אני והחבר הדמיוני שלי – פרק 6

ראיתי את דניאל, חיים'שלי, אפילו שרק אתמול נפגשנו, ראיתי אותו רץ אלי מרחוק,
אני רצתי אליו, והסמקתי, הוא חייך עלי, וחיבק אותי, הוא אמר לי: "חלמתי רק עליך, ועל שפתייך",
אני חייכתי אליו, ואמרתי לדניאל: "גם אני חלמתי רק עליך, חיימוש"
הוא אמר לי: מספיק כבר עם הטלנובלה שלך".
לא הבנתי למה הוא אמר לי: "מספיק כבר עם הטלנובלה שלך",
לא הבנתי בדיוק למה הוא התכוון, ולמה הוא אמר לי את זה,
אני כולה ילדה תמימה שאמרה לו "חיימוש" לא דיברתי איתו כל הדרך עד לבית הספר,
דניאל פתאום התחיל לדבר: "למה לא דיברת איתי כל הדרך לבית ספר?? קרה משהו?"
אני צחקתי לו בפרצוף, ואמרתי לו: "אתה עוד שואל אותי, למה אני לא דיברתי כל הדרך לבית ספר, ברצינות,איזה מצחיק אתה"
הוא שאל אותי: "מה זה היה?"
אני עניתי לו: "לא ממש הבנתי, למה אמרתה לי מספיק עם הטלנובלה.."
הוא אמר: "כי את תמיד חיימוש, מאמי, כפרה..וזה חופר!"
אני מזה הייתי בהלם מימנו אז הוא לא רוצה להיות חבר שלי..
אני שאלתי אותו: "תגיד, אתה רוצה בכלל להיות חבר שלי?"
דניאל ענה לי: "בטחחחח! שכן!"
אני אמרתי: "טוב, לא צריך לצעוק את זה…רק שאלתי,
טוב בוא ניכנס לבית ספר". הוא אמר: "חח, סבבה".
אנחנו נכנסנו לבית ספר,
אני עדיין לא הבנתי, למה הוא אמר טלנובלה,
אז אני ודניאל נכנסנו לבית ספר, כולם הסתכלו עלינו,
כי אנחנו זוג חדש, אבל אני לא כל כך מבינה מה הקטע של דניאל,
אני והוא שני הפכים שונים לגמרי,
אז חברות שלי רצו אלי ושאלו: "מי זה? החתיך שעומד לידך?"
אמרתי להן: "חבר שלי.."
אנה אמרה לי: "נו אמרתי לך שאת תימצאי את האחד!"
אני אמרתי לאנה: "כן, חבר משהו",
היה צלצול, רציתי להגיד ביי לדניאל, והוא ברח אם חברים שלו לשיעור ספורט,
אני מזה נעלבתי מימנו, כבר פעם שנייה שהוא עושה לי את זה,..ואז