אני ואת (ברמזורים)

היה לנו את השקט שלנו הבוקר. את התקשרת מהרכבת ואני באתי לקחת אותך, הפעלתי את המנוע, יצאתי מהחניה והדלקתי את נירוונה-אפילו שאת תמיד נוחרת עליהם: 'כל השירים שלך ככה' את אומרת 'עצובים כאלה ואי אפשר להבין על מה הם מדברים'
תופפתי יחד עם דיייב גורהול כשחיכיתי לרמזור שישתנה מאדום לירוק, ונתתי לצפייה לגלוש לי לקצות האצבעות ולהתפוצץ: מתי ראיתי אותך בפעם האחרונה? מתי ראיתי אותך בפעם האחרונה?
אני נעצר בסוף ליד המסוף, איפה שהרבה מוניות עומדות ואנשים ממהרים משם לשם (לאן? לאן? לאן? – מכירה את התחושה שאת מפספסת משהו נפלא? שכולם הלכו ורק את נשארת?)
והינה את, עומדת עם משקפי שמש ומדים-הם נראים טוב עלייך, המדים-וזה ניראה שאת סוחבת את כל הבית על הגב (כמו צב).
אני צופר ומנופף אלייך ובזמן שאת מתקרבת, ולפני שאני יוצא לעזור לך עם התרמיל, אני מחליף לשלמה ארצי (השמש בכיסים שלי היום!)
'היי' את אומרת
'היי' אני אומר
וזה הרגע שאנחנו עומדים כמו אדיוטים ומסתכלים: את מזיעה ויצא לך חצקון זעיר על הלחי, השיער שלך אסוף אבל עייף והעניים שלך מוסתרות מאחורי משקפי שמש- לעזזאל!–
אני רוצה את העניים שלך, העניים. אני רוצה את הידיים שלך בידיים שלי.
אבל אני מרגיש נבוך, מגושם: 'לקחת לך את הדברים?' אני שואל, הקול שלי נשמע לי מוזר, מגוחך
'כן. תודה'
'כנסי לבינתיים לאוטו, למזגן'
אני צופה בך נכנסת וטורקת את הדלת מאחורייך.
אני מריץ רגעים בראש: אני רואה את עצמי רואה אותך מרחוק, מזנק מהאוטו, תופס אותך בחיבוק וקובר אותך בנשיקות (נוגע בך, נוגע בך, נוגע בך)
אני מתנער מיזה: את מזיעה רצח, בטח לא באלך שיגעו בך אפילו קצת עכשיו.
'היי' אני נכנס למושב הנהג ומחייך אלייך
'היי' את מחייכת גם 'לא כבר אמרנו את זה?'
אנחנו צוחקים ואני מוריד את הבלם ומשתלב בתנועה
'הנהיגה שלך השתפרה' את מציינת
'כן' אני מגחך, ומבזיק מבט אלייך 'אני כבר לא נמלה עם סימפטומים של פרקינסון. סתם ילד שמשחק בGTA'
את צוחקת 'אל תגזים'
אבל אני לא מגזים
בדקות הבאות אנחנו שותקים ואני נקרע: אני חושב על אלפי דברים לומר ועל אלפי סיבות למה לא לומר אותם.
בסוף אנחנו מדברים ביחד:
'איך היה בבסיס?' אני שואל
'הדלקת שלמה ארצי לכבודי?' את שואלת
אנחנו מצחקקים.
'אני שאלתי קודם' את מכריזה
'בסדר. בסדר' אני מביט בך, אבל שוב: העניים שלך מכוסות בשחור 'כן'
'ידעתי! בטח לפני זה הדלקת איזה משהו עם אלפי גיטרות חשמליות ויללות לא מובנות'
'אולי'
את נוחרת ומתמתחת בגאווה: כמו חתולה מרוצה. החיוך שלי מדגדג לי בעניים פתאום:
אני מכיר אותך. אני מכיר אותך. אני מכיר אותך.
זה אותו את, עדיין את, מה זה משנה כמה שבועות עברו?
אני נעצר ברמזור ומתופף את המבוכה דרך קצות האצבעות, אני מעיף מבט אלייך ובהחלטה של רגע: אני מסיר את הידיים מההגה, תולש לך את המשקפיים, מביט לך עמוק בעניים (החומות) ומנשק.
מנשק ממש.
בחוץ המכוניות צופרות אבל אנחנו נשארים עוד רגע אחד, קרובים.
'זה ירוק! סע! סע!' את מתנשפת, הלחיים שלך וורודות והעניים שלך נוצצות.
אני נשאר קפוא לעוד שנייה אחת: מתגרה בך (תמיד היית לחוצה), אבל גם מביט בך: ככה. כאן. יפה.
'נו!' את צורחת 'סע כבר!' ואני לוחץ על הגז והמכוניות צופרות, ואני וצוחק ואת צוחקת
הבוקר הזה רק שלנו, שקט