אני לא בוחרת להיות מאוהבת פרק 23- הוא זה אני

נ.מ רומי
—יום ראשון—
קמתי בבוקר, שמחה כהרגלי, בזמן האחרון עומר גורם לי להיות הכי מאושרת …
נכנסתי לכיתה, ראיתי עומר כבר מחמד, כנראה מרוב שילמתי הגעתי באיחור
"רומי, למה את מאחרת ?" הוא שאל וחייכתי
"אפשר להסביר לך אחר כך ?" שאלתי
"שבי במקום" הוא אמר בקול מיואש, אך כשתיישבתי במקום ראיתי אותו מחייך אליי חיוך קטן
הוא נתן עבודה ואמר:
"רומי צאי החוצה להסביר לי למה אחרת" ויצאתי.
"היי" אמרתי והוא נישק אותי
"יש פה כיתות יכולים לראות אותנו !" אמרתי והתנתקתי ממנו
"אז .. מה רצית ? לא באמת רצית לכעוס עליי שאחרתי נכון ?" שאלתי
"לא, יש לך פרוטקציות … אבל שזה לא יקרה שוב" הוא אמר וצחקתי
"רוצה לבוא אליי היום בערב ? הכנתי לך הפתעה .." הוא אמר
"סבבה מתי ?" שאלתי
"19:30" הוא אמר
"את יודעת איזה יום היום ?" הוא שאל ועשיתי פרצוף שואל
"אנחנו חודש ביחד" הוא אמר וחייכתי. שיט ! שכחתי מזה לגמרי ! מה אני יקנה לו ?! אוףף זה מה שקורה שלא מכירים מספיק טוב את החבר … לא יודעים מה לקנות לו מתנה !
"נכון" אמרתי וחייכתי מנסה להסתיר את זה ששכחתי מזה לגמרי. הזמן עבר כל כל מהר, לא הרגשתי שעבר חודש, להפך, בכלל לא ספרתי את הימים, רציתי שהם יהיו יותר ארוכים כדי שיהיה לי יותר זמן איתו … אני מאושרת.
"טוב אני צריכה לחזור לכיתה" אמרתי ונכנסו
התיישבתי במקום מנסה לחשוב על מה אפשר לקנות לו.

–אחרי הבית ספר–
הלכתי לקניון למצוא לו שם מתנה. קניתי לו כוס ענקית ומיליתי אותה המלא לבבות שוקולד ועוד כל מיני ממתקים חמודים שמתאימים. קניתי מלא בלונים של לב, ובלונים רגילים בצבע לבן.
מה עוד אפשר לקנות לו ?
אני יודעת ! נכנסתי לחנות בגדים וקניתי לו כמה דברים, לפי המידה שאני חושבת שהוא ולפי הבגדים שהוא מתלבש ידעתי מה לקנות. מקסימום יש פתק החלפה
כשיצאתי מהקניון, ראיתי את דניאל בחוץ מעדן ועליו את הבלונדה
הוא הסתכל עליי ואני עליו ומבטינו התלכדו. המשכתי ללכת כאילו לא קרה כלום.
החלטתי לנתק איתו את הקשר. הוא חמוד והכל אבל אנחנו כל הזמן רבים ורק סובלים מזה ומיהו שיגיד לי עם להיות ועם מי לא ?!

