אני מבטיחה שאני ינסה להמשיך הלאה אבל לא מבטיחה שאשכח אותך – פרק 1+2{העלאה שנייה} (אשמח לביקורת בונה)

אז גם את הסיפור הזה כתבתי באתר אחר.
אבל רציתי שייתנו לו צ'אנס גם באתר הזה,אני מקווה שתאהבו אותו כמו שאני אהבתי אותו.
אני יודעת שנראה שהסיפור מתקדם מהר אבל אני יפצה על זה.
ואני גם אשמח לביקורת בונה על הסיפור

פרק 1- אסון

"דניאל בוא כבר"אמרתי מצחקקת ומשכתי את ידו אליי,מנסה לגרור אותו
"אני בא,אני בא"אמר נאנח אחז בידי והחל לרוץ איתי .
רצנו בעודנו מצחקקים על התעלול הקטן שעשינו לחברתי הטובה שיר.
אני לא יגיד לכם מה זה היה בדיוק אבל בואו נגיד שאנחנו עכשיו "בסכנת חיים.”

רגליי שרפו מאמץ הריצה והתחלתי להאט את הקצב ובלבסוף לעצור.
דניאל שידו עדיין הייתה אחוזה בידי עצר גם הוא,שחרר את ידי מאחיזתו, ושם את ידיו על ברכיו והתנשף בכבדות.
עשיתי גם אני כמוהו וניסיתי להסדיר את נשימתי.
ולפתע התחלתי לצחוק, צחוק בלתי מוסבר,ודניאל מיד אחריי.
"אני לא מבין על מה אנחנו בדיוק צוחקים אבל יש לי תאוריה….”אמר והסתכל עליו בעיניו הירוקות היפות.
"שיר"אמרנו יחד והתחלנו לצחוק שוב.
התיישבנו על הספסל הקרוב אלינו.ועדיין לא הפסקנו לצחוק.
מחר היא הולכת כל כך לרצוח אותנו.
רק לחשוב עליה מגיעה למפגש הקטן והמצומצם מאוד שאירגנו לה,היה גורם לצחוק להתחדש.
כמו שהבנתם העצם אין שום מפגש……. טוב לפחות לא בשבילנו,אנחנו הפגשנו אותה עם רפאל אח של דניאל.
שיר ורפאל בעצם מחבבים אחד את השני אבל הם לא מוכנים להודות בזה,אבל אתם תראו מחר היא תבוא אליי ותגיד לי שיש לה חבר חדש,זה כל כך ברור.
לבסוף נרגענו ומחינו את הדמעות צחוקו שהיו על פנינו.
"וואי את חושבת שהריצה הזאת הייתה קשה.חכי למחר"אמר ולא ממש הצליח לסיים את המשפט והתחיל לצחוק שוב.
הסתכלתי עליו בהלם הוא ממש צחק כמו משוגע ונראה כמו אדם שעומד לעשות פיפי מרוב צחוק.
אז כדיי שהוא לא יעשה את זה…….. החטפתי לו סתירה.
הוא הפסיק מיד והסתכל עליי בהלם.
"מה את חושבת שאת עושה?”שאל אותי שפשף את לחייו האדומה, והסתכל אל תוך עיניי החומות.
"מרגיעה אותך"אמרתי מצחקקת.
"ככה מרגיעים את חבר שלך,מה לא יכולת לתת לי נשיקה וזהו?”שאל מעוצבן.
"לא חשבתי על זה באותו רגע"אמרתי עדיין מצחקקת למרות מצב רוחו.
"אהה לא חשבת"אמר מתקרב אליי.
"כן,אתה יודע המוח שלי לא עובד שעות נוספות מאמי"אמרתי מנסה להתחנף אליו.
"לצערי הרב אני יודע"אמר נאנח והתקרב אל פניי עוד יותר.
וליבי הגביר את קצב פעימותיו.
