אני לא בוחרת להיות מאוהבת פרק 36- פרק אחרון

נ.מ רומי
ישבתי עם אח של עומר, בבית חולים מחכים לתוצאות. כל פעם שאחד הרופאים יצא, שנינו קפצנו, אבל לא, הם לא אמרו כלום, כששאלנו מה מצבו הם אמרו שהם עושים את כל מה שאפשר.
עכשיו אני מבינה, שכל הזמן הזה בעצם עומר רק דאג לי, ואני לא ניצלתי אותו כמו שצריך. עומר עכשיו בין חיים ומוות, הוא גוסס, יש מצב שאני לא אוכל לראות אותו יותר, שאני לא אוכל לנשק אותו יותר.
ואני, את כל הזמן שהייתי יכולה להיות איתו, בזבזתי בלשכנע את עצמי שאני אוהבת מישהו אחר.
אין מה לעשות, אני לא בוחרת להיות מאוהבת, אני מאוהבת בעומר ולא בדניאל, והאמת אני ממש מלאת מזל שאני מאוהבת בעומר, הוא פשוט בן אדם מדהים ויש לו עוד הרבה מה לתת לעולם.
אסור לו, אסור לו למות, אני לא אתן לזה לקרות …
אחד הרופאים יצא, הוא אמר שעומר עדיין לא בהכרה ורק אחד מאיתנו יכול להכנס
"תכנסי את, הוא אוהב אותך והוא צריך אותך עכשיו .. אני זה שהביא למצב הזה בכלל" הוא אמר
"לא, זו אני, אם אני לא הייתי באה עומר לא היה מקבל כדור" אמרתי והרגשתי רע עם עצמי. למה, למה פשוט לא יכולתי להקשיב לעומר ? למה הייתי חייבת ללכת אחריו ?
"לא נכון, הוא היה יורה בשנינו כי הוא היה מגלה שעשינו תוכנית ביחד, ואז לא היה אף אחד שיזמין אמבולנס, והיינו מתים שם. עכשיו לכי, תהיי איתו .." הוא אמר. ניחשתי מה הוא רוצה להגיד. הוא בטח רצה להגיד לי ללכת להיות איתו, כי יש סיכוי שזה הזמן האחרון שלי איתו.
נכנסתי לחדר, הרופאים יצאו.
התיישבתי ליד עומר והחזקתי לו את היד
"וואוו עומר, איך אני אסכם את השנה הזאת ? השנה עם הרגעים הכי טובים והכי רעים שקרו לי ? אני רק אסכם אותה בדר אחד- אני מטומטמת" אמרתי
"אני מטומטמת כי במקום להיות איתך, הייתי עם מישהו אחר, ניסיתי לשכנע את עצמי שאני לא מאוהבת בך, ולבסוף, הגענו למצב הזה …" הוספתי
"בבקשה עומר, בבקשה תלחם, יש לך עוד הרבה אושר לחלק בעולם הזה, התפקיד שלך כאן עוד לא נגמר, אתה צריך להעלות לעוד הרבה אנשים חיוכים, בדיוק כמו שעשית לי" אמרתי והתחלתי לבכות. נישקתי את שפתיו ברכות, מבינה שאולי זו תהיה הפעם האחרונה. המכשיר התחיל לצפצף וכמה רופאים נכנסו לחדר
"תצאי, עכשיו !" הם צעקו
ויצאתי, בוכה.
ישבתי בחוץ בוכה בכי נוראי, נזכרתי בכל מה שאני ועומר עברנו ביחד, ולא עברנו מספיק, הוא לא יכול למות, פשוט לא יכול …

~באמת אהבת אותו ? עומר שאל (קטע מהעבר)
כן, הוא היה האהבה הראשונה לי, הנשיקה הראשונה שלי והכל היה מתוך ניצול.
ואני כמו מטומטמת חשבתי שזה אמיתי
זה לא אשמתך שהוא מטומטם, את תמימה את לא ראית
בטח תמימה … יותר טיפשה שמאמינה בדבר שלא קיים
מה ? הוא שאל
אהבת אמת
חכיתי מלא זמן לאהבה הראשונה שלי, חיכיתי לתת את הנשיקה הראשונה שלי למישהו מיוחד, עכשיו הבנתי שזה סתם, שחיכיתי לכלום
אני לא רוצה לשמוע אותך אומרת את זה הוא אמר והוסיף:
זה רק האהבה הראשונה שלך, לא קרה כלום אם היא לא הייתה מוצלחת, זה ממש לא אומר שזאת האהבה היחידה שתהיה לך, פשוט התאהבת בבחור הלא נכון

