אני מבטיחה שאני ינסה להמשיך הלאה אבל לא מבטיחה שאשכח אותך – פרק רביעי

פרק 4-שאלות שאין להם תשובות!

יומיים עברו מאז שראיתי את הילד הזה,מאז שבעצם באמת דיברתי אם מישהו.
מאז אותו היום אני לא רוצה לצאת לרחוב אבל אמא שלי מכריחה אותי ללכת לבית ספר ולהתחיל לאכול כי אם לא היא תשלח אותי לפסיכולגית ולבית חולים כדי שיכניסו לי אוכל מהיד.
אז לאחר צעקות רבות מצד אמא שלי כמובן ואי תגובה ממני,אני הולכת לבית הספר.
ואני מרגישה זוועה אני בכלל לא רציתי לקום היום בבוקר ולפעמים אני שואלת למה לא מתתי אם דניאל וזהו,הייתי מרגישה יותר שלמה אם הייתי איתו,יותר שמחה,ולא מתאבלת על המוות שלו ונראית כמו איזו אחת שיצאה מקבר כמו שלו.
אבל לא דווקא אותי היו חייבים ולהשאיר אותי בעולם הזה,בעולם שלא שווה בשבילי כלום בלי דניאל?
למה אני לא מתתי?.
כל אלה שאלות שאין להם תשובות.
אז כן הנה אני עכשיו מול שער בית הספר אשר מזכיר לי זכרונות מתוקים וכואבים גם יחד.
הסתכלתי קדימה אל הבית ספר הגדול והמאיים שמולי,עכשיו יתחילו כל ההצגות שעל איך כולם מצטערים ומשתתפים בצערי ומבינים איך אני מרגישה,אבל הכול שקר….
נשמתי נשימה עמוקה ונכנסתי לבית הספר פלאשבקים מדניאל הופיעו לי במידיית אבל אני עצמתי את עיניי והדחקתי אותם בשקט.
לפתע שמעתי צעקות שקוראות בשמי.
לא התייחסתי והתקדמתי אל עבר הכיתה.

כשנכנסתי לכיתה כולם הסתכלו עליי ברחמים ואני רק נעצתי בהם מבט נוקב מבלי לדבר יותר מדי.
גם ככה בכיתה הזאת לא היו לי חברים מלבד…מלבד דניאל.
הסתכלתי על המקום הריק שלצדי,ובהיתי בו כמה דקות.
לפתע הרגשתי ידיים מחבקות אותי חזק ודמעות נופלות על שיערי.
הרמתי את ראשי וראיתי את רפאל אחיו דניאל שנרא כל כך דומה לדניאל במראו.
הוא הסתכל עליי ברוך ואז רק הבנתי בעצם שאני בוכה.
כנראה שגם היה צלצול כי אז ראיתי את המורה מסתכלת עלי ועל רפאל ברחמים.
"טסה,רפאל,אתם רוצים לצאת לבחוץ להירגע?."שאלה אוו ספק אמרה.
הנהנו במהירות ניקינו את דמעותינו ולקחנו את דברנו ויצאנו מהכיתה אבל לא לפני שהבטתי מבט אחרון בכיסא הריק שהיה לצידי שמקומו היה שמור לדניאל.

יצאנו מהמבנה של בית הספר והתיישבנו על הדשא.
לאחר שתיקה נעימה מאוד רפאל אמר:"עבר חודש ואני עוד לא מאמין שהוא לא איתי,תמיד הוא היה רב איתי כשלקחתי את בגדיו מבלי רשות ועכשיו אני מתפלא שאני מתגעגע לזה אני מתגעגע לשיחות שלי על בנות אני מתגעגע להתעצויות שלנו אחד בשני,אני מתגעג אפילו על החפירות שלו אלייך"אמר ואני צחקתי צחוק שבור ומעיניי עדיין ירדו דמעות.
רפאל עדיין נראה שבור אבל השאיר את דמעותיו בעיניו.
לפתע שמעתי קולות צחוק ואז דממה,ואז שמעתי צעדים שבאים לקראתנו.
"טסה,רפאל"שמעתי קול שקורא אלינו מלעמלה והרמתי את עיניי.
ממולי ראיתי את חבריו הטובים של דניאל,מתנאל,שי ואביאל הם התיישבים לידינו ומחזקים לנו את הידיים מבלי לדבר.
הם ודניאל היו כמו אחים הם היו עושם הכול ביחד וברגע שאני נהפכתי להיות החברה של רפאל הפכתי להיות כמו אחותם הקטנה הם תמיד גוננו עליי.
הפנתי את מבטי אליהם וראיתי דמעות קטנות יוצאו להם מהעיניים.
הם הסתכלו עליי ופשוט חיבקו אותי חיבוק חזק ומגונן,בחיבוק הזה הרגשתי בטוחה הרגשתי כמעט כמו שהרגשתי פעם,זה היה חיבוק כל כך מנחם וטוב שזאת הייתה הרגשה כאילו שדניאל כאן במקומם ומחבק אותי.
"היי חבר'ה"שמעתי קול גברי אומר.
הבנים רפפו קצת את חיבוקם אל זרועותיהם עדיין נשארו סביבי,אבל עדיין יוכלתי לראת מבין זרועותיהם אנשים.
הסתכלתי לכיווון הקול ופשוט נפעמתי זה היה…………..