אני בורח ונוסע אלייך -פרק 1-

עמדתי שם בתור, במכולת השכונתית, אני זוכרת עמדתי שם והבטתי בחוץ, באנשים שעוברים ושבים, אנשים שנראים חסרי דאגות, חסרי בעיות אך בתוכם מסתתר משו שאף אחד לא רואה, כמוני.
-נעמה כהן, בת 16 מתגוררת בשכונת מאה שערים בירושלים, חרדית כפי שכבר הבנתם.
בעלת עיניים כחולות ושיער חום חלק, ביישנית, משקיעה בלימודיה וכו'.
אביה נפטר מסרטן כשהייתה בת 14 יש לה עוד שבעה אחים ואחיות.-
חזרתי הביתה, ראיתי את אמי עומדת במטבח ובשלת לשבת כמו תמיד בימי שישי. הלכתי לחדרי והסתכלתי בחלון, ראיתי מרחוק את שאר ירושלים, לא רק השכונה שלי כל כך רציתי לצאת מפה, להתאוורר, ללמוד שם, בחוץ, ללכת למסעי קניות בקניונים גדולים ולא רק במרכז קניות בשכונה. אך אסור לי, אם אמי תגלה שאני רוצה לעזוב את המקום היא כל כך תצטער, אני לא רוצה לצער אותה יותר ממה שהיא, מאז מות אבי היא רק עצובה.
אני לא מבינה, מה כל כך בעייתי שם בחוץ? למה כולם אומרים שמה שהולך שם זה 'הפקרות'? הם רוצים לגדל אותנו להישאר בתוך בועה משלנו? לא להתרגל למציאות?
זהו החלטתי ביום ראשון אני אלך לשם לטיול, בלי שאמי תדע, אני יגיד לה שהלכתי ללמוד אצל חברה.
אוי זו הייתה שבת משעממת במיוחד, לא היה מה לעשות סוף סוף היא יצאה עכשיו נשאר רק לחכות למחר, מעניין מה יהיה שם? אני רוצה לראות מה הבעיה שיש שם, טוב אני אלך לישון..
-בוקר-
קמתי לבוקר טוב במיוחד, צחצחתי שיניים התארגנתי התלבשתי בלבוש הרגיל, חולצה מכופתרת וחצאית ארוכה עשיתי קוקו וירדתי למטה, אכלתי ארוחת בוקר והודעתי לאימי שאני הולכת לחברה ואחזור בערב.
עליתי על האוטובוס שמגיע למרכז העיר, התיישבתי ולאחר מספר תחנות ראיתי אותו, את אותו איש שאני מנסה להעלים מחיי, שאיש מלבדי לא יודע את הקשר שלי אליו את האיש שלפני ארבע שנים הרס לי את החיים, את מי שלא ידע מה זה לכבד אישה, ילדה. הוא עלה למושבים העליוניים ומבטו נתקע במבטי, הוא הסתכל בחיוך ערמומי והתיישב.