אני לא אכנע

כבר נמאס לי לגמרי מאהבה לא קיימת, אהבה מטעה, פוגעת ושוברת, הרי תחבושת לא עוזרת. אהבה כזאת כמו בסיפורים ובאגדות, אגדה שהופכת אותך למי שאתה משתוקק להיות. אני מתגעגעת לימים חדורי המטרה, הימים שבהם הייתי מאושרת, לפני שפגשתי אותך. אתה מנסה להיות האביר על הסוס הלבן, אבל אין דבר כזה. אתה סתם לא קיים. אתה מטעה אותי! אני לא אוהבת אותך! יש לי אמת ולא שקר כמוך. אמת שהוסתרה מכולם, אפילו ממני. אתה בשבילי כלום. לא קורצת מהחומר של הנסיכים, אל תנסה להיות כזה, אפילו כשאתה נסיך אתה הורס הכל. אין אהבה אמיתית בכל העולם. אהבה היא נגדך, היא שטנית ומרושעת, היא פוגעת והורסת ושוברת, אז למה אנחנו צריכים אותה בכלל? אני לא יודעת, רק הזוגות המאוהבים והטיפשים לא יודעים מה זאת אהבה, לא מכירים את האמת, או שמנסים לא לדעת מהי, לעולם. הם בורחים מהאמת. הם נכלאים לתוך השקר ואז הלב שלהם נפצע, ואז שוב. הם לא ילמדו מטעויות לעולם. הם סתם מרושעים… או שהאהבה הפכה אותם לכאלו. לי אומרים שאני פסימית ולא אכפת לי. אני פשוט יודעת את האמת על העולם הזה. העולם המנוכר והעצוב. אני שונאת לחיות. אני שונאת באופן כללי דברים, זה לא כזה רע. לפחות אני חופשיה… לפחות לי הלב לא נפצע, למרות שאני מודעת לזה שזה קרה כבר, אבל אני לא ממשיכה להיפצע ולבכות. עכשיו אני חזקה. עכשיו אין אף אחד שיוכל לעצור אותי. לעצור אותי מהגמילה המטורפת מהחיים, מהדבר שלא קיים, אבל בכל זאת כל כך גדול ושיכול לשבור הכל; גם את האמת, גם את השקר, גם את הדמיון, את הכל. אפילו בלי לשים לב, בלי לדאוג לשאר הדברים.
אני כל כך עצובה. הכל נהיה רע, הכל פוגע, הכל מעצבן, זה קורה לי כל הזמן. אני כל יום חושבת על דברים כאלו ובוכה, אני מנסה להדחיק את הכל אבל זה לא עוזר. כי אי אפשר להתמודד עם זה שהכל מתפוצץ לך בפנים, התקוות, החלומות.
אני מוציאה עצבים, קריזות ושנאה טהורה. של מישהי שנמאס לה. אני מתמרדת. אני בדרך כלל הייתי, ללא דעת, עם סטוציונרים, אנשים שמחליפים בנות כמו גרביים, אני הייתי הפגועה בסך הכל, ואני ידעתי שזה מה שיקרה בסוף, אני רק לא האמנתי. אני לא ציפיתי לדבר כזה גרוע. אני חשבתי שהכל נגמר. שזהו, הכל בסדר, מחר יבוא, ויעבור בשלמות, בלי עוד יום שאני אתפרק לחלקיקים קטנים, אתחבר, ואשבר שוב. לא עוד יום נורא. אבל היום הזה בא, במוקדם או במאוחר. היו לי מעט ימים שבהם הרגשתי אושר עצום. אבל הימים האלו חלפו, הם היו סתם, הכל צביעות, הכל לא אמיתי, אבל אמין לחלוטין, לצערי.
הכל ערימות של שקרים. זה מה שאני יודעת. ואני צודקת. הרי זה לא הגיוני. נשבר לי כבר, אין מצב שזה מה שהעולם ייעד לי, זה הגורל שלי, להיפצע?
