אני כלום בלעדייך – פרק שני

הדרך לפנימייה הייתה ארוכה, אבל לא היה לי אכפת. זה היה רק אני והמוזיקה שלי, המוזיקה הרועשת ומלאת החיים שלי.
מאז שהוא עזב… השתמשתי במוזיקה כמפלט. פעם זה היה דבר שולי, הרי זה רק כמה מילים מחוברות למנגינה ומסוימת ובום! יש לך שיר. לא הייתי מייחסת לזה משמעות, לא הייתי מתייחסת למילים של השיר, לדרך שבה הגיטרה מושמעת ברקע, לקול התופים.
ועכשיו? הרגשתי כמו חצי בנאדם בלי המוזיקה שלי.
כל שורה הייתה נחצת בלב שלי, נוגעת במקומות שלא הייתי מודעת לקיומם. זה היה נראה כאילו המוזיקה הייתה התחליף שלי אליו. אבל שום דבר לא יכל להחליף את מה שהוא היה, את מה שהוא עדיין.
"מה את שומעת?" הציץ ראש ג'ינג'י ופנים מלאות בנמשים לפתע. מאיפה זה בא?
"אממ… sick puppies – odd one." אמרתי במבט תוהה. אין סיכוי שהיא מכירה אותם. חצי מהאנשים שהכרתי לא ידעו בכלל על מי אני מדברת.
"היי, זו להקה ממש טובה. יש להם כזה פרויקט ממש מדליק, הם בעד לתת חיבוקים לאנשים זרים שאת רואה. תארי לך שאת הולכת ברחוב, ופתאום! בנאדם זר בא ומחבק אותך, סתם ככה, שיהיה לך טוב על הלב." אמרה במהירות, ובקושי הצלחתי לעקוב אחרי דבריה.
"כן… שמעתי על זה, אבל אף פעם לא העזתי ממש ל-"
"אני עשיתי את זה יום אחד, היה אדיר! זה היה עם אחת החברות שלי, היא ממש נחמדה. אבל כנראה שעכשיו לא נהיה חברות, כי את יודעת, פנימייה, חיים חדשים והכל. אני ממש מתרגשת לקראת המעבר לפנימייה, הולך להיות אדיר!"
"את מדברת מהר." אמרתי ברגע שהיא נעצרה לנשום.
"כן, זה שילוב קטלני, גם מדברת מהר וגם ג'ינג'ית. את יודעת שהאמונה שג'ינג'ים הם היפראקטיביים וכועסים כל הזמן היא ממש לא נכונה? אני, לדוגמא, כן אחת מהאנשים האלו, אבל אח שלי התאום פשוט יושב לו בחדר ולא עושה כלום. הוא ממש בזבוז לעם הג'ינג'י."
"וואו. כרגע חצי מהדברים שאמרת פשוט נכנסו מאוזן אחת ויצאו מהשנייה." אמרתי בפה פעור מעט. איך אנשים סובלים אותה?
"מוזר, אני מקבלת את זה הרבה, אבל היי! הכל לטובה!"
"העובדה שאת מדברת ממש מהר לא כל כך לטובה."
"בטח שכן, הכל לטובה. לא לימדו אותך את זה?"
"לא."
"אז בגלל זה את כל כך אדישה וקרה ומדברת בקושי. מגניב. אותי לימדו שהכל, ממש הכ-"
"את מוכנה לסתום? ככה לאיזה חמש דקות? רק כדי שאני אוכל לשאול אותך איך קוראים לך ולמה דווקא אותי את מטרידה?"
"קוראים לי ג'ולין, אבל את יכולה לקרוא לי ג'ולי. לא ג'ו, כי זה השם של אח שלי. אלא ג'ולי. אמא שלי לקחה את השם מהספר שהיא קראה כשהיא הייתה בהריון איתי, אבל את השם של א-"
"אני אעצור אותך כאן, ג'ולין. ממש לא מעניין אותי איך את ואח שלך התאום, שאני מאוד מקווה שהוא הרבה יותר נורמלי ממך, קיבלתם את השמות שלכם. למען האמת, זה בערך הדבר האחרון שחשבתי עליו כשניגשת אליי."
"את תמיד ככה? או שזה עניין חד פעמי?"
"איך ככה?"
"חסרת עניין וכזאת כבדה. אבל אני אוהבת אותך, זה בסדר. אני אוהבת אנשים שהם ההפך ממני, זה הרבה יותר מעניין מאנשים שהם ממש כמוני. אני בטוחה שא-"
"שוב – זה ממש לא מעניין אותי."
"אבל אני חושבת ש-"
"עדיין לא מעניין אותי."
"באמת? כי לדע-"
"לא, ג'ולי, את לא מבינה. כל זה? כל העניין המתמיד הזה באנשים ובחברה ובכלל, בתקשורת עם מישהו, לא מעניין אותי."
"למה? כאילו, כל החיים שלך תצטרכי לתק-"
"את רואה, יכולת להפסיק ממש ב'למה'. זה היה הופך אותך להרבה יותר נסבלת."
"אוי! לא שאלתי אותך איך קוראים לך! טיפשה שכמותי. אבל נו, טוב, הכל לטו-"
"קוראים לי קייסי, ואני מאוד אעדיף אם לא תזכירי לידי את המשפט 'הכל לטובה'. או שתמתני אותו לאיזה פעמיים ביום. או שפשוט לא תגידי אותו. אף פעם."