—19:00—
המונית צפצפה לי בחוץ
"לאן את הולכת ?" אמא שלי שאלה
"לצאת עם שיר" עניתי והיא הנהנה. שיר ואני כבר חברות ממש טובות. היא כמו אחות בשבילי. עוד לא סיפרתי לה עומר עומר אבל .. אני מתכוונת לספר
ביום שלישי נצא מהבית ביתשע בבוקר" היא אמרה ונזכרתי, שביום שלישי יש את ההסברה של יואבי, אחי הקטן. רצחו אותו, אף אחד לא יודע למה ואיך, פשוט גופתו נמצאה …
זה היום היחידי שבאמת המשפחה מאוחדת, מול הקבר של יואבי. מאז שהוא נפטר ההורים שלי רבים בלי סוף, ומאשימים אותי בהכל. המקום היחידי שאנחנו מאוחדים באמת זה ליד הקבר שלו, בלי מילים, זה מוזר אבל אנחנו מרגשים שהוא פשוט לידנו.
נכנסתי למונית, התיישבתי מאחורה וההסברתי לנהג לאן צריך להגיע. כשהוא הגיע, לקחתי את כל הדברים שקניתי לעומק וצילצלתי בדלת.
"הפתעה !" צעקתי שהוא פתח ימלא עליי כותרת אדומים נפלו עליי.
"מה …?" אמרתי. הייתי בהלם. הוא מדהים. המתנ ה שלי היא כלום בשבילו.
כל הקירות היו מקושטים הקישוטים ורודים אדומים ולבנים. על כל פינה כלשהי שהיה אפשר היו קשורים מלא בלונים בצבע אדום ולבן, על השולחן היה שני נרות והמון אוכל, וכמה ורדים אדומים. עומר היה לבוש חגיגי, שם בושם שגרם לי להמשך אליו.
על הספה היו מלא שקות בגדים, לא י הייתי בהלם. טוב יותר נכון הייתי נבוכה, אף פעם לא היה לי חבר ואני לא יודעת מה לקנות במצבים כאלה, ומה שקניתי לו היה נראה כלום לעומת זה.
"למה הוא הבאת לי את זה ?" הוא שאל והרגתשי מבוכה, לא ידעתי מה לענות לו
"את לא יודעת בחודש שלנו ביחד רק הבן צריך להביא ?" היא אמר וחייכתי
התיישבתי על הספה, עומר הביא בקבוק יין.
"אני לא שותה" אמרתי
"אני יודע" הוא אמר להוציא מיץ פטל
"חח למה זה ?" שאלתי
"זה הדבר הכי קרוב שמצאתי ליין שהוא לא מגעיל" הוא אמר וחייכתי
"כדי שתרגישי לרגע בגיל שלי" הוא אמר ונישק אותי
התנקשנו חצי שעה ואז התחלנו לאכול. אחרי המון המון אוכל, עומר אמר:
"יש גם קינוח"
"לא אתה רציני ? אני מפוצצת !" אמרתי
"לא אדמתי שאכלת כמו חזירה" הוא אמר והעפתי לו מכה קטנה בראש
"טוב נחכה עם הקינוח" הוא אמר
"מי בישל ?" שאלתי
"אני במו ידיי" הוא אמר וחייך
"ידי זהב" אמרתי והוא חייך
"טוב אז עד שיתחיל להגיע לי תאבון בוא נדבר, אני איתך כבר חודש ואני בקושי מכירה אותך" אמרתי
"טוב אז אני עומר פרץ, מורה בבית ספר שמנהל רומן עם תלמידה. מה עוד יש להכיר ?" הוא שאל וצחקתי
"נו תספר לי על עצמך, מה אתה אוהב לעשות, לאכול" אמרתי
"טוב אז אני אוהב מאוד כדורגל, ואני אוהב כל אוכל אפשרי" הוא אמר
"רואים" אמרתי
"אתה לא אוהב אנגלית ?" שאלתי
"לא, הייתי צריך תכסף" הוא אמר
"ומה עם משפחה ?" שאלתי
"רגע, קודם תספרי לי על עצמך" אמרתי

נ.מ עומר
זה ההזדמנות שלי, להגיד לה מאיפה אני בא. היא לא תעזוב אותי, אם היא אוהבת אותי היא לשאר איתי… לא משנה מאיפה אני …
"אז אני רומי לוי, אוהבת לשיר ולרקוד ומתה על אוכל חריף" היא אמרה
"חריף ? איכס" אמרתי
"לא אמרת שאתה אוכל הכל ?" היא שאלה
"כמעט הכל" עניתי
"ומשפחה ?" שאלתי
"סתם, אח שלי נפטר, משארים שנרצחו אותו לפי הסימנים אבל לא יודעים מי הרוצח, מאז המשפחה שלנו התפרקה, ההורים שלי כל הזמן רבים ומחםשים מישהו להאשים אז הם משאשימים אותי, אז אני מעדיפה לא להיות בבית" היא אמרה
כל כך כאב לי לשמוע את זה, ולחדוב שאל שלי עשה את זה למשפחה אחרת זה בלתי ניתן לקליטה, הוא גרם למשפחה לההרס, אני בחיים לא אסלח לא על זה
"איך קוראים להורים שלך ?" שאלתי
"דנה ואבי" היא אמרה ובלעתי רוק
"ואיך קראו לאח שלך ?" שאלתי
"יואב" היא אמרה.
לא. אסור לה, אני לא יכול לספר לה, אסור לה לדעת שאח שלי, הוא זה שהרס את המשפחה שלה, הוא זה שרצח את אח שלה, הוא זה שבגללה אין לה אח, ואח שלי זה כמוני, אח שלי זה קופי אני … הוא זה אני