אני מבטיחה שאני ינסה להמשיך הלאה אבל לא מבטיחה שאשכח אותך – פרק שני
פרק 2-דניאל
פתחתי את עיניי במהירות,וכך גם בגרתי אותם מן האור המסמא שהיה בחדר לא הצלחתי לראות מבלי להסתנוור.
ואז פתחתי לאט לאט את עיניי,ממצמצת בכאב מן האור הבוהק ולבסוף עיניי התרגלו לאור ונפקחות עוד יותר.
הסתכלתי על איפה שאני נמצאת.
זה היה חדר קטן ולבן שבו היה כיסא לבנבן מעץ אחד ושידה קטנה.
"דניאל?"צעקתי אל תוך החדר מתקווה שהוא יצוץ איפה שהוא,אבל לא.
הרמתי את ידי הקטנה והעדינה אל ראשי ושהורדתי אותה,שמתי לב שמחוברת אליה מחט.
הסתכלתי על המחט בבלבול ואז הסתכלתי לשמאלי,ממולי נגלתה מוכנת אינפוזיה,ומוניטור לפעולות הלב שלי.
רגע,אני בבית חולים אבל איך.
ניסיתי לשחזר את אירועי הערב האחרון אבל לא ממש הצלחתי להיזכר בו.
לפתע נפתחה הדלת וממנה נכנס איש עם מדים כחולים וחלוק לבן,כנראה הרופא.
"אני רואה שהתעוררת."אמר בחיוך.
"כן."אמרתי מבולבלת.:"אבל אתה מוכן להסביר לי מה אני עושה כאן?"
"את לא זוכרת."שאל וחיוכו ירד מפניו והוא נראה רציני יותר משהיה.
הוא התיישב על הכיסא הלבן הקטן שלצידי החזיק את ידי ואמר:"אני מצטער."
"מה?"שאלתי אותו בבלבול.
"אתמול הייתה לך תאונת דרכים,מכונית פגעה בך ובחבר שלך.דניאל?"שאל
הנהנתי לו באיטיות לא מסוגלת לדבר ועיניי פעורות לגמריי.
"את הצלחת להינצל בנס,וגופך לא סבל פגיעות קשות כל כך,לעומת זאת החבר שלך שגונן עלייך בגופו ואני צריך לומר שזה מעשה אמיץ לגמריי סבל מפציעות קשות עוד יותר,
הוא נכנס לחדר ניתוח לאחר ששבר שתיי צלעות ואת רגלו,וליבו הפסיק לפעום פעמיים,ופעמיים הצלחנו להציל אותו,אבל בפעם השלישית ליבו עצר ולא חזר לפעום יותר."אמר והסתכל עליי בפנים עצובות.
ליבי המהיר את פעימותיו,ושמעו זאת מהמוניטור.
"רגע אז מה אתה אומר בעצם?"שאלתי אותו כשעניי מעקצצות,ודמעה בוגדנית אחת יצאה מעיני.
"אני אומר,שהוא מת,הוא מת,תרזה,ואני מצטער על אובדנך."אמר
"לא,לא אתה משקר"אמרתי במהירות כאחוזת טירוף וליבי המהיר את פעימותיו עוד יותר.
המוניטור קפץ במספריו.
"אני מבקש שתרגעי תרזה אם לא יקרא לך נזק בלתי הפיך"אמר הדוקטור.
"לא אכפת לי,"אמרתי והמוניטור ציפצף מהר יותר:"לא אכפת לי אני רוצה את דניאל"אמרתי והתחלתי לבכות,וליבי המהיר את פעימותיו עוד יותר ואני הרגשתי חולשה בכל הגוף כאילו שכבר אין לי עוד שליטה על מה שאני אומרת.
"איפה דניאל,דוקטור תגיד לי את האמת,הוא לא מת נכון"שאלתי אותו.
"הוא מת ואת עכשיו צריכה להירגע לפני שתמותי מהתקף חרדה היסטרי.
"לא מעניין אותיי."צעקתי עליו.
והוא נרתע ממני וקם מכיסאו במהירות.
הוא פתח את הדל הוציא את ראשו וצעק שיביאו אחות במהירות.
"איפה דניאל?"שאלתי אותו שוב
"איפה דניאל אני רוצה את דניאל"אמרתי ובכיתי כמו ילדה קטנה.
וליבי הגביר עוד יותר את םעימותיו והרגשתי שהוא כבר עלול לצאת מחזי.
קירבתי את ברכיי אליי והתנדנדתי לאט לאט,ותוך כדי שאני מלמלת את שמו של דניאל בכל פעם.
לפתע הופיעה אחות והסתכלה על המניטור שלא הפסיק להרעיש.
היא התקדמה אליי ובידה היה מחט ענקי.
עיניי נפערו מגדלו ושהיא התקרבה אליי נרתעתי ממנה.
היא תפסה אותי בחוזקה אני ניסיתי להתנגד אבל לפתע הרגשתי עיקצוץ קל בכתפי הימנית.
ואז נפלתי הרצה על המיטה.
האחות תפסה אותי והכיסתא אותי בשמיכה.
מעיניי הכבדות ייצאו כמה דמעות,ולאחר כמה דקות נרדמתי שאני ממלמלת את שמו של דניאל.
אני לא מאמינה שהוא מת ואני גם לא האמין לזה הרי דניאל לא היה מוותר עליי נכון.
הוא לא היה מוותר עלינו.
עליי.
הוא פשוט לא מת נכון?
תגובות (0)