אני במובן כזה או אחר- פרק שני

"אפשר לשבת?" שאל הקול השברירי והתיישב בלי לחכות לתשובה.
מעמד הגבהים בינינו השתנה כשהקול התיישב ואני, שהלם עדיין נפרש על פניי עמדתי.
היו לי כל כך הרבה שאלות שרציתי לשאול, לנסות להבין אך המילים לא העזו לבקוע מפי,
במקום, התיישבתי ליד הקול, ליד הילדה השבורה שהביטה קדימה בדממה.
"הוא מתגעגע אלייך, את יודעת" היא הודיעה אחרי כמה דקות של שתיקה סוררת
"אז הוא שלח אותך לדבר איתי" גיחכתי "סוג של" היא השיבה בקולה הדומע.
לא הצלחתי להביט בפניה, המשכתי להביט אל האופק, אל השמש ששקעה בחוף הרחוק.
קולה הקריא לי את חרדתה כמילים מספר המונח בפניי במלוא פתיחותו, היא בכתה, בשקט,
היא אף פעם לא עשתה מהומות, בוודאי שלא מבכי.
"הוא התמוטט" היא אמרה באדישות "הוא בבית חולים מאתמול" לפי אדישותה, בקלות היה אפשר לחשוב שהיא מדברת על רשימת מכולת, או על כלב או חתול רחוב ולא על אבא שלנו.
שתקתי. חשבתי על כל הפעמים שאיחלתי לו למות בייסורים, ללכת לעזאזל, או להיפצע קשות בתאונת דרכים, הרגשתי אשמה, הרגשתי רעה. ברגעי האשמה האלה שכחתי כמה רע הוא היה, כמה כאבו לי המכות, הקללות, ההתנהגות שלו.
"הוא יתאושש" עניתי בניסיון לעודד אותה "את יודעת מה הוא אמר כשהובילו אותו לשם?"
אני לא פוחדת מהרבה דברים, אבל הבעת פניה הפחידה אותי מסיבה ברורה;
לא הייתה אחת כזאת. עיניה נראו כבויות, תווי פניה לא זזו כשדיברה, זווית פיה בקושי זזה.
"הוא גמגם את השם שלך, הוא ביקש סליחה" פניה עדיין דממו "הוא התעלף אחרי זה אם זה משנה לך משהו" היא סיננה בארסיות "אני בטוחה שהוא רצה לבקש סליחה גם ממך"
ניסיתי להקטין את הקנאה שהתבטאה כארסיות "זה לא קשור לזה, גס', הוא לא יצא מזה הפעם, זה התקף לב רציני" "כן, בטח" לגלגתי "איך ידעת למצוא אותי כאן בכלל?" הפניתי
את מחשבותיי לכיוון אחר שהטריד אותי לא פחות "את תמיד כאן, ג'ס" היא השיבה ברוגע.
הנייד שלה צלצל וקטע את מפגש עינינו זו בזו.
"הגעתם אל ג'יין ג'ונס, כן" היא הנהנה "לבוא?" פניה הרצינו "אוקי, אני באה"
ג'יין סגרה את הטלפון והכניסה אותו לתיקה החום.
"בית החולים, יש לו 24 שעות לפי מה שהם אומרים" היא קמה מהקרקע,
מעיפה אבק מהטייץ השחורות שלה, אני אחריה.
"בואי איתי" היא לכדה את עיניי בשלה "בבקשה" היא התחננה "בשבילי?" היא
התרפסה במאמצים אחרונים. סירבתי. סירבתי לראות את האיש שהרס לי את החיים,
סירבתי להמתיק לו את החיים, סירבתי לחזור לזיכרונות הישנים, פשוט סירבתי.
"ביי ג'ס" היא נופפה אלי ורצה משם אל האופנוע הלבן שלה, אני זוכרת כמה היא חסכה
כדי לקנות אותו בגלל הקמצנות של אבא שלנו וחוסר היכולת הכספי של אמא שלנו.
כשראיתי את העשן שנסע אחרי האופנוע ועיטר את התרחקותה של ג'יין מצב רוחי דעך,
היא אחותי הקטנה והיא נושאת את כל המטען הרגשי של האבא הזה, לא פחדתי שהוא
יכה אותה, הוא אף פעם לא העז לעשות את זה לה, היא הנסיכה הקטנה שלו,
אבל פחדתי ממה שקורה אצלה בפנים, כי טוב? טוב זה לא יכול להיות.
"אנחנו יכולים לדבר?" הודעה צייצה מהטלפון שלי בעודי מחפשת סוכרייה בתיקי.
"אנחנו לא" סמסתי לסיימון בחזרה. "אל תהיי ילדותית" הוא שלח בחזרה.
"אני לא" "את כן" "אני לא" "אנחנו באמת נתווכח על זה?" התעצבנתי "כן" הוא ענה.
הכנסתי את הטלפון לתיק והחלטתי ללכת הביתה.
רצתי הביתה, החושך התחיל לרדת ותקרית עם בריונים, הספיקה לי פעם אחת.
"ג'סיקה?" אמי צעקה מחדר העבודה, היא שמעה שנכנסתי.
"כן?" הנחתי את התיק על שולחן האוכל ולקחתי פרי מהקערה שנמצאה על השולחן
השחוק. "תעשי לי קפה" היא ציוותה ואני צייתי בעודי נוגסת באגס ומזמזת שיר קליט.
כשהיא אמרה תודה, כשידה נגעה בספל הקפה הבחנתי בשקיות מתחת לעיניה,
היא לא ישנה לילות שלמים, כמו תמיד בזמן הזה בחודש, שצריך לשלם חשבונות.
"מחר את חוזרת לקולג'?" היא התעניינה, שתינו ידענו שזה לא מעניין אותה,
לא בגלל שהיא רעה או ממניע מרושע אחר, היו לה כל כך הרבה צרות,
הצרות שלי לא צריכות להעסיק אותה, אני לגמרי מבינה את זה.
"כן, חופשת הסמסטר נגמרת היום" המשכתי לכרסם את האגס המסכן.