אני, שקרנית- פרק 1 (סיפור חדש)

עמדתי מול המראה הגדולה בחדר שלי ובחנתי בה את ההשתקפות שלי; לבשתי חזייה שחורה עם חצאית קיצית ובהירה. השיער שלי, בצבע חום ערמוני, השתפל עד מתחת לכתפיי ונח על החזה שלי בצורה גלית שהתעקלה בסופה. העברתי את אצבעותיי על בטני החשופה ובחנתי את הפרופיל שלי בריכוז; צלקת באורך של ארבעה סנטימטרים עיטרה את צד בטני, מתחת לצלעות שלי. זאת צלקת שקיבלתי לאחר שנחתכתי ממסמר גלוי בחצר של גן הילדים כשהייתי רק בת חמש. אצבעותיי חלפו על פני הצלקת ונזכרתי איך הגננת בגן לחצה בחוזקה בד אל תוך הפצע לאחר שנפצעתי כדי להפסיק את הדימום העז עד שהגעתי למיון בבית החולים. זכרתי איך היא רעדה מפחד לאחר שהוריי הגיעו לבית החולים בעקבותינו וספגה מהם איומים של תביעה ופיטורים במשך כמעט חודש לאחר מכן שבמהלכה הגננת פוטרה והוחלפה באחרת והגן הבטיח לפצות את המשפחה שלנו מבחינה כספית רק כדי להשתיק את העניין ולא להגיע לתביעה ייצוגית.
לא שהיינו צריכים את הכסף הזה.
אני הייתי גרייס יאנג, בתם של קיילב וג'ודי יאנג, אחת מהמשפחות העשירות ביותר ב"ג'ורדן הילס". למשפחה של אבי היתה בעלות על רשת בתי מלון ברחבי הארץ, יחד עם אחיו, אחיותיו ובני דודיו, הם היו אחראים על כמעט עשרים וארבעה בתי מלון ברחבי המדינה.
גרנו באחוזה מפוארת ומרווחת בשכונת פרברים, היתה לנו בריכה בחצר האחורית, משרתת אחת שבישלה וניקתה את הבית ונער בריכה שהגיע פעם בשבוע כדי לנקות את הבריכה.
כן, אני ילדת עשירים מפונקת שקיבלה כול דבר בחייה על מגש של כסף, אני מודה בזה, אבל להגנתי אני צריכה לציין שכמעט כול מי שגר בג'ורדן הילס היה עשיר עם אחוזה מפוארת ובריכה בחצר האחורית. זה היה מאוד שכיח פה.
"נראה שעלית כמה קילוגרמים," אימא שלי נכנסה אל חדרי והסתכלה עליי מביטה בעצמי במראה.
הסמקתי. "מה פתאום," עניתי מיד. "אני שוקלת בדיוק אותו דבר, רק היום נשקלתי," שיקרתי.
"יש לך צמיגים," היא טפחה את צד מותניי.
אימא שלי, ג'ודי יאנג, היתה דוגמנית לשעבר וכיום רעייה לתפארת- כמעט כמו כול הנשים בג'ורדן הילס- ותמיד היה לה חשוב המראה החיצוני, הרזון, המוניטין והמעמד.
הדבר הראשון שלמדתי כשהתחלתי להתבגר זה לשים לב למה ששמתי בפה. אל תרחמו עליי, אני הייתי מיוחסת, עם כסף, מקובלת ויפה, למה קצת לחץ להיות רזה יקשה על החיים שלי?
משכתי על עצמי חולצה וירדתי למטה בעקבות אימי שהתיישבה בסלון עם מגזין אופנה.
"יש לך איזה מסיבה אחרונה לקראת החזרה ללימודים?" היא שאלה אותי.
"יש איזה משהו אצל אודרי," משכתי בכתפי מבלי לפרט.
אודרי תומפסון היתה החברה הכי טובה שלי.
