אני כלום בלעדייך – פרק ראשון

"אל תתני למישהו להגיד לך שאת אף אחד." אלה היום המילים האחרונות שהוא אמר לי. ובבת אחת הוא הלך. כבר לא היה שם.
בבת אחת, הבנאדם שהכיר אותי הכי טוב מכולם, המשענת שלי – נעלם.
הוא היה הכל, האהבה שלי, הבנאדם שבשבילו קמתי בבוקר, בגללו היו לי את הכוחות לראות את מה שטוב בחיים שלי. הוא ידע איך להצחיק אותי, איך לגרום לי ללחוש לי שאני אוהבת אותו גם כשרבנו, איך לחבק אותי, איך לנשק אותי, איך להיות איתי. הוא ידע עליי הכל, ואני ידעתי עליו הכל.
עד עכשיו, אפילו שעברה חצי שנה שלמה, אני עדיין תוהה למה ביום בהיר אחד הוא החליט לגמור את זה. לגדוע את מה שהיה לנו בבת אחת. זה רדף אותי, לא היה יום שלא חשבתי על זה. לפני שהייתי נרדמת הייתי מגלגלת במוחי שוב ושוב את המשפט הזה. את הדרך שבה הוא אמר אותה. את המבט שהיה לו.
הייתי שבר כלי, וההורים שלי שמו לב לזה.
הם לא רצו להתמודד איתי, עם השיברון לב שלי. עם העובדה שאני פשוט לא יכולה יותר עם החיים שיש לי, כי אין לי אותו.
אז הם שלחו אותי הרחק מפה, מהבית שבו גדלתי, אל פנימיית לוריין.
"תשלחי לי סמס כשתהיי שם, טוב, מתוקה?" אמרה לי אמא, במבט מתחנן ודואג. היא התייסרה מהמחשבה שהיא לא תראה אותי כל יום, שלא תהיה לה את האפשרות לבדוק אם עוד לא התאבדתי.
"תהני שם, ילדה. ותדברי איתנו הרבה, שאמא שלך לא תדאג." אמר לי אבא, ומשך אותי לחיבוק ארוך.
"אני אתגעגע אליכם." אמרתי בקול שקט, ודמעות עלו בעיניי. הבנתי שקשה להם, ובגלל זה הם שולחים אותי לשם. למען האמת, הייתי מרוצה מזה. הייתי חייבת לברוח מפה, מהעובדה שכל פינה וכל מקום מזכירים לי אותו. שהוא תמיד כאן, תמיד פה, למרות שאת פניו המון זמן לא ראיתי.
עליתי על האוטובוס שהיה אמור להוביל אותי אל הפנימייה, מנופפת מהחלון בפעם האחרונה אל הוריי. הוא החל לנסוע, ומבטי עקב אחרי הזוג שגידל אותי בחמלה ובאהבה רבה כל השנים האלו. רק כאשר הם נעלמו מהאופק הרשיתי לעצמי להתיישב ולטמון את האוזניות עמוק באוזניי.
'לשכוח, לשכוח מהכל ולשכוח מכולם. רק לשכוח'.
הסתכלתי לצדדים, לבדוק עם מי לעזאזל אני הולכת ללמוד. רובם נראו כמו אנשים נורמליים, עם חיים נורמליים שהם עוזבים מאחור, ועייפות נורמלית לגמרי.
כולנו היינו באותה סירה. אז למה הרגשתי כל כך לא שייכת שם?
'כי הם נורמליים, ואת סתם מוזרה ומשוגעת', עניתי לעצמי.