אני במובן כזה או אחר- פרק שלישי- בבקשה תגיבו!

"את יכולה לעשות את זה" מלמלתי לעצמי אל מול המבנה הגדול.
זה היה הבניין המאיים ביותר שראיתי בחיי.
בניין הלימודים עמד לא רחוק משם, קצת יותר קטן מבניין המעונות המאיים שעמד לפני.
נכנסתי אל תוך הבניין המאיים והמוכר והוצאתי פתק מהכיס, אותו פתק
שרשמתי עליו את מספר החדר והקומה שבו אני אשהה בחצי שנה הקרובה.
מדרגה אחר מדרגה, נזהרתי לא ליפול.
"אהבתי" איזה בחור בעל שיער שחור מסורק כלפי מעלה הסתובב אחרי,
אני לא חפץ, על מה הוא אומר אהבתי?
קומה אחת עברה, אחרי שתיים, נשארו עוד חמש.
אחר כך עוד ארבע, שלוש, לבסוף הגעתי לקומה השביעית,
קומה אחת לפני האחרונה והקומה שבה נמצא חדרי.
הבנות שהו בקומות העליונות והבנים בתחתונות כך שכשראיתי את החזיות
הזרוקות על הרצפה, את דלתות החדרים הפתוחים לא הופתעתי יותר מדי,
במיוחד לא כשניגשה אלי מעודדת בעלת קוקיות שלדעתי, הפסיקו להיות
מתאימות בשבילה כבר בגן, ספק אם הן אי פעם היו מתאימות.
"אלה המבחנים למעודדות" היא הגישה לי עלון כחול עם אותיות גדולות שמודפסות בלבן.
חיוכה היה כל כך גדול, בקלות אפשר היה לטעות ולחשוב שהיא
בלעה אבטיח שמילא לה את הפה אם שיניה לא היו בוהקות כל כך.
"לא" חייכתי "אני בסדר" דחיתי בעדינות את ההצעה ועברתי
אותה בדרך אל החדר המיועד, שלצערי, היה בסוף המסדרון.
"את בטוחה?" היא רצה אחרי ואני המשכתי אל סוף המסדרון,
ממהרת להתחמק בלי שתרגיש שאני מתחמקת.
הבנות שזרקו אחת על השנייה בגדים שונים עצרו לרגע כשאני עברתי,
הייתי שונה מהן, שיערי לא היה מסורק בצורה מופתית והג'ינס שלי היה קרוע ומשופשף,
חולצת הטישרט הכחולה והרגילה שלבשתי לא הייתה מגונדרת ומהודרת כמו שלהן,
ונעלי האולסטאר? אני לא בטוחה שאחת מהן שמעה על המושג נעלי אולסטאר בחייה.
"את נראית לי מתאימה" היא המשיכה בניסיונות שכנועה.
הוצאתי את המפתחות וקצוות שיער מהקוקו המבולגן שאספתי במהירות בבוקר.
המפתח הראשון לא התאים, ניסיתי את השני. הוא הצליח לפתוח את הדלת.
זרקתי את תיק הגב האדום על המיטה שמקומה ליד החלון.
ניגשתי למפתן הדלת, "את נשמעת כמו בן אדם נהדר" שיקרתי,
היא לא נשמעה לי כמו משהו אחר חוץ מסטראוטיפ של מעודדת
"אבל אני במחצית האחרונה, יש לי עוד סמסטר אחד במקום הזה"
"אז למה שיבצו אותך בקומה הזאת?" כמו שחשבתי, זו לא קומה של הסמסטר אחרון
"קומה של מה?" "של אלה שנכנסו לקולג' השנה" היא הסבירה "כנראה טעות במערכת" משכתי בכתפיי "אני חושבת שבשבוע הבא יש בחינות לשנה האחרונה, יש לי פה עלון, איפשהו" היא דפדפה בין העלונים שבידה והוציאה אחד מתחתית הערמה "הנה"
היא הגישה את העלון הלא רצוי "אני אחשוב על זה" לקחתי את העלון מידה והיא חייכה.