"היי, קייסי. את נורא חביבה, את יודעת?"
"באמת? אני לא מקבלת את זה הרבה."
"בטח בגלל כל עניין החוסר תקשורת! אוי! אני יכולה לעשות לך מייקאובר! אוי! זה יהיה כל כך כ-"
"לא. את רואה, ג'ולין היקרה… מייקאובר נועד לאנשים שלא אוהבים את עצמם ואת המראה החיצוני שלהם ואת האישיות שלהם. אני, אישית, פשוט מתה על עצמי. אז לא, אין מייקאובר."
"אני בטוחה שתרצי בעתיד מייקאובר, אבל אם א-"
"אני לא ארצה מייקאובר."
"כן, את כן. כולם רוצים מייקאובר."
"לא, לא אני. ג'ולין, את לא מכירה אותי, אני בחיים לא ארצה מייקואבר."
"בחייך, זה מייקאובר! איזה בת לא רוצה את זה?!"
"איזה בת לא רוצה לתקשר?"
"את?"
"אז כן יש משהו מתחת לכל רעמת השיער הזו!"
"וואו, את נחמדה!" אמרה בחיוך. תהיתי אם זה ציניות או שהיא ממש רצינית. תקשורת אף פעם לא הייתה הצד החיובי שלי.
"כן, היא רצינית." הגיח קול עבה ומגחך מאחורי גבי.
"ג'ייקי!" קראה ועברה לשבת לידו. הם חלקו נשיקה מאוד עמוקה, והעדפתי להסתתר מתחת לכובע הקפוצ'ון שלי ולהגביר את הווליום למקסימום. זוגות רק הזכירו לי כמה כואב לי.
"ג'ייק! בחייך! אמרת שאתה לא הולך עליה! אני סמכתי עליך! אחי!" אפילו מבעד לצרחות של היילי ווליאמס בעוד שיר חרוש אבל אהוב של פאראמור, יכולתי לשמוע את הקול של הבחור הזה.
"היי! את! זאתי עם הקפוצ'ון!" קרא, וממש לא מיהרתי להוריד את ההגנות שלי.
"מה?" רטנתי.
"איך הרשית לזה לקרות?!" צעק, וכמובן שהיה לו ווריד מפחיד בצוואר, שרק הלך והתנפח.
"למה לקרות?" אמרתי בשעמום, משחקת עם החוט של האוזנייה שלי.
"לזה! שהיא! והוא! ביחד!" הקול שלו עצבן אותי. כולו עצבן אותי. הייתה לו רעמת שיער חומה ומתולתלת, שהתחננתי בפניו בשקט שיוריד אותה, כי היא רק הורסת אותו. הוא היה נמוך, אבל גבוה יחסית לננסים שהסתובבו באוטובוס. והיה לו קול נורא גדול שהלך וגבה ככל שהתרגז יותר, מה שגרם לי לא לחבב אותו יותר ויותר.
"אני בעד שהג'ינג'ית תסתום את הפה שלה לכמה דקות, גם אם זה כרוך בלהתנשק עם זר." אמרתי, והסתכלתי על המבט המופתע שהיה לו. הנחתי שהוא לא רגיל לתגובות כאלו. למען האמת, לא היה לי אכפת לאיזה תגובות הוא מקבל, רק שילך מפה.
"אז אני רואה שפגשת את ג'ולי. והזר שמנשק אותה זה החבר שלה, ג'ייק. שהוא במקרה החבר הכי טוב שלי."
"וזה מעניין אותי כי…?"
"כי אני מניח שמהרגע שהתחלת לדבר עם ג'ולי דיי נכנסת לחבורה שלנו."
"אוי, לא, עכשיו יש לי חבורה?!" נאנחתי בקול. תכננתי לבלות את החיים החדשים בשקט, בלשכוח ממה שהיה, לא בליצור חברים מטופשים!
"זה היה דיי בלתי נמנע. כאילו, חצי שעה לפני שהיא שאלה אותך מה את שומעת היא חפרה לנו שהיא צריכה להגיד לך משהו."
"אני לא אוהבת אותה, אני לא אוהבת אותך, ולא כל כך אכפת לי מהבחור שהיא דוחפת אליו את הלשון."
"אבל לה כן אכפת ממך. היא ראתה אותך והיא הבינה שאין לך חב-"
"אוקיי, לג'ולי לא אמור להיות אכפת ממני! לאף אחד לא אמור להיות אכפת ממני! מה זה האנשים האלו? למה אתם כל כך נחמדים ונעימים ומנומסים?"
"אנחנו ממחוז נורת'ן. חונכנו להיות נחמדים ונעימים ומנומסים. מאיזה אזור את?"
"אתה מפתח איתי שיחה, אני לא אוהבת את זה. אני גם לא יודעת איך קוראים לך, אז טכנית, אתה לא אמור להיות פה."
"קוראים לי מארק." אמר והושיט לי יד. לקחתי אותה ולחצתי בעדינות, מקווה שזה לא יגיד לו משהו יותר מנחמדות רגעית שהייתה לי.
"מארק, ג'ייק וג'ולי? אלה השלישייה שהולכת להיות החבורה שלי?"
"וקנדי. שהיא החברה שלי. או לפחות הייתה. היה לנו איזה ר-"
"לא, לא, לא. לא אכפת לי. אני לא רוצה לשמוע." אמרתי, מנסה להילחם במגפה הזו של החברים שלפתע הגיעה משום מקום