אני והמזל שלי פרק רביעי~סיפורי ערסים~משפחת פשע

״קוראים לי ירדן שמריז בת שבע עשרה וזהו.״ עשיתי הכירות לתלמידי הכיתה החדשה שלי,
״ירדן תשבי בבקשה במקום הפנוי שליד לינור.״ המורה אמרה והצביעה לי על שולחן זוגי בקצה הכיתה שמאחוריו ישבה ילדה שחומה בעלת שיער שחור גולש ועיני שקד ירוקות,
״היי.״ זרקתי ביובש שניה לפני שהמורה התחילה את השיעור,
״היי.״ החזירה לי בלחישה ולא עניתי.

״ירדן,״ יונתן בא מאחוריי כשהחזרתי את דבריי ללוקר בהפסקה,
״דבר זריז,״ אמרתי לו, לא טורחת להסתכל עליו.
״אם אני אבקש ממך לבוא למסעדה ממול בית הספר בסוף הלימודים את תבואי?״ הוא שאל ומזווית עיני שמתי לב שהוא מסתכל עלי,
״נראה.״ זרקתי והלכתי, בידיעה שאני מתכוונת להיפגש איתו,
״תסתכלי לאן את הולכת סתומה.״ מישהו אמר לי שנתקעתי בו בטעות במסדרון בדרכי חזרה לכיתה,
״אדיוט,״ מלמלתי והתכוונתי להתקדם,
״מה אמרת?״ הוא שאל בהתחכמות ותפס את אחורי ידי, תלמידים אחדים החלו להתאסף סביבנו,
״היד,״ סיננתי מבין שיני והורדתי מבטי לכיוון היד,
״חשבתי שקראת לי אדיוט, האם אני צודק?״ הוא שאל עם חיוך ממזרי על פניו,
״היד,״ סיננתי שוב בקול יותר תקיף,
״הבנתי שיש לך המון מילים בלקסיקון עכשיו תעני לי כמו ילדה גדולה ואני אשחרר אותך.״ הוא אמר בקול מאיים, תופס את מבטם של עוד מספר תלמידים מסוקרנים.
נתתי לו בעיטה חזקה אל תוך שוקיו בעזרת ברכי והפלתי אותו על הרצפה תופסת את צווארו בעזרת ידי,
״כמו שאמרתי, אדיוט!״ לחשתי לו באוזנו, עזבתי אותו והמשכתי לכיוון כיתתי.

לאחר סיום הלימודים התכוונתי ללכת למסעדה שהייתה מול בית הספר אך מישהו דאג לנפץ את תוכניותיי.
״אתה דפוק?״ שאלתי שאלה רטורית את הילד שמשך אותי לקיר נסתר בתוך חצר בית הספר,
״מה עבר לך בראש שהרבצת לי?״ הוא שאל אותי עדין מחזיק בידי בחוזקה,
״היד,״ אמרתי וחיוך קטן התגנב מבין פיי עקב האפסורדיה הרבה שכול פעם שהדרכים מפגישות בין שנינו זאת המילה שאני אומרת, הוא התנשף ועזב את ידי,
״שאלתי שאלה.״ הוא אמר נחרצות,
״נעים מאוד, ירדן שמריז.״ אמרתי בטון סמכותי מצפה לרתיעה מצידו,
״משפחת פשע אה?״ הוא מלמל, מביט לאחוריי גבי,
״כמובן.״ אמרתי לו את המובן מאליו,
״ליעד קראווני.״ הוא אמר ופערתי את פי,
״גם אתה אה?״ שאלתי לאחר מספר דקות של שקט,
״כמובן.״ הוא אמר מחזיר לי באותו מטבע על דבריי קודם לכן.
״אני צריכה ללכת,״ מלמלתי שניה לפני שהפנתי את גבי, הוא סובב אותי בכוח, מקיף את מותניי עם ידו,
״נפגש אה?״ הוא שאל וחייך,
״נפגש.״ אמרתי, לא שולטת על מילותיי.

״חשבתי כבר שלא תבואי,״ יונתן אמר לי שנכנסתי למסעדה הפשוטה והרעועה,
״אכפת לך שנלך למקום אחר?״ שאלתי אותו בוחנת את המקום, הקירות הכחולים כבר החלו מתקלפים והריח המצחין שהושרה בחדר הביא הרגשת ישון נוראית,
״בואי,״ הוא אמר מוביל את שנינו מחוץ למסעדה הריקה,
״מה רצית?״ שאלתי שהלכנו ברחוב הומה בהרצליה,
״לדבר.״ הוא אמר בפשטות,
״על מה? על זה שרצית לנטוש אותי לבד בפנימיה או על זה שיצרת קשר עם ירדן ששנינו אמרנו שלא נעשה את זה לעולם?״ שאלתי אותו בטון רגיל למדיי,
״ירדן,״ הוא פתח והמשכתי ללכת על האספלט החלק,
״אני צריך אותך, לא את עדן.״ הוא אמר וגרם לי לעצור,
״היית צריך אותי גם שם, בפנימיה שדיברת עם עדן?״ שאלתי בוחנת את הבעת פניו המהורהרת,
״כן ירדן, הייתי צריך אותך גם שם.״ הוא ענה לבסוף,
״תעשה לי טובה יונתן,״ מלמלתי והמשכתי ללכת, מנתקת את מבטינו הממושכים,
״ירדן, בואי נהיה כמו פעם.״ הוא אמר לי בטון נואש ומתחנן,
״אנחנו לעולם לא נהיה כמו פעם.״ סיננתי והוא שתק.