אפילו להסתיר שקרים זה לא כזה קשה בעולם הזה. אז כולם מסתירים את השקר הכי גדול שיש. אפילו בלי לדעת. כולם חושבים שאני סתם משוגעת ומדמיינת. הם עוד יגלו שאני צודקת.
אני שונאת את כל זה, זאת מסכה אחת גדולה של שקרים. אין אף דבר דומה לה, הכל כל כך נורא ואין איש שישים לב לזה, אני היחידה שנפצעה ולקחה את זה… קריטי? הו, לא. דבר כזה קורה לכולם, אני היחידה ששמה לב לזה שהכל זה לא אמיתי. זה צבוע! זה שקר! זה לא נכון! אף אחד לא מאמין, רק אני יודעת, רק אני. מה עם הדבר האמיתי? לא תרצו לקבל אותו? אז, זהו, אין דבר אמיתי. אהבה לא קיימת, זה הכל משחק, לי עשו דברים נוראים. ניצלו אותי, בגדו בי, לא אהבו אותי באמת, שברו את הלב שלי, אני לא סתם הוזה! גרמו לי להאמין שהכל טוב. והדבר הכי גרוע, אני הייתי אמורה להתחתן, זה לא קרה, החתן ביטל את החתונה. סתם בגלל שהוא הבין שאני פשוט מטומטמת, והוא צודק, אני האמנתי שהוא אוהב אותי באמת, אז אני מטומטמת, החלקתי על השכל, אני מודה. אבל זה לא אומר כלום. מה עם זה שהוא טעה? זאת לא אפשרות? אולי הוא טעה בזה שהוא בכלל ניצל אותי, אולי הוא היה צריך להיטפל למישהי אחרת? אני הבנתי שאהבה לא קיימת והיא סתם רצף של שקרים. אני זוכרת איך בכל פעם שזה קרה, אני עליתי לחדר ובכיתי, הדמעות זלגו ללא הרף על הפנים הנפולות שלי, אני נשכבתי על המיטה, סגרתי את הדלת ולא נתתי לאף אחד להיכנס, הם סתם מפגרים. מי ששובר לב של בחורה תמימה זה לא מעשה טוב. אני מאוד מקווה שהם מבינים. אני נשכבתי שם למשך שבוע והלב שלי החלים לאט לאט, כשהוא הבריא סוף כל סוף שוב קרה לי משהו נורא, שוב נפצעתי. אחרי כמה זמן, הלכתי לפסיכולוגית. דיברתי שעות וראיתי שנוצצות לה דמעות בזווית העין. היא אמרה שהיא גם נפגעה מאהבה, אבל אז היא התגברה ויש לה בעל וילדים, והיא מאושרת. אני יודעת שהיא אמרה את זה כדי לנחם. היא לא התגברה. יש דברים שכבר אי אפשר להתגבר מהם. אלו צלקות לכל החיים, הן שורות-שורות לאורך הנפש הפגועה. שנשרפה כליל מההטחות האלו, מהשקרים, ומאהבה שחשבתי שהיא "נצחית". אהבה שנגמרה, ביחד עם כל התקוות.
אני הולכת ברחוב, זוגות מנשקים ומתחבקים; ילדים משחקים ביחד ואז מסתכלים אחד לשני בעיניים עם מבט שונה, עוד לפני שידעו מה זאת אהבה; זוגות נשואים גוררים אחריהם ילדים נמרצים; הם, חיים את החיים שלהם. אני לא בטוחה שאני יכולה לקרוא לעצמי ככה, אהבה זאת אנרגיה חזקה, אני ממש רוצה לשרוף את האנרגיה הזאת, היא מזיקה, אני לא אכנע לשקרים האלו.
בלי חיוך אני פוסעת ברחובות ריקים, כולם כבר במיטות, ישנים, רק אני בחושך של גן-עדן, רק אני הולכת, רק אני מהרהרת. רק אני חושבת על דבר מסויים, דבר קטנטן, משהו שרק אני לא יודעת. אז אני רק רוצה לדעת, אם כל זה באמת נכון, למה אני מאוהבת?