"אני חושב שמגיע לי פיצוי,על עוגמת נפש,לא?”שאל אותי בלחש ופניו ממש קרובות אל פניי.
"על מה חשבת"לחשתי גם אני,והסתכלתי על עיניו בהם אני טובעת בכל פעם מחדש.
הוא לא ענה פשוט הצמיד את שפתיו בחוזקה אל שלי,החזרתי לו נשיקה ותפסתי את שערו בידיי,והצמדתי את ראשו אליי עוד יותר.
הוא נאנח והתרחק מעט מפניי.
"אני אוהב אותך כל כך"אמר והעביר את ידו על לחיי.
צחקקתי ואמרתי:”גם אני אוהבת אותך,אבל עכשיו…..”אמרתי והתרחקתי מפניו:”אני צריכה לחזור הביתה לפני שההורים שלי ישימו לב שאני לא בבית בכלל.”
הוא נאנח ואמר:”את צודקת,את לא יכולה לחטוף עוד עונש מהם.”בכל הזמן שדיבר הוא הסתכל על שפתיי.
"כן,”אמרתי בהסכמה:”אז כדי שאנחנו נזוז"אמרתי לו והזזתי את פניי מטווח ריאתו וקמתי מן הספסל.
"קדימה בוא"אמרתי והושטתי אליו את ידיי כדי שיקום.
הוא תפס את ידי בחוזקה ובמקום לקום משך אותי לשבת על ברכיו ולפניי שנתתי לו אפשרות לדבר הוא הטיח את שפתיו על שפתיי במהירות.
כשהתרחק מפניי,הקים אותי מברכיו וקם גם הוא,תפס את ידי ואמר:”עכשיו אפשר ללכת"
"אתה מטומטם"אמרתי לאחר כמה דקות של שתיקה מביכה.
"מטומטם שאת כבר סובלת אותו שנתיים,וחולה עליו"אמר
"וצנוע"אמרתי מבלי להסתכל עליו כשחיצינו את הכביש מבלי לבדוק עם יש מכוניות.
הריי בדרך כלל בשעה שתיים עשרה בלילה לא תמצא שום מכונית ביישוב הזה.
"בטח,אני יגיד לך את כל הדברים שאני"אמר מאחוריי ואני עדיין לא הסתכלתי עליו,כמו תמיד מעצבנת אותי השחצנות שלו.
"אני חכם,אני חתיך,אני נחמד,אני חמוד,כולם חולים עליי,אני חבר טוב,לפעמים מעצבן וקצת יהיר.”אמר לבסוף.
"אתה מתכוון למאוד יהיר.”אמרתי והסתובבתי אליו ועמדתי לא תזוזה באמצע הכביש.
הוא התקדם אליי חייך חיוך קטן ואמר:”טוב נו לצערי הרב אני חייב להודות בזה,אני חולה על עצמי"
"לא חשבתי אחרת"אמרתי תוך כדי נענוע ראש.
הוא ליטף את שערי ושם את ידו על מותני התקרב אליי ונישק אותי,שם באמצע הכביש,נשיקה בלתי נשכחת.
לפתע אורות סנוורו אותנו ונשמע צפירת מכונית חזקה.
לא קלטתי מה קרה,אבל דניאל הבין במהירות ומיהר לחבק את גופיבחוזקה ולגונן עליי.
המכונית פגעה בנו כנראה כי לפתע הרגשתי כאב בלתי נסבל בכל גופי
ושמעתי אלפי אנשים צועקים ואמבולנסים.
"הוא מת,הוא מת"שמעתי כמה אנשים אומרים.
לא הבנתי עדיין מה קרה,ולא הבנתי את מילותיהם מוחי לא פעל באופן ברור.
התאמצתי הרבה זמן בכדי להבין מי זה הילד הזה שהם צועקים שהוא מת.
בסופו של דבר מוחי שלך לי את התשובה.
זה היה דניאל.
ומאז ראיתי שחור

פרק 2-הוא מת?

