרדתי ממנו בקרירות והצטרפתי חזרה להוריי וסופיה וחזרנו הביתה.
אימא שלי דיברה על קניות אחרונות שנצטרך לעשות לקראת תחילת הלימודים אבל הקשבתי רק בחצי אוזן; כול מחשבותיי היו נתונות לאוסטין ולפגישה שלנו למחרת.

למחרת אוסטין סימס לי שניפגש בשתיים בצהריים מחוץ לבית. העברתי את כול הצהריים שלי מודדת בגדים שונים, מתאפרת, מסרקת את השיער שלי בצורה מסוימת ואז פורעת אותו ומסדרת בצורה שונה. הרגשתי לחוצה ונרגשת; לא ידעתי למה לצפות.
קצת אחרי שתיים (באיחור שנראה לי סביר) יצאתי מהבית וראיתי את אוסטין יושב על הגדר של הבית שלו ומעשן. לבשתי חצאית בהירה עם חולצה ללא שרוולים וסנדלים שיתאימו למזג האוויר החם.
"היי," ניגשתי אליו, מחזיקה את סל הפיקניק מאתמול.
"היי," הוא הביט בי וחייך. עיניו הכחולות נצצו באור היום. "לאיפה את רוצה ללכת?" הוא שאל.
"אפשר ללכת לחוף," אמרתי.
"מעולה. אז, אחרייך…" הוא הפנה את ידו לכיוון המכונית שלו שחנתה ליד המדרכה, זרק את הסיגריה שלו הצידה וקפץ מהגדר למדרכה. הוא ליווה אותי למכונית ופתח לי את דלת המושב.
הלב שלי פעם בהתרגשות והסמקתי מעט מהמחווה הג'נטלמנית. נכנסתי למכונית והתיישבתי.
הרגשתי לחוצה, כול הגוף שלי היה דרוך, לא ידעתי על מה לדבר איתו, לא ראיתי אותו כול כך הרבה זמן שהוא נראה לי עכשיו כמו זר. איך אני אמורה להתחיל את השיחה? מה אם השיחה תיתקע? מה אם תשתרר דממה מביכה בינינו ולא נדע מה להגיד זו לזו?
תתאפסי על עצמך, גרייס. זה בחור שהכרת כמו כף ידך רק לפני כמה שנים. בחור שבילית איתו כמעט כול זמן פנוי שהיה לך, בחור ששיחק איתך על המגלשות בילדות, שלימד אותך לשחות ולהתגנב מהבית…
זה אוסטין. את מכירה אותו.
אוסטין נכנס אל מושב הנהג לאחר כמה רגעים והתניע את המכונית. הוא נראה רגוע ונינוח; לא נראה שהוא מרגיש כמוני או חושב את כול המחשבות המלחיצות והנרגשות הללו.
זה הלחיץ אותי עוד יותר.
"אז איך זה לחזור לג'ורדן הילס?" שאלתי אותו כשהתחלנו לנסוע. רציתי להיראות כמוהו, נינוחה ואדישה.
"הרבה השתנה," הוא ענה ונשען על גב מושבו. "אבל יחד עם זאת, הכול נשאר אותו דבר…" הוא הפנה אליי את עיניו וחייך חיוך עקום.
"נעדרת ארבע שנים," אמרתי לו. "זה הרבה זמן."
"נכון…" הוא אמר.
"מה השתנה?" שאלתי.
הוא הבזיק אליו את עיניו הכחולות הבהירות ואז הוציא סיגריה מהכיס שלו והדליק אותה.
"את השתנית…" הוא אמר.
תחבתי קווצת שיערות מאחורי אוזניי וחייכתי אליו.
"אבל גם נשארת אותו דבר באופן מסוים," הוא אמר וחייך. "הבחנתי שאת מסתובבת עם מתיו וילסון ואודרי תומפסון…" הוא אמר.
"נכון,"
"לא מתאים לך…" הוא משך בכתפו.
"למה לא?" נעלבתי מעט. מתיו ואודרי תמיד היו פופולאריים בבית הספר, גם לפני שאוסטין עזב.
"מתיו הוא החבר שלך?" הוא שאל.
"כן…" עניתי באי רצון. משום מה לא רציתי להזכיר בפני אוסטין שיש לי חבר. "לך יש חברה?" שאלתי.
"לא," אוסטין חייך.
אוסטין חנה במגרש חנייה גדול ליד אחד החופים בג'ורדן הילס ויצאנו מהמכונית עם סל הפיקניק. היו הרבה אנשים על החוף כצפוי; כולם העבירו את זמנם הפנוי בחופים של ג'ורדן הילס בחודשי הקיץ, כול הצעירים, המשפחות והתיירים רבצו ליד הים, ונהנו מהשמש הקולחת, הקיוסקים מסביב והאטרקציות השונות. ג'ורדן הילס היתה עיירה תיירותית שאליו הגיעו הרבה אנשים מהסביבה לחופשות אביב ובמיוחד לחופשות קיץ בגלל כול האתרים התיירותיים השונים שהעיירה הציעה. ניתן היה למצוא בעיירה מקום להשכרת סירות ואופנועי ים ליד כמה מהחופים, מסעדות שונות מגוונות, חנויות מזכרות ומתנות, דוכנים קטנים בכול העיירה שהציעו תכשיטים בעיצובים אישיים, מזון מהיר, כובעים, חולצות ועוד…
אוסטין ואני חיפשנו מקום מבודד מעט מכול האנשים בחוף והתיישבנו ליד כמה סלעים גדולים שהשתרכו לאורך הים. הסרתי את הסנדלים שלי והתיישבתי בנינוחות על החול ושנינו התחלנו לאכול. הוצאתי את השתייה ומזגתי לשתי כוסות.
