אני לעולם לא אפסיק לאהוב אותך

זה היה פתאום, משהו בך השתנה.
כשנישקתי אותך נרתעת ולא ישירת לעברי מבט. "אנחנו חייבים להיפרד," אמרת. כבר כללת את שנינו באמרתך ולא הגבת למראה פניי הקודרים. לא יכולתי לפצות את פי או להגיב המילה היחידה שעלתה על שפתיי הייתה 'למה'. המילה באה בכאב רב ואפילו נשברה באמצע, נמשכה בכוח מהלב והחליקה החוצה בעדינות שברירית. את שברת אותה. "אני כבר לא אוהבת אותך," אמרת בשקט. המשכת לבהות ברצפה ואפילו דמעות לא זלגו מעינייך. "זה לא יהיה פייר להמשיך מערכת יחסים כזאת אתה מבין?" המשכת לפגוע עוד ועוד לא יכולתי לשאת עוד את המילים הקשות. קמתי בבת אחת. רק אז הואלת להרים אלייך את ראשך. "אני לא מצפה שתבין עכשיו, רק שתקבל את זה."
לא קיבלתי, לא יכולתי לקבל את העובדה שעכשיו תלכי. שעכשיו אני לבד.
הפעם הראשונה בה אמרת את השם שלי הייתה כשנפגשנו. עמדת על יד הברזייה בבית הספר וביקשת שאזוז. "אלכס," אמרת. "יש עוד אנשים סביבך." אמרת את זה בתקיפות כה רבה שנבהלתי. הכדור שהזרועה אחזה נפל והתגלגל קדימה. כאילו ביקש שאמשיך.
אבל לא הקשבתי לכדור ונשארתי לעמוד על יד הברזייה כששתית. "נו?" שאלת בחוסר סבלנות.
"איך את יודעת את השם שלי?" שאלתי. "מזאת אומרת? אחד הילדים קרא לך קודם אז שמעתי," אמרת- פנייך הפכו למעיין מרקם ורדרד רך. את הסמקת אז ומצאת לך מפלט שהפיל אותך בפח.
"אף ילד לא קרא לי מקודם."
ואז זה קרה.
כמו קומדיה רומנטית סוחפת המשכנו להיפגש עוד ועוד הקשר בנינו היה הדוק כל כך שחשבתי שלעולם לא אוכל להיות מאושר יותר. דיברנו על הכל. משפחה, חברים, העולם הגדול. סיפרת לי סודות ואני לך. אמרתי לך כל יום בוקר טוב או שאני אוהב אותך.
מה עשיתי? אמרתי לך משהו רע? פגעתי בך אי פעם?
את היית העולם שלי.
תמיד קראת לי אל או אלכסיס או אלכסנדר. אף פעם לא אלכס.
הפעם השנייה בה אמרת את שמי היה עכשיו. לא רציתי לשמוע את שמי שוב, לא רציתי שתסגרי את המעגל. "אלכס, אני מצטערת."
ואז קמת מהספסל והלכת באטיות,כאילו רצית שאביט בך הולכת ממני.
המשכתי להסתכל עד לנקודה בה לא ראיתי אותך.
"אני אוהב אותך," לחשתי.
ידעתי שלא תשמעי ממרחק כה רב.
הרוח, העצים ואני היו היחידים ששמעו אותי.
לא אף אחד אחר.