אני שונאת, אבל אוהבת
אני שונאת, ואני אוהבת.
אני בוכה, ואני מחייכת.
אני מצטערת, אבל נחושה בדעתי.
ואני שונאת, את אלו שהעזו לפגוע.
ואני בוכה, על אחיי שנפלו חלל.
ואני מצטערת, על הדם שנשפך.
אבל אני אוהבת, ממשיכה לחיות.
ואני מחייכת, לעבר אהובי שם בצד.
ואני נחושה בדעתי, נחושה לשנות.
אז אני שונאת, את כלל הערבים.
ואני בוכה, על קבר שנותר יתום.
ואני מצטערת, על השנאה המבוזבזת.
אז אני אוהבת, משתדלת לא להכליל.
ואני מחייכת, גם הם אנשים.
ואני נחושה בדעתי, נחושה להאמין.
אבל בכל זאת שונאת, את אותם בני דודים.
ובכל זאת בוכה, כי אנשים עוד מתים.
ואני מצטערת, מצטערת שהם בכלל יכולים.
תגובות (1)
אני איתך!! אנחנו חיים ובכל רגע אנחנו מרגישים את החשש החשש למוות! החשש שאולי אדם יבוא עם סכין או אקדח ואפילו רובה, והכל ממני ילקח, זה קשה וכואב, ו ג מעות רבות נשפכות. הפחד הופך להסדר יום. וגם לי נמאס! גם לי נמאס לשמוע את יפי הנפש שאומרים לחוס עליהם. אבל יותר נמאס לי שאני עצמי אין לי מה לעשות נגדם!!