אני במובן כזה או אחר

את יפה, את יפה, את יפה. לא, זה לא אמיתי, התייאשתי.
מה זאת השטות הזאת? למה האמנתי שאם אני אחזור על זה הרבה
פעמים אני אתחיל להאמין בזה? למה אני מאמינה בשטויות גמורות?
הבטתי אל המראה שמולי, אותה ילדה הביטה בי בחזרה במבט עצוב;
שיער גלי על גבול המתולתל, מי היה מאמין שהוא היה ישר פעם?
חולצת טישרט כחולה, ג'ינס ארוך, אותן נעלי אולסטאר שחוקות,
למה קניתי אותן בכלל? המראה הנשקף אליה היה נורא, הילדה הזאת,
עם המבט העצוב בעיניים הייתה מעוררת רחמים.
אולי המצחיק הוא שלא אכפת לי כבר? שהידיים שלי לא מרגישות את הכאב כשלהב הסכין חותך אותן? או שזה שלא אכפת לאף אחד ממני שנים זה המצחיק בסיפור?
"אמא, אני הולכת לטייל" הודעתי לאמי שישבה בחדר העבודה שלה, מוצפת בניירות.
"תחזירי לפני שמחשיך" אני שומעת אותה קוראת אבל אני לא שם, הדלת כבר נטרקה ואני מזמן עוזבת את החדר מדרגות.
תיק הצד שלי זז מצד לצד כשאני הולכת ומביטה בחנויות השונות, בבתי הקפה ההומים אדם,
במפגשים בניהם, בצחוק השופע מפיהם, בדיבור הלא פוסק, באיפור המוגזם של חלקם.
אני ממשיכה ללכת, מנסה לא לשפוט אותם, לא לבקר אותם, להתעלם, אבל אני לא מצליחה, המחשבות צצות, תוקפות מכל כיוון אפשרי; הבלונדינית הזאת, שמפלרטטת עם החבר של החברה שלה, איזו מסכנה, היא עד כדי כך חסרת ביטחון?
הבחורה ההיא, שבוכה, שחברתה מניחה את ידה על שלה ומנסה לנחם אותה במילים כמו "הוא לא היה טוב בשבילך" או "עדיף לך ככה" כמה פתטי זה לבכות על אהבה? כמה פתטית אני שבכיתי על אהבה?
והביקורות רק נמשכות, בין אם זה על חבורת הגברים שצופה במשחק הכדורגל בקולי קולות, המלצרית המשועממת או המלצרית השנייה, האמפתית מדי?
ידעתי לאן אני הולכת, אל מגרש הגרוטאות האהוב עלי במיוחד.
הגעתי אל מקום שומם יחסית, קרוב למגרש הגרוטאות כשהם הגיעו.
"היי מתוקה" אחד מהם פנה אלי, השאר צחקו. התעלמתי והמשכתי ללכת.
"אמרתי היי" הוא חסם את דרכי. "תיתן לי לעבור" לחשתי בכעס.
"ואם אני לא רוצה?" הוא חייך אלי, הרוע ששרר בעיניו,
השובבות הדוחה הזאת ששהתה סביב חיוכו, הוא הגעיל אותי.
"תזוז בבקשה" מלמלתי בזעם שחוץ ממני, לא היה ידוע לאף אחד כנראה.
"אבל אני לא רוצה" הוא חזר על עצמו, הילד הטיפש הזה.
"בבקשה" מלמלתי בלי זעם או כעס, ביקשתי רחמנות מילד טיפש, הסיכויים היו נגדי
ולא רציתי להוריד את סיכויי אלא לעלות אותם אז לדרוש? לא יעלה אותם, להפך.
"אני אתן לך חמש שניות, ילדה יפה" חבריו המשיכו לצחוק "אם תצליחי להתרחק, את משוחררת אבל אם לא…" הוא לא היה צריך להמשיך, הבנתי מה יעלה בגורלי אם תוכנית הבריחה שלי לא תצליח והבתולים שלי היו חשובים לי מתמיד עכשיו.
הוא הסתובב אל חבריו והסביר להם משהו שלא הבנתי בתנועות ידיים והם הנהנו כתשובה, דבר אחד דווקא כן הבנתי, לא משנה למה הם הנהנו, טוב זה לא הולך להיות.
"1…" הוא קרא ואני פתחתי בריצה משם אבל אחרי צעד או שניים נתפסתי על ידי הבריונים שמתכנים כחברים שלו, צחוקם התגבר "2…" ניסיתי להיאבק בהם "3…" הם היו חזקים מדי
"4…" ברכי פגשה את בטנו של זה שהחזיק אותי ומיהרתי לברוח לפני שהשאר יתעשתו,
שהוא יתעשת מהמכה או שהספירה תיגמר, תגיע לחמש.
רצתי, רצתי כל עוד נפשי בי במלוא מובן המילה. שמעתי את צעקותיהם של פראי האדם, הבריונים מקודם, ולאט לאט שמעתי דממה, הגעתי אל מגרש הגרוטאות.
הדממה עטפה את אוזניי והקור את גופי אבל אהבתי את זה, את התחושה הזאת,
היא סימלה את ה"לבד" שלי ולא כמשהו רע, לא כמשהו מעציב, אלא כמשהו רגיל,
עוד משהו בעולם, עוד דרך שאפשר לבחור בה.
אפשר להגיד שהתרגלתי ל"לבד" הזה, אפשר להגיד שבחרתי בו אבל מצד שני,
אפשר להגיד הרבה דברים עלי, נכונים ולא נכונים, מה זה משנה?
הרוח התחזקה, נשבה בין העצים, כופפה את חלקם ונשמעה כמו מוסיקה באוזניי.
עצמתי עיניים, רציתי לשקוע ברגע הזה, רציתי שהעולם יעצור לרגע, שהרגע הזה ימשך לנצח.
"היי" קול חלש נשמע קרוב אלי.
קמתי ממקום מושבי בבהלה, הפתאומיות שבה הקול נשמע,
העובדה שהקול שייך לאדם שאת צעדיו לא שמעתי, הבהילו אותי עד עמקי נשמתי.