אני לא אוהב/ת אותך. האמנם?!

כשאתה שוכב מעליי, צמרמורת עוברת בכל גופי, שלא יגמר, שהחלום הזה לא יפסיק.
כשאני נושקת לך ושפתייך בשפתיי אני מרגישה רעד בכל גופי. ההרגשה הזו נשארת איתי גם אלף ימים אחרי. אני מדמיינת את דמותך מחייכת אליי שוב, קורצת לעברי.
אנחנו כל כך צמודים וקרובים, אני מרגישה את הלב שלך פועם, זו רק תשוקה, זו לא אהבה, אני יודעת. אך למרות זאת, למה כל פעם הבטן שלי בוערת מהתרגשות כשאני לצידך? לעזאזל.
אני מתמוגג מכל חיוך שלך, מכל מגע תמים ומלטף שלך, תרגישי את נשמתי, היא לא מפסיקה לשגע את גופי, זו לא אהבה זו תשוקה, ואחריך אני אזיין עוד שתיים, אך שופ אחת לא משתווה לנשיקה אחת תמימה איתך, למה? אני לא אוהב אותך, אני נמשך אלייך, אבל למה הלב שלי פועם מכל חיכוך איתך.
אני לא אוהבת אותו.
אני לא אוהב אותה.
אני לא מפסיקה לחשוב עליו, לא מפסיקה להתגעגע למגע הזה, ששום מגע אחר לא משתווה אליו, מה זה, מה אתה עושה לי.
אני לא מפסיק לחלום עלייך, דמותך היפה מופיעה לי בחלום ומתפוגגת בין רגע.
איך אנחנו מוותרים על האהבות הכי גדולות שלנו?