פרק 2-דניאל
פתחתי את עיניי במהירות,וכך גם סגרתי אותם מן האור המסמא שהיה בחדר לא הצלחתי לראות מבלי להסתנוור.
ואז פתחתי לאט לאט את עיניי,ממצמצת בכאב מן האור הבוהק ולבסוף עיניי התרגלו לאור ונפקחות עוד יותר.
הסתכלתי על איפה שאני נמצאת.
זה היה חדר קטן ולבן שבו היה כיסא לבנבן מעץ אחד ושידה קטנה.
"דניאל?"צעקתי אל תוך החדר מתקווה שהוא יצוץ איפה שהוא,אבל לא.
הרמתי את ידי הקטנה והעדינה אל ראשי ושהורדתי אותה,שמתי לב שמחוברת אליה מחט.
הסתכלתי על המחט בבלבול ואז הסתכלתי לשמאלי,ממולי נגלתה מוכנת אינפוזיה,ומוניטור לפעולות הלב שלי.
רגע,אני בבית חולים אבל איך.
ניסיתי לשחזר את אירועי הערב האחרון אבל לא ממש הצלחתי להיזכר בו.
לפתע נפתחה הדלת וממנה נכנס איש עם מדים כחולים וחלוק לבן,כנראה הרופא.
"אני רואה שהתעוררת."אמר בחיוך.
"כן."אמרתי מבולבלת.:"אבל אתה מוכן להסביר לי מה אני עושה כאן?"
"את לא זוכרת."שאל וחיוכו ירד מפניו והוא נראה רציני יותר משהיה.
הוא התיישב על הכיסא הלבן הקטן שלצידי החזיק את ידי ואמר:"אני מצטער."
"מה?"שאלתי אותו בבלבול.
"אתמול הייתה לך תאונת דרכים,מכונית פגעה בך ובחבר שלך.דניאל?"שאל
הנהנתי לו באיטיות לא מסוגלת לדבר ועיניי פעורות לגמריי.
"את הצלחת להינצל בנס,וגופך לא סבל פגיעות קשות כל כך,לעומת זאת החבר שלך שגונן עלייך בגופו ואני צריך לומר שזה מעשה אמיץ לגמריי סבל מפציעות קשות עוד יותר,
הוא נכנס לחדר ניתוח לאחר ששבר שתיי צלעות ואת רגלו,וליבו הפסיק לפעום פעמיים,ופעמיים הצלחנו להציל אותו,אבל בפעם השלישית ליבו עצר ולא חזר לפעום יותר."אמר והסתכל עליי בפנים עצובות.
ליבי המהיר את פעימותיו,ושמעו זאת מהמוניטור.
"רגע אז מה אתה אומר בעצם?"שאלתי אותו כשעניי מעקצצות,ודמעה בוגדנית אחת יצאה מעיני.
"אני אומר,שהוא מת,הוא מת,תרזה,ואני מצטער על אובדנך."אמר
"לא,לא אתה משקר"אמרתי במהירות כאחוזת טירוף וליבי המהיר את פעימותיו עוד יותר.
המוניטור קפץ במספריו.
"אני מבקש שתרגעי תרזה אם לא יקרא לך נזק בלתי הפיך"אמר הדוקטור.
"לא אכפת לי,"אמרתי והמוניטור ציפצף מהר יותר:"לא אכפת לי אני רוצה את דניאל"אמרתי והתחלתי לבכות,וליבי המהיר את פעימותיו עוד יותר ואני הרגשתי חולשה בכל הגוף כאילו שכבר אין לי עוד שליטה על מה שאני אומרת.
"איפה דניאל,דוקטור תגיד לי את האמת,הוא לא מת נכון"שאלתי אותו.
"הוא מת ואת עכשיו צריכה להירגע לפני שתמותי מהתקף חרדה היסטרי.
"לא מעניין אותיי."צעקתי עליו.
והוא נרתע ממני וקם מכיסאו במהירות.
הוא פתח את הדל הוציא את ראשו וצעק שיביאו אחות במהירות.
"איפה דניאל?"שאלתי אותו שוב
"איפה דניאל אני רוצה את דניאל"אמרתי ובכיתי כמו ילדה קטנה.
וליבי הגביר עוד יותר את םעימותיו והרגשתי שהוא כבר עלול לצאת מחזי.
קירבתי את ברכיי אליי והתנדנדתי לאט לאט,ותוך כדי שאני מלמלת את שמו של דניאל בכל פעם.
לפתע הופיעה אחות והסתכלה על המניטור שלא הפסיק להרעיש.
היא התקדמה אליי ובידה היה מחט ענקי.
עיניי נפערו מגדלו ושהיא התקרבה אליי נרתעתי ממנה.
היא תפסה אותי בחוזקה אני ניסיתי להתנגד אבל לפתע הרגשתי עיקצוץ קל בכתפי הימנית.
ואז נפלתי הרצה על המיטה.
האחות תפסה אותי והכיסתא אותי בשמיכה.
מעיניי הכבדות ייצאו כמה דמעות,ולאחר כמה דקות נרדמתי שאני ממלמלת את שמו של דניאל.
אני לא מאמינה שהוא מת ואני גם לא האמין לזה הרי דניאל לא היה מוותר עליי נכון.
הוא לא היה מוותר עלינו.
עליי.
הוא פשוט לא מת נכון?