אני לא מאמינה שזה קרה לי פרק 3

"נו אוריאן חכי רגע" לירן לא הפסיק לקרוא לי
"מה?" הסתובבתי אליו
"מה יש לך?"
"אין לי כלום"
"אז למה הלכת ככה??"
"כי נמאס לי מהקנאה המיותרת שלך כל פעם שאני רק פוזלת לכיוון מישהו ישר אתה מתחיל עם העצבים שלך והחקירות שלך ונשבר לי מיזה ,כל הידידים שהיו לי התרחקו בגלל שכל שפעם שהיינו מדברים היית נותן להם מבט והם ישר היו בורחים ודי נמאס לי מיזה"
"אני נורא מצטער שבתור חבר שלל אני חושב שאני צריך להיות הגבר היחיד בחיים שלך"
"הגבר היחידי בחיים שלי מה אנחנו התחתנו ולא ידעתי??
אין בעיה אתה רוצה ככה אז סבבה אני חושבת שבתור החברה שלך אני צריכה להיות הבת היחידה בחיים שלך סבבה? בלי כל ה"ידידות" שלך שרק מחכות לרגע שנפרד"
"זה ממש לא אותו דבר"
"למה לא?, כי אתה בן ואני בת??"
"כן! זה בדיוק הסיבה"
"סבבה אז אני לא מקבלת את הסיבה הזאת ומעכשיו אם אתה מתכוון להמשיך להיפגש עם ה"ידידות" אז אני מתכוונת להמשיך להיפגש עם הידידים שלי ולא תהיה לך שום זכות להגיד לי אם אני יכולה או לא" ופשוט הסתובבתי והלכתי.
ההלכתי למקום היחידי בבית ספר שיכול להרגיע אותי מאחורי הבניין של בית ספר יש עץ גדול וישן שתמיד הייתי נרגעת כשהייתי הולכת אליו אז הלכתי לשם להירגע ושם ראיתי את עידן בהתחלה לא ידעתי אם להתקרב או לא אבל משהו בי אמר לי ללכת.
התקדמתי לכיוונו והתיישבתי לידו ובאותו רגע הוא פשוט קם והלך.
לא הבנתי למה הוא הלך ואת האמת שאפילו קצת נעלבתי
מה הקטע שלו??