אני והמזל שלי פרק שני~סיפורי ערסים~ משפחת שמריז

ראשי היה מונח על הכרית והרגשתי מהורהרת במיוחד, מניעה אותו מצד לצד מפחדת כי הדמעות יצאו וחברותיי לחדר ישמעו.
אני ויונתן היינו תמיד צמד האחים הטובים, היינו ביחד בכול מקום, הלכנו ביחד תמיד, הוא היה האח האידאלי, בנות תמיד קינאו בי על הקרבה המיוחדת שקיימת ביני לבין יונתן, מעבר למראה הטוב שהוא נוכח להיות יש לו דיבור רגוע, הוא אף פעם לא צועק ומרים את קולו, תמיד רגוע ושקט.
תמיד הרגשתי מוגנת לידו, הוא תמיד הרגיש צורך לגונן עליי ולהיות לידי בכול רגע נתון.
כשעדן אחותי הגדולה עזבה אותי ואת יונתן נשברתי, נכנסתי לדיכאון במשך שנה שלמה, הרגשתי נבגדת, הרגשתי עצובה, כעוסה ועוד מליון רגשות שאין לתאר.
פעם עדן הייתה חלק משלישיית האחים שמריז, אני היא ויונתן נגד כול העולם, כן עם כמה שהדבר הזה מלווה באפסורדיה רבה הרגשנו ככה.
עדן בת עשרים ושלוש, גדולה ממני ומיונתן בשש שנים בדיוק היא תמיד הייתה מושא ההערצה שלי, היא תמיד עשתה את הדבר הנכון, תמיד ידעה מה לענות.
פרט ליום הארור ששינה את חיי, ההורים שלי היו חלק מהעולם התחתון, כן שניהם היו פושעים נברחים זאת הסיבה שכמות הירושה שמתחלקת ביני בין עדן ובין יונתן היא ענקית ומספיקה לחיים שלמים.
כיום שאנחנו בני שבע עשרה, אנחנו תמיד תכננו שכשנהיה בני שמונה עשרה נבנה חיים חדשים, נתגייס לצבא נקנה דירה, נתחיל לעבוד נורמלי ובסופו של דבר נתחתן עם אנשים שונים ונקים משפחות.
אך כול החלומות האלה נופצו כשיונתן אמר שהוא חוזר עם עדן.
לפי מה שהבנתי הם ילכו לגור בווילה שבהרצליה, ההורים קנו שהיינו קטנים.
היו לי שתי מחשבות מרכזיות בראש באותו הרגע, הראשונה, אם אני לא הולכת איתם יש סיכוי גדול שיבואו אחד מהחברים של אבא מהעולם התחתון ויפגע בי , קרה לנו פעם אחת, מזלי שיונתן היה איתי.
והשניה, אם אני כן ילך איתם, אני יצטרך לגור עם עדן באותו המקום, משהו שאני ממש לא רוצה.