"איך היה אריזונה?" שאלתי אותו בשעה שגם הוא בעט את נעליו מכפות רגליו.
הוא משך בכתפיו. "רחוק…" הוא אמר.
"איפה עדיף להיות? פה או באריזונה?" שאלתי וחייכתי.
"פה היה לי אותך," עיניו הבזיקו אליי בהתגרות. "אז אין פה שאלה…"
האדמתי מעט והשפלתי את עיניי במבוכה.
"שמעתי שהסתבכת הרבה בצרות שם," ניסיתי להחליף נושא בקלילות.
"מי אומר?"
"אנשים,"
"אנשים כמו אודרי?" הוא שאל.
"זה כבר סוד שאתה לא תשמע ממני," חייכתי.
"איך התחלת להסתובב איתה? היא היתה כלבה רצינית לפי מה שאני זוכר…" הוא אמר לי והביט בי בעניין.
"היא לא כלבה," אמרתי בהתגוננות. "היא דווקא מאוד אכפתית וחברה ממש טובה,"
אוסטין חייך ונגס בסנדוויץ' שלו.
"אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו," אמרתי לו. "שמעת על האמירה הזאת?"
"במעורפל,"
"זה אומר שאל תשפוט בן אדם על פי המראה שלו…"
אוסטין פלט, "אהה, עכשיו באמת העשרת לי את הידע!" הוא הביט בי בשעשוע.
"אתה רואה? אנחנו כבר מתעדכנים ומעבירים ידע חשוב…"
"תמיד היית מורה טובה…"
"חבל שבתור תלמיד, אתה לא משהו,"
"היי!" הוא אמר בהתנגדות. "אני עד היום מיישם את העצה שלך לגבי שחייה לאחר אוכל-"
זה היה כמו בעבר, לפני שהוא עזב לאריזונה. זה היה כאילו שום דבר לא באמת השתנה בינינו; הוא עדיין היה אוסטין ואני עדיין הייתי גרייס, ולא היינו צריכים להתאמץ כדי לשוחח.
זה פשוט קרה.
ישבנו במשך שעה ודיברנו על כול מיני דברים; אוסטין סיפר לי שאבא שלו הכניס אותו לפנימיית בנים יוקרתית באריזונה וזה היה "הדבר הגרוע ביותר שיכול היה לקרות לי" לפי דבריו. היתה להם השכמת בוקר בשבע בבוקר, ארוחת בוקר בשמונה בבוקר ותחילת שיעור ראשון בשמונה וחצי. היו להם מדי בית ספר, שיר בית ספר (שאותו שמעו כול בוקר לפני תחילת ארוחת הבוקר), כללים נוקשים בנוגע לשוטטות מחוץ לחדרים לאחר כיבוי האורות בתשע (כן, תשע בערב!) ושום מקום בילוי נורמלי בתוך תחום הפנימייה. למזלו של אוסטין, הוא סיפר שהוא חבר לעוד שלושה תלמידים וביחד הם העבירו את הזמן בשטויות והפרת חוקי בית הספר, דבר שהכניס אותם לצרות כול פעם, אבל, כמו שאוסטין ציין בחיוך גדול, זה היה כול הכיף.
"ולמה חזרתם לפה?" שאלתי.
"אימא של אבא שלי חולה מאוד והיא בבית האבות פה," אוסטין ענה. "אז העבירו אותו חזרה למקום עבודתו הישן כדי שיוכל להיות איתה."
"מה יש לה?"
"היא סתם זקנה…" הוא משך בכתפו באדישות.
"אני רואה שזה נוגע לך ללב במיוחד," הערתי בעוקצנות.
אוסטין חייך והביט בים ובגלים שהתחילו להתנפץ על החוף עם הרוח של אחר הצהריים. "היא סתם זקנה מתנשאת ושתלטנית כמו אבא שלי. היא מחזיקה את אבא שלי והדודים בביצים שלהם בגלל הצוואה המחורבנת שלה, כולם רוצים את הכסף והיא עדיין צלולה לחלוטין ויכולה בן רגע לשנות את הצוואה כך שאף אחד מהם לא יקבל את הכסף או שאחד מהם יקבל נתח גדול במיוחד, וכרגע זה אבא שלי שייצא הזוכה הגדול מהצוואה. סבתא תמיד העדיפה אותו."
"בכול מקרה, אני שמחה שחזרתם," אמרתי לו.
אוסטין הביט בי וחייך חיוך קטן. "אני שמח גם," הוא אמר. "בהחלט התגעגעתי אלייך, גרייס".