אני והיא/שחור ולבן-פרק 20 ♥♥

"אוקי,קומה ב' חדר 360" אמרה אמא.
"יאללה למעלית" אמרתי,כולנו נכנסנו למעלית ורצנו במסדרון אל החדר כמו משוגעים.
"תתקשרי לסתיו,תגידי לה איפה אנחנו ושתתקשר לדין" אמרה לי דני
"סבבה"אמרתי. חייגתי אליה והיא לא עונה..שלחתי לה הודעה, "איכילוב קומה ב' חדר 360"
הגענו אל החדר ובידיוק יצא רופא מין החדר וסגר אותו
"משפחה?"שאל
"סוג של" אמרה אמא
"מצטער,אם תרצו פרטים אני לא יהיה יכול"
"אך ורק למשפחה" הוסיף הרופא. הסתכלתי על אמא בפרצוף של…תעשי משהו והיא הבינה אותי כי היא דיברה איתו וזה.
ישבנו על הכיסאות ומהצד אני רואה במסדרון את סתיו
"נו מה קרה?"שאלה
"לא נותנים להיכנס" אמרה דני
"יאוו מה נעשה?"של לידן
"אין לי שמץ של מושג" אמרתי
"אמא שלך חייבת לשכנע אותו ממש טוב" אמר אושרי
"אני יודעת,הוא נראה קשוח" אמרתי
"אוי" נהנחה דני
"יאללה נכנסים" אמרה אמא,אין עלייה אין!!
"לחדר?"שאלתי
"כן" ענה הרופא
"אבל תיהיו זהירים,היא בחדר התאוששות כרגע אבל..תנסו להיות עדינים כשתספרו לה שהתינוק מת בתוך הרחם" אמר הרופא ובא ללכת
עצרתי אותו "מה מת?"שאלתי
"כן,התינוק אכן מת כתוצאות מחבלות" אמר הרופא ושוב פנה ללכת
"יאווו" אמר לידן
"ניכנס?"שאלתי
"כן" אמרו
"אני ישאר פה" אמרה אמא
"למה?"שאלתי
"זה לא משנה…פשוט תיכנסו" אמרה
"בסדר" השבתי,נכנסנו לחדר..היא שכבה שם חיוורת ממש.
"נעמה?"אמרתי בלחש
"אאאווו…ר" אמרה לאט בקול עדין וחלש
"את בסדר?"שאל אושרי שהחזיק לה את היד
"מה איפה אני?"שאלה
-שתקנו
"מה קרה?"שאלה שוב
-שתקנו
"התינוק,מה אם התינוק?"שאלה שוב
-לא היה לנו מה להגיד אז…שתקנו
"הוא מת? אני לא מאמינה התינוק שלי" אמרתי ולאט לאט דמעות זלגו על הלחי הוורודה שלה
"התינוק שלי…לואי שליי" אמרה ובכתה
"רצית לקרוא לתינוק לואי?"שאלה סתיו-לאח שלה קוראים לואי
"כן,רציתי" אמרה בבכי וניגבה את הדמעות שלה
"די,נעמה אני לא יכולה לראות אותך ככה" אמרתי לה
"אני ממש שמחה שבאתם אבל…אני רוצה להיות לבד,בבקשה" אמרתי בקול חלש
"בסדר אבל.."
"טטטט" המכונה השמיעה קול מוזר
"נעמה?"שאלתי אותה
"תספרו ליעעקווב" אמרה והמכונה הפסיקה לצפצף
"למה זה לא משמיעה טטטט?" שאלה דני
"לא יודעת" אמרתי בלחץ
"תקראו לרופא,לאמא שלי" אמרתי בזמן שאני מנסה להעיר אותה
"נעמה נעמה" קראתי בשמה ניסיתי להזיז אותה אבל היא לא קמה
"זוזי דקה" אמר הרופא שהגיע,ניתק אותה מהמחשירים וסחב את המיטה למיסדרון
"כדי שתלכו הביתה,אין מה לראות" אמר
"תשמעו,דופק הלב שלה ירד,הסיכוי קלוש שהיא תחזיק מעמד,הדבר היחידי שצריך זה להתפלל, תשאירו את המספר שלכם ואני יעדכן אותכם" אמרה רופאה בלונדינית חמודה
אמא הביאה את המספר שלה והלכנו לבית
"ביי" אמרתי לתאומים שירדו בידיוק מהאוטו
"איזה יום אה?"שאלה אמא שהיינו לבד
"כן,והקטע הוא…שאין לה אף אחד מלבדינו,נכון זה לא חובתינו אבל היא צריכה להיות עם מישהו כשהיא תתעורר" אמרתי לאמא
"את צודקת בהחלט" השיבה
"טוב,היה לך יום ארוך..לכי תתקלחי ותעלי לישון,אם יתקשרו אני יגיד לך כבר" אמרה אמא.
סגרתי את דלת האוטו והלכתי לכיון פתח הבית בזמן שאמא נועלת את האוטו,פתחתי את הדלת וליאושר נרדמה עם השלט ביד…כל כך צפוי.
נכנסתי למקלחת החמה והנעימה…הייתי שם לפחות עשרים דקות,אם לא יותר.סמתי פיג'מה וישבתי מול השידה שלי,סירקתי את השיער מול המראה וחשבתי על נעמה..שאין לה אף אחד בחיים,לא אמא ולא אבא,מי יודע איפה הם..
נזכרתי באבא..בחיוך שלו..כמה שאני מתגעגעת אליו!
והדבר המוזר שראיתי אותו על המרפסת..זה לא יאומן! מלחיץ ומפחיד…זה בטוח מתיחה של ליאושר!
~למחורת בבוקר~
אין לי כוח ללימודים,חשבתי לעצמי בזמן שאני אוספת את השיער לקוקו גבוה
שמתי מגפיים,ג'ינס גובה,חולצה סגולה,קרדיגן תכלת (שהיה אמור להיות לבן…כניראה מהכביסה) ולקחתי את המעיל הלבן הגדול שלי…כמה שהוא גדול ככה הוא מחמם!,לקחתי את הפאלפון ויצאתי מהחדר
"בוקר" אמרה אמא
"יש חדשות?"שאלתי,ראיתי על הפנים שלה שמשהו לא טוב קרה..