אני והחבר הדמיוני שלי – פרק 2 = )

אמרתי:
"מה אני יעשה עכשיו, חברות שלי חושבות שיש לי חבר, אבל אין לי,
אני לא יודעת מה לעשות עכשיו."
ואז שמעתי מישהו בשירותים בדקתי את כל התאים של השירותים
בסוף מצאתי תא סגור, שאלתי: "מי זה?"
אף אחד לא ענה לי, ואז אמרתי טוב לא רוצה לענות לא צריך,
עשיתי רעש עם הרגליים כאילו שיצאתי, ואז התא נפתח,
וראיתי את אנה,החברה הכי טובה שיש לי,
היא הביטה בי בפרצוף מאוכזב,
כי אני תמיד מספרת לה הכל ממש הכל,
היא כמו אמא שנייה שלי. ואז היא שאלה אותי: "למה שיקרתי לי?"
אני לא ידעתי מה לענות לה, אני בכלל לא שיקרתי לה, אפילו לא פעם אחת,
ובכלל אני לא משקרת. בסוף עניתי לה:
"אני לא יודעת מאיפה זה בא לי, אני בכלל לא רציתי לשקר, אני תמיד רואה אותכן עם חברים ואני לבד לפעמים, על תגיד שזה לא נכון."
היא ענתה לי: "זה נכון אבל.."
אני אמרתי לה: "עדיין לא סיימתי לדבר, תקשיבי,
אני חושבת שקינאתי בכן, שאני קצת עצובה שאין לי חבר.." היא ענתה לי בחיוך רחב:
"אין חוק כזה, שחייב
מגיל 14 חבר ממש ממש לא,
אנחנו פשוט מצאנו את האחד והיחיד שלנו, אבל את עדיין לא,
אבל את תימצאי אותו בקרוב, אני מבטיחה לך!" אני חייכתי עליה ועניתי לה:
"את ממש עוזרת לי אבל..מה
אני יעשה עכשיו איך אני יספר את זה לחברות שלי?"
היא אמרה לי: "כדי לך להגיד כמה שיותר מהר את האמת כי אם תגיד אחרי הרבה זה לא כדי, בהפסקה תספרי להן הכל ואני יעשה כאילו שלא ידעתי על זה, טוב?" אני שמחתי כל כך, חיבקתי אותה חזק, ואמרתי:
"תודה, את החברה הכי הכי טובה שיש לי בעולם!!"