ברגע שעיני פגשו את גבה טרקתי את הדלת וסובבתי את המנעול עד לנעילה מלאה.
הסיבה היחידה שלקחת את העלון הזה היא שהתייאשתי מניסיונותיי לשחרר
את העול שנקרא בחינות לעידוד ממני.
הבטתי מהחלון אל המדשאה הגדולה שעליה ישבו סטודנטים חדשים וישנים כאחד,
אלה עם הפיקניק, ואלה עם החיוכים של השנה החדשה, נוף לא מזהיר אם שואלים אותי.
החלטתי לגשת אל המזכירות ולבקש להחליף חדר, הנחתי את התיק על שלחן הכתיבה
שהיה בחדר וירדתי את שבע הקומות, עברתי את המדשאה והגעתי אל בניין הלימודים,
בו נמצאת המזכירות.
בניין הלימודים היה מוצף בלוקרים מכל צדדיו, חדרים ממוספרים ומורים מתרוצצים
שלא מבינים איך למחרת מתחילים ללמוד ואין להם רעיון איך לתת שיעורים מוגזמים.
המזכירה ישבה בחדר קטן עם הכיסא המסתובב שלה, מוקפת במיליוני דפים מפוזרים.
"סליחה?" "כן, אפשר לעזור לך?" שאלה המזכירה בזלזול.
"אני שובצתי בקומה השביעית" "ומה הבעיה, ילדה?" "אני לא בשנה הראשונה, אני בשנה האחרונה, בסמסטר האחרון" נשענתי על שולחן המזכירות.
"זה בטח נורא, נכון?" היא המשיכה לזלזל "תקשיבי לי טוב" היא הסבירה בתנועות ידיים
"אני מפוצצת בניירת, ואני לא יכולה לעזור לך, תיגשי לפה בעוד שבוע לפחות"
"אז אין לך חדר פנוי בקומה אחרת?" התעקשתי "לא, ילדה, אין לי חדר פנוי, הכל תפוס, אפס מקום, את מבינה מה זה אפס מקום?" היא סימנה אפס בידה, באצבעותיה עם הציפורניים הארוכות ביותר שראיתי מעודי.
"אבל לסיגריה שלך יש לך זמן" מלמלתי, היא לא הייתה אמורה לשמוע את זה,
זה היה מתוך כעס ורשע רגעי, לא משהו שאמור להשפיע על מישהו.
פליטת פה נוראית, זה מה שזה היה.
"מה אמרת?" היא צרחה, "כלום" חייכתי בתמימות "שמעתי מה אמרת,
פרחחית קטנה שכמוך, תעופי מפה! מיד!" הרמתי ידיים כמאוימת על ידי אקדח,
ויצאתי מהמשרד.
צחוק מתגלגל נשמע מחוץ למשרד, מוחא כפיים בציניות.
"מה מצחיק אותך?" הסתקרנתי "יש לך חור בחלק האחורי של המכנס שלך"
בדקתי, שום חור לא נראה על פני השטח, סליחה, על פני הג'ינס.
"אתה משקר" שילבתי ידיים "למה אתה צוחק, תלתלים?"
"כי את מצחיקה אותי" הוא חייך "אז אני מצטערת לבשר, תלתלים, אבל הבידור נגמר"
קדתי קידה דרמתית וצינית כאחד והלכתי בהליכה שדמתה לריצה מהמקום.
הוא המשיך לצחוק, ואני עדיין לא הבנתי ממה, דבר שהרגיז אותי
וגרם להליכתי להגביר את קצבה המהיר.
"צוחק ככה" מלמלתי בכעס "מי הוא שיצחק עלי ככה?" ידיי הפכו לאגרופים קמוצים
ובמבט לאחור, נראיתי דומה מאוד לאחד מהגמדים של שלגיה, רגזני.
"על מה הוא צחק בכלל?" הגעתי אל בניין המעונות "זה לא יפה לצחוק על אנשים,
לא לימדו אותו את זה?" עברתי את הקומה השנייה.