~אז למה צעקת עליי ? הוא שאל
כי עצבנת אותי. אמרתי
לא באמת התכוונת לזה ?
נראלך ? עניתי והוספתי:
ואתה ? באמת התכוונת לזה ?
כן מה עשיתי לא בסדר ? הוא שאל
מה קרה ל'אני לא חבר שלך אני מורה שלך' וכל אלה ?
בקשר לזה … הוא אמר והתקרב אליי
מה ..? שאלתי והוא נישק אותי

(חזרה לזמן, אלה היו זכרונות שלה)
חייכתי חיוך קטן, הנשיקה הראשונה שלי ושל עומר …
אחד מהרופאים יצא, אני ואח של עומר השתתקנו, לפני זה גם היה שקט מוחלט, אבל כל אחד דיבר עם עצמו (בראש כזה, כמו שאני חשבתי עכשיו ?)
עכשיו הכל הוקפא, כאילו הזמן נעצר. לא חשבתי על כלום, והרופא, לא אמר כלום, פשוט כולנו הסתכלנו אחד על השנייה כאילו קפואים, לא יודעים מה להגיד ומפחדים. לבסוף, הרופא אמר ..

~כעבור שישים שנה ~
התעוררתי לבוקר שטוף שמש. היום הנכדים שלי באים לבקר אותי. אמרתי להם שאני הולכת לעשות להם הפתעה.
נשמע צלצול בדלת
"שלום סבתא רומיי !" לירון אמר
"שלום לירון ומאי" אמרתי להם
לירון בן חמש, מאי בת שבע.
"טוב אתם באים ?" שאלתי
"כן סבתא, לאן הולכים ?" מאי שאלה אותי
"להכיר משהו חשוב" אמרתי
"טוב, אתם באים לאוטו ?" שאלתי
"כן !" הם צעקו והתיישבו מאחורה, חגרתי אותם והתחלתי לנסוע
"סבתא …" מאי שאלה אותי
"מה אנחנו עושים כאן ?" היא שאלה
"אני רוצה שתכירו מישהו חשוב מאוד"
"אבל למה כאן ?" לירון שאל אותי
"כי לא עצוב, זה סיפור שמח, על אהבת אמת" אמרתי
"סיפור שמח על אהבת אמת בבית קברות ?" מאי שאלה אותי
"בואו ילדים, אני אספר לכם" אמרתי וחיפשתי את הקבר שאני כל הזמן באה לבקר, הקבר שאני תמיד מרגישה את אהוב חיי לידו, שאני שם אני תמיד מרגישה אותו איתי .. כן, זה הקבר של עומר. עומר לא שרד, הוא הציל אותי ומת … בגלל הבשורה הקשה, אח שלו, גיא, החליט לעשות שינוי בחייו … בגלל כל מה שקרה הוא הפסיק לרצוח, והתחיל להיות רופא, כדי לרפות אנשים … ואני, היו לי את השלוש שנים הכי קשות בעולם, שלוש שנים לא הצלחתי לעכל את הבשורה. מצאתי את הקבר, הקבר שלחד את עיני, של הבן אדם הכי מדהים ..
"ע..ו..מ…ר ? מי זה ?" מאי אמרה כשהיא מתקשה לקרוא את האותיות על המצבה
"בואו אני אספר לכם" אמרתי והושבתי אותם עליי
"זה לא סיפור עצוב, זה סיפור שמח, עומר, הוא מישהו שאהב אותי מאוד, והקריב את חייו, למעני" אמרתי
"מה שמח בזה ?" מאי שאלה
"מה ששמח בזה, זה שגיליתי בן אדם מדהים, שבזכותו אתם ואני כאן היום … מה ששמח בזה זה לא שהוא מת, מה ששמח בזה זה הזמן המדהים ששנינו עברנו ביחד, הוא היה בן אדם מקסים" אמרתי
"ואיך הוא היה נראה ?" מאי שאל האותי ולירון גלגל עיניים
"הוא היה יפה תואר" אמרתי.
"סבתא, על שמו נקרא אבא שלנו, עומר ?" לירון שאל והנהנתי
"איך הוא מת ? איך הוא הציל אותך ? הוא נלחם ?" לירון שאל
"הוא נלחם עליי, על החיים שלי, בלי שידעתי מזה … הוא היה בן אדם מדהים" אמרתי והוספתי:
"הוא היה פשוט גיבור.