אני לא אשם- פרק שני.

שתי כוסות קפה, שולחן קטן ושני כיסאות מפרידים בינינו.
"למה חזרת?" היא שואלת, מצחה מיתקמט בבילבול.
"אני לא יודע." אני עונה בכנות.
כל חלק בי רוצה לקפוץ, לזרוק את הקפה לעזאזל ולנשק אותה, אני רוצה להצמיד אותה אליי ולשמוע את פעימות הלב שלה מאיטות עד שהן חוזרות לקצבן הרגוע, אני רוצה להרים אותה ולהרגיש את מותניה מתכווצות תחת ידי כשהיא צוחקת, אבל אני לא יכול.
האומץ שהעניק לי האלכוהול מתפוגג, אני כל כך מטומטם.
"מעניין." היא עונה.
מצחיק שפעם היא הייתה כל כך חסרת אונים, והיום… היא זרקה אותי מהבית שלה.
"אני פשוט…" אני אומר. "רציתי לראות אותך."
"אתה רואה אותי עכשיו." היא משלבת את ידיה.
"אתה יפה." אני מצליח לחייך. "וממכרת, אני מניח שבגלל זה התאהבתי בך."
"אוקיי." היא עונה.
אוקיי? אריאנה הישנה הייתה נותנת לי לנשק אותה, או ללכוד אותה בזרועותיי.
"השתנית," אני מציין. "פעם היית אחרת."
"גם אתה השתנית." היא עונה, מעבירה את ידיה בשערי. "למה שתית?"
זה עוד שינוי, והוא נגרם באשמתי.
פעם היא לא הייתה מזהה ריח של אלכוהול.
"רציתי להיזכר בפעם; את, אלכוהול, סיגריות…"
"ממש פגישת מחזור." היא אומרת, בלי לחייך.
"עכשיו רק חסר שתיתני לי לנשק אותך." אני אומר מהר.
חיוך מר עולה על שפתיה. "לא תודה, הספקת לי."
"נשאר לי אלכוהול…" אני נותן לה אותו.
היא מסתכל בי בגועל לפני שמוזגת את האלכוהול לכוס.
"מה זה?"
"שמפניה."
"רצית לחגוג?" היא מגחכת ושותה, ואז נרתעת "איו, זה דוחה."
"לא כולנו עשירים." אני אומר, היא ממשיכה לשתות.
אני חושב שהיא מתחילה להישתכר, אבל אני לא בטוח.
"היי?" אני שואל, היא מסתכלת בי.
כן, היא שיכורה, רואים זאת בעינייה.
אני לוקח מידיה את הבקבוק ושותה קצת, העולם מסתחרר ואומץ זורם בעורקיי.
אני כורך את זרועותי סביב גופה השיכור, היא לא יכולה להגיב.
וזה בדיוק מה שרציתי.
אני אוהב את חוסר אונים הזה, אני אוהב את הריח החם שלה, אני אוהב את הידיים המטושטשות שלה.
אני חושב שאף פעם לא הפסקתי לאהוב אותה, לא משנה מה אמרתי.
"תנשק אותי." היא אומרת בטישטוש, אני חושב שהיא חשבה שאני מישהו אחר, אבל באותו הרגע, זה לא אכפת לי.
"חיכיתי שתבקשי." אני אומר בכנות, ואז רוכן ומנשק את שפתייה.
יש להן טעם של שמפניה זולה, ולא של הליפסטיק דובדבן שלה, אבל זאת היא, אז לא אכפת לי.
תוך כמה שניות הלשון של בפה שלה, היא מנסה להוציא אותה, אך היא שיכורה ומטושטשת מדיי.
היא מנסה לדחוף את ראשה לאחור ולהתנתק מהנשיקה, אבל ידי מאחורי ראשה, עוצרות אותה.
"תעזוב אותי…"
"לא."
רק אחרי עוד כמה שניות אני מתנתק, מרוצה.
היא מנגבת את פיה בידה. "אתה פשוט מגעיל."
עינייה נוצצות, זה משגע אותי.
"אני ישן פה." אני אומר.
"בסדר." היא עונה והולכת לחדרה, אני בא אחריה אך היא מסרבת. "אתה בחדר אורחים!"
"אני אבוא אלייך בלילה."
"רק תנסה!"
"אני עוד אנסה, א"א."
"אני שונאת כשאתה קורא לי ככה."
א"א זה קיצור לשמה, אריאנה.
"אבל אני אוהב."
"לך לישון כבר." היא צונחת על מיטתה בחבטה.
"לילה טוב, בייבי."
"אל תקרא לי ככה!"
אני יוצא מחדרה ונכנס לחדר האורחים, יש שם את הריח התמים שלה, הריח המועדף עליי, בייחוד כשקברתי את פניי בצווארה על מנת להתעודד או לנשק אותו.
המצעים לבנים, וזה מפתיע כי הם בדרך כלל ורודים, אבל אני מניח שהיא השתנתה.
זה מעציב אותי.
אני כושל למיטה ונרדם תוך כמה שניות.
3.00
אני מתעורר באופן עצמאי ומסתכל על השעון, שלוש בלילה.
אני מתגנב לחדרה ומאזין לנשימותיה הרגועות.
אני מחליק לידה וכורך את זרועותיי סביב בטנה,הריח המתקתק שלה מעורר בי עייפות.
אני משעין את סנטרי על כתפה ונסחף לשינה נטולת חלומות, עד הבוקר.