"אימא," אחותי הקטנה בת ה10, סופיה, נכנסה אל תוך הסלון. "אפשר להזמין פיצה היום?"
"סופיה, מה אמרנו?" אימא שלי הביטה בה בפנים רציניות. "תתחילי לשים לב למה שאת אוכלת נכון? פחות ג'אנק פוד ויותר ירקות ומזונות מזינים…את מתחילה להיכנס לגיל ההתבגרות ואת צריכה לשים לב לאיך שאת נראית, מתוקה…" היא ליטפה את לחיה של סופיה וחייכה אליה בעצב.
סופיה היתה שמנמנה מעט עם שיער בלונדיני ארוך ועיניים בהירות. היא הגיבה בהנהון אל אימי.
נפרדתי משתיהן ויצאתי מהבית בהרגשת מועקה. לא אהבתי כשאימא שלי דיברה בצורה כזאת אל סופיה. סופיה תמיד היתה מתכווצת מבושה ונבוכה בגלל ההערות הללו.
נכנסתי למכונית שלי ונסעתי לביתה של אודרי שכבר היה עמוס באנשים, מוזיקה ושתייה.
אלכוהול היה כמו אוויר בג'ורדן הילס; חצי מהנשים בעיירה היו אלכוהוליסטיות והחצי השני היו בדרך להיות כאלו.
"איפה היית עד עכשיו?" אודרי חיבקה אותי כשהבחינה בי. היא החזיקה ביד אחת כוס יין וביד השנייה סיגריה. אודרי היתה החברה הכי טובה שלי בשנים האחרונות; היא היתה כמוני, עשירה, מיוחסת ומקובלת. אודרי אהבה להיות עשירה, אהבה את היחס שקיבלה בזכות זה והיא תמיד השתמשה בכספה כדי להשיג את רצונה. היא היתה יפה מאוד, עם שיער שחור ארוך וגוף רזה ודקיק.
"בגיהנום רגשי," עניתי במרירות. "ראית את מתיו?" שאלתי.
"כולנו בחוץ," היא צעקה אל תוך אוזני, נטלה את היד שלי ומשכה אותי אחריה בין כול האנשים.
אודרי הובילה אותי לחצר האחורית שבה היו כול האנשים בבגדי ים, חלק בתוך הבריכה וחלק רוקדים מחוצו. ראיתי את מתיו יושב ליד החבורה הרגילה שסבבה אותו וניגשנו אליהם.
"איפה היית, מותק?" הוא שאל אותי ומשך אותי אל חיקו.
מתיו וילסון היה החבר שלי מזה שנה; הוא היה בנבחרת הכדורסל של בית הספר, מקובל, עשיר, חתיך ומהמעמד הגבוה. בדיוק לטעמם של הוריי.
"אתה כבר שיכור?" שאלתי אותו.
"בכלל לא," הוא חייך אליי ומשך אותי לנשיקה.
אודרי התיישבה לידה של סקרלט, ודילן ואוליבר ישבו על הדשא עם שתי בחורות לידם וכמה בקבוקי בירה.
"אז מתי אוסטין מילר חוזר העירה, גרייס?" אודרי הביטה בי בחיוך. "עוד שלושה ימים חוזרים ללימודים…"
"אימא שלי אמרה שמחר הם יחזרו לפה," משכתי בכתפי, כביכול באדישות. "הם יתחילו להעביר את כול החפצים שלהם במהלך סוף השבוע…"
"שמרת איתו על קשר בכלל מאז שהוא עזב?" סקרלט הביטה בי.
"לא," עניתי.
"הייתם קרובים, לא?" היא שאלה.
"לא עד כדי כך…" הסמקתי וניסיתי להישמע קלילה כשהרגשתי את מתיו נועץ בי את מבטו ובוחן אותי.
"לא עד כדי כך? ביליתם את כול הזמן שלכם ביחד!" אודרי צחקה. היא גם נראתה מעט שיכורה.
"הבחור הזה עומד לגור בבית השכן?" מתיו רטן. "אני בכלל לא אוהב את זה…" הוא אמר לי.
"תפסיק, מתיו," אמרתי לו.
"הוא היה חתיך!" סקרלט המשיכה. "את חושבת שהוא עדיין חתיך?"
"זה היה לפני הרבה מאוד זמן…" אמרתי.
"רק 4 שנים," אודרי התנגדה. "כמה בחור יכול להשתנות כבר?"
"ראית את סטיב דומינגס לאחרונה?" סקרלט שאלה ברשעות מסוימת.
"זה בגלל כול החצ'קונים האלה," אודרי נפנפה אותה בביטול.
"אני לא מאמינה שאי פעם שכבתי איתו…" סקרלט מלמלה.
"שכבת עם סטיב דומינגס?!" אודרי שאלה בקול המום.
"יש מישהו שסקרלט לא שכבה איתו?" אוליבר התערב בצחקוק ודילן ומתיו צחקו.
"אתם רק מקנאים," סקרלט הוציאה לעברם לשון.
"ששכבת עם סטיב דומינגס?" אוליבר שאל בהרמת גבה עוקצנית. "כן, תפסת אותנו- מודים באשמה!"
אודרי צחקה.
ניסיתי להיראות כאילו לא אכפת לי מזה שאוסטין מילר עמד לחזור העירה לאחר 4 שנים של היעדרות, התנהגתי בקרירות אל הנושא כשהייתי בחברתם של חבריי אבל בתוכי הרגשתי פרפרים בבטן וחמימות מסוימת כשחשבתי על אוסטין.
אוסטין היה החבר הכי טוב שלי לפני שהוא עזב בפתאומיות לאחר שאביו הועבר למקום חדש בעבודתו; הוא גדל בבית השכן וביליתי איתו הרבה מאוד זמן במהלך הילדות. היינו משחקים ביחד כמעט כול יום, שוחים בבריכה, מציקים למשרתות ולאימהות שלנו, מחטטים בעליית הגג ובחפצים היוקרתיים של הורינו. היינו עושים כמעט הכול ביחד.
כשהתחלנו ללמוד בחטיבת ביניים, התנסינו יחד בעישון סיגריות שגנבנו מאימא שלי ובשתיית אלכוהול לראשונה בחיים שלנו. זה היה מוזר, מלהיב ומרגש; אהבתי להיות עם אוסטין, הוא היה כמוני, מנוכר ממשפחתו ומעט בודד בביתו, שנינו מצאנו זו בזו נחמה מסוימת ונסחפנו לידידות צמודה שבמהלך השנים התחילה להעמיק לאהבה שנקטעה בפתאומיות לפני שהתחילה, לאחר שמשפחתו עזבה את ג'ורדן הילס.
ניסינו לשמור על קשר למשך שנה אבל הקשר בינינו ניתק. שנינו המשכנו בחיים שלנו וכול אחד פנה לדרכו. אני התחלתי לבלות יותר ויותר עם אודרי וסקרלט ומצאתי את עצמי נדחפת ונסחפת לפופלאריות, מסיבות, בחורים ושתייה. הכול קרה כול כך מהר, בהינד עפעף, ולפני שידעתי מה קורה, הייתי בנבחרת המעודדות, אחת הבנות הכי מקובלות בבית הספר והחברה של מתיו וילסון.
אני לא אומרת שזה דבר רע, אבל בזמן האחרון התחלתי להרגיש מיאוס מסוים בחיים שהיו לי, כול המסיבות, השתייה, העישון, הבחורים, הבחורות, בגדי הים, הסירות והספינות שעמדו לרשותנו, הרביצה בחוף במהלך הצהריים, הלילות הארוכים וההשתכרויות הבלתי נגמרות- הכול נראה לי חסר משמעות.
כבר לא הרגשתי התלהבות לקראת שום דבר.
עד ששמעתי שאוסטין עומד לחזור העירה.