אני ואתה-הקדמה/פרק 1

שלום,אני שני,וזה הסיפור שלי,הוא מספר על כול מה שעברתי מאז שפגשתי אותו,אתם בטח לא יודעים מי זה ׳אותו׳ אבל אני לא אגלה לכם,את פשוט תצטרכו לקרוא את הסיפור…
בואו אני אספר לכם קצת על עצמי…
אני בת שמונה עשרה,יש לי שער ארוך בצבע בלונדיני,אני לא גבוהה ולא נמוכה,ואני רזה,ויש לי ביטחון עצמי גרוע,אבל די לחפור,בואו נתחיל בסיפור….

אני יושבת על נדנדה גדולה בפארק השומם,רוח קרה נושבת בעורפי ושערי הבלונדיני הארוך אסוף לקוקו גבוהה אני כותבת מילים,משפטים,פסקאות,ביומן שלי,אני פורקת הכול…
כול מה שעובר עלי בזמנים האלו,החששות,הפחדים,הכול.
הנדנדה שאני יושבת עלי מתחילה לפתע להתנודד קלות,כאילו משהו התישב עליה,אבל אני לא מקדישה חזה תשומת לב,הרי לא הגיוני שמישהו יהיה בגן השעשועים בשעה שש בבוקר יום שבת באמצע החורף,נכון?
אני ממשיכה לכתוב עד שאני מרגישה נגיעה קלה בעורי,לאט לאט אני מסובבת את ראשי לצד ימין ושם אני רואה…מישהו? האמתי שאין לי מוסג,אף פעם לא ראיתי את הבחור הזה,אף פעם…
אני מביטה בו והוא בי דקות אחדות עד שהוא פותח את פיו…
״שלום״הוא לוחש,משום מה קולו גורם לי לצמרמורת קלה.
״שלום…אפשר לשאול אותך משהו?״אני אומרת בקול ציני.
״אממ,כן?״הוא ספק אומר ספק שואל.
״מי אתה ומה אתה עושה פה?״אני מרימה קצת את קולי…
״טוב,בפעם הקודמת שבדקתי זה היה מקום ציבורי,את יודעת?מקום כזה שלכולם מותר להיות בו…״הוא אומר כאשר יש על פניו חיוך קטן…
בהתחלה זה מעצבן אותי,מי הרשה לו להציץ לי ביומן,אבל אז גם אני מחייכת ושנינו צוחקים,אנחנו נשארים שם שעות אחדות,מדברים צוחקים,עד שכבר מגיעים לגן ילדים אחדים,סימן שכבר צריך ללכת…
הוא מסתכל בפני ומוציא מכיסו פתק,הוא מניח אותו בידי והולך,אני עוקבת אחריו במבטי עד שהוא נעלם מעיני,רק אז אני פותחת את הפתק ורואה שכתוב מספר טלפון ושם,שם ומספר טלפון שגורמים לקח שאחזור הביתה בחיוך,כן